ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף לט.
הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כלומר להקדישו כיון שאמר לשון הקדש ולא לשון שחרור לאו דליהוי עם קדוש קאמר דליהוי תועלת מניה להקדש אמרינן דדמיו עליו קאמר אבל לעולם לא חל עליה הקדש וכדרב ואק"ל משום טעמ' דאין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה אמאי לא אמרי' דליהוי קדוש לדמיו קאמר דיהא דייק הכי טפי וי"ל דרב מוקי לה הכי משום דליתי ר"מ נמי כוותיה ועוד דסיפא דוכן הוא שהקדיש את עצמו משמע ואק"ל מ"ה לר"מ דסבר דאין אדם מוציא להקדש לבטלה אמאי אמר דדמיו עליו ולא אמר דליהוי קדוש לדמיו קאמר ואיכא למימר משום דבהכי איכא הנאה טפי להקדש דאי אמרי' דקדוש לדמיו קאמר אם מת הפסיד ההקדש אבל אם נאמר דדמיו עליו קאמר איהו חייב באחריותן רבינו נר"ו וא"נ אפשר לומר משום דליהוי מקדוש עצמו ומקדיש עבדו שוין דכי היכי דבמקדיש עצמו ל"ל דלדמיו. קאמר דלא לדמי קאי אלא ודאי לדמיו עליו נתכוון ה"ה נמי במקדיש עבדו דאיכא למימר נמי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר קדוש ומר סבר אינו קדוש ואפ"ה אין מועלין אלא בשערי משום דסבר בעבדי כמקרקעי ושערי כמטלטלין ואפשר דכלהו סברי הכי בשערו כמטלט' אלא דת"ק ס' אין מועלין משום דאין העבד קדוש כלל:
א"ה אדמפלגי בשערי לפלגי בגופו פי' אא"כ דבקדוש ואינו קדוש פליגי היינו דנקט שערו משום דאין מועלין בגופו דבמקרקעי דמי אבל בשערו מועילין דהוי כמטלטלי אא"ב דכ"ע סברי קדוש ומ"ד מועלין בשערו דעבדא כמטלטלי דמי אמאי נקט שערו ופרקינן דכ"ע כמקרקעי והכא בשערו העומד ליגזז קמפלגי ואי קשי' אמאי לא אוקי לה כדמעקרא בשער שאינו עומד ליגוז ולימא הכי דכ"ע כמקרקעי דמו אלא פליגי דשערו אי כמקרקעי אי כמטלטלי דהא פרישנא לעי' מ"ד קדוש ס' דשערו כמטלטלי י"ל בשלמא מעקר' איכא למימ' דכלהו ס"ל דשער כמטלטלי ובאי אפשר אבל לומר ובהכי פליגי אלא טעמא מא ומ"ה לא אוקמוה בהכי בהכי והא דאמר מ"ס כגזוז ומ"ס לאו כגזוז לומר ואין מועילין בו בעודו מחוב' אבל לאחר שנתלש לכ"ע מועילין בו ואעפ"י שבשעת הקדש הוי מחובר מידי דהוה דשקל עיני בשדה הקדש אמרי' התם דמעל ומפרשי טעמ' דאבקה מעלו להו וכ"כ ר"ת בספר הישר ד"מ מחייב פי' כשבצרן ואכלן או שנאבדו בפשיעה דלאו הילך הוא וחכמים אומרי' כל המחובר לקרקע כקרקע דמי פי' ואע"ג דעכשיו בשעת תביעה תלוש הוא ודמים הוא חייב לו וכיון שבשעת פקדון הוו להו מחוברין ועקר תביעתו קרקע הוא תובע דינו כקרקע וכ"כ הרמב"ם והא דאמר דענבים העומדים ליבצר א"כ דמ"ס כבצורות ומ"ס לאו כבצורות ובכתובות אמרינן כל העומד לגדור כגדור דמי או' רבינו נר"ו דב' דינים הם כשהפי' מבושלין כל צרכן ואם משהין בקרקע הן נפסדין בזה ד"ה כבצורו' דמיין דכל העומד ליגדר כגדור דמי, וכשהן מבושלין אבל בשהייתן בקרק' הן משגיחין קצת וממתקין הפי' בהא ודאי הפי' ד"ה כקרקע הן אבל כשהם מבושלין כל צרכן ובשהייתן אינן נפסדין ואינם משגיחים בכי הא פליגי דמ"ס כקרקע ומ"ס לאח כקרקע והא דאמ' הכא ע"כ לא קאמר אלא בענבין דכמה דקיימן מכחי' כחשן לאו למימ' דהשת' הם מבושלין כ"כ שהם נפסדי' בשהייתן דהא אמרי' דבהא ל"פ אלא ה"ק בענבים דכשהן מבושלין טפי מכחש כחשי כו' והיו בהם עבדי' בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין לגמרי קאמ' וא"צ גט חירות והשת' קס"ד דמק' דטעמא דקטנים משום דיש להם יד לזכות בגופן דאע"פ שאין להם יד בעלמא בכי הא אית להו יד ואסיקנ' דטעמא משום דעבדיו כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט כלומר בין גדולה בין קטנה ה"ה לעבדיו נמי בין גדולים בין קטנים דילפי' לה מאשה כדאי' לקמן בשמעתי' ואבא שאול ס' דוקא גדולים אבל קטנים לא משום דמה אשה אסורה ולא ממונא אף גדולים דהוו איסורא ולא ממונא אבל קטנים דממו' הם לא ות"ק עבדיו של ישראל נמי ליפקו לחי' במתה ופריק גזרת הכתוב שיהא מורישן לבניו דכיון דבר ירושה הוא אבל בגר שאינו בר ירושה יוצאין לחי' א"ה המפקי' עבדו ומת נמי פי אמאי אמרי' דאין לו תקלה כיון דאמרת דאיסורא לבריה לא מורית יהא הבן תחת האב לשחרורי ופריק דאמומ' קשיא א"נ אפשר לפ' א"ה דטע' משום והתנחלתם הוא דאין יוצאין עבדיו של ישראל בלא גט לאמימ' סבר דהמפקיר עבדו איסור' לא מורית לבריה אמאי אין לו תקנה לימא דליפוק במיתה בגר דהאי הרי הוא כעבדיו של גר כיון דלא מורית איסורא לבריה ופסק דאמימר קשיא ולית הלכתא כאמימר אלא כרבינא דסבר לקמן דאיסורא מורית והבן כתיב ליה גיטא דחירותא כדאמרינן לקמן בריסתקה דעבדי ומיהו אפשר לפ' דהא דאבא שאול ורבנן ל"ק לאמימר מדלא מק' ליה לקמן מהא דאפשר ליה לתרוצי דמאי קנו עצמן בני חורין דיצאו לחי' לענין מעשה ידיהם אבל אכתי צריכי גיטא דחירות ואין להו תקנה וכ"ת א"כ מ"ט דרבנן דאמרו דקטנים קנו עצמן הא דהא אין להם יד לזכות דעלמא אבל הבא לזכות בגופן ממש בכי הא אית להו יד אפשר דהכי דחי ליה אמימר ומק' לא אקשי ליה מינה וקא דייקת מינה באשה מה אשה איסורא ולא ממונא ומשתלחת בשטר אף עבד איסור ולא ממונא דהיינו גדולים דמיד שמת הגר בעצמן לענין מעשה ידיהם ולא נשאר בהם אלא קנין אסור ואותו משתלח במיתה דאשה המשתלחת במיתה אבל קטנים דאיכא ממונא דלכ"ע קטנים אין להם יד לזכות ואפי' רבנן לא אמרו דקנו עצמן ב"ח אלא משום דילפינן דאשה בין גדולה בין קטנה אבל ממו' ודאי אית בהו וכיון שכן לאבא שאול אין משתלחין המיתה זהו פי' הנכון וכן פי' הרמ"בן ורש"י לא פירש כן: