ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף לז:
אמר רבא ותלי ליה כו' פי' בעל הערוך שתולה עיניו בו כדי שיתבייש ממנו וכן אמרינן בירושלמי דשביעית אומר לו בשפה רפה ונימון פשוטה לקבל ומחזי' לו מעותיו והא דמק' ליה מאל יאמר לו בחובו אני נותן לך משום דמההיא משמע כיון שקאמר כולי האי דמדעתה דנפשיה הוא דקא עביד ואיכא מאן דפריש ותלי ליה כפשוטו לומר דעביד כל מאי דאפשר שיחזיר לו מעותיו והא עובדא דאבא בר מרתה ליכא לפ' כפשוטו דח"ו לא הוה מרמי ליה אלא גברא רבא איהו הוה והיה מחמיר חובו לרבה משום דקי"ל דמחזיר חוב לחבירו בשביעית רוח חכמים נוחה היינו וכשאמר לו רבה משמט אני היה סבור אבא בר מרתא דתו לא יקבלם שאלו היה יודע דאם יאמר לו אעפ"כ מי הוה שקיל להו מינך כלומר מי ידעת דשמא אפשר דמקבל וכיון שכן דראוי הוא דכי מטינהו ניהליה דשמא יקבלום ועוד דתיעבד הכי אתא לא תצא ידי חובתך ממה שאמר רבו' דחייב אדם להחזיר חוב לחבירו בשביעית ואזל אבא בר מרתא וא"ל דכי אדעתי' דלישקלי' ולא שנתאונ' הדבר והכי מוכח לישנא דאמר רבה דלא הוה ביה דעתה בהאי צורבא דרבנן מעקרא כך פי' להו החכם ר' פנחס אחיו של רבינו ופי' נאה ומקובל הוא אמר רב יהודא אר"נ נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד מ"ט כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתרא ואכל איסורא ונר' דנאמן ואפי' בלא שבועה דהא אנן טענינן ליה וקי"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה לסתם הכא שאני דרב הוא אמורא אית ליה המחלוקת וכן פסק הרמב"ן ושלא כדברי הרי"ף שלא הביא הא דרב והביא מתני' וב"ח שמוצי' שט"ח כצורתה וכ"כ הרמב"ן דאי בעי טעין ואמר על מנת שלא אשמטינו בשביעית הלויתי דנאמן משום מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד וכ"כ רבינו נר"ו דין פרוזבול ולענין פסק הלכה דפרוזבול קיי"ל כר"ב דאמר דבשנים סגי ואפי' בהדיוטת ודלא כשמואל דאמר דלא כתבי' פרוזבול אלא או בב"ד דסורא או בב"ד דנהרדע' ובמסורת מילי סגי לן כרבנן דבי רב אשי ולא כמותים ממש אלא גדולים בדורם אבל פרוזבול כל ב"ד סגי ויתומים א"צ פרוזבול בין ממה שירשו בין מה שהלוו:
ולענין הלכה בשביעית נראה דשביעית נוהגת בזמן הזה וכדאמר רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו ומעובד' דאבא בר מרתא נראה נמי הכי ומקרי ביה דר"י והכי אשכחן נמי בכולי תלמוד' שהיתה שביעית נוהגת כדאמר בפסחים א"ל רבה ב"ב חנה לבריה אל תאכל ספיחי כרוב לא בעני ושלא בפני ובסנהדרין נמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונ' ובסוכה אמרינן ההוא גברא דאתא לקמיה ודרוב"ז א"ל קנוניא אית ליה אתו בני קריתא עבדיה בדרמיה ואכלין בזיתיא אוריק או לא אוריק מכל הני משמע דשביעית נוהגת אעפ"י שהיובל לא הוה נוהג שהרי מימי הלל שתקן המועדות שוב לא היה באים מי שראוי לקדש אלא מיהו אליב' דרבנן דפליגי עליה דדר' נוהגת שביעית מן התורה ואליבא דר' מדבריהם ונראה דקי"ל כר' משום דסוגיין כוותיה דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו נראה דס"ל הכי והיינו דמקילי ביה כולי האי וכן ר"נ וכן ר' חיא בר אבא והיינו טעמ' דמקילין אפי' במקום בירא לבד ואע"ג דרבה נראה דס"ל כרבנן הכא ובמס' מ"ק מכל מקום כיון דכל אמוראי נראה דס"ל כר' כוותיה קי"ל וכ"כ רבינו נר"ו ואעפ"י שיש שטות אחרות בשמועה זו מה שכתבנו הוא הנכון ותו לא מידי:
מתניתין במאי עסקינן אלימ' לפני יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד פי' לרבו ראשון דהא ודאי קודם יאוש לא קנו ליה שבאי דטעמ' דלא מייאש היינו משום דאכתי יכול להצילו הוא דאם אינו יכול להצילו ודאי יאוש מיאש ואפי' לא מיאש הרי הוא כאחר יאוש כיון דאינו יכול להציל וכדאמרינן גבי זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהוי יאוש ואע"ג דאיהו אמר דלא מיאש וה"נ הכי הוי אבל לפני יאוש היינו דאכתי יכול להצילו וכיון דיכול להציל לא קרי' ביה שבאי ולא שביו קרי' ביה והיינו דקא מתמה אי לפני יאוש אמאי לא ישתעבד כלומר לרבו ראשון כיון דמיאש מיניה אבל שני לא ק"ל דכיון דהוי אחר יאוש ודאי שבאי קני ליה וכיון שמן הדין מאן דקנו ליה משבאי דינא הוא דלא ישתעבד ביה ואפשר דבהא ליכא מאן דפליג דאחר יאוש קני ליה שבאי דאפי' אביי ורבא אפשר דל"פ בהא כדבעי' למימר קמן לחד פי' א"נ אפשר לומר דהשת' סתמ' קאמר אמאי ישתעבד כלומר ואפי' לרבו ב' כיון דאחר יאוש הוא דאפקע ליה זכותיה דקמא ואפשר דקסבר השת' לשבאי לא קרי ליה אלא הוא שזכה בעצמו ואפש' נמי דאביי סבר הכי וכדבעי' לפ' קמן והשת' נמי הכי הוה ס"ד עד דתרים ליה רבא לקמן:
והיינו דקפריך אמאי ישתעבד כלומר בין לרבו א' בין לשני ומי' הא' הוי עקר דמרבו א' קפריך דומי' דאידך דאמרי' אמאי לא ישתעבד לרבו א' דמסתבר דכלהו אחר יאוש שבאי קני ליה וכיון שכן מאן דקני ליה משבאי דינא הוא דלשתעבד וכדבעי' לפ' קמן:
אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון פי' דכיון דלפני יאוש הוה שרא לא קני ליה וכיון שכן דינא הוא דליהדר לרבו א' דהא רבו א' יכול להציל הוא והיינו דלא קא מיאש מניה וכדפרי' והא למה זה דומה לגייס שגזל הראשון יכול להציל הוא והיינו דלא קא מיאש ובא אחר וגזלה מהם דאינו קנה קסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים וכיון שכן ליכא למיחש לדילמא ממנעי ולא פרקי דאיהו סבר כמאן דרחי' אבני חרי אעבדי לא רחים ואק"ל דהא אפכא שמעי' להו לעיל בפ"ק גבי להחיותו דרבנן ס' דמאן דמרחם אבני חרי אעבדי לא רחי' ורשב"ג לא סבר ואיכא למימר דלא דמו דאפשר דגבי להחיותו דאיכא חיות נפש והוי דבר מועט בההיא הוא דאמ' רבנן דמאן דרחים אבני חרי אעבדי נמי רחים אבל גבי פדיון דהוי דבר מרובה ס' דמאן דרחים אבני חרי אעבדי לא רחים ורשב"ג ס"ל אפכא דבשלמא הכא גבי פדיון להוציאו מידי אין יהודי כיון שהוא חייב במצוות כנשים משכח מאן דפריק ליה אבל התם גבי להחיותו אפש' דכיון דעבד הוא דלא מרחמי ליה דאמרן ליטרח וליכול והא דאמ' דלשם עבר נשתעבד לרבו א' בין אליבא דרשב"ג בין אליבא דרבנן והוא שרבו א' נותן דמיו לב' וכן בתוספת' דמכלתא דגרס' התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין ישראל לפדות את העבדים ע"כ בתוספתא ואב"א לעולם אחר יאוש פי' דאי לפני יאוש כיון דשבאי לא קני וזכותיה דקמא לא פקע ליכא מ"ד בין לשם עבד בין לשם ב"ח דלא ישתעבד בו רבו א' ומשו' טע' דילמא ממנעי ולא פרקי לא מפסדי' ליה לקמא כיון דמדינ' דידיה הוא דלא יאוש מניה אלא לאחר יאוש הוא דפליגי ולשם עבד ישתעבד לרבי ב' דהא שבאי קני ליה ואיהו קני ליה אבל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל ומטעמא דקפריש:
רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד לרבו א' גרסי' ואיכא מאן דל"ג לרבו א' אלא בין כך ובין כך ישתעבד ומי' ל"ל דבין לשם עבד בין לשם ב"ח ישתעבד לרבו ב' קאמר לשם עבד מדינא ולשם ב"ח מתקנת דחזקיה אבל לרבו א' לעולם לא דא"כ הא דמקשי' לקמן מדרשב"ב לר"י דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות מאי קושיא דרשב"ג לרבו ב' קאמר אבל לא לא' וגבי עבד כשברח כיון דליכא רבו ב' דינא הוא דנפיק לתי' אלא ליכא לפרש הכי וכדכתיב וכדכתיב ומי' י"מ לפי האי גרס' דהק' לשם עבד ישתעבד לרבו כ' דהא קנאו משבאי ולשם ב"ח ישתעבד לרבו א' משום דחזקיה והשתא לפי פי' זה מקשה שפי' לקמן מרשב"ג לר' יומי' הפי' הזה אינו מחוור כל הצורך דהיכי אפשר לומר דלשם עבד ישתעבד לרבו ב' ולשם ב"ח ישתעבד לא' ואפשר דהא ל"ק דלרבו ב' דינא דלשתעבד ליה דאיהו קנאו אבל כשפדאו לשם ב"ח כיון דאיהו לא בעי משו' הוצרכו לומר דליהוי לרבו א' ומי' אכתי קשיא דחזקיה דכיון דידע דלשום עבד ישתעבד לרבו ב' יפיל עצמו לגייסות כדי שיציל עצמו מידי אדונים קשים ואפי' תימא דאיהו לא ידע אי רבו ב קשה מאי אכתי איכא למיחש להכי משום תמות נפשי עם פלשתים לעי הגירס' הנכונה וכן גריס רש"י והריף בין כך ובין כך ישתעבד לרבו א' ולאו מדינא אלא משום דחזקיה והשתא ליכא למיחש שמא יפיל עצמו לגייסות כיון דידע דאי פרקי' ליה ישתעבד למרא קמא:
אמר לך רבא רשב"ג לא ידע מאי א"ל רבנן וה"ק אי לפני יאוש אמריתו היינו כשם כו' אי לאחר יאוש אמריתו כדחזקיה ואק"ל מ"ש דרשב"ג פי' בבריית' טע' דכשם ולא פ' טעמא דחזקיה וי"ל דרשב"ג לא הוו לפ' כי היכי דרבנן לא מפרשי טעמא אלא משום דטעמא דרשב"ג משום תקנתא הוא ואפ"ה פליגי רבנן עליה דטעמייהו משום תקנתא אצטריך לפ' מ"ט לא מודה לתקנתייהו כיון דאיהו נמי משום תקנתם והיינו דאייתו בברייתא טעם דכשם כו' ולא אייתי' טעם דחזקיה מפי רבינו נר"ו ונכון הוא:
שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וכדר"ל ואפשר לפרש דאביי נמי הכי ס"ל דלא פליג עם רבא בהא ומודה דלאחר יאוש קני ליה שבאי ומדר"ל דדוחק הוא לומר דאביי לית ליה דר"ל דוישב ממנו שבי אלא דודאי מאוקמתא דרבה משום דלא סבר דרשב"ג ליתא דכי הא דבין כך וב"כ ישתעבד לרבו א' דל"ל תקנתא דחזקיה אבל ודאי מודה הוא דלרבו ב' ישתעבד לכ"ע לאחר יאוש אי לשם עבד פרקי' ואי לשם ב"ח לא משתעב' כלל והא דאמ' לרבה דאמר לאחר יאוש רבו ב' ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מיקני ליה לאו משום דאביי ס' דשבאי לא קני ליה אלא משום דרבה א"ל בהדיא נקטה דרבה כדי לברורי מ"ל דאין יהודי קני למעשה ידיו א"נ אפשר לפ' דאביי ס' דאין יהודי לא קנו ליה לעבד בחזקה ונא לישראל דלית ליה דרשא דוישב ממנו ולגמרי פליג עם רבא לומר דלאחר יאוש דינא הוא דלא לשתעבד בו בין רבו א' בין רבו ב' דכיון דנתיאש מיניה איהו זכי בנפשיה ולקמן נאריך בס"ד ואק"ל לפום מ"ש דשבאי גופי קני ליה לאחר יאוש היכי קני ליה ולא אמר דהעבד זכה בנפשיה דהאי שבאי לא זכה בעבד אלא משום יאוש דקודם יאוש הא אמרינן דמדינא שבאי לא קני ליה דלאו שבאו קרי' ביה וכיון שכן משום יאוש נגעו בו ליזכו איהו בנפשיה דדינא הוא דאיהו קדים לזכות בנפשיה משבאי ונימא דמאן דקנו ליה משבאי לאו כלום הוא ולא ישתעבד בו וי"ל דהכא אפילו את"ל דמכי מיאש מיניה זכה העבד במעשה ידיו מ"מ כיון דהעבד ביד אין יהודי הוא הדר עם אין יהודי וזכי ביה למעשה ידיו בשעה שהוא מחזיק בו דמשעה שלקחו במלחמה זכה בו העבד דכל אימת דמיאש מרי' מיניה והא דאמרינן דקני ליה למעשה ידיו ואמרי' נמי דה"ק ולא הם קונים זה מזה לגופו דמשמע דאין לאין יהודי קנין בעבר ולא בישראל אלא למעשה ידיו אבל לגופו לא זה אינו ודאי יש לאין יהודי קנין הגוף בעבד וה"ה נמי לישראל והא דאמר הכא דקני ליה למעשה ידיו דמשמע דאין להם בו קנין הגוף לאו לאפוקי אלא דלית להו קנין הגוף בישראל דיהא ידו כידו ממש ושיש להם בו אותו קנין אסור שיש לישראל בעבד דקנין זה אין לו לאין יהודי אבל ודאי קנין הגוף למעשה ידיו יש לו בקנין שיש לו לישראל בעבד עברי דלא סגי ליה במחילה והיינו דאמר בב"ק למ"ד דגזל אין יהודי אסור דעבד עברי נמי הפקעת הלואתו אלא בגזלו ממש הוא ואמרינן התם טעמא משום דעבד עברי גופו קני משמע דאפילו לאין יהודי נמי הוא קנוי ולא תימא דדוקא בכספא אבל בחזקה לא משום דההיא נמי ע"מ שנמכר לאין יהודי בדמים קמיירי אבל בחזקה דאין לאין יהודי קנין בגופו אלא למעשה ידיו לחוד זה אינו דאפילו בחזקה דהיינו חזקת מלחמה קונה אין יהודי לישראל קנין בגוף ותדע לך מדאמרי ביבמות ומייתי לה נמי בב"מ בפ' איזהו נשך דאמרי' התם א"ל רב פפא לרבא חזי מר הכי דרבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאינשי ומשתעבד בהו טפי א"ל השתא ולא א"ל לא מלתא אמר ר"ש מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכה מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגה ואמרינן התם ביבמות דלכי נפקא צריכי מנייהו גיטא דאוריתא וכו' משמע דבמלך אית בהו קנין הגוף ולא נפקו במחילה אלא בשטר והא התם המלך לא קנאם בדמים אלא זכה בהם בחזקה שהחזיק בהם מחמת מלחמה ששבה אותו מתחלה מכל הני משמע דאין יהודי יש לו בישראל קנין הגוף ואצ"ל בעבד ומש"ה נראה דההוא פי' דפי' לעיל דאביו מודה בהא ולא פלוג בהא עם רבא דאיך אפשר לומר דאביי פלוג אבל הני לפי' נראה הפי' ההוא עיקר