ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף יט:
רב פפא אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בעש"ג מקרי לב' גוים זה שלא בפני זה במל"ת ומגבי ביה ממשעב' והכי הלכת' והנהו לא ידעו לא סמכי' א"כ גוים דמקרי להו דדוקא דיין הוא שסומך ע"ז משום דעבידא לאגלויי אבל עדים לעולם אין להם לסמוך על אדם אא"כ לבם נוקף כר"נ וספרי דדייני וגט שכתבו עברות ועדיו יוונית. כשר וה"ה לשאר שטרות ש:
אמר שמואל נתן לה נייר חלק וא"ל הרי זה גיטך פסלה מן הכהונה חיישינן שמא במי מילין כתבו פי' רבינו נר"ו דהשתא קס"ד דכל שא"ל הבעל ה"ז גיטך אעפ"י שאין אנו יכולין להכחיש דבריו נאמן ומגורש' שהרי אין אנו רואין אלא נייר חלק ואפ"ה אמרי' דגט הוא משום דחיישינן שמא במי מילין כתבו והשתא קס"ד דלא אפשר למבדקיה ואפ"ה אמר דמגורשת וה"ה אם נשרף מה שנתן לה והוא אומר דגט הוא מגורשת ומקשה ליה מדתניא הרי זה גיטך וזרקתו לים וחזר ואמ' שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת טעמא דאיכא כתב כלומר יכולין להכחישו ולעמוד על הדבר ובהא הוא סמכי עליה משום דלא משקר דהוייא מילתא דעבידא לגלויי אבל ליכא כתב לא דילמא משקר כיון דלא אפשר למבדקיה דהכי הוה ס"ד השתא ומשמע לן דברייתא בדאיכא כתב מדקאמר שטר פסו' הוא ולא א"ל לא היה כתיבה עליו כלום א"נ מדנקט זרקתו לים דמשמע הא לא זרקתו יכולין אנו לעמוד עליו לפום מאי דקס"ד השתא וכתב ומאי קושיא דילמא בריית' בדאיכ' כתב אמ' שהיא מגורשת גמורה וכדמשמע מלישנא דלאו כל הימנו לאסרה אבל ההיא דשמואל כיון דליכא כתב אינו מגורשת גמורה והיינו דקתני חיישינן וי"ל דאי איתא דהכי הוא דמשמע ליה לתנא דבריתא דהכא דליכא כתב אינה מגורשת כלל ואפילו ספק מגורשת הו"ל לתנא דברייתא למתני בהדיא ומדלא תני לא ש"מ דהיכא דליכא כתב לא הוי מגורשת כלל ופרקי' כי אמר שמואל נמי דבדקי' לה במיא דנרא פי' אפי' שמואל דאמר הכא היינו מפני שאפשר למבדקיה במיא דנרא וכיון דיכולין אנו לעמוד עליו סמכינן עליו דלא משקר והא דאמר דבדקי' ליה היינו משום דאפי' דבדקי' ליה דאבחנן דאיכא גט כתוב בו לא הוי אלא ספק מגורשת וכדמפ' טעמא ואקשי' וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט כלומר ואמאי הוי מגורשת מעיקרא כתב מובלע היה והא ודאי אינו כתב והשתא דמפלי' הוא הוא נפשה כתב ופרקי' שמואל ומי חיישינן קאמר כלומר שמואל ודאי לא:
מספקא ליה דגט ודאי הוא דכיון שהבעל אומר כן ואנו יכולין לעמוד בדבר לא משקרי אלא דמספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא ומספק הוא דאמר דפסולה מהכהונה כלומר ואי לא לא מגורשת גמורה קאמר להתירה להנשא אלא למיחש לחומרא לפוסלה מן הכהונה משום דודאי גט כתוב ביה ככתיבה שאינה נכרת דנאמן הוא בכך ואעפ"כ אינה מגורשת גמורה משום דחיישינן כתב הזה העשוי במי מילין שאנו אומרים שנכתב שמא היה כתב או לא כך פ' רבינו והוא כשהכתיבה נכרת לשעתה ואיכא דאינה נכרת אלא בבדיקה:
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכין למקרי פי' כיון דאינהו עדי חסירה ועבדי כריתות ואע"ג דאמר שמואל דכל שאמר הבעל שהוא גט דמהימנינן ליה שאני הכא כיון דגט זה אינו גט אלא על ידם אין לסמוך בעדותן על אדם כגון ר"נ וספרי דייני וכדאמר לעיל דאקשי ליה מברייתא והא דלא שני דההיא בעידי חתימה משום דברייתא סתמא איתמר בין בעדי חתימה בין בעדי מסורה ועוד דע"כ לא אפשר בלא עידי מסורה דאי לא כיון דאין גט בידה היאך נאמנת וכיון שכן משמע ליה דמיירי נמי אפי' בדליכא עידי חתימה אלא איהו בלחוד הוא דמשוו ליה שליח ופריק ל"צ לבתר דקריוה עילווה לכי ידיה ואפקיה מהו דתימא דליחוש דילמא חלפיה קמ"ל וכיון שקראוהו בתחלה יכולין לסמוך עליו דלא חלפיה לשעתא אמר ר"נ מזוזה בני דני מאי פי' רבינו נר"ו דאי לאו משום הא טעמא אלא שנאבד הגט מגורשת גמורה כיון דאמר ליה הבעל הא גיטך ולא מצינו שהיה נייר חלק כשמואל דאמר לעיל שהבעל מהימן בכך ואל תתמה שהרי הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא וכדאיתא ביש נוחלין ואפי' למ"ד דספקא הוא יאוש לה וק"ל הכי מ"מ היינו כשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגרשה אבל כאן שראינו שנתן לה וא"ל הא גיטך בדבר שאפשר לעמוד עליו הוא בהא ודאי מגורשת גמורה היא כנ"ל אבל השתא דאשתכח מזוזה איכא למתלי דמזוזה היא ובעל משקרי ואינה מגורשת כלל ואפי' ריח. הגט אין בה ומיהו היכא שנשאת קודם דאשתכח מזוזה ובתר הכי אשתכח מזוזה דלא היה מגורשת כלל איכא מ"ד דאינה אסורה לבעלה הא' דאנוסה היתה דמה יש לה לעשות כיון שהבעל אומר לה הא גיטך ומן הדין מהימן ואע"ג דביבמות מספקא לן היכא דנשאת בעידי מיתה ואשתכח דשקר העידו אם אסורה לבעלה אם לאו שאני הכא דכתב מוכיח ומה יש לה לעשות וכל היכא דאיהי לא עבדא פשיעותא דין אנוסה יש לה והכי מוכח מדאמר לקמן טעה הסופר ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואקשי' עלה בפ' האשה ביבמות ואמאי ומאי הו"ל למיעבד ופרקי' דאיבעי לה לאקרויי לגיטא אלמא טעמא מש"ה הא לאו הכי לא והרי הוא כארוסה ולא היתה לבעלה הא' ומיהו י"ל דה"נ עבדא פשיעותא דאיבעי ליה למבדק בני דני ואסורה לבעלה הא', דלא עדיפא מנשאת בעידי מיתה דמספקא לן התם וראוי להחמיר והא דאמרי' אבל תרתי מדהא הואי הא. נמי הוא וגיטא אימו' עכברא שקלוה כלומר ומגורשת גמורה היא כתב רש"י דדוקא היכא דידעינן דלא. זרק לה אלא דבר א' אבל היכא דלא ידעינן תלינן דאיהו זרקינהו לתרווייהו כיון כיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח ואינה מגורשת ויפה כיון:
ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת ויהיב לדביתהו וא"ל הא גיטך א"ר יוסי למאי ניחוש לה פי' ולפוסלה מן הכהונה אי משום מי מילין אין מי מילין ע"ג מי חילין ודוקא לפוסליה קאמר אבל למיהוי מגורשת גמורה דבזו אין ספק דליכא למיחש למיהוי מגורשת גמורה אפי' לעיל גבי נייר חלק אמר דשמואל חיישי קאמר וכ"ת ניחוש דילמא אקדים ליה זוזא מעיקרא פי' כדי להקנות לו הגויל שנכתב בו אותה פ' וכדי לכתוב הפ' לשם כריתות יהבה וי"א דהא דאצטריך למימר דדילמא אקדים ליה זוזא לספרא מעיקרא איכא למימר דהיינו בגט גמור ומשום עיגונא וכדאיתא התם אבל בגט זה דאי איכא למיחש לגט לא הוי גט אלא לפוסלה ולא הווא מגורשת גמורה דכי הא לא תקינו רבנן דאיתתא יהבה ליה ומש"ה אצטריכו למימר דאיהו אקדים לספרא מדידיה ונ"ל דאין מכאן ראיה אף עפ"י שהדעת מכרעת כן משום דהיינו דאצטריך לומר הכי דאי לא אקדים זוזי לספרא מסתמא כבר נפרע הסופר מהסתם ושוב אין הבעל יכול לקנותו בזוזא דאקנו ליה רבנן מאתתא והא. דאמר והא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה לאו דוקא שם. עירו ושם עירה דשם עירו דרבנן הוא ומדאורויתא לא בעינן אלא שמו ושמה אלא אגב שיטתיה נקטיה משום דהכי נקוט ליה בכל דוכתא וכתבו התוס' דהא דאסיק הכא דאינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בו אתיא אפי' למ"ד לקמן דכל הגט שנכתב בראשון נמי פוסל דהיינו גט העשוי להתלמד ואינו עשוי לשם כריתות כלל ומ"מ שאני התם דאיכא גט גמור בלישניה וכדיניה אלא שלא נכתב לשם גירושין ומש"ה חששו ביה לריח הגט אבל הכא דאינו כפין גט כלל וליכא שמו ושמה בפי' כ"ע מודו דליכא למיחש לריח הגט כלל כן כתבו התוס':