ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף נא.
והאי פרנסה דמקץ יצא מכתב לא כתיבה וכ"ת היכי אמרי' דלא כתובה דהא תקנת ב"ד היא ול"ל דכיון דברשות האב להפקיעה שאם אמר אל תתפרנס בתי מנכסי שומעין לו בלא כתיבת דמיא ומהדרינן שאני פרנסה דאית ליה קלא ל"נ כיון שמת האב ולא הפקיעה קלא אית לה למלתא וכדכתיבנא דמיא: והא דאמרינן דפרנסה מקץ קייצא דבפרנסה שמין טוב לפי מה שפי' מקצת המפרשים שלא אמרו אלא להוסיף אבל לא לפחות מ"מ קייצא שלו לפחות אבל לפר"ח שפירש שלא אמר אלא לפחות אבל לא להוסיף כיון שאין מוסיפין ודאי קיינא ומיהו פי' דידיה ל"נ וכדמוכח התם בדוכתא אבל לפי מקצת המפרשי' שפי' דשמין בין להוסיף בין לגרוע וכן עיקר וכדבעי' למכתב שם בדוכתיה מאו קיצותא ואיכא למימר ומ"מ סתמא עשור נכסי מיקץ קייצא מתיב רב הונא במימתו בנותיו ניזונות מנכסי ב"ח והיא נזונת מנ"מ מפני שהיא כב"ח והא הכא ודאי כיון דניזונת מנ"מ כשכתב לה עסקינן ושלא כפירש"י לפ' דלעולא קא פריך דמשום דמזונות ד"ה נשים מכתב לא כתיבי מקץ קייצי ואי איתא דלא כתובת היאך נזונית ועוד דודאי מזונות לא קייצי דהא איכא יוקרא וזולא והכי מוכח בכתובות בפ' אע"פ דמזונות לא קייצי והנכון דהכא כדכתב לה' מיירי לר' חנינא קא מקשו דילמא לא בעינן קצובין דהא מזונות לא קייצי ופריק הב"ע כשקנו מידה פי' דאע"פ שהן קצובין אלימא מלתא ועביד אינו קצובין כקצובין וגדולה מזו אשכחן גבי אין לי עסק על שדה זו דלא מהני ואם קנו מידו מהני וכן גבי דינא דהורמנא כדאיתא בפרק המקבל אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה אימר צררי אתפסה כלומר ומשום האי חששא אינה גובה מנ"מ ואפי' בשבועה משא"כ בכתובה דגובה הוא בשבועה וא"ת אית לה מזונות ואפי' בלא שבועה ולא חיישינן לצררי דאפשר דקולא שהקלו במזונות לענין בני חרי אבל למשעבדי לא. אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של א' פרש"י ור"ח דלכלהו קפריך דאלמא דטעמא לא הוי אלא משום כתיבה ולא משום קציצה אלא משום דקדים ופריש תנאי היא ולפי זה יהיו ג' מחלוקות בדבר ר"י בעי קצבת וריב"ח ורבנן דפליגי עלה כתיבה בעי ולר"ג לא סגי ליה אלא בקדימה אבל בתוס' פי' דלעולא ולר"י קפריך דהכא משמע דהכל תלוי בקצבה והיינו דכשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים משום דכיון דקדם ומצא שבשעה שלקח לקח שני קצוב היה שבחו של ראשון אבל למ"ד משום כתיבה אע"ג דקדם כדין דליגבי מנ"מ דהא בשעת כתיבה מ"מ לא היה לה קול וכיון שכן אותה כתובה לאו כלום הוא אבל הקצבה אע"פ שבשעת המכירה לא היה הדבר קצוב שבשעת שנקצב דהיינו בשעה שנעשה היה לו קול אבל כתיבה כל שאין לו קול בשעתה שוב לאו כלום היא ולפי זה אפשיטא בעיין דר"ח קצובין על פי שאינן כתובין קאמר ופריש כתנאי היא:
ולענין פסק הלכה קי"ל כר"ל ור"י דתרוויהו ס' דטעמא משום דאין כתובין ור"ח יחיד הוא לגבייהו ועל דרבנן כר"י הכי ס"ל וקי"ל כוותייהו וכן פסק הרי"ף ומזון הבנות אף על גב דככתוביו דמיין כדכתיבנ' לעיל לחד פי' אינן גובות מנ"מ משום דמעיקר' הכי אתקון ונראה דאפילו קנו מידו אינן גובין מנ"מ משום דכיון דבתנאי ב"ד קאכלן אימא צררי אתפסן אבל אשה אם קנו מידה גובה מנ"מ משום דלא מתפיס ליה צררי במזונותיה וכדכתיבנ' לעיל יב מתני' מתני' המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה פי' אע"ג דאפשר דמדינא חייב וכדמוקי לה בגמרא מפני ת"ה פטרוהו דא"כ אין לך מגביה מציאה לחבירו כדי שלא יביאהו לידי שבועה אם מצא יותר ואע"ג דמוצא מציאה עשאוהו כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף וחייב בגנבה ואבדה ולא חיישינן לאמנועי משום דלאו אדעתה דאיניש דמאן משכח מגניב' אי מתביר ליה טפי משאר מזוניה ועוד שבדעתו להחזירה מיד ומ"ה אינו נמנע אבל משום שבועה בודאי' היה נמנע ומ"ה פטרוהו גמרא אמר ר"י ב' כיסין קשורין מצאתי ליותר עיקרן של דברים שאין אדם חיוב שבועה מודה מקצת אלא כשיש בו ד' דברים הא' שיהא טוענו שאם אינו טוענו בבריא פטור דמשום אבדה הוי ומשום אבדה פטור מן התורה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והכי מוכח התם בכתובות מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואמרי' עלה בההיא דאפילו קרא לא צריך דסברא הוא והיינו דמחייב ר"י הכא בכיסים טפי משוורים משום דבכיסים הוי טענתו בריא וכדמפרשי' בסמוך בס"ד והשני טענה ואח"כ הודאה שאם הודה לו זה בג' קודם שזה תובעו ואח"כ א"ל ק' לי בידך אינו נשבע דלא מודה מקצת חשיב והכי מוכח מהא דאמרי' בשבועות טענו חיטים וקדם והודה לו בשעורים דמערים מפני שראה בו שהיה רוצה לתבוע לו אף שעורין כדי להפטר משבועה דהוי הודאה ואח"כ תביעה חייב ונראה דמערים הוי כל זמן שקדם שהשלים התובע תביעתו ואם כמודה פטור משום דהוי הודאה ואח"כ תביעה חייב והג' שלא יהא הולך והכי מוכח כ"מ דהילך פטור והד' שלא יהא בה משום מגו לא מגו דכופר בכל דהא לא חשיב מגו שא"כ אין לך מ"מ חייב ולקמן נאריך בזה אלא מגו אחר דאמרי' מגו לאפטורי משבועה והכי מוכח בב"ב גבי ש"ח היוצא על היתומים ובפרק האשה שנתארמלה גם החם שור שחוט לפניך ושלא כדברי הר"ר יוסף הלוי שכתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ומיהו לדידיה באינך כולהו לבד ממגו והשתא לפום הני כללי דצריך לפ' הא דר"י דצריכי דכולהו איתנהו ומשכחת לה כשטענו זה וא"ל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך שמצאת כיס אחד שהיה שלי שהולך הייתי בדרך ונפלו ממני ב' כיסין קשורין ואותו הכיס שמצאת הכרתי בו שהיה א' מן ב' הכיסין שנפלו לי ואחר שזה מצאת מצאת גם חברו דקשורין היו החזירם לו וז"א א' מצאתי ונאבד ממני בפשיעה או שהוצאתיו לעצמי ואשלם לך הרי זה ישבע דהשתא איכא טענת בריא כיון דקשורים היו בכיסין לא מנתחי מהדדי וכיון שהוציאו אין כאן הולך ויש כאן תביעה ואח"כ הודאה ומיגו ליכא דמגו דכופר בכל לא מצאתי כלום לא הוי מגו משום דהוי מעיז דהא יודע בו חברו שמצאו ומשאינו מעיז למעיז לא אמרי' אבל ליכא לפ' כשזה היה מחזר אחר המציאה וא"ל חברו אין מצאתי כיס א' דהא ודאי אין נשבע משום דאין כאן טענת בריא והו"ל אידך משיב אבדה ופטור ועוד דהוי הודאה ואח"כ תביעה דאחר שהודה לו זה שמצא א' הוא שטען לו שמצא תבי' ובכי הא הוי הודאה ואח"כ טענה ופטור וכדפר"י וכ"נ ליכא לפ' כשטענו שניהם כגון שא"ל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך שמצאת שני כיסין שנפלו ממנו והוא אומר לא מצאתי אלא א' דבהא אפי' תנא דמתני' לא הוה פוטר משום ת"ה דהא מודה מקצת גמור כיון שהוא ראה הכל וה"ל כטוענו ק' לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ן' דחייב והכי מוכח בירוש' דבעינן למכתב קמן ועוד דר"י לא הוה פטר בשוורים הלכך ליכא לפ' אלא כדפרישנא א"נ אשכחן לה בדוכתא דכלהו בה כגון שזה מכריז על אבדה שמצא כיס א' ובא חברו ונתן סי' ונטלו ואח"כ תבע ממנו ב' כיסין אחרים משום דאמר ג' כיסין קשורים נפלו ממני וכיון שמצא הא' מצא הכל וחברו אמר שמאותן הג' אין לו אלא א' והוציאו דלא הוי הילך הרי זה נשבע משום דטענת בריא הוו משום דכיסין דמי זמנין דמעכלי קשרייהו זמנין הוא דאמרינן ולא שכיח וכיון דל"ש טענת בריא חשבינן ליה והשוורים פטר ר"י משום דמנתחי מהדדי ולא היו טענת בריא דאפשר דמצא הא' ולא מצא חברו אע"ג שהיו קשורין:
ה"ב תניא נמי הכי וכן גר"ח ובזה רבו הנסחאות והגירסא הנכונה ונמצאת ברוב ספרים ב' שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע וזה ברור לכ"ע משום דה"ל טענת שמא בההוא דר"י דמנתחי אהדדי ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע וראיה דקמייתי לר"י מסיפא דמחויב בכיסין דאלו רישא דפטר בשוורים קפשטוה דפטור ורבותא דאשמועינן ר"י דבכיסין חייב וא"ת ומאי ראיה קמייתי לר"י דאפשר דאפילו תנא דמתני' מודה בהא דע"כ לא קאמר דפטור אלא במציאה אבל בחזרה לא וי"ל דאם איתא דהאי תנא סבר דבמציאה פטור כת"ק דמתני' אף בחזרה היה פטור משום מגו דיכול למימר לא מצאתי לך אלא א' דמגו לאפטורי משבועה אמרי' וכדפרישי' אלא ודאי מדמחייב בחזרה שמעינן דאפילו מציאה דאית ליה דחייב כר"י וא"ת א"כ אמאי לא נקטה במציאה דהוי רבותא טפי איכא למימר דאתא לאשמעינן דב' כיסין קשורין מצאתי לי דקאמר ה"ל כאלו אמ' ב' כיסין קשורין מצאת לי ולא חזרתם לי וכשהודה לו חברו בא' מהן והוא חזר ואמר לא החזרת לא הוי הודאה ואח"כ טענה שהרי טענו כבר כשא"ל ב' כיסין מצאת לי ואית ספרים דגר' והוא ג"כ נכונה תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע וראיה דמייתי לר"י מסיפא ובסיפא ג"כ כשתבעו חברו תחלה עסקינן והשתא ודאי לפי פשטה אתי שפיר ור"י ן' מיגאש דאמר דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' דהכא אע"ג דאיכא מגו דכייל למימר לא מצאתי אלא א' והוי פטור אפילו לר"י משום דשוורים מנתחי אהדדי בהא חייב והיינו דאתא כר"י ודלא כמתני' משום דאי איתא דבמציאה תקנו אף בחזרה היה פטור כיון דעיקרה משום מציאה הוא והכי מוכח בירושלמי כדאמרינן לקמן אבל לדידן ודאי קשי' אמאי חייב כיון דאיכא מגו ומגו לאפטו' משבועה אמרינן:
וי"ל דהכא בדליכא מגו עסקינן כגון שתבעו תחלה על המציאה והודה לו ואחר זמן תבעו שיחזירם אליו דכיון דאחר זמן היה תו ליכא מגו דל"ל דעכשיו יהא נאמן בחזרה מגו שהיה אומר בשעה שתבעו על המציאה לא מצאתי אלא דלא אמרינן מגו אלא לאלתר אבל לאחר זמן לא ואתיא כר"י וכדפרישית דאלו לתנא דמתני' כיון דפליגי בחזרת אף בה. תקנו ומקשי' ור"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה דהא פרישנא דמתני' מדינ' חייב בשבועה כההי' דר"י דמ"מ הוא ואפילו הכי פטרונהו משום תקנתם ופרקי' הוא דאמר כראב"י דלית ליה המוצי' מציאה פטור דאפי' כמשיב אבדה קאמר דמחייב כ"ש במציאה דלא הוי משיב אבידה דהא איכא טענת בריא וכדפי' דמחייב ומקשי' ולר"א לית ליה דמשיב אבידה פטור פי' נהי נמי דאין לו תקנה במציאה משיב אבידה דהוא פטור מדאוריית' היאך אפשר דלית ליה מתני' כמו שפי' רש"י ז"ל דאי אית' אמאי שינה לשונו ואמר ור"א לית ליה משיב אבידה פטור הרי הל"ל ור"א לית ליה המוצי' מציאה לא ישבע מפני ת"ה ועוד דמוצי' מציאה ומשיב אבידה לאו וכדפירישית ועוד מאי קמתמה אי לית מתני' דהיינו דאמרי' דלית ליה ור"י דאמר כוותיה אלא ודאי לא פרכינן ליה אלא היאך אפשר דלית ליה משיב אבידה אבל מתני' לא קשי' ליה דמתני' לאו משיב אבידה וכדפרי' לעיל ופרקינן כשטוענו קטן והיינו דקרי ליה טענת עצמו משום דט"ק אינה טענה אבל ליכא לפ' משום דטענה עצמה שהו' אינו טוענו שהו' חייב לו אלא שהיה חייב לאביו דא"כ אפי"כי טענינהו גדול מאי ק"ל טענת עצמו טענת אחרים היא אלא ש"מ כדפרי' ופרכינן והא ט"ק לאו כלום הוא ופרקי' דמאי קטן גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאביו כקטן הוא ואקשי' א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא דבשלמ' כי אוקים בקטן שפיר קרינן להו טענת עצמו וכדפרי' אבל טוענו גדול היכי קרי ליה טענת עצמו ואסיק' אלא בדרבה קמפלגי י"מ דה"ק לעולם בטוענו גדול וכדפרי' דודאי בקטן לא פליגי ר"א עלייהו דרבנן דפטור דבגדול בלחוד פליגי דר"א ס' דחייב ורבנן ס' דפטור ואצ"ל בקטן ממש דפטור ואפילו ר"א מודה בהא ובזה פליגי דר"א ס' ל"ש בו ול"ש בבנו גדול אינו מעיז ורבנן ס' מעיז אבל בבנו קטן כלהו מודו דמעיז ולפי פי' זה קשי' אלא ויש לדחוק ולפיכך לפי פי' זה דאע"ג דהדר מאוקמת' כיון דהדר מטעמיה דמעיקר' דטענת קרינן ליה משום הודאת עצמו והשת' הדר דהרי דקרי ליה טענת עצמו לדבריהם דרבנן קאמר להו לומר פעמים שאדם נשבע במה שאתם פוטרים אותו כאלו הוי טענת עצמו דלפי פי' זה לא קרי ליה טענת עצמו אלא מ"ה וכיון דכן אפשר דמ"ה נקט אלא ואינו מחוור ומיהו לפי מקצת הספרים דל"ב אלא אתי שפיר והנכון כמו שפר"שי דלעולם בט"ק ממש ס"ד מעיקר' דאפילו בקטן מחייב ר"א ורבנן פטרי בין בקטן בין בגדול דהשת' לא הדרינן לגמרי דמאי קטן גדול אלא לומר דלא דוק' בגדול פליגי אלא ה"ה נמי דפליגי בקטן וכי מחייב ר"א בין בגדול בין בקטן וכי פטרי רבנן אפילו בגדול פטרי והשת' אתי שפיר לישנ' דאלא ולכן אמר משום דמחייב אפילו בקטן קרי ליה טענת עצמו ואע"ג דאין נשבעים על טענתו היינו דוקא כשבא בטענת עצמו כגון שהוא הפקיד או הלוה ופטור משום דאיש כתיב בפרשה אבל כשבא בטענת אביו ותובע בברי' נשבעים על טענתו ופלוגתייהו בדרבה דר"א ס' ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז בין בקטן בין גדול ורבנן ס' דמעיז בין בקטן בין בגדול ולפי מ"ש הא דאמרינן בשבועות תני איסי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואמרינן עלה ה"ד אי לימא דא"ל ק' לאבא בידך וא"ל אידך ן' אית לי ון' לית לי ומה לי הוא מ"ל אבוה אתיא כראב"י וכיון שכן נראה דהלכת' כוותיה דאלו לרבנן הא אמרו דבבנו ואפי' גדול מעיז ומעיז הוא ופטור וי"מ דל"פ רבנן ור"א אלא בט"ק דוקא דלגמרי הדר מאוקמת' דמאי קטן גדול והדר למאי דס"ד מעיקר' דקטן לחוד קאמר ולומר דרבנן לא פטרי אלא בקטן דבקטן הוא דמעיז אבל בגדול מודה דאינו מעיז ולפי פי' זה אתיא ההיא דתני איסי אפילו כרבנן ובבנו גדול דהא בבנו גדול מחייבי וליכא ראיה מינה לראב"י ואינו מחוור דא"כ היכי אמרי ר' סתם בו הוא דאינו מעיז דהא איכא בן גדול דאינו מעיז ופרש"י עיקר ונכון וכן דעת הרי"ף וכדבעי' למכתב לקמן והא דאמרי' מפני מה אמר' תורה מ"מ הטענה ישבע וה"פ מ"ש כופר בכל פטור ומכל מקום חייב דהוי כעין משיב אבידה וטעמא בעי למימר אמאי חייב וי"מ דהא לא בעי דדינא הוא דמ"מ יהא חייב משום דאיכ' רגלים בדבר כיון שהודה במקצת טענתו ולפי פי' דה"ק מכל מקום אמאי חויב ואילו פטור משום מגו דכופר בכל דהא מגו דאוריית' הוא אבל ליכא לפ' דבעי טעמ' לכופר בכל אמאי פטור ואינו חייב במ"מ חדא דדינ' הכי ואמאי נחייבהו עד שיפרט לך הכתוב בפי' שהוא חייב דא' משום דחייב מ"מ שאני התם דאיכא רגלים לדבר כיון שהודה דה במקצת אבל בכופר בכל דליכא רגלים פטור כיון דלא חייבי תורה בפי' ועוד דא"כ טעמא דאמרי' דאינו חייב משום דאין אדם מעיז פניו הוא בבנו דקסברי רבנן דמעיז הדין הוה נותן שיהא חייב בכופר בכל וכ"ש במעי' אלא ודאי כדפרי' דטע' בעי אמאי אינו פטור משום מגו דכופר הכל וזה שלא כדברי ן' מיגאש דסבר אלא אמרי' מגו לאפטורי משבועות ומהדרי' חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח כלומר ליכא למימר מגו דאלו כפר בכל היה מעיז וזה א"א שלא הוה מעיז פניו והשתא דמ"מ אינו מעיז והא דאמ' בכולי בעי דלכפריה והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעוז הוא פי' הוא למ"ש אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והא דאמרי' בכולי בעי דלודי לוה נותן טעם הוא אמאי מחייבי' שבועה למ"מ ולא מהימנינן ליה דהא אמרת דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ואהדר ליה דאה"נ דאין אדם מעיז ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי בכוליה אינו מתכוין לכפור אלא להשמטה בעלמא קעביד הכי רמיה רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה דאלו לא יודה ויוצא מב"ד זכאי שמא יחזור בטענתו והשתא סבר ראב"י דל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז שאחר שהבן א"צ בפני הודית לאבי בשעת מותה שהיית חייב לו בענין דלי' מיגו כלומר סמוך למיתתו ממש אינו מעיז פניו לכפור כמו שלא היה מעיז פניו לאביו ורבנן ס' דאפילו בהכי דליכא מגו בבנו ואפי' גדול מעיז משום דדוקא בו הוא דאינו מעיז שיודע שיודע הדבר אל אמיתתו אבל בבנו אף ע"ג שהודה בפניו שחייב לו שמא אביו היה חייב לו מצד אחר או שהודאה בטעות היתה ובכל דבר שהיא אינו יודע מחמת עצמו ממש שהוא הלוהו אלא מחמת הודאה של זה ס' רבנן דאע"ג דליכ' מגו יכול להעיז והא דאמרי' אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח פרש"י בפני ב"ח שגמלו חסד וליתא דאלו לפי' לדבריו נראה דבפקדון דליכא האי טעמא אפילו בכולו חייב וזה אינו דהא בכמה משניות בשבועות מוכח דדוקא מ"מ הוא דחייב אבל כופר בכל פטור וכדתנן התם ז"א עד הזיז וז"א עד החלון חייב י' גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינו אלא ה' ר"מ מחייב אלמא מדנקטינהו כולהו במ"מ ש"מ דכופר בכל פטור משום דליתא להאי מגו שלא היה יכול לכפור לחברו שיוד' האמת כמותו וזהו טעמא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומיהו בפקדון בטענת נאנסו אמרי' בב"ק בפ' הגוזל דכופ' בכל חייב דאמר התם אר"י הטוען טענת גנב בפקדון אינו חיי' עד שיודה במקצת ויכפור במקצת מ"ט דאמ' קרא כי הוא זה כו' עד מלוה הוא דאינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז והתם היינו טעמא משום דאי איתא דכופר בכל דהשתא ליתא לטעמא דאינו יכול להעיז הרי יכול להעיז דמהיכן הוא יודע אם נאנסו אם לאו והיינו דאמרינן מלוה הוא דאינו מעיז ומ"ה איכא לאפלוגי בין מ"מ לכופר בכל דליכא מגו אבל בפקדון ליכא לאפלוגי בנייהו לפטרן תרוייהו מודה מקצת לכופר בכל א"א שהרי רמי רחמנא שבועה לשומרי' ולפטו' כופר בכל ולחייב מ"מ א"א דאיכ' מגו וכדפרי' הא און לך לומר אלא דשניהם חייבים אבל בטענת מלוה בפקדון כגון הפקדתי אצלך לא הפקדת החזרתי ולא החזרת בכי הא ודאי ליכא חלוק בין פקדון למלוה מ"מ חויב וכופר בכל פטור ושלא כדברי רש"י והשתא דאתית להכי דר"א ורבנן כדרבא פליגי ליכ' ראיה דר"א אית ליה כר"י ושמא ר"א כתנא דמתנ' ס"ל ואק"ל א"כ הדר' קושיא לדוכתא ור"י לית ליה המוציא מציא' כו' ולא חש לתרוצא משום דהא תניא כוותיה וזה סיוע דתניא כוותיה גרסי' דאי לא היאך אפשר לר"י ותרצי' ליה כר"א ואי דחי לה ולא אהדרינן דאמר כמאן ולענין פסק הלכה נראה דלא קי"ל כר"י אלא כסתם מתני' מדחזי' לתלמוד דק' מתמה ור"י לית ליה המוציא מציאה אלמא דקי"ל כמתני' וכן פסק הרי"ף ור"ח ולענין פלוגת' דראב"י ורבנן קי"ל כראב"י דהא התם בשבועו' נקיט לה להדיא כר"א דאמר מה לי הוא מ"ל אבוה וכדכתיבנא לעיל והיינו לפי פרש"י דפי' דבין בקטן בין בגדול פליגי ואפילו לאידך פי' נמי דבגדול בלחוד פליגי אתיא ההיא נמי כראב"י בין בקטן בין בגדול אלמא דאיהו נמי מפ' כפרש"י וטעמ' דפסקי' כוותיה משום דההוא דשבועות אתייא כוותיה וכדפרי' ועוד דקי"ל דמשנת ראב"י קב ונקי וקי"ל כוותיה ואפילו היכא דפליג בהדי רבינו בין במשנה בין בברייתא וה"נ מוכח ביבמות פ' החולץ ואפי' במתני' דאמרי' התם אביי ס"ל כשמואל דאמר הלכה כהלל ומוקי' ראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכת' אהלכתא אלמא דהלכת' כותיה לעולם ואע"ג דאשכחי' דפסקי' דלא כראב"י כדאמר לקמן בפרקין גבי אפוטרופו' כו' הא ל"ק דהיכא אתמר אתמר והא דפסקי' לפעמים בהדיא כותיה אע"ג דכבר ידוע הוא דהלכתא כוותיה ובפ' המפקיד פרכי' בכי האי גוונ' מדר"י אדר"י הא ל"ק דזה הוא מפני שלפעמים מסתבר טעמא דאידך א"נ משום דתלמוד ידע דאיכא אמורא דפסק דלא כוותיה ולאשמעי' דלאו כלום הוא פסיק בהדיא כר"א כי היכי דפסקי' בכמה דוכתי הלכה כחכמים ואע"ג דיחיד פליג עלייהו וטעמא כדאמרן מפי רבינו נר"ו ובירושלמי דשמעתין גרסינן תמן תנינן ק' לאבא בידך אין לו בידי אלא ן' פטור מפני שהוא כמשיב אבדה אר"א תקנה תקנו בו כדרך שתקנו במציאה דתנינן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקנת השוק אם כן הא מתני' כשאמר על שני שוורים מצאת לי אבל אם אמר ליה ב' שוורים מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והוא אומר לא החזרת לי לא בזה תקנו פי' רבינו נר"ו דטעמא דר"א משום דסבר דשוורים לא מנתחי אהדדי והכא כשבא זה וא"ל עומד הייתי וראיתי שמצא שור א' שלי והיו ב' קשורין וכיון שמצאת הא' אף הב' מצאת וכדפרי' לעיל וסבר ר"ע דזו הוי טענת בריא ומדינ' חייב אלא מפני ת"ה פטרוהו ומתני' דשבועו' נמי בטוענו ברי שמנה לאבא בידו ומדינא חייב אלא משום דמשיב אבידה פטרוהו ומשמ' אינו בריא גמור כיון שהוא לא הלוה לו ודכותא בשורים כיון שהוא לא דאה ממש שמצאם שניהם אבל מי' לענין שבועה כבריא דמי או לאו משו' תקנו אבל בבריא גמור כיון דפליגי בחזרה חייב משום דר"א סבר דלא תקנו בו משו' דמ"מ גמור הוא אעפ"י שמחלוקתם מחמת מציאה ור' בא אתא לפ' מתניתין דהמוצא מציאה ה"ד לההיא דשבועות רבי פדא בשסר"י בזה תקנו פי' כשמחלוקת' בחזרה דאע"ג דבריא גמור ומ"מ גמור כיון מחלוקתם משום מציאה תקנה תקנו בו אבל הראשונה דבר תורה הוא אבל כשמחלוקתם במציאה ממש דבר תורה הוא דפטור ולא משום תקנה משום דסבר דשוורים מנתחי אהדדי וליכא טענת בריא בהדא דתני יכול אם אמר ב' שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא א' יכול יהא חייב או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש כלומר שהרי לא ידע חברו אם מצאו דאעפ"י שהיו קשורין אפשר שלא מצאו דשוורים מנתחי אהדדי וההיא דשבועו' משמע ליה לר"י דאינה משום תקנה אלא מדינה פטור דלא מיירי בטענת בריא או אפי' בשטוענו בבריא שהודה בפניו שמנה היה חייב לו ולא סמוך למתתו ממש וכיון דכן הרי הוא כטענת שמא דהא נאמן הוא מדינא דאין לו משום מגו בתר הכי פרעי' אבל אם א"ל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך בראש ב' שוורים קשורין והוא אומר לא משכתי אלא א' לא בזה תקנו פי' ואפי' ר"י מודה בהא משום דזהו כאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ן' חייב דכותא עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענתך מנה הודית לו ק' והוא אומר לא הודיתי אלא ן' לא בזה תקנו וכגון שהיה סמך למיתתו ממש דליכ' משום מגו הנה למדנו מהירוש' שלא תקנו המציא' אלא כשהברי' בא מחמת המציאה כלומר שהוא אינו בריא אלא מחמת מה שמודה לו או מחמת דבר אחר אבל כל היכא שהוא בריא מחמת עצמו כגון שראה הענין בכי הא ודאי לא תקנו וכדפרי' לעיל ולמדנו ג"כ מהירושלמי אליבא דר"י דאע"ג דפליגי בחזרה דהוי בריא גמור כיון דעיקר דינם בא מחמת המציאה דאף בזה תקנו וכדפרשי' לעיל א"נ אפש' לפ' וכן פי' רמב"ן דר"א ור"י ל"פ דשוורי' אי מנתחי אי לא דכלהו סברי דשוורים מנתחי אהדדי דדבר ידוע הוא זה אלא פליגי דר"א ח' על טענת שמא מדינא וההיא דשבועות דשמא היא דומיא דמציא' דשוורי' דהיא שמא וא"ה אי לאו משום תקנה היה חייב דבר תורה ואתא ר"י לומר דזה אינו דההיא דשבועות מדינא פטור דטענת שמא הוא ומציאה דשוורים נמי בשחולקי' על המציאה מדינא פטור ולא משום תקנה משום דהוי טענת שמא וכי תקנו במציאה בשחולקי' על החזרה דמדינ' חויב דהוי טענת בריא ומשום תקנה פטור וכתב הרמב"ם דאנו משכחת לה בבן דחייב ואפשר משום תקנה כגון שהודה שלוה ביום פ' מאביו ואחר זמן תבעו הלא אבל קאכלתיו פרס וא"ל כך שמעתי שהודית לאבי בשעת מותה שלא האכלת פרס מעול' אלא שלא שמע כמה לוה ממנו נמצא טוענו בריא מפיו ובזה תקנו ע"כ ואפשר דאפי' ר"י מודה ומי' בגמ' דילן לא משמע דאיכא תקנה בהלואה אלא במציאה מדאוקי' מתני' דשבועות בשמא ולא מצינו תקנה בזה לפי' נראה עקר דר"י נמי סבר דבהלואה לא עבוד' תקנה וההיא דשבועות מדינא פטור כגון שמא וכדפרי' הרמב"ן: