ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף כד.
והא דאמר ולא קתני וכתב ופה מוכיח לרב אשי ל"ק דבמיתה נמי איכא פה ותנא לא נקיט אלא מאי דאיתי' בגט וליתא במיתה כלל ורב יוסף סבר דבגט איכא פה דצ"ל שמת בעלה וכנגדה בגט שאומר לה הא גיטך ששלח ליך בעליך ואיכא למי' דב"נ וב"נ מיותר בגט ממיתה ומש"ה קאמר דהל"ל כתב ופה מוכיח ורב אשי כיון דהכא התם איכא פה לא משוי הפרשה בין דיבור מיעוט לדיבור מרובה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה ליכא לפ' דה"ק אשה דכיון דמטיא גיטא לידא איגרשה ותו לית לן להימנא א אמרה ב"נ וב"נ דליכא להמני בהכי אלא לשליח שאומר כן קודם נתינת הגט שהאשה נתגרשה לה דהא אפשר לתרוצא כגון שא"ל אל תתגרשי אלא במקום פ' דקודם שהגיע לאותו מקום בעודה היא שליח נאמנת לומר ב"נ וב"נ ומי' י"ל דהא דלא שני ליה הכי משום דלא משמע ליה דיהא נאמנת אלא בשליח דעלמא שאינו נאמן אלא במקום גרושין ובשע' גירושין ומשום דדיוק טפי והנכון דהכא ה"ק אשה אמאי צ"ל ב"נ וב"נ דכיון שהגט בא לידיה מידו של בעל ליכא למיחש לכלום והיינו דבבעל הנותן גט לא הצריכו כלום והכא מ"ש כיון שהגט בא מידו לידה והשתא לא מצי לשנויי ליה כגון דא"ל לא תתגרשי בו אלא לאחר ל' ימים דאין צריך לומר כלום וגם לא חיישינן שמא יבא הבעל ויערער כיון שהגט בא מידו לידה בעל דעת גרושין גמורים נתנו לה וליכא למיחש בכי הא לאימלוכי וכדכתיב בריש מכילתין ופרקי' ל"צ דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית להתם כו' והשתא לא קשיא לן אמאי צ"ל כיון שהגט בא מידו לידה דכיון דבתורת שליחות בא לידה ולא רצו לחלוק בשליחות וכדפי' לעיל בפ"ד והא לא חזרה שליחות אצל הבעל לומר דגט זה לא בא ליד אשה זו משליחותיה של בעל דהא נעשית שליח עד דמטיא להתם ובשעת כניסתה שם נפסק שליחותיה מהולכה ונמצא כשהיא מקבלת הגט מעצמה אין כאן שליח דכבר כלתה שליחות הבעל דה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע כך פי' רבינו נר"ו בשם מקצת הגאונים ונכון הוא:
אלא למ"ד משום חצרה הבא לאחר מכאן מאי א"ל פרש"י חמרה הבאה לאחר מכאן כגון שזרק לה הגט לחצר חבירו ואח"כ קראתו ודמיא להא שהרי הוא עשה חצר חצרו שליח הולכה והוא כשקראתו עשאתו שליח לקבלה והקשו בתוס' וכי מה דמיון יש נותן גט לחצר חבירו לנותן גט לשלוחו דהא כבר פשט דאינו כלום דמה שייכות יש לו בחצר חבירו לכך פי' הם מחצירו הבא לאחר מכאן הוא שנותן גט בתוך חצירו ומוכרו לחבירו והשתא אי מפרשינן בענין זה אתי למטעי ולהכשיר בנותן גט בחצרך דחצרו דומה לשליחו דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם שוי שליח להולכה ופי' ובשעה שתעשה שליח אחר בשעה שתצא הגט מידה תאמר ב"נ וב"נ כדאיתא בהדיא במתני' וצ"ל כן בפני ב"ד וכדאיתא לעיל דהא קיום הגט הוא ואין קיום אלא בב"ד וזה פשוט ולא הוצרך לפ' ועוד דאפשר דסמוך אאידך לישנא והיינו דאיכא בין האי לישנא קמא לאידך לישנא דלהאי לישנא קמא תצטרך היא העדים שיעידו שהוא אמר ב"נ וב"נ ולאידך לישנא לא צריך דכיון דשליח ב"ד היא והוא אומר שליח ב"ד אני בהכי סגי וללישנא קמא מציא איהי לשוויי שליח אפילו שלא בפני ב"ד דכיון דאיהו היא שאמרה ב"נ וב"נ ושליח ב' אצ"ל כלום ואין אנו צריכין לנאמנותו כלל בכי הא שליח עושה כמה שלוחים כלומר שלא בפני ב"ד. הדרן עלך פ' המביא ובס"ד נתחיל פ' כל הגט :
פרק שלישי
מצאו בן עירו וא"ל שמי כשמך כו' ואק"ל והיאך כתבו גט לאותו א' כיון דאיכא ב' יוסף בן שמעון בעיר א' בהא קי"ל דב' יוסף ב"ש הדרים בעיר א' אין מגרשין נשותיהן זה שלא בפני זה ומטעם זה נמי נראה דאין נותנין הגט לא' אלא בשעת גרושין ממש ובפני חבירו דילמא ממטי ליה לאתתא דאידך וכדאיתא התם וי"ל דהכא לא היו דרים בעיר א' שנכתב הגט וכיון שלא היו מוחזקים כתבו לו את הגט והיינו דקאמר מצאו בן עירו דמשמע דההוא שעתא לא בעירם הוו קיימו:
יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ואמרינן בגמרא דטעמא משום דאין ברירה וה"ל ככתב הגט סתם וסתמי' לאו לשמ' ואיכ' מאן דמקשו מההיא דאמ' בסוטה דהתם משמע דלישנא דסתמא כלשמה דגרסינן התם בפרס היה נוטל תניא ר"י אומר היה אומר ר"מ לכל מטילין קנקנתום לתוך חוץ מפ' סוטה רי"א משמו חוץ מפ' סוטה שבמקדש ואמרי' מ"ב א"ר למחוק לה מן התורה א"ב והני תנאי דתניא אין מגילת' כשרה לשקות בה סוטה אחרת לאו משום לשמה קאמרי' אלא מסברא דנפשייהו דכיון דכתיבה ע"כ לקלל את רחל אינה תתקלל ללאה אבל תורה מסתמא כתובה נקנית לכל מי שיתייחד אותה אבל הכא דכתוב וכתב לה דבעינן כתיבה לשמה סתמא לאו כלשמה והא דמקשה התם ור' אחאי בר יאשיה לית ליה כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' ושאני ליה הכי השתא התם וכתב לה כתי' הכא ועשה לה ומאי עשיה מחיקה לאו לר' אחאי בר יאשיה אמר הכי דאף ת"ק אית ליה הכי ופשה כתיב אלא משום דמעיק' לא אקשי' אלא לר' אחאי דלדידיה בלחוד הוא דמקשה מתני' דהכא דאלו לת"ק דידיה אפשר דטע' משום דאית ליה דבעו כתיבה לשמה אתמר גבי דידיה אבל ה"ה דכלהו אית להו הכי וכי מקשי התם לר' אחי לפום האי דקס"ד דבעי התם כתיבה לשמה ה"ה דה"מ למפרך נמי לר"י דאמר דמסתמא מחקי' ליה דמסתמא דלשמה והכא אמר דמסתמא לא בלשמ' אלא לר' אחאי דאמר בהדיא דלא בע' כתיבה לשמה כלל קמקשה ובמאי דתירץ ליה איתרצה לכולהו אית להו דהתם לא כתובה לשמה אלא עשיה אפ"ה פליגי רבנן מסברא דנפשייהו דאין מגילת' כשרה להשקות בה סוטה אחרת ומטעם דכתיבנא לעיל: