אור ברסלב

ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]

דף לח.

דף לז:

והא דאמר דעמון ומואב טיהרו בסיחון אע"ג דקרקע אינה נגזלת חזקת מלחמת שאני וחזקה גמורה היא וישראל שלקחוהו מסיחון זכו ביה דסיחון שנאה קנין גמור בחזקה שהחזיק בה ע"י מלחמה והא דאמרינן אשכחן אין יהודי אין יהודי ישראל מנ"ל ישראל גמור קאמר דחזקה מנ"ל דאין יהודי קני ליה דומיא דאין יהודי ישראל קונה דהוי ישראל ממש ומוכח לה מדכתיב וישב ממנו שבי ובשמעתי' לא סברי לה כמ"ד שפחה היתה ומרישראל קונה כ"ש לעבד אבל רש"י פי' דהכא עבד קמבעי' לן ועבד קפשיט האי קרא וקרי ליה משום דהוא חייב במצוות כאשה ולאפוקי אין יהודי וא"כ נזכה וכדפי' דהא אשכחן דאין יהודי קונה ישראל קנין הגוף ואפי' בחזקה כי האי וכדפי' לעיל:

עבד שברח חבית האסורין יצא לחירות. פירוש משום דמסתמ' אייאש מריה מניה ואיהו זכי בנפשיה וכיון דפקע זכותיה דמריה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור טע' מאי משום דחזקיה בורח שאני פי' לאחר יאוש לשם ב"ח אמאי אמר דישתעבד בו רבו א' משום דחזקיה כדי שלא יפיל עצמו לגייסות כיון שזה ברח מן הגייסות אגלאי מלתא למפרע דבהאי גברא ליכא ולמימר ולגמר מז' דאטו איהו ברח מנייהו ומסר נפשיה לקטלא כדי שיצא מרשות האין יהודי ודאי לא הוה מפיל נעשיה לגייסות וכיון דכן ראוי להעמידו על הדין לומר דיצא לחי' א"נ איכא לפ' בורח שאני ודאי משום דבורח ליכא למגזר שישתעבד לרבו א' דליכא למיחש דיפיל עצמו לגייסות ע"ד לברוח דהשתא אם בורח מסר נפשיה לקטלא אפולי מפיל מתחלה ע"ד הכי בשלמא ע"ד שיפדוהו לב"ח מפיל נפשיה לגייסות משום דאשתכח מאן דפריק ליה ומ"ה ראוי לגזור ולומר דישתעבד לרבו א' אבל כדי לברוח לא מפיל נפשיה וליכא למגזר ביה דלשתעבד לרבו א' אלא דליפוק לחירות כדינו וזה נכון:

אנהו סבור לפני יאוש הוה מכאן נראה דפרקי' כאביי ס"ל ומ"ה מחלק בלפני יאוש בין רשב"ג לרבנן והיינו דאמ' אנן כרשב"ג ס"ל את אומר כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא פרקנוה ניהלה דאי ס"ל כרב' הא פריש' לעיל דאליבא דרבא לפני יאוש ליכא חלוק בין רשב"ג לרבנן דכלהו אית להו דישתעבד לרבו א' וכדפרי' לעי' אלא אינהו ודאי כאביי ס"ל ומשום דס"ל דלפני יאוש הוא דשלחו ליה הכי הא אי הוו סברי דלאחר יאוש הוה לא הוו שלחי ליה דלשתעבד ביה וכ"ת אמאי לא לפום ההוא פי' דפי' לעיל דאביי לא פליג עם רבא בלאחר יאוש ומודה הוא נמי דהיכא דלשום עבד פרקי' דינא הוא דלשתעבדי לרבו ב' וה"נ הא פדאוה אינהו ומן הדין וכיון שכן שמואל אמאי לא אשתעבד בה אע"ג דלאחר הוא לא הוו שלחי דלשתעבד בה בשלמא לאידך פי' דפי' דאביי פליג עם רבה אפי' בהא משום דסבר דשבאי לא קני ליה אתי שפיר אלא לההוא פירוש קשיא ונראה לומר דאנהו כי פרקוה לשום אמהותא לאו אדעתא דידהו אה"נ דהוה יכול שמואל לאשתעבודי בה ואנהו נמי אפילו הוו ידעי באחר יאוש הוא הוה שלחו ליה דלשתעבד בה אלא כי פרקוה אדעתא דשמואל פרקו' כלומ' אדעתא דזכותא דשמואל פרקוה והכי דייק לישנ' דפרקוה ניהלך וכיון דאח' יאוש הוו פקע זכותא דשמואל מינה כיון דכן זכתה איהי בנפשה והיינו טע' דלא ישתעבד בה כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא ולפי פי' אפשר לומר דשמואל ס"ל כרבה ושטה זו קבלתיה מפי רבינו נר"ו והיא נכונה אעפ"י שהוא כתבה בחידושיו בענין אחר ולענין פסק הלכה כתב הרי"ף משמ' דגאון דהלכת' כרבנן אליב' דרבה דרבים נינהו ויחי' ורבים הלכה כרבי' והראב"ד השי' עליו אדרב' כרשב"ג מסתבר דהא חזקיה מפ' טעמיה משמע דס"ל הכי ועוד דהא לקמן. מק' מדר"י אר"י ולא פריק אמוראי נינהו ואליבא דר"י משמע דהכא דהוא פסק' דוקא הוא ועוד דהני דפריקו אמר דמר שמואל כרשב"ג ס"ל ובירוש' נמי פסקו הלכה כרשב"ג והרמב"ן כתב דכהרי"ף משתבר דהא דחזקיה אינה ראיה מפני אמ' קאמ' וליה לא ס"ל ואע"ג דנקיט ליה בלשון רבים לאו למימרא דרבנן ס"ל הכי ואשכחן כיוצא בזה בתלמו' והא דלא פרקי אמוראי נינהו הא ל"ק דההוא תירוץ דחוק הוא ובכל מקו' דאפש' לתרוצי בלאו הכי לא תריץ הכי ומהני דפרקי אמתא דמר שמואל נמי ליכא ראיה חדא דלא ידעי' אי הוה כדאי לסמוך עליהם ועוד דאינהו ודאי כאביי ס"ל וכדפרי' לעיל וכיון דכאביי ס"ל אית להו טענה למפסק כרשב"ג משו' דאליבא דאביי טעמא דרבנן משום תקנתא ורשב"ג משו' דינ' וכיון דדינא עדיפא ומשום האי טעמא נמי פסקו בירושלמי כרשב"ג משום דהירוש' אזיל בשיטתיה דאביי ולטעמיה דאביי מסתבר למפסק כרבנן נקטי' וכמ"ש הרי"ף משמיה דגאון זו הוא דעת הרמב"ן:

והא דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות דוקא מפקיר משום דבהפק' מסתלק זכותיה מניה אבל במחילה לא סגי ליה ואפילו לענין מעשה ידיו דהא אפילו בע"ע דאין גופו קנוי ולא תימא דכי אמרינן דלא מהני ליה מחילה היינו לענין קנין אסור שבו דההוא לא פקע אלא בשטר אבל לענין מעשה ידיו מהני מחילה משום דה"ל כחזרת משכון שהרי הוא עצמו שחזר המשכון מוחזר מאליו וכדמשמע התם מדר"י בר יהודה דאמר גבי אמה העבריה דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אפ"ה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש משכון עליה והא התם דמתקדשת היא במחילה בעלמא דמחיל לה אותה מלוה שיש לו עליה אלמ' דמחילה מהני לענין מעשה ידיו דזה אינו אלא אליבא דמ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו אבל לדידן דאית לך דמעות הא לקדושין נתנו ודאי לא מהני ליה במחילה ואפי' לענין מעשה ידיו כי היכי דלא מהני מחילה למלוה שיש עליה משכון דלא חשיב לן מחילה זו כחזרת המשכון ותדע לך מההיא דיבמות דמייתי' לעיל דאמרי דצריכי גיטא דחירות ואמאי דהא אין יהודי ודאי אין לו אותו קנין אסור וכיון דכן אין גופו קנוי להם אלא למעשה ידיהן והנה ר' אבא בר פפא כיון דמכח אין יהודי קאתו אין להם עליהם נמי אלא קנין הגוף למעשה ידיהם ואי סגי במחילה אמאי אמר דצריכי גיטא דחירותא אלא ש"מ דלדידן לא מהני מחילה כלל ואפילו למעשה ידיהם וכ"נ מההיא דבב"ק דלא קני ליה הפקעת הלואתו אלא גזלו ואם אית' דמחילה סגי ודאי הפקעת הלואתו הוי ויש לדחות על זה דאי משום הא לא אירייא דכיון דה"ל כמלוה שיש עליה משכון אפילו קאמר דבמחילה סגי ליה הכא משום דה"ל כחזרת משכון ואיהו זכי בגופו מיהו שחזר קרי ליה גזלו דהרי הוא כאלו גוזל ממנו המשכון שבידו כיון דגופו קנוי לו להכי ואע"פ שיש לדחות לזו כבר חמא ליה מ"מ מההיא גיטא דחייש איכא ראיה דלא סגי ליה במחילה וכדכתיבנא וכיון דלע"ע לא מהני מהני מחילה לענין מ"י כ"ש דעבד כנעני דאין לו יד דלא מהני ליה אבל הפקר שהוא סלוק גמור מהני דכיון שהפקירו הרי נשאר עבד זה כמי שאין לו בעלים וזכה בגופו ותדע לך דהפקר עדיף ממחילה דהא בקרקע שלו אם מכרו מחלו לחברו אינו יוצא מרשותו במחילה ואלו אם הפקירו כל המחזיק בו זכה בו ולשמואל נמי כיון דבעבד כנעני סגי ליה בהפקר ה"ה בע"ע דסגי ליה בהכי ויצא לחירות בהכי לגמרי אבל לדידן דאית לן כר"י דהפקר לא מהני אלא לענין מ"י ואפשר נמי דבע"ע כיון דא"א לו למוכרו אפילו למ"י וכדאיתא התם אפשר נמי דהפקר לא מהני ליה דלא עדיף הפקר ממחילה וממכירה א"א דכיון דבעבד כנעני דאין לו יד מהני ה"ה בע"ע וכדכתיבנא ושטה זו מפי רבינו והוא נכונה ואע"פ שהוא כתב בקדושין בענין אחר דסגי מחילה בע"ע לענין מ"י משום דה"ל כחזרת משכון ומוכח לה מההיא דרבי' מה שכתבתי משמו עיקר וכדמוכח לעיל:

והא דקאמר דעבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד אליבא דר"י דסבר המפקיר עבדו אעפ"י לחירות דצריך גט שחרור מוקי להאי דרשא לענין פסח דהא קרא גבי פסח כתיב ודריש ליה הכי עבד שיש לו רשות לרבו עליו לא אכיל פסח אא"כ ניחול כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו אבל עבד שאין רשו' לרבו עליו אינו קרוי עבד לענין דלאו מחוסר מילה הוא ואכל בפסח בלאו הכי והא דאמרי' מעשה בשפחה א' שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה לעשות לה גט חירות משום דמנהג הפקר נהוג בה טעמא מש"ה הא לאו הכי לא דלא שייך לומר בה טעמא דאמרי' נמי שחציו עבד וחציו ב"ח דאיש מפסיד אפריה ורביה אבל אשה לא מפסיד:

תוכן העניינים

ריטבא על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה