אור ברסלב

רלב"ג ביאור המלות על התורה· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]

במדבר

ויקרא

פרק ב

פסוק ב

וחנו בזה האופן והיה אפשר מפני זה שיעזרו אנשי המשפחה קצתם בקצת לכל מה שיצטרך מפני היותם חונים זה אצל זה עם שבזה גם כן הכלל מהתועלת שהיה כל עניינים מוגבל באופן שלא תהיה קטטה בעניין חנייתם והנה הגבילה התורה כשיעמוד היותר נכבד שבשבטים במקום היותר נכבד ולזה היו הלויים עומדים סביב למשכן העדות לגודל מעלתם בעבודת השם יתעלה והנה היותר נכבדים מהם היו חונים לפאת מזרח והם משה אהרן ובניו כמו שנזכר בזאת הפרשה והנה היתה הפאה ההיא יותר נכבדת לפי ששם פני הקדש וקדשי הקדשים ר"ל שפתחיהם היו לפאת מזרח והנה אחר הפאה המזרחית היתה הפאה הדרומית היותר נכבדת וזה מבואר מאד לפי מה שקדם בעניין הקרבנות ולזה היו חובים שם בני קהת שהיתה עבודתם יותר נכבדת מהדרומית כך המערבית המקבלת לה יותר נכבדת מהצפונית שהיא המקבלת לפאה הדרומית ולזה היו חונים בני גרשון לפאת המערבית ובני מררי בפאה הצפונית כי עבודת בני גרשון יותר נכבדת באופן מה מעבודת בני מררי כמו שיתבאר בזאת הפרשה ובזה האופן גם כן היו חונים השבטים סביב למחנה לוייה ולזה היה שבט יהודה חונה לפאת מזרח להיותו היותר נכבד כי ממנו הוגבלה להיות המלוכה והיו חונים עמו השבטים שנולדו אחריו מלאה על מדרגותיהם והם יששכר וזבולון ולהיותו ראובן היותר נכבד אחריו כי הוא הבכור ליעקב וללאה היה חונה לפאת דרום והיה חונה עמו שם השבט שנולד אחריו והוא שמעון והיה שם עמהם גד שהוא הראשון שנולד משפחות לאה ואחריו היו בני רחל היותר נכבדים ונתנה הגדולה לאפרי' כמו שהתבאר מברכת יעקב לו והיו חונים לפאת מערב והיו חונים אצלו מנשה ובנימן כי הם מבני רחל ונשארו השבטים הנשארים בני השפחות והם היותר נכבד מהם דן כי הוא הראשון שנולד מבני השפחות וממנו עתיד להיות שופט מושיע ישראל כמו שהתבאר מברכת יעקב ולזה היה זה הדגל בשמו והיה אצלו מטה אשר שהיה בן שפחת לאה לכבוד לאה ואחריו היה מטה נפתלי שהוא משפחת רחל:

פרק ג

פסוק ו

והנה נתייחד שבט לוי לשמור משמר' בית המקדש ולעבוד עבודתו להוסיף מעלה למשכן בנפש כי זה השבט הנבחר נתייחד לבד לזאת העבודה וכבר נתבאר עניין השמירה והעבודה בג"ה בפרשת קרח כי ענייניה היה גם כן לתת גדולה לבית הקדוש בנפש כי מדרך הבתים הגדולים שיהיו בו שומרים ושוערים. והנה להראות מעלת הלוים שכבר נתייחדו מבין שאר השבטים לעבודת השם יתעלה לא התפקדו בתוך בני ישראל וכן לתת מעלה גדולה בנפש לעבודה הנכבדת אשר במקדש נתייחדו העובדים מזולתם מהאנשים והנה הזר הקרב במיתה בידי שמי':

פסוק יב

ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל וגומ'. כבר בארנו במה שקדם בפרשת בא אל פרעה שבכור אדם נוהג בחוצה לארץ ואמנם בכור בהמה אינו נוהג אלא בארץ והנה פטרו הלוים הבכורות מישראל לפי המספר ושאר הבכורות נתנו כל אחד מהם חמשת שקלים לאהרן ולבניו והם חמשת סלעים של כס צרוף שהם כמו ארבע אונקיות שלנו ואולם בבכורות הבהמה לפי שאין עיקרם נוהג בחוצה לארץ לא נמנו אבל לוקחו בכללו' הלויים ובהמתם תחת בכורות ישראל ובכורות בהמותיהם מזולת מניין בבכורות הבהמות ואמנם הוצרך להזכיר בכורות הבהמה ואם אינם נוהגי' בחוצה לארץ לפי שהוא ראוי שהבכורות בעצמם שהוצלו מהנגף בנגוף השם כל בכור בהמה יותר ליי' בהם כבוד באופן מה ואם לא היה אפשר שיהיו קדושים בעצמם ולזה אמר בכללות שכבר נלקח לש' ית' בהמת הלויים תחת בכורות הבהמה וכבר הרחבנו המאמר בזה בפרשת בא אל פרעה.

פסוק כה

והנה תמצא בזה המקום במשמרת בני גרשון שהוא למטה ממשמרת בני קהת כי משמרת בני קהת היתה בדברים הפנימיים שהיתה בהם יותר מהקדושה ואמנם היה במשמרת מזבח החיצון להתיחסות אשר לו עם מזבח הזהב כמו שזכרנו במה שקדם עם שממנו ילקח האש אשר יקטירו בו קטרת הסמים במזבח ולזה נעשו בני אהרן כשהקטירו קטרת הסמים במזבח הזהב באש זרה שלא לוקחה ממזבח הנחשת ואולם משמרת בני גרשון היתה בדברים היותר נכבדים שבדברים החיצוניים והפנימיים מהם כי קלעי החצר הם יותר נכבדים מהקדשים כי הם פנימיים מהם ולזאת הסבה התבאר שהאהל ומכסהו יותר נכבדים מהקדשים והבריחים והעמודי' והאדני' ולזה התבאר שמשמרת בני גרשון יותר נכבדת ממשמרת בני מררי כי משמרת בני גרשון היתה המשכן והאהל מכסהו ומסך פתח אוהל מועד וקלעי החצר ומסך פתח החצר ואת מיתריו משמרת בני מררי היתה קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו וכל כליו וכל עבודתו ועמודי החצר ואדנים ויתדותם ומתריהם ויסדה התורה שיהיה הזר הקרב במיתה כדי שישלם בסדור אלו הדברים הנכבדי' אשר במקדש באופן שיהיה איש על עבודתו ועל משאו ושיסדרו זה אהרן ובניו וישימו איש על עבודתו ועל משאו להסיר מהם המחלוקת ולסבב שישלם הסדור באלו הדברים.

פרק ד

פסוק ב

והנה למעלת הדברים היו משמרת בני קהת מכסים אותם

פסוק ה

אהרן ובניו תחלה קודם שיגעו בהם בני קהת כדי שלא יגעו אל הקדש זולתי הכהנים שהיו מיוחדים לעבודות הנכבדות

פסוק טז

ואולם שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד והוא מנחת חביתין של כהן גדול ושמן המשחה לא היו נושאים אותם בני קהת לסבה הנזכרת והיה זה נשא על ידי הכהנים

פסוק כב

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. כבר זכרנו הסבה בהיות עבודת הלויים על פי אהרן ובניו ולהיות עבודת בני קהת יותר נכבדת היתה משמרתם ביד אלעזר להיותו יותר נכבד מאיתמר ועבודת בני גרשון ובני מררי היתה משמרתם ביד איתמר:

פסוק כג

והנה היו הלויים פסולין לזאת העבודה בהיותם יותר מבני חמשים שנה להיותם אז חלושי כח מלשאת הדברים הכבדים ובהיותם בפחות משלשים שנה ג"כ היו פסולין כי לא היו שלמי ההויה והמוסר ולזה לא היו עובדים אז באלו העבודות וכבר יתבאר זה ביאור יותר ארוך במה שיבא בג"ה:

פרק ה

פסוק ב

צו את בני ישראל וישלחו מן החנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אחר שסדר עניין המחנה במה שיישיר אל השלמות והטוב זכר מה שיסיר ממנו הרע והפסד הסדר וכבר ביארנו בספר ויקרא התועלת המגיע מעניין הטמאות על מדרגותיהם וזכר תחלה שלוחם מן המחנה על מדרגותיהם והתחיל מהחמור וסיים בקל וזה כי הצרוע ישולח חוץ למחנה ישראל כמו שקדם להיות עניין טומאתו יותר רב ההפסד. ולזה אמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואולם הטמא מת אין שלוחו כי אם חוץ למחנה שכינה להיות עניינו מעטי ההפסד ואמנם היה זה להעיר על מה שזכרנו בספר ויקרא מענייני הטומאות ולזה מצאנו שגם המת אפשר שיכנס במחנה לויה שנאמ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו ולפי שממחנה אח צוה לשלח אלו הטמאים בכללם ואין שם מחנה יחייבנו כולם לצאת חוץ זולת מחנה שכינה. הנה הוא מבואר שהמחנה הנזכר בזה המקום הוא מחנה שכינה וזה גם כן דבר למד מעניינו כי הדברים היו קודם זה בעניין זה המחנה בעבודת בני קהת ובני גרשון ובני מררי והנה זה השלוח ממחנה שכינה הוא מצות עשה ולא הבדיל באלו הטמאות בין זכר לנקבה ובין קטון לגדול וזה אמרו מזכר עד נקבה תשלחו מחוץ למחנה והוא מבואר שהאנדרוגינוס הוא נכלל בזה וכל שכן הטומטום וזה מבואר מעצם אלו הטמאו' ומהלשון הנזכר בזה המקו' וזה כי האנדרוגינוס אם היה כמו ממוצע בין הזכר והנקבה הנה הוא נכלל במה שאמר מזכר ועד נקבה תשלחו כי הזכר והנקבה הם הקצוות והוא מה שביניהם והנה מההדרגה הנזכרת בזה המקו' בעניין אלו הטמאו' למדנו שהזב ישולח חוץ למחנה לויה וזה כי המצורע שזכר ראשונה יחוייב שישולח חוץ לשלש מחנות והטמא מת שזכר באחרונה לא ישולח כי אם חוץ למחנה שכינה הנה יחוייב שיהיה האמצעי ביניהם כיצד טומאתו שהיא יותר קלה מטומאת צרעת ויותר חמורה מטומאת טמא מת ואמרו לא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם הוא אזהרה לגדולים שהם טמאים שלא יטמאו המחנה שולחו ממנו אלו הטמאים בכללם והוא המקדש:

פסוק ו

איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל ביי' וגומ'. ר"ל בחטאת האדם מה שיחטא האדם לחבירו כמו שגזל ממנו או שכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ואמר למעול מעל בה' שכחש בעמיתו ונשבע על שקר וכבר נתבאר בסוף פרשת ויקרא דין זה העניין בכללות ולא נשנית זאת הפרשה בזה המקום כי אם מפני מה שנתחדש בה והוא שאם מת הנגזל ואין לאיש גואל להשיב האשם אליו הנה ישיב האשם עם החומש לכהן ואחר יביא אשמו לכפר עליו כי לא תשלם לו הכפרה בעוד שהוא מחזיק הגזל ומה שאמ' והתודו את חטאתם אשר עשו למדנו שחייב החוטא להתודו' על חטאו ואף על פי שכבר נענש עליו הלא תראה שזה הגוזל שהו' משיב הגזלה ומוסיף חומש ומביא קרבן חייב להתודות ולזה יתבאר שכל חייבי מיתה חייבי' להתודות כדי שתהיה להם כפרה כי העונש לא יכפר עליהם בזולת הווידוי וכבר יתבאר זה גם כן בכללות לפי מה שמצאנו שעל קרבנות היו הבעלים מתוודים וזה מבואר בהרבה מהם והנה החומש אינו מעכב הכפרה שנאמר האשם המושב ליי' לכהן והנה האשם הוא קרבן שנ' והשיב אשמו בראשו וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מהמחנה אשר יביא למריבה וקטטה והוא שיהיה האדם נזהר מלהחזיק בממון חבירו שלא כדין ולא יסמך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים כי התורה שמה גואליו היותר נכבדים שבישראל להשיב האשם עליהם כדי שלא יהנו לו מעשיו המגונים:

פסוק ח

וראוי שתדע שהכהן המכפר עליו באיל האשם זוכה בכסף הגזל אם מת הנגזל ואין לו גואל שנאמ' והיה האשם המושב ליי' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו. למדנו מזה שהכהן הזוכה באיל האשם זוכה עוד בכסף האשם ולזה אמר מלבד וזהו סבת זכותו בו מפני שהוא יכפר בו עליו ולפי שבארנו בפרשת צו באשם שאשר יכפר בו לו יהיה ביאר בכאן שגם הכסף אשר עליו בא האשם יזכה בו הכהן המכפר בו והם אנשי המשמרת המשמשים אז כי כבר נקרא מכפר הראוי לכפר אז כמו שנתבאר במה שקדם.

פסוק ט

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. לפי שזכר כסף האשם מחוייב לתת לכהנים העובדים אז זכר בזה המקום הדברים שהם בבחירת הבעלים לתתם לכל כהן שירצו והם הדברים שלא יהיו מצורפים לקרבן כמו תרומה גדולה וחלה ומה שידמה לה מהמתנות שלא יצורפו לקרבן ואולם התרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן קדש הקדשים שהם להקריב קרבן כמו העניין בחלות תודה הנה תהיה תרומת החלות ההם לכהן המקריב התודה כמו שנזכר בפרשת צו ולזה סמך זה העניין לכסף האשם שזוכה בו הכהן המקריב האשם כי כמו כן יזכה בתרומת חלות התודה ההן המקריב התורה ואולם קדשיו שאין נמשכין לקרבן הם לבעלים לתתם למי שירצו מן הכהנים ולזה אמר איש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה:

פסוק יב

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שהיתה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם כי זאת הפרשה הוא להסיר הקטטה מהבית הנה שלום הבית קודם לשלום העם לפי מה שנתבאר בפילוסופיא המדינית ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר כמו שנבאר וזה ממנהג התורה במקומות רבים ולפי שבסוף העניין ביאר שהעניין הוא בספק אם נטמא אם לא נטמאה ולברר האמת ישקוה מי המרים המאררים הוא מבואר שצרך שיפורש זה המאמר באופן יסכים אל שיהיה העניין בספק אם נטמאת אם לט נטמאת והנה השטייה והמעילה היא לפי הנראה מזאת הפרשה שעברה על צואתו ונסתרה עם מי שקנא לה ואמר שלא תסתר עמו לחשדו אותה שתזנה עמו וזה מבואר מצד הוראת הגדר כי הרצון בקנוי הנזכר בזאת הפרש הוא מה שזכרנו והנה הקנוי צריך שיהיה ידוע על פי עדים שנאמר וקנא את אשתו ואולם בסתירה יספיק עד אחד שנאמר ועד אין בה והנה התנה בזה בזאת הפרשה תנאים רבים כי לא תשלם השקאתה מי המרים אם נפל אחד מהם. התנאי הראשון הוא שיהיה עניין מעילתה במה שמביא לחשוד שישכב איש אותה אבל אם עברה על צואתו בדברים אחרים אין להם רושם בזה לא ישקנה מי סוטה. והשני הוא שיהיה איש מי שקנא לה בעלה ממנו יתכן כי שישכב איש אותה שכתב זרע ולזה אם היה קטן או סריס או שקנא לה שלא תסתר עם בהמה לא ישקנה מי סוטה. הג' הוא שיהיה נעלם מעיני אישה אם שכב איש אותה אם לא שאם היה יודע בודאי שהיא טמאה או שהיא טהורה לא ישקנה מי סוטה. הרביעי הוא שתסתר עם מי שקנא לה זמן יתכן בו שנטמאה שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ואין הרצון בו שנטמאה ודאי שהרי יחוייב שיהיה הדבר בספק כמו שזכרנו אבל ירצה בזה שתסתר עמו שיעור טומאה. החמישי הוא שלא יהיה עד בה שנטמאה שאם העידו עדים שנטמאה בודאי אינה שותה וזהו אמרו ועד אין בה ואפשר שירצה בזה שאע"פ שאין שם עד שלם על הסתירה ר"ל שאין שם שני עדים אבל יש שם עד אחד הנה יביאה עד ההוא לשתות מי סוטה וזה כי עד האחד מביא לשבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה כ"ש בזה המקום שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה. הששי הוא שלא תהיה אנוסה וזה שאם נטמאה באונס אין צריך לומ' שאינה שותה שאפילו נטמאה ברצון אינה שותה כיון שנטמאה בודאי אבל אינה אסורה לבעלה מפני זה כיון שהיא אנוסה. ואולם אשת כהן אסורה לו אם נבעלה אפילו באונס כיון שבעלה בעילה אסורה כמו שנתבאר בפרשת אמור אל הכהנים. השביעי הוא שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו קודם זה באופן שנתבאר ונודע שכבר קנא לה וזה יהיה בשני דרכים האחד שיהיה קנויו לו בסבת חשד טומאה שיש לבעלה עליה. והב' הוא שיקנא לה מזולת שראה בה דבר יביאהו לחשוד אותה ולזה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא לא נטמאה ונסתרה אחר זה ונסתפק אם נטמאה אם לא נטמאה. וכבר ידענו שהקנוי הוא קודם לסתירה והוא סבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה כי כבר קרא המנחה מנחת קנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיותה שותה מפני הסתירה ואילו היה קנוי מאוחר לא יהיה הקנוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנוי אך תהיה הסתירה סבתו ולזאת הסבה גם כן אמר בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיות בכל זה. ויתבאר זה ביאור שלם ממה שאמ' או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שבזולת סבה אחרת קנא לה. ואם לא עשתה אחר הקנוי דבר למה תשתה ואין שם מה שיביא לחשוב בה שנטמאת והנה כשהיה הענין כן יביא האיש את אשתו אל הכה לברר הענין וכדי שישמע ה' ית' לקולו להראות ברור הענין כן יביא את קרבנה עשירית האפה והנה יהיה קרבנה קמח שעורים ולא סלת מצד גנות הפועל הזה רצתה התורה שיהיה קרבנה היותר פחות שאפשר. ולזה היתה מנחתה באה מן השעורים ומן הקמח שלהם לא מן הסלת והזהירה התורה שיוסר היופי מזאת המנחה ר"ל שלא תהיה בלולה בשמן ולא יתן אצלה לבונה כי היא אינה רק להזכיר עונה אם חטאה. ולזאת הסבה רצתה התורה שיתנו המים הקדושים אל כלי חרש להסיר הכבוד מזה העניין הנעשה בסוטה כדי ליסרה ומזה המקום למדנו כי כל הנעשה בזה העניין ראוי שיעשה בצד היותר מגונה שאפשר והנה יהיו המים קדושים בשיניחום תחלה בכלי שרת:

פסוק יז

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן. רצה הש' ית' שילקחו העפר מהמקום ההוא הקדוש להוסיף מעלה למי המרים כדי שתירא האשה מהקל בעניין אלו המים. ולזאת הסבה נמחה בהם השם הכתב בקדושה עם שמצד הקדושה יהיה העניין בשתיית אלו המים יותר נאות להעשות בו זה המופת הנפלא כמו שראינו בעניין הארון מצד קדושתו אמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו וראינו שמתו מאנשי בית שמש כי ראו את אדון יי' ולפי שסמך העפר שיהיה בקרקע המשכן אל המם הקדושים וידענו שהמים יתקדשו לפי שעה כשישימום בכלי שרת כן העפר אם הושם לפי שעה בקרקע המשכן יספיק לעניין מי סוטה ואמר ונתן הכהן אל המים להורות שצריך שיהיו המים תחלה בכלי חרס קודם שישים בהם העפר ולפי שאמר אל המים למדנו שיהיה בו מן העפר שיעור מתיחס לפי המים ולזה הוא מבואר שצריך שיהיה העפר נראה במים בדרך שישאר שם המים על המים ההם כי כבר נקראו מים אחר נתינת העפר בהם אמ' ומחה אל מי המרים ולפי שנקרא מי המרים קודם שימחו בהן האלות ידמה שיהיה משים בהן דבר מר נקראו בעבורו מרי' וכל זה יהיה להוסיף זרות וקושי בזה העניין כדי שיוסרו הנשים מעשות כזאת ולזאת הסבה ג"כ היה מנוולה כשהיה פורע את ראש ואי אפשר שנקראו מרים על שם סופם כי אולי לא נטמאה ולא ישיגנה מרירות מזה ועוד כי אין באלו המים עדין מה שישיגנה מרירות בסבתם כל זמן שלא נמחו בהן האלות:

פסוק יח

והעמיד הכהן את האשה לפני יי'. ר"ל שהיה מעמיד פניה לפאת מערב שיה בו קדש קדשים והיא היתה לפאת מזרח:

ופרע את ראש האשה. כדי לנוולה וראוי שתדע שאם היתה נדה אינה שותה שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואם היתה טמאה לא יתכן שתושם המנחה על כפיה. והנה צוה לתת על כפיה את מנחת הזכרון כדי ליגעה להוסיף בזה העניין קושי וזרות והנה היה בזה תועלת עוד כי אולי תחרד מפני הקושי המגיע לה בכל אלו הדברים מהבושת והצער ואולי יביאה זה אל שתודה האמת ולא ימרה השם ונכתב בקדושה על המים ומזה למדו רז"ל שהיו מתחכמים בכל עוז שתודה האמת כדי שלא ימחה השם הנכתב בקדושה על המים אם לא לאשר היא טהורה להראות שלא נטמאה:

פסוק יט

והשביע הכהן את אשה. לא שתשבע מעצמה כי למעלת הכהן יהיה רושם כשתחול עליה הקללה הזאת אם נטמאה יותר מהרושם המגיע אם תקלל את עצמה:

ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית. שטייה של טומאה בהיותך תחת אישך עם אי זה שיהיה הנה תהיה נקייה ממי המרים המאררים שלא יזיקו אותך האלות הנחמות בהם והנה הקדים המאמר בהיותה נקייה לפי שזה הוא הראוי לה עם שצריך שתהיה הפתיחה בטוב ואחר זה ביאר איך יהיה העניין אם נטמאת ואמ' ואת כי סטית מעת היותך תחת אישך וכי נטמאת בזאת השטייה עם איזה שיהיה ונתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך:

פסוק כא

יתן יי' אותך לאלה ולשבועה. למדנו מזה המקום שהקללה עם הזכרת השם הנכבד תקרא שבועת האלה והנה זאת ההשבעה הוא שתאמר אמן אמן ותקבל עליה אלו הקללות אם נטמאה. ר"ל שתהיה ירכה נופלת ובטנה צבה לזה תאמר אמן אמן על שתי אלו הקללות ולמדנו מזה המקום גלגל שבועה כי הוא לא השביע אותה אם נטמאת מאיש זה אבל נטמאת משום איש שבעולם שנאמר ויתן איש בך את שכבתו והנה הזכיר הירך תחלה כי הוא התחיל בעבירה תחלה בפסקה רגליה לזה הנואף ושלמות העבירה היה בבטן ואחר זה הפך הסדר להיות עיקר העבירה בבטן ושם ג"כ יבואו המים תחלה:

פסוק כג

וכתב את האלות. הוא מאמר הכהן אם לא שכב אותך וגו' עד סוף דברי הכהן. ואמנם אמר האלות האלה כי הכתוב קרא שבועה אמרו אם לא שכב ג"כ קרא שבועה אמרו וכי שטית:

ומחה אל מי המרים. למדנו מזה שהוא ראוי שיהיה זה הכתב ראוי להמחות שנ' וכתב ומחה ולפי שנ' אחר זה והשקה את האשה למדנו שהוא ראוי כשיכתוב האלות האלה למחותם אל מי המרי' שיהיה מבואר לו שהיא תשת' את מי המרי' שנ' וכתב ומחה והשק' ולזה הוא מבואר שראוי שנחקור תחלה אם היא טמאה בכל הפני' שאפשר להביאה שתודה זה העניין אם היה אמת כדי שלא יביא העניין בסוף אל שיחה הש' הנכתב בקדושה ולא תשתה:

פסוק כה

והניף את המנח' לפני יי'. כמשפט שאר המנחו' שטעונו' תנופה:

והקריב אותה. את המנחה. למדנו שטעונה הגשה כשאר מנחות:

פסוק כו

וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה. הוא שיקח מהקמח מלא קמצו והוא הנקרא אזכרתה מצד היותו למזבח כי אין שם לבונה והקטיר המזבח הקומץ ההו' ואחר ישקה את האשה רוצה לומר כי מה שאמרנו שישקה את האשה את המים לא היה אלא אחר השבעת הכהן אותה באופן הנזכר והנפת המנחה והקטרת הקומץ כמשפט והנה עניין זאת המנחה הוא כאלו יבקש הכהן מהש' יתעלה להזכיר את עונה בשיתן את ירכה נופלת ובטנה צבה כששותה אלו המים:

פסוק כז

והשקה את המים. לא היה צריך לומר שכבר אמר ואחר ישקה את האשה את המים ולזה יחוייב שלא יהיה הרצון בו לצוות הכהן שישקנה אך יהיה עניינו שאם היה שהשקה אותה הכהן הנה יתברר בהם אם נטמאת אם לא נטמאת והנה למדנו מזה המקום שאם אמרה איני שותה אחר כל זה הרשות בידה כיו שתודה שנטמאה ועוד כי כל עצמם לא באו המים אלא לברר אם נטמאת אם לא נטמאת וכיון שנתברר זה על פיה לא נצטרך להשקותה:

פסוק כח

ואם לא נטמא' האשה וטהורה היא ונקתה. ר"ל שתנקה ממי המרים המאררים שלא תנזק בהם כמו שאמר הנקי ממי המרים ואמר אחר זה ונזרעה זרע להורות שקודם שיתברר שהיא טהורה אי אפשר שתזרע זרע כי היא אסורה לבעלה כי הדברים ק"ו אם מספק נאסרה לבעלה כ"ש כשהיה ודאי שנטמאה:

פסוק כט

זאת תורת הקנאות וגו'. שיהיה סבה היותו מקנא לה חשדו אותה ששטתה מעת היותו תחתיו ונטמאה עם איש אחר מצד מה שראה מעניינה עם האיש ההוא אשר יפול בו אצלו ספק שמא היא נטמא כגון שראה שנתייחדה עמו ועמדו כשעור טומאה ולזה קנא לה שלא תסתר עם מי שחשד אותה שזנתה עמו:

פסוק ל

או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. בזולת סבה אחרת תביאהו אל זה ר"ל שלא ראה בה דבר מגונה אבל עברה עליו רוח קנא וקנא אותה באון הנזכר אין הבדל בין שני אלו הדברים בעניין השקאת הסוטה כיון שקנא לה ונסתרה כי אולי יחשוב חושב כי כשהיה הענין בזה האופן השני שלא יצטרך לגלגל עליה שבועה אם שטית טומאה מעת היותה תחת אישה ולזה הוצרכה התורה להזכיר כי הדין אחד בשני אלו הדברים:

פסוק לא

ונקה האיש מעון. ר"ל שהאיש ההוא ינקה מעון אל החשד שהיה חושד אשתו כי זה הדבר יסיר החשד ההוא מלבו:

והאשה ההיא תשא את עונה. אם נטמאת. ומזה המקום נלמד שיש קצת עון בחשד שיחשד אדם זולתו בדבר שקר או ירצה בזה שהאיש ההוא ינקה מעונש בזאת השקאה וזה שאם לא יקפיד האדם באשתו כשתמעול בו מעל ותשטה טומאה תחתיו הנה באמת ישיגהו עונש על זה מהשם יתעלה כי היא אסורה לו ויהיה עמה באיסור ועל ידי ההשקאה הזאת תשא היא לבדה העונש הראוי ונקה בעלה ממנו וכבר בארו רז"ל שאם נקה האיש ההוא מעון בזה המים בודקין את אשתו לא בזולת זה כעניין לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנ' גו'. וזה דבר אמתי בלי ספק נלמד אותו מדברי הנביאים והסבה בזה כי הבאת העונש על המרי הוא השגחה מה מהש' יתע' ומי שהוא בתכלית הרוע יסתיר השם יתעלה פניו ממנו ולא יוכיחנו על עונו להשיבו לטוב כמו שאמר מיעד רע ואנכי הסתר אסתיר פני מהם:

פרק ו

פסוק ב

איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר יי'. ר"ל שיבאר שהוא נודר נדר נזירות ותהיה כונתו לשמים והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית ולפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב והפסד מהאד' בעצמו מצד תשוקתו הגופית אשר יביאהו לחטא ושקטת זה הריב הוא ממה שיקדם בסדר בענין שלום הבית ושלום המדינה ולזה שמתהו התורה אחרון בסדר ועניין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו כי הוא צריך שיזיר עצמו מן היין כי היין הוא סבת חזקה להגביר היצר הרע ולהמשך ממנו ההספד והגנות במדות ובעיון ולזה יהיה תועלת עוד בסמיכות זאת הפרשה לפרשת סוטה אמרו ז"ל כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והיה זה כן כי היין הוא סבה חזקה להמשך אל המשגל והנה אמר כי יפליא לפי שאמר איש או אשה היה חושב יחשב שלא ינהג זה הדין אלא בגדולים ולזה אמר אחר כן כי יפליא ר"ל שמעת אשר מדרכו שיפליא יכנס בחק זאת המצוה וכן הענין במה שאמר ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע. ואשה כי תהיה זבה מבשרה שהרצון בכל אלו אפילו קטן או קטנה כשתגיע לזמן שיכן שימצא זה בהם וכן בזה המקום אף על פי שאמר איש או אשה כיון שאמר אחריהם כי יפליא ולא אמר כי ידור נדר למדנו שמעת שיתכן בו שיפליא הוא נכנס בגדר זאת המצוה והנה שערו חכמים שה ישלם בכמו שנה אחת קודם היותו גדול וזה יהיה כשיאסר הקטן מעצמו אמנם האב מזיר את בנו בנזיר קודם זה הזמן אם יראה שיצטרך לו והראיה שהאב מזיר את בנו בנזיר מה שראינו בשמשון ושמואל שנהגו בנזירות מזולת שנדרו בנזיר אבל הסכימו אבותיהם בזה ואם תאמר שגם האם תזיר את בנה בנזיר כמו שראינו בחנה ואשת מנוח אמרנו לך שמצאנו שנדרי הבת תלתה התורה קיומם והפרתם באב ולא באם ומזה המקום נתבאר שאין רושם להם בעניין נדרי זרעה ואיך יהיה זה והנה אינה מושלת גם על נדרי עצמה כי הבעל מיפר נדריה אם ירצה כמו שיתבאר והנה בארה התורה שאם נדר בנזיר סתם כל דיני נזירות חלים עליו והסבה בזה כי עניין הנזירות לא ישלם התועלת בו בזולת כל אלו הדברים הנזכרים בו כמו שנבאר בג"ה אחר באורינו דברי זאת הפרשה. ומזה המקום למדנו שמי שנדר לקיים קצת דיני נזירות יחוייב לו שינהג בכלם כי התורה חייבה זה:

פסוק ג

מיין ושכר יזיר. ר"ל מכל יין חדש או ישן ונקרא היין ישן שכר להיותו יותר חזק ויותר משכר וכן היין או השכר שנשתנה ונעשה חומץ אסור לנזיר לשתות מהחומץ שנאמר וחומץ שכר לא ישתה ואין צריך לומר החומץ שהוא מן היין בעצמו אבל אפילו נשרו ענבים במים או במשקה אחר אסור לו לשתותו שנאמר וכל משרת ענבים לא ישתה ואין צריך לומר זה שהוא באופן מה מסוג היין אבל גם הענבים אסור לו לאכלם לא הלחים לבד אלא אפילו היבשי' שנ' וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

פסוק ד

כל ימי נזרו. הם הימים שנדר שינהג בהם בנזיר ואפילו הם אלף יום או יותר אלא שאי אפשר שיהיו פחותים משלשים יום כמו שיתבאר בזאת הפרשה והוזהר עוד שלא יאכל והנה החרצנים הם הגרעינים אשר בתוך גרגיר הענבים והזג הוא הקליפה אשר מחוץ וזה כלו להבדילו מגפן היין תכלית ההבדל והנה אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין ר"ל כל הימים שהוא נפרש מכל אשר יעשה מגפן היין לפי מה שקדם הוא מוזהר שלא יאכל גם הפסולת כמו החרצנים והזגים:

פסוק ה

כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו. אין ראוי שתבין שיהיה מותר לו להסיר תערו כדהר אבר זולת התער שהרי ביאר אחר זה שהוא מחוייב לגדל שערו כל ימי נדר נזרו ואמנם דבר הכתוב בחוה ואחר תער ואחר שאר הדברים המסירים השער כלם באזהרה ולפי שאמר לא יעבור על ראשו ולא אמר לא יעביר על ראשו למדנו שהמעביר תער על ראש הזיר עובר בלאו אחד המגלח ואחד המתגלח:

עד מלאת הימים אשר יזיר להשם קדוש יהיה. למדנו שאם היה נזיר כל ימיו כמו שמשון אסור לגלח כלל והנה זאת הקדושה הוא שיגדל פרע שער ראשו והנה הרצון בפרע הוא גדול השער כמו שאמ' במצורע וראשו יהיה פרוע שאין הרצון בו גלוי הראש שהרי נאמר ועל שפם יעטה אבל הרצון בו השבתת הגלוח וההשבתה זו הוא גדול השער כי כשלא יגלחוהו יגדל ולפי שגדול השער לא יהיה באופן שיתכן שנאמ' שנשבת הגלוח ממנו בפחות משלשים יום למדנו מזה שהנזירות אינו נוהג פחות משלשים יום כי לא יהיה גדול פרע פחות מזה לפי מה שנתברר מהוראת הגדר ולזה יתבאר שמי שנדר בנזירות יום אחד או פחות משלשים יום הנה הוא חייב שינהיג בנזירות שלשים יום כי אין נזירות פחות משלשים יום אבל אפשר שיהיה יותר לפי מה שנדר שנאמר כל ימי נדרו:

פסוק ו

כל ימי הזירו ליי' על נפש מת לא יבא. לפי שטמאת מת הוא להעיר על חסרון החמר כמו שזכרנו במה שקדם והיתה הכונה בנזיר שיהיה נבדל מעניינים חמריים שהוא נוטה אליה לפי היכולת הנה מפני זה הוזהר מלהטמא למים ואפילו לקרובים כמו הענין בכהן גדל ואמר לא יטמא להם במותם לפי שאינו מוזהר כי אם על טמאת מת לא לצרעתם ולזיבתם:

פסוק ז

כי נזר אלהיו על ראשו. אמר זה להורות על קדושתו שנתקדש בה מפני זה הנדר שנדר כשהיה הזירו להשם:

פסוק ח

כל ימי נזרו קדוש הוא ליי'. הורה בזה שהוא קדוש ליי' ואף על פי שאין לו שער אבל מצד עצמו:

פסוק ט

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום. ר"ל שימות מת אצלו בפתע פתאום בדרך שלא היה יכול להמלט מלהטמא כי מצד מהירות בא המות למת ההוא והיה הנזיר במקו' שנטמא בו בהכרח אם מצד המגע והמשא ואם מצד האהל ובאר בזה שאף על פי שהו' אנוס הוא חייב בתגלחת ובקרבן והוא הדין בשוגג כי השגגה הוא אונס מה והוא מבואר:

וטמא את ראש נזרו. הורה שבהתחלת נזירתו היה טהור מזאת הטומאה ולפי שטמא ראש נזרו חייב בתגלחת ובקרבן להוציא מי שבאה לו נזירותו כשהוא טמא כמו שנדר נזירות בקבר שאינו מגלח ומביא קרבן על טמאתו:

וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. ר"ל אחר שהזה עליו ממי חטאת בשלישי ובשביעי כדי שיהיה טהור בעת התגלחת שנאמר ביום טהרתו לפיכך אם לא הזה עליו ביו השביעי אינו מגלח עד שיהיה טהור:

פסוק י

וביום השמיני יביא שתי תורים. למדנו שהתגלחת קודם להבאת הקרבן כי הוא בא לקדש את ראשו שנטמא. ולא יתכן שיקדש ראשו אם לא יוסר תחלה השער שנטמא:

שתי תורים או שני בני יונה. ולא תור ובן יונה:

אל הכהן אל פתח אהל מועד. למדנו שהעלים מיטפלין בהבאתם עד שיביאם אל הכהן אל פתח אהל מועד:

פסוק יא

ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. למדנו מזה שחטאת קודם לעולה וכבר בארנו סבת זה בפרשת ויקרא:

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. רוצה לומר שנטמא למת:

פסוק יב

והזיר ליי' את ימי נזרו. ר"ל מכאן ואילם ולמדנו מזה שאין הבאת האשם מעכב נזירותו:

והביא כבש בן שנתו לאשם. להשלים כפרתו:

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ר"ל הימים שנהג בהם נזירות לפי שכבר טמא נזרו וישוב להתחיל ימי מניין נזירותו ואין מתנאי הימים הראשונים שישארו ימים אחרונים מנזירותו כי כבר יקראו ימים ראשונים אף על פי שלא נשאר אלא יום אחד או קצתו:

פסוק יג

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד. ר"ל יביא את עצמו או אפשר שהרצון בזה שאם לא רצה לבא שם להביא קרבנותיו יכריחוהו על זה כדי שיביא קרבנותיו שהוא מחוייב בהם וכבר נתבאר סדר מעשה הקרבנות במה שקדם ושהחטאת הוא קודם לעולה ויביא עשר מצות ועשר רקיקין כמו שזכרנו בלחמי תודה והנה הבאת קרבנותיו קודם לתגלחתו בהפך מה שהיה בתגלחת הטומאה:

פסוק יח

וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו. אי אפשר לומר שיגלח הנזיר בפתח אהל מועד ראש נזרו שנאמר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמי' וזה מורה שאצל מקום האש שתחת זבח השלמים יהיה התגלחת והוא מבואר שאין הבעלים מבשלים השלמים במקדש ועוד שזה יהיה בזיון לאהל מועד שיגלח הנזיר את ראשו שם וכבר דקדקה התורה שלא לעלות במעלות על המזבח וכ"ש שראוי להשמר שם מהתגלחת:

פסוק יט

ולקח הכהן את זרוע בשלה מן האיל. רוצה לומר אחר שהוסר ממנו חזה ושוק שהוא לכהן יבשלו האיל בכללו ועמו יתבשל הזרוע שהוא לכהן ואף על פי שכבר נתבשל הזרוע שהוא לכהנים עם השאר שהוא לבעלים ולא נאסר מה שהוא לבעלים למדנו שבכמו זה השיעור לא יאסר הקדש מה שנתבשל עמו אבל בפחות מזה השיעור הנה יאסר השאר לבעלים והנה שערו ובמי' שהזרוע אחד מששים הוא מהשאר. ולזה למדנו מזה שמין במינו שנתבשלו יחד היה שיעורו בששים:

וחלת מצה אחת. למדנו מזה שאם היתה פרוסה פסולה לפי שאינה אחת וכן העניין אם היתה חסרה וכן העניין ברקיק המצה:

ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. לא היה צריך לומר אחר התגלחו את נזרו כי הזרוע הוא בשלה וכבר הושם באש שנתבשלה בו שער ראש הנזיר כמו שקדם ואולם בא ללמדנו כי זה לבד יעשה מענין קרבנותיו קודם תגלחתו לא הבאת קרבנותיו והסבה כשהיה זאת התגלחת אחר הבאת הקרבנות כי השיער הוא קדוש שכבר גדלו ליי' ולזה ראוי שיהיה עמו עם שלמות הבאת הקרבנות והסבה בגדול זה השער ליי' להעיר שגם במותרות החומר נשתדל שנשתמש בהם לעבודת השם יתע' וזה יהיה כשיכבוש תאות החומר כפי היכולת וישתמש בהכרחי לבד לעבודת השם יתעלה ולזה התבשל באש שנשרף בו השיער איל הנזיר עם הזרוע שהוא לכהן:

פסוק כ

והניף אותם הכהן תנופה לפני יי'. כבר התבאר במה שקדם בספר ויקרא שהתנופה הוא כשיהיה מוליך ומביא מעלה ומוריד ושם התבארה הסבה בזה:

ואחר ישתה הנזיר יין. למדנו מזה שקודם זה הוא אסור בשתיית היין כי כל אלו הדברים יש להם מבא ברפואתו על תגבורת יצרו כמו שביארנו ולא ישוב לשתיית היין כי אם אחר השלם אלו דברים:

פסוק כא

זאת תורת הנזיר אשר ידור ליי'. רוצה לומר שהוא צריך שינהג איסור בכל הדברים שהנזיר מהם כאלו תאמר שיהיה נפרש מכל אשר יעשה מגפן היין ומהטמא למתי' ומלגלח ראשו:

קרבנו ליי' על נדרו. רוצה לומר שזאת קרבנו ליי' על נדרו שאי אפשר לו לשנות דבר בדבר הקרבנות לא לתוספ' ולא לגרעון:

מלבד אשר תשיג ידו. ר"ל שאם רצה להקריב לו בנדר ונדבה אפשר לו אבל לא יהיה קרבנו ליי' על נדרו זולת מה שנזכר והם הכבש והכבשה האיל כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו ר"ל שאם נדר נזירות הרבה צריך שינהג בכל אחד מהם כמו זה המנהג ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו וזכר זאת הפרשה והוא ברכת כהנים שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלמות והשלום האמתי:

פסוק כג

דבר אל אהרן ואל בניו. למדנו שזאת המצוה היא לאהרן לבניו לבד והוא לברך את ישראל בכל יום בזה האופן הנזכר בזה המקום והנה לעומק זאת הערה לא תרגם בה אנקלוס דבר:

כה תברכו את בני ישראל. רוצה לומר בזה הלשון שהו' לשון הקדש והיה זה כן כי אם יעתיקו זה המאמר ללשון אחר אולי תפסד הכונה ותבלבל ובשם המפורש שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וכבר נתבאר שזאת הברכה היא בעמידה ממה שנאמר בפרשת כי תבא עלה יעמדו לברך גומ'. ואם בברכה ההיא דקדקה התורה שתהיה בעמידה כ"ש בזאת הברכה למעלתה וכבר נתבאר במה שדם שאהרן ברך בנשיאות כפים שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ולפי שזה הדבור נאמר יחד לאהרן ולבניו למדנו שבתאר אחד יהיה זאת הברכה מהם ולזה יחוייב שתהיה ברכת כהנים בנשיאות כפים אלא שהכהן גדול לא היה מגביה ידו למעלה מהציץ כי בציץ היה כתוב קדש ליי' ואם היה מגביה ידו למעלה יביא לחשוב שיהיה שם גבוה על השם יתעלה וזה בתכלית מהכפירה בו יתע' ולזה היו ידיו למטה מהציץ והנה ההערה בנשיאות כפים הוא להעיר שאם נשא לבבנו אל השם להשכיל ולדעת אותו כפי היכולת נתיישר לזאת הברכה והנה זאת הברכה צריך שתהיה פנים כנגד פנים שנאמר אמור להם ומדר המספר עם חברו שיהיו פניו כנגד פניו והיה זה כן כדי שיתבוננו ישראל בענין זאת הברכה ובנשיאות כפי הכהנים:

פסוק כד

יברכך יי' וישמרך. הנה עניין הברכה היא תוספת בטוב והשמירה הוא התמדת הטוב והנה הרצון בו לפי מה שאחשוב שבעת החיים תבא לנו הברכה השם יתע' בהשלמת הנפש המשכלת אשר נבראת בזולת שום שלמות וחכמה כמו שנתבאר בטבעיות ומהשפע השופע להם מה' יתעלה תשיב המושכלו' ובזה יתמיד להוסיף לה שלמות מה שהתמידו החיים האנושית ואחר המות יתמיד לה בזה השלמות ותשאר נצחיית בקיום השגותיה שהשיגה בחיים ולא תשיג זולת מה שהשיגה בחיים וזהו על דרך מה שאמר שלמה בשכבך תשמור עליך וגו'. או יהיה הרצון בזה יברכך יי' מברכות הכתובות בתורה והוא מה שאמר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ובשאר הברכות הנמשכות לה וישמרך מכל רע והביאור הראשון נראה לנו יותר:

פסוק כה

יאר יי' פניו אליך ויחונך. ר"ל שזאת הברכה שזכרנו הוא משם יתעלה ואף על פי שכבר נשיג המוכלות באמצעות הרגש כאשר יכפל בדבר כמו שנתבאר בחכמת הטבע הנה לא יספיק זה לקנות המושכלו' אם לא נעזר בזה כשפע השופע מהשם יתע' באמצעות השכל הפועל כמו שבארנו בראשון מספר מלחמו' השם וזה השפע כנה אותו בזה המקום בהארת השם יתעלה פנים אלינו והנה פניו הם השכלים הנפרדים כי הם הנמצאות היותר נכבדות אשר השגחת השם יתעלה ופניו ראוי שתהיה בהם והארת פניו הוא השפע השופע באמצעותם שיכין לנו הדרך להשיג המוכלות על אמתתם ואמר שה איננו מהש' יתע' על צד החיוב ר"ל שאינו מחוייב כשנכפל לנו ההרגש בדבר מה שיגיע לנו המושכל תכף אבל ישפיע זה מהש' יתעלה על צד החסד והחנינה שנ' ויחונך וזאת היא פנה גדולה מפנות התוריות וזה שאם אמרנו שיהיה מה שישפע מהשם יתע' שופע בחיוב היה מחוייב שישפע ממנו זה המציאות תמיד ויהיה אם כן העולם קדום אבל ראוי שנאמין שמה שישפע מהשם יתעלה שופע על צד החנינה והחסד לא על צד החיוב ולזה יתכן שישפע ממנו המציאות תמיד בעת מה ולא ישפע בעת אחרת ואפשר שאמר יברכך על מה שישפע לנו מהחכמה אשר אצלנו וההתחלות מן החוש כי כמו זה יקרא ברכה כשישיג השגתינו החלושה השגה שלמה ואמר יאר על מה שישפיע לנו שאין אצלנו ההתחלות כמו הענין בנבואה וקרא זה העניין חנינה כי על צד החנינה יגיע זה ממנו כמו שבארנו בשני מספר מלחמות השם:

פסוק כו

ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום. ר"ל כי כשתהיה במקומות הסכנה והטעות בעיון הנה יגיע מחסד הש' יתע' שיביא אליך השפע האלהי באמצעות פניו והם המלאכים:

וישם לך שלום. בדעות וכן גם כן ישים לך שלום בעניינים הגופיים מצד דבקות ההשגחה האלהית בך:

פסוק כז

ושמו את שמי על בני ישראל וגו'. ר"ל שהכהנים יסדרו סוד שמי על בני ישראל באופן שידעוהו כלם ואז אברכם מצד דבקות השגחתי בהם:

פרק ז

פסוק א

ויהי ביום כלות משה להקים וגו'. הנה זה היה בסוף שבעת ימי המלואים שנזכרו בפרשת צו והנה נזכר בפרשה אלא פקודי כי בשנה השנית באחת לחדש ניסן הוקם המשכן ר"ל שנשלמה אז הקמתו ונדמה שזאת ההקמה היתה מה שהקים משה את המשכן וקדשו עם כל כליו והמזבח וכל כליו כשמשח אותם בשמן המשחה ביום ראשון משבעה ימי המלואים וקדשם בדרך ששמש בהם ז' ימי המלואים כי אז נשלם לו קיומו על עניינו לדורות ע"י אהרן ובניו כי כהונת משה רבינו ע"ה היתה לפי שעה וכבר פירשו בספרי שבכל יום מימי המלואים היה משה מפרק המשכן אחר שהעמידו ומשחו וגם ביום שמיני הוצרך להקימו לזאת הסבה ואפשר שיחזק זה הפירוש מה שאמ' בסוף פרשת צו כאשר עשה ביום הזה צוה השם לעשות לכפר עליכם כי זה יורה כי כמו שעשה משה ביום ראשון עשה בכל ימי המלואים ולפי שביום הראשון הוקם המשכן ומשחו וקדשו עם כל כליו הנה יראה מזה שהקימו בכל אחד מהימים ההם אלא שכבר יראה לפי הפשט שלא שב לעשות משה בשאר ימי המלואים כי אם מה שהיה לכפר עליהם והם קרבנות אהרן ובניו ודי במשיחת פעם אחת המשכן וכליו והמזבח וכליו לקדשם לפי מה שיראה מהגשת הכלים הנעשים במקדש והנה אפשר שנאמר שנמשחו לכל שבעת ימי המילואים כמו שנבאר אחר זה והנה אמר וימשחם ויקדש להורות כי לא נשלמה הקדושה עד שנמשחו כלם וזה מחוייב כי כל אלו הדברים הם מתאחדים לתכלי' אחת כמו שביארנו מעניני' ולזה אפשר שיתקדשו לחצאין והמשל כי השלחן בעצמו אי אפשר שתהיה לו קדוש' השלחן שהו' חלק מענייני המקדש אם לא בשילות לשאר הדברים אשר שם והנה יתבאר ממה שאמר שאי אפשר שנפר' ביום כלות משה ביום הראשון משבעת ימי המילואי' וזה שקרבנות הנשיאים נעשו תכף ובשבעת ימי המלואים לא כפר משה רק על אהרן ובניו ואח"כ כפר אהרן ובניו על כל ישראל ולזה יחוייב שיהיה העניין ביום השמיני והנה הראשון שהתחילה ממנו עבודת אהרן ובניו היה בראש חדש ניסן והוא היה ראש השנה לעניין עבודת אהל מועד ולזה היו השקלים נגבים אז.

פסוק ב

והנה הביאו הנשיאים קרבנם לפני ה' שש עגלות צב לנדבה וי"ב בקר והתנדבו אותם בעבור הלוים שישאו בהם המקדש וכליו ולא רצה משה לקבל מהן זה לולי שצוהו השם יתעלה על זה והנה הרצון בעגלות צב עגלות מהיפות לכבוד הדברים שהיו משימים בהם:

פסוק ח

ביד איתמר בן אהרן הכהן. שב לבני גרשון ולבני מררי ולבני קהת לא נתן דבר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו באה המצוה להם בזה המקום שישאו משאם בכתף מצד קדושת הארון ויתר הדברים שהיו נושאים וכבר נתבאר שזה המאמר מצוה ממה שאמר בספר דברי הימים ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהן וגו'. ויעלו את ארון השם ואלה פקודתם וגו'. כאשר צוה השם אלהי ישראל ולא מצאנו מקום שצוה בו השם יתעלה שישאו משאם בכתף לולי זה המקום ובכאן שגג דוד בהביאו אליו ארון האלהים שהרכיבוהו על העגלה חדשה והיה זה סבה אל שפרץ השם פרץ בעזא ולזה שב בסוף להביאו בכתף ע"י הלויים ולזה אמר כי למבראשונה לא אתם פרץ יי' וגו':

פסוק י

ויקרבו הנשיאים את חנוכת המזבח וגו'. הנה יבאר מזה שכבר נמשח בכל אחד מימי המלואים וביום השמיני כמו שאמרו ז"ל או ירצה ביום המשח אותו ביום שנשלם עניין משיחתו בצד שיתכן שיקריבו בו קרבנו לכפר על ישר' כמו שקד' כי בימי המלואים לא כפר משה רק על אהרן ובניו והנה הקריבו הנשיאים קרבנם אצל המזבח בדרך שוה ר"ל שהסכימו כלם בכל אחד מהמינים שהביאו כאשר הביא זה הביא זה וכן הענין בעגלות והבקר כי כן היה ראוי בדרך שלא יהיה התפאר האחד על חברו ועל פי הגבורה הסכים משה שיקריבו קרבנם כל אחד ביומו והנה הביאו אלה הקרבנות בסדור כדרך שהיו נוסעים ולזה היתה ההתחלה משבט יהודה ואחריו הקריבו שני הנשיאים אשר בדגלו לסדרן וכן בזה הדרך היה סדר אלו ההקרבות. והנה האריך בזכירת זה הקרבן בכל נשיא ונשיא להורות שכלם היו שוים בזה לא היה יתרון לאחד על חבירו שכל אחד מהן התעורר מעצמו לזאת הנדבה והנה היה זה העניין חדוש שהתנדבו קטרת ואין היחיד מתנדב קטרת ושיהיה זה הקרבן דוחה את השבת ואין קרבן יחיד דוחה את השבת כ"ש כשהיה נדבה שאין נדבה דוחה את השבת אלא שכבר היה זה על פי הגבורה והנה החטאת לא נצטרך לכפר עליהם לפי שכבר כפר אהרן בעדו ובעד ביתו ובעד העם כמו שנזכר בפרשת שמיני ולזה אמרו רז"ל שהיה בא לכפר על קבר התהום כי השעירים מצאנו בהם שהן באי' לכפר על הטמאות ועל מדרגותיהם כמו שביארנו במה שקדם ונמשך מן ההארכה בזה הספור תועלת כבר זכרנוהו במה שקדם:

פסוק פט

ובבא משה אל אהל מועד וגו'. הרצון בזה שבכל עת שהיה רוצה משה שתבא לו הנבואה היה בא אל אהל מועד והיה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים לפרסם לישראל עניין הנבואה ולזה אמר בפרשת שמיני כי היום יי' נראה אליכם והיה נראה כבוד השם לכל ישראל בדרך שיהיו מרגישים שמשם היתה הנבואה באה למשה והנה עניין הרובים היה מעיר גם כן לחכמים על אפשרות הגעת הנבואה ואיך תגיע כמו שביארנו במה שקדם ואמנם היו צריכים ההמון לזה הפרסום כדי שיתאמת יותר בלבבם עניין הנבואה.

פרק ח

פסוק ב

בהעלותך את הנרות וגו'. אע"פ שנ' דבר אל אהרן ויעש כן אהרן אין ראוי שתחשוב שדקדק' התור' להיות זאת העבודה בכהן גדול שכבר התבאר בפרשת ואתה תצוה שאין העלאת הנרו' בכהן גדול לבדו שנ' יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר וכן ראוי שתבין הענין בקטרת שנאמר בפרשת תרומה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו הנרות וגומר. למדנו שהראוי להדלקת המנורה ראוי להקטרת הקטרת למדנו מזה המקום שהוא ראוי שיהיו הנרות דולקות תמיד ואולם מה שנאמר בפרשת ואתה תצוה מערב ועד בקר אינו אלא לשעור השמן שישימו בו מה שיספיק מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג:

אל מול פני המנורה. הוא לאחורי פני המנורה כדי שיהיו הנרות דולקות כנגד הארון וזה כי פני המנור היה לפני הכהן ואחוריה לצד הארון וזה אמנ' היה כשהיו נרותיה פונים לצד הנר האמצעי והנר האמצעי לצד הארון:

פסוק ד

וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו' מקש' היא. למדנו שאין מתנאה שתהיה זהב אלא שתהיה מקשה ולזה יחוייב שתהיה של מתכת והתבאר עוד שלא יחוייב שיהיו בה הפרחים והנמשך להם אלא כשהיתה של זהב שנאמ' מקשה זהב עד יריכה עד פרחה מקשה היא למדנו כי כשהיתה של זהב יצטרך בה פרח וכשלא היתה של זהב לא תצטרך בה זאת הצורה ר"ל גביעיה כפתוריה ופרחיה והסבה לפי שזאת המנורה הנכבדת אשר בזה הציור לא תשלם אלא כשהיתה המנורה של זהב כי הזהב לחשיבותו יביא להעיר על שהוא משל לדבר הנכבד אשר בעבורו נעשה זה הציור ידמה שכבר באה זאת הפרשה בזה המקום לפי שכבר זכר היות הקול מדבר עם משה מעל הכפרת מבין שני הכרובים להישיר איך יתכן שתגיע הנבואה לנביא ולפי שעניין המנור' מישיר בזה כמו שביארנו בהמ שקדם בעניין המנורה סמך זאת הפרשה עניין המנורה:

פסוק ו

קח אל הלוי' מתוך בני ישראל. הנה מפני שרצה להכניס הלוים בזאת הקדושה שהיו מיוחדים לעבוד עבודתם במקדש צוה הש"י לטהרם ראשונה ולכפר עליהם כדי שתתיישב בלב ישראל יותר ענין קדושתם והנה הזו עליהם מי חטאת לטהרם כאלו היו טמאי מת וזה לאות שנשרפה אז הפרה האדומה הנזכרת במה שיבא וידמה שעש זה להעירם על מה שהיתה בו ההערה בזה בטהרה טומאת מת לפי מה שנתבאר מדברינו בספר ויקרא לזאת הסבה צוה אותם לגלח את כל ערם כאלו יעירם זה שיעזבו את הדברים החמריים כפי היכולת וישתדלו בעבודת ה' יתעלה. והנה צוה שיסמכו כל ישראל את ידיהם על הלויים ושיניפם אהרן תנופה לפני יי' כאלו הקריבום ישראל ליי' והיו קדש במדרגת הקרבן כי הם היו ליי' תחת פטרת כל רחם כמו שזכר ולזה צוה לטהרם להניפם תנופה:

פסוק יא

והיו לעבוד את עבודת יי'. הנה עבודתם היה למשא ולשמור משמרת ולשורר בעת הקרבנות כמו שיתבאר במה שיבא:

פסוק יב

והלויים יסמכו את ידיהם על ראש הפרים. לכפר על חטאיהם:

פסוק יט

לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. הוא משא המקדש וכליו ושמירת המקדש ולכפר על בני ישראל אפשר שהוא רמז לשיר שהיו משוררים הלויים בעת עשיית הקרבן או יהיה הכונה בו כי בעבודתם זאת יכפרו על בני ישראל שלא יהיה בהם נגף בגשת בני ישראל אל הקדש כי הלויים ישמרום שלא יגשו אל הקדש עם שבראות ישראל כי הענין נעשה בשלמות ע"י הלויים לא תשיגם שגגה לגשת אל הקדש לשאת הכלים הקדושי':

פסוק כד

וזאת אשר ללויי' מכן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא לעבודת אוהל מועד. ידמה שתהיה בזה סתירה לפי מה שזכר מזה העניין בפרשת נשא שמנה הלויים מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה ובאר שם שאלו הם כל הבאים לצבא בעבודת אהל מועד ואמנ' התירו רז"ל זה הספק כשאמרו שאלו החמש שנים אשר מעשרים וחמש שנה עד שלשים שנה יבואו הלוים לצבא צבא בעניין עבודת אהל מועד לא לעבוד אבל התקבצו ללמוד סדר עבודתם איך תהיה וכשיהיו בני שלשים שנה יעבדו עם אחיהם:

פסוק כה

ומבני חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ר"ל עבודת משא כי בסבת זקנתו יהיה חלוש. ואמנם ישרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ר"ל לשמור המקדש על האופן שנבא' בפרשת קרח בגזרת הצור:

פסוק כו

ועבודה לא יעבוד. ר"ל עבודת המשא ומזה המקום נתבאר ששנים פוסלים בלויים ולא מומין ואמנם בכהנים נזכר שהמומין פוסלים בהם ולא השנים:

פרק ט

פסוק ב

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. למדנו מזה שהפסח דוחה את השבת:

פסוק ג

בכל חקותיו ובכל משפטיו תעשו אותו. חקות אלו הדברים שבגוף הפסח כמו שראינו בפרשת בא אל פרעה שאמר זאת חקת הפסח ולא זכר אחר זה כי אם הדברים שבגוף הפסח ואלו הדברים הם שיהיה תמים זכר בן שנה ושיאכל בבית אחת ושלא ישברו בו עצם ושלא יאכל ממנו בן נכר ושאר מה שדומ' לזה ואולם משפטיו הם המצות הנלוות לו כמו מצה ובעור חמץ:

פסוק ו

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'. כבר ביארנו בפרשת בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שאי אפשר לו לאכלו ולזה הוא מבואר שאם לא היה אפשר שיטהרו בערב לעת אכילת הפסח לא היו צריכים לשאל למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן השם במועדו ולא יה מסופק זה למשה עד שיצטרך לומר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ולזה הוא מבואר שכבר חל שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראויי' לאכול את הפסח בזמן אכילתו ועם כל זה נדחו לפסח שני לפי שלא היו ראוים בעת שחיטת הפסח ולפי שאמר אשר היו טמאים לנפש אדם ולא אמר טמאים במוחלט למדנו שלא ינהג זה הדין בשאר הטמאות כמו זבים וזבות ובועלי נדות ושאר הטמאות וזה שכיון שיכולים לאכול מהפסח בערב בשעת אכילתו הנה ישחט עליהם הפסח ואף על פי שעדיין לא טהרו והנה נלמד ממה שאמר ויהי אנשי' אשר היו טמאים וממה שאמר אחר זה איש איש כי יהיה טמא וגו' כי לא ינהג זה הדין שידחו הטמאי' לנפש לפסח שני אלא כשהיו יחידים ואמנם אם היו רוב הקהל טמאי מת אינם נדחים לפסח שני אבל שוחטים את הפסח עליהם בטמאה ואוכלים אותו אפילו בטמאה ר"ל אף על פי שאי אפשר שיטהרו בערב והנה לא יותר לשחוט את הפסח על הטמאים ולאכול אותו בטמאה אלא כשיהיו הטמאים טמאים מטמאת מת והראיה על שנדחית הטמאה בצבור מה שאמר בספר דברי הימים על הפסח שעש חזקיה בחדש השני כי רבת הקהל אשר לא נתקדשו והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור כי מרבית העם מאפרים וממנשה ויששכר וזבולון לא הטהרו ונאמר כי אכלו את הפסח בערב בלא ככתוב לפי שחזקיה וסיעתו דחו את הפסח לפסח שני שנאמר ויועץ המלך ושריו לכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדנו מזה ששגגתם היתה על שדחו את הפסח מפני הטומאה והראי' שלא תדחה הטומאה מפני הפסח כשהיו רוב הצבור טמאי' אלא בטמאת מת לפי שכבר אמר איש איש כי יהיה טמא לנפש ולא נצטרך לזה התנאי בזה המקום לבאר ששאר הטמאים אינם נדחים לפסח שני שכבר נתבאר במה שאמר אחר זה והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח אבל מי שאינו טהור בפסח ראשון יחדל מעשיית הפסח וכיון שלא עשה הפסח במועדו ידחה לפסח שני שאפילו הגר שהתגייר בין פסח ראשון לפסח שני עוש' פסח שני כמו שיתבאר כי פסח שני הוא רגל בפני עצמו ואין תשלומי ראשון ולזה ינהג בו מי שלא היה חייב בפסח ראשון ואולם נצטרך לזה התנאי שיהיה טמא מת להודיע שמה שיתחייב מזה הוא שהאיש נדחה לפסח שני מפני טומאת מת ואין הצבור נדחין לפסח שני מפני טומאת מת ולא נלמד מזה שאר הטמאו' כי בטומאת מת הקלה התורה לבד בזה עם שטמאתו יותר קלה כמו שזכרנו בפרשת וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש:

פסוק י

איש איש כי יהיה טמא לנפש. הוא הדין לשאר הטמאות שידחה עליהם לפסח שני כמו שביארנו ממה שאמר בסוף והאיש אשר הוא טהור ואולם אמר טמא לנפש כי עליו הית' השאלה ובעבור מה שזכרנו שיתבאר מזה שדחויה טומאת מת בצבור:

תוכן העניינים

רלב"ג ביאור המלות על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה