ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף נט.
והא אנן תנן דיני ממונות הטמאות והטהורות מתחי' מן הגדול ודיני נפשות מן הצד. פי' מן הקטן וטעמא משום דכתיב לא תענה על רוב ודרשי' מניה משום דהוא חסר דכתיב לא תענה על רב ופי' ר' פנחס הלוי אחיו של רבינו דליכא איסור בדבר דאדרבא מחוייב הוא לענות על רב אם ראה לו זכו' וכדאמרינן התם בסנהדרי' מנין מנין לתלמי' היוש' בפני רבו וראה חובה לא' וזכות לא' מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק אלא התורה צותה שיעשה הדבר שלא יהא צריך לענות על רב והיינו שמתחיל מן הקטן ודוקא בד"נ משום דחשש' התורה שלא יכניס דבריו בפני מי שגדול ממנו אבל בד"מ לא חששי' להכי ואמרינן דשאני מנינא דר' דכולהו מניינהו מן הצד הוו מתחלי ואפי' בד"מ מפני שנ' גדול היה מאד וכדאמר מימות משה ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום א' לך אדם שלא יכניס דבריו בפניו והלכך אפי' בד"מ חששו להכי וזה נכון:
והא נח נפשיה כולהו שני קאמר כלומר לאחר שנתגדל שהיה כל ימיו גדול בתורה ובעושר אין לך בישראל כמותו גדול מצאו זה אלא ה"נ דוקא אבל בכל העו' לא דאע"ג דחד מנייהו גדול בגדולה על חברו כגון מלך איכא דגדול ממנו בתורה מתני' חרש רומז ונרמז פי' בין לגטין בין למטלטלים דבדרך שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אבל אם נשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש ודאי לא סגי ליה בהכי ותדע לך דהא מטלטלי עדיף לן כדמשמע בג' בחד לישנא ואי לאו משום דהפקר ב"ד הפקר לא סגי במטלט' משום דיש יש בהן זכיה גמורה שדרך ירושה בא לו אבל באשתו ל"ל הכי וכיון שכנס כראוי אינו מוציא ברמיזה והכי איתא בהדיא ביבמות פ' וחרש שנשא פקחת והא דאמר קופץ ונקפץ כלומר נוטל החפץ מידו ונותן לו המעות ברמיז' בגיטי' למ"ד דה"ה לגיטין כשמצוה לכתוב הגט שא"א אלא ברמיזה בשעת נתונה א"צ שיהא רומז שכוונתו לשם גירושין אלא בלא כונה נותנו לה אבל רש"י פי' קופץ ונקפץ בעקימת שפתים וטפי הוא רומז קו ונרמז מקופץ ונקפץ:
הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטל' ואוקי' דטעמא משום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ואפי' מכר טפי מקחו קיים דהא אמר לקמן דמתנתו מתנה מרובה דהא אינו משום כדי חייו ממש אלא כי היכי דלעבדן ליה מילי וכן דעת הרמב"ן ושלא כדברי ר' האיי גאון ומי' היכא שיש לו אפוטרופוס אפי' למטלטלים אין מקחו קיים ושאין ממכרו ממכר וכדאיתא בפ' מציאת האשה ואפילו כשאין לו אפוטרופו' דמקחו קיים וממכרן מכר דוקא כשהוא מקנה במשיכה או בהגבהה אבל באגב לא דהא לאו בר אקנויי קרקע הוא ואיכא מ"ד דה"ה. לחליפין וש"ח נמי אינו מקנה אותו דהא צריך כתיבה ומסירה ואיהו לא בן כתובה ומסירה הוא וה"ה נמי דאינו יכול לתתו במתנת, ש"מ דכיון דבמתנת בריא א"א לקנות אותו משום דאינו בן כתובה אף במתנת ש"מ אינו יכול לתתו ומתנתו אינה מתנה דאע"ג דדברי ש"מ ככתובין ומסורין דמו היינו לו' דדיבור שלו כמעשה וכיון דלא מצי להקנותו במעשה דהא אינו בן כתיבה הוא הדין נמי דאינו מקנה אותו במתנת ש"מ וכך דנתי לפני רבינו נר"ו והודה לדברי: