ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף מ:
האומר עשיתי פ' ופ' עבדי ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח ולאו משום הודאה אתינן עלה אלא לומר דהאי לישנא מהני לשחררה בו בתחלה דמשמע שעכשו משחררו ומשום דלא הוי לישנא מעליא אמר דאינו מועיל אלא בשטר ואפילו לענין מ"י אבל בשטר הוי משוחררת גמורה דלא משמע דמדין הודאה קאמר דחדא דלא הוו ב"ח גמור דאכתי צריך גיטא דחי' וכדאמרינן לעיל גבי עבד שנשא בפני רבו דאתיא לה מדין הודאה ואפ"ה צריך גיטא דחירות ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו ומה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי ומיהו באעשנו פליג דר' סבר דהשתא משמע וה"ק אעשנו ב"ח בשטר זה השתא קאמר וקנה ורבנן סברי דלא קנה ובאידך נמי גבי כתבתי שדה פ' לפ' נתונה לפ' הרי הוא שלו דאמרי דהדר הוא שלו כשבאי עכשיו ליתן לו דומיא דואעשנו ומש"ה. אמר דדוקא בשטר לא יועיל אלא בשטר ואפי' בשטר פליגי דאעשנו וכפירי' לעיל האומר עשיתי פ' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכהו ע"י אחר ומן הדין ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל בב"ח אינו מותר אא"כ כתב לה גיטא דחירותא וכדמוכח לעיל:
כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי פי' וכיון שכל א' מורה מן הדין שניהם נאמנין דבא' נאמן לחיובי ומיהו גבי עבד לא שייך משלשין מהאי שהרי העבד תפיס להו למ"י אבל בקרקע דבעי לא תפיס להו חד טפי מאידך משלשין מהאי טעמא דלא הזכירו גבי עבד משלשין ומיהו עבד זה כגון שהוא אומר לו ששחררו ישראל גמור הוא דאיהו ידע בנפשיה ולא פליגי הא באבא הא בברא פירש רבינו נר"ו בשם אחיו הר' פנחס הלוי דהיכא שהאבית נחלקו כשהן קיימים שז"א נתת וז"א לא נתן משלשין את הפי' עד שיודה הא' את חברו אבל כשמתו האבות בעודן במחלוקתן זכה בהן קבל הנותן בשדהו דאין בבן המקבל כח להוציאה מידו שהרי הוא אינו זוכה אלא מכח אביו ואביו כבר הודה שלא זכה בה מעולם אבל בן נותן שהיתה של אביו אלא שהוא ספק אם נתנה אם לאו מעמידים אותה בחזקתו ואפי' מת מקבל בחיי נותן ונותן מודה לבן מקבל שנתנה לו בב"ד אפ"ה אינו זוכה בו בן המקבל שהרי הוא לא נתנה לבן המקבל אלא למקבל ומקבל הודה שלא נתנה לו וכיון שאביו לא זכה בה דהא נאמן הוא בהכי דבן מכח מי יזכה והיכא שמת נותן ולא מסבל ואחר מיתת הנותן חזר המקבל ואמר שנתנה לו נראה שאינו זיכה ממה שמת הנותן ומקבל לא חזר בו מיד זכה בו הנותן בקרקע ושוב אין כח למקבל להוציאה מידו ואם הבנים חולקים דינם כדין האבות ומיהו כתב רבינו דהיכא דאמרינן דמשלשון היינו כשמקבל אינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כיון שהנותן מודה שנתנה לו רשאי ב"ח לטרוף אותה בחובו ולאו כל כמניה לו' לא נתנה לו דכדי להתפייס לב"ח הוא דאמר הנותן נאמן וי"מ הודאת ב"ד כמאה עדים דמי על המקבל לבדו מפני שהו' יודע בדבר מן הנותן דשמ' הנותן ע"י שקדמה מחשבתו לתתה לו הוא סבור שנתנה ועדיין לא נתנה והמקבל בקי בדבר יותר ממנו ולפי פי' זה הוא דבעי מי אוכל פי' הרי הוא כאלו אמר ע"מ אמרי' שהודאתו היא הודאה ורבה אמר משלשים הודאתו של בן לאו הודאה גמור' הוא שהו' אינו יודע במילי דאבוה כ"כ וכיון דשניהם שוין בדבר משלשין:
גמ' מי שארהו אמר רב רבו ראשון ואליב' דרב מתני' באפותיקי מפורש והכי והכי מוכח מדאמרינן בסמוך דרשבג"א אין העבד כותב אלא המשחרר כותב ואי באפותיקי סתם למה לי למשחרר דלכתוב השת' הא כתיב וקאי דהא משתעבד לוה כלהו נכסי אלא ש"מ דבאפותיקי מפורש עסקינן וכדפי':
כדרב' דאמר רבה הקדש חמץ ושחרור מפקיעי' מידי שעבוד כגון קדשי מזבח או אפי' קונמות דהא אמרי' התם דקונמות קדושת הגוף נינהו וכעין ההו' אצטל' ופרסוה אמיתנ' אבל הקדש אחר לה: