ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף לח:
מצוה שאני ואק"ל משום האי מצוה דחינן עשה שבתורה כתב רבינו נר"ו דמהא שמעינן דלאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן וסמיך ליה אקרא ור"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר:
ואחת קבעה סעודתא בערב שבת פרש"י לחד לישנא דלילי שבת ואינו ראוי לעשות כן משום דכבוד יום עדיף ואינו מחוור דלישנ' דע"ש לא משמע הכי ליל שבת ואיכא מאן דפי' דע"ש מבעוד יום אבל בערב היו קובעים אותה ואק"ל דהא קי"ל דהאוכל והולך עד שתחשך ואיכא למימר דה"מ באקראי בעלמא אבל לקבוע סעודתו כן תמיד אסור וו"ח פי' בע"ש אפי' בבקר שהיה דרכן שסעודת הלילה היו קובעין אותה בערב וזה אסור לקבוע לסעודה גדולה בע"ש משום כבוד שבת כדי שיכנס שבת כשהוא תאב:
מ"ש גופה לא קדיש לדמי ל"ס אלא ה"ק דליהוי עם קדוש קאמר אפשר לפ' דגופה לא קדיש לומר גופו עצמו אינו קדוש שהרי אינו ראוי למזבח לא לבדק הבית וכיון דכן כי מקדיש עבדו סתם לדבר שיהא ראוי גופו קאמר והיינו דליהוי עם קדוש הא אם הקדיש בהדיא למזבח או לב"ה לפי האי פי' הוי קדיש ובהמה טמאה שהיא קדושה ומועלין בו אבל הכא כיון דהקדישו סתם מסתמא משמע דמקדיש לדבר שיהא גופו ראוי ממש וכן פר"שי א"נ אפשר לפרש וכן פי' בתוס' גופו לא קדיש לומ' שהקדש אינו קונה אותו קנין אסור שיש לענין עבדים דשני קנינים איכא בעבד קנין מ"י וקנין אסור שאסרו בבת חורין ואותו קנין לא קני הקדש וכיון דכן מאי דמקדיש עבד סתם כולי בעי למתב ליה להקדש והקדש א"א לזכות בענין אסור שבו וכיון דכן לא זכי ביה כלל דאיהו מסתמא לא בעי לאקדושי מנייהו ולא קדיש כלל ואפילו היכא דל"ל טעמא דעם קדוש כגון דאמרינן הכי בהדיא דאינו מתכוין להכי לא קדיש משום האי טעמא דפירש"י אבל אם אמר בהדיא דמי ודאי קדיש אעפ"י שאין הקדש תופס באותו קנין אסור והיינו דקאמר גופה לא קדיש לדמי לא קאמר דאי אמר ודאי הוו קדיש אלא דליהוו עם קדוש קאמר כיון דבהני קדוש כוליה ומותבינן לרב מדתנן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים אין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות ולפי פירוש קמא מותיב ליה מניה משום דהכא אמר דהקדש מכה בעבדים ולא אמרינן יצא לחירות משום דעם קדוש קאמר ואע"ג דהכא הקדישן בכלל עם שאר נכסיו א"ה אם איתא לטעמא דרב איכא למימר דכל חד וחד מנייהו מקדיש למאי דחזי טפי ועבדים דחזו טפי למקדיש בגופייהו דליהוי עם קדוש הכי אקדשינהו ולפי אידך פי' מותיב מדהקדש זכו בהו בכלל ומדזכי נמי בקנין אסור שבו עד שאחרים דזוכים מכח הקדש מוציאין אותם לחירות ורב קאמר דהקדש אינו זוכה הקנין אסור ורש"י פי' דטעמא דאין גזברין רשאין להוציאן לחירות משום דהקדש אינו זוכה בקנין הגוף שבהם ואינו מחוור דא"כ אחרים היאך מוציאים אותם לחירות דהא אחרים מכח הקדש קא אתו ואי אקדיש להו זכה הקנין הגט היאך זכה אינהו דאתו מכח הקדש אלא הנכון כמו שפי' הרב בעל המאור דרבנן נראה דהא פליגי דרבנן ס' אין כסף גומר בהן אלא שטר וכיון אעפ"י שהם עצמם דמיהם זוכים בהכי אלא במעשה ידיהם ושטר דקא בעי להפקיען מידי אסור מתנה הוא והקדש לאו בר מתנה הוא הלכך אין רשאין להוציאן לחירות אבל על ידי מקח כשמוכרין אותן לאחרים נתרוקן זכות ההקדש לגמרי ואפילו קנין אסור שיש להקדש בהן מ"ה רשאין האחרים להוציאן לחי' ור' סבר דכסף גומר בהם לפי' רשאין גזברי' עצמם להוציאן לחי' וזה הפי' נכון אלא שיש לנו לומר לפי פי' זה דהלכת' כר' דהא קי"ל דכסף גומר בו והרמב"ן פי' דכ"ע כסף גומר בו אלא דהכא פליגי משום דשטר אין גומר באלו דכעין מתנה הוא והקדש אינו בר מתנה וכיון דכן אף כסף אינו גומר דהא אתקש אהדדי ומקום ששטר גומר אין כסף גומר ור' סבר דאע"ג דאין שטר גומר בו כסף גומר בו דטעמא דאינו גומר אינו אלא משו' ההקדש דלא חזי לשחרורי בשטר אבל עבד זה ראוי הוא לאשתחרורי בשטר ולפי פי' זה אפשר דהלכה כרבנן עוד פי' בלשון י"א דטעמא דאין גזברין רשאין להוציאן לחירו' לאו משום דאין כסף גומר בו דודאי כסף גומר בו אלא משום דחיישינן לשמא יטעו בדמיו דה"ל גזברין השליח דאפי' כר"ש חוזר אבל במכירתן לאחרים לא חיישינן יכולים הם למוכרן משום דמסתמא הוא שלא למוכרן פחו' מכדי דמיהן אבל כשהוא מוכרן לעצמו דדרך העולם לזלזל בהכי חיישי' ור' לא חייש ולפי פ"ז נמי הוי הלכתא כרבנן והא' נראה עקר ת"ש מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענית דלדמי קאמר ולא אמרינן דלהוי לדבר שיהא גופו קדוש ממש לחד פי' ולאידך פי' נמי אלמא דלדמי דחיילה קדושת דמים מסתמא דלא חיילי קנין אסור ואי אמרת דחיילה נמי בהו קנין אסור כ"ש דקשיא טפי ואק"ל ומאי קשיא דהא קרא כי כתיב בחרמי כהנים. כתיב דכתיב לא ימכר ולא יגאל ודרשי' לא ימכר מכר גזבר ולא יגאל לבעלים ומה יעשה דהדמים לכהן דכתיב בשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו וכיון ודאי הרי הוא זוכה בקנין איסור שבה' דהרי זה נותן מתנה לכהן ואין בזה לשון הקדש כלל ואיכא למיסר דקרא בחרמי בדק הבית נמי קאי דהא כתוב בסיפא דקרא כל חרם קדש קדשים הוא לה' ודרשינן מניה התם חרמי ב"ה וס"ל הכי כתוב מאדם אכולהו קאי ואכתי אק"ל דלשום אדם חכם היכי מצי למשמע מניה דליהוי עם קדוש איכא למימר דה"נ קאמר דאסר ליה אכ"ע כחרם דלא ישתעבדי ביה והיינו משום דמשחררו:
הב"ע דאמר לדמי פרש"י דאמר דמי' עלי וכ"ת דליכא לפ' דליהוי קדי' לדמי' קאמ' דא"כ כיון דבלשון זה לדמי' קאמ' דקדיש אפשר דמסתמא דעם קדוש קאמר אע"ג דאמר בתר הכי לדמיו הוי קדוש ויוצא לחירות דומיא דהמתפיס תמימו' לב"ה דאמרי דאין יוצאין מידי מזבח ואיני מחוור דא"כ למה לי דרשא דמאדם הא פשיטא דמי שאמר דמיו עלי דחייב לתת דמיו ועוד דא"כ קשי' סופא דאמר אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריי' ואי דמיו עלי קאמר אמאי לא אלא ע"כ לפרש פי' דליהוי קדוש לדמיו קאמר וההיא דמתפיס תמימי' לא קשיא כלל דבהנהו מדאורייתא לא חלה עלייהו קדושת הגוף כלל ורבנן הוא דתקון משום דלא שכיחי תמימי' דהא אפי' בדוקין שבעי' פסולי' ותו דהתם נמי הקדש ב"ה חל עלייהו אלא דפודין אותם למזבח ומיהו אם פדאן אחר אינן חולין גמורין אבל לא לתקוני היא דתקינהו דכיון שנכנסו לכלל קדוש' והן ראויין למזבח דליהוי למזבח אבל קדושת הגוף למזבח לא חלה עלייהו כלל כמו שסבר הרב והכי איתא בהדיא התם:
א"ה אין הגזברין רשאין גזברי' מאי עבידתייהו דמדקאמר רשאין משמע דחלה קדושת הגוף עלייהו והקדש זכה בקנין איסור שבו אבל אינן רשאין ואי לדמיו קאמר לא חלה קדושת הגוף עלייהו כלל ולא זכה הקדש בקנין אסורי' ואע"ג דאמר התם בפרק האומר דערכין יקדש השור דמיו הקדש ומעלין בו שאני התם שהיא גופו ממון ודמיו ממש הוא אבל קנין אסור אינו נקנה. להקדש ונשאר הוא גבי בעלים הראשונים:
המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אלמא דמאן דמקדיש עבדו סתם הרי הוא קדוש לדמיו והיינו דאמר שלא הקדיש אלא דמיו וטעמא דעושה ואוכל פי' רבינו נר"ו דאפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד. עשה עמי ואיני זנך אמרינן דעושה ואוכל דמשום דמסתמא לא הקדיש אלא מותר מעשה ידיו כי היכי דלא לומו' העבד דאי לא העבד מסכן נפשיה וכשיבואו למוכרו לא יהא שוה כ"כ ויפסיד ההקדש ומסתמא אמרי' דלתועל' ההקדש נתכוון אבל אם הקדיש עבדו לדמיו בפי' אפשר לומר דתלי בפלוגת' דיכול הרב או אינו יכול אם אוכל או אם אינו אוכל כדאי' לעיל בפ"ק: