ריטבא על גיטין· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף ג.
אתי בעל ומערער ופסיל ליה. פי' לאו למימר' שיהא פוסל אותו דהא המינוהו רבנן לשליח כבי. תרי אלא שהוא והא סבור שהאמינוהו במקום ע"א ואתי לערער ולהוציא עליה לעז מתוך כך לבן של בני אדם נוקף ותמנע מלשנא. מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה פי' כיון שהבעל יודע שהשליח נותן הגט בפני ב' חשוב ואמר תו לא מהימני לי אינשי ולא ב"ד משום דאמר מידק דייק ולא עביד שיקרא כי האי בפהרסיא ולא אתי לאורועי נפשי' שליח שעשה שקר שאם ימצא היום ומחר שאילו יודעי' דשקרו שמתוך שהבעל חושב כן לא יבא לערער ולהוציא עליה לעז א"נ י"ל דכיון דשליח מידק דייק לא אתי בעל לאורועי נפשיה בדבר שהוא חושב שלא יאמנוהו ומטעמא דפריש':
בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדר"ל. ואי קשיא מאי ראי' מייתי מההיא דר"ל דכי אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה כו היינו לענין שאינן יכולין לומר שוב מעידים אנו ובשטר מקויים אבל בשטר שאינו מקוי" דאיכא לספוקי דשמא לא חתמוהו עדים מעולם אלא מזויף הוא מנ"ל בהא וכה"ג הוא דאתמר בירושלמי דאמרי' התם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחובה אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד חזרו ואמר בדאין היינו נאמנין ואם משהוחקרה עדותן אמר מכירין אנו אין נאמנין אר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לומר מכירין מכיון שחתמו אין יכולין לומר מכירין אנו וי"ל דאפשר דקים להו בהדייהו דר"ל אפי' בשטר שאינו מסויים קאמר דמסתמא עדים החתומים על השטר ולא אמר בפ' על שטר מקויים וכשאינו מקויים נחקרה עדותן מן התורה וכשמקויים מדרבנן ואינו מחוור והנכון כמו שתירץ רבינו דמדאמר ר"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלמא דאלימא מילתא דשטרא וליכא למיחש למחתם שיקרא בשטרא והיינו נו דאין נאמנין לומר מכירין אנו נ"מ נמי דלא בעי' קיום מדאורייתא ומהני טעמא דאלימא מילתא דשטרא וכל אדם נזהר שלא לעשות שקר בשטר ומדינא ליכא למיחש דמזוייף הות ובדין הוא דיכול לאתויי מתניתין דכתובות דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וטעמא משום דקיום שטרות דרבנן אלא דהא דר"ל עדיפא ליה דאשמעי' טעמא מפי' רבינו נר"ו:
ורבי מ"ט כו' מי קתני ב"נ לשמה כו'. ואי קשי' לפום מאי דפרישית לעיל דמלישנא דב"נ וב"נ שמעי' דנכתב לשמה וכדפי' לעיל תו מאי קמקשה ליה כי קתני כו' וי"ל דמקשה אי דהכי הוא דטעמא דמתני' משום לשמה הוא ה"ל לרבנן לתקוני לשון מבואר כו' בדין הוא דלתני הכי אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה דסגי בלאו הכי וכדפי' מק' אם תקנוהו רבנן נפסל בכך אי גזייה משום דה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ולפי' לא תקנוה כיון דסגי ליה בלאו הכי וכ"ת ליתקון דליתא הכי ואי גייז ליה ליתכשר כיון דסגי ליה בלא"ה וכ"ת הא לאו מילתא דכיון דסוף סוף אם לא אמרו לא מעכב אף הם לא רצו לתקנו מתחלה משום דדמיין מיני דרבנן כמרא והא דאמר השתא נמי אתי למגזייה לאו קושיא היא למאי דאמר דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכא דלא סגי ליה דאי אמר ב"נ לחוד וע"כ אית להו למתקן דלימא הכי אלא ללישנא בלחוד דאמר משום דמפשת ליה דבורא דקא פריך ואמר השתא נמי אתי למגזייה. דאי בתלת מילי גייזי ה"ה בתרי מילי ודהדר ליה דחדא מתרתי לא גייז וטעמא משים דבפני לחוד לאו כלום ואינו ענין ולא סגי דלימא ב"נ אבל אם הוא ענין אפשר דאפילו מתרתי גייז מי דמי התם ידעי' כו' פי' דקיום שטרות דעלמא דידעינן סגי אבל הכא צ"ל ב"נ וב"נ התם אשה לא מהימנא הכא מהימנא ולא חיישינן דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמר לקמן דזמנין דמייתי לה איהי גופא וסמכי עלה אלמא דאיכא למיחש למיסמך עלה איכא למימר דהא לא קשי' דאשה מידע ידעה דאינה כשירה ללכת ובהא לא אתו למטעי למיסמך עלה אבל בההוא דלקמן דאיכא ב' בהדה איכא למימר דאתי למסמך עלה בהדייהו:
התם בעל דבר לא מהימן הכא בעל דבר מהימן. ואי קשיא ומאי קושיא דילמא איהו לא חזי עובדא דאשה ובעל איהו לא סגי בלאו אשה ובעל דבר וכי חזי איהו עובדא דשליח אחר אתי למטעי ותירץ רבינו נר"ו דאה"נ דהא ל"ק והיינו דלא חש רבה לתרוצה אלא ההוא דהתם ידעי' הכא בפנינו ואפשר נמי דרבה עיקר קושית' מההוא אלא דעביד הני סניפין בתלמודא:
ורבא א"ל אטו הכא אי אמרינן ידעינן לא מהימן. פי' כיון דמשום קיום הוא מ"ל אי אמר ב"נ או אני מכיר חתימתו ולא דייק לן דודאי אפילו לרבא לא סגי ליה אלא כשאמר ב"נ דוקא דומייא דב"נ וכ"כ הרמב"ן ועוד דא"כ לעיל אמר מאי ביניהו לימא נמי דהא איכא בינייהו חד אמר ידעי' דלרבא מהימן ולרבה לא מהימן ואית ספרים דגרסי הכי אטו מי אמר ידענא מי לא מהימנא ופי' דכוון דהכא ודאי תרי מהימני לשטרות דעלמא אמרי נמי מהני חד דאמר בפני נחתם כי היכי דסגי הכא בגיטא אבל עיקר הגירס' הכי או' התם מי אמרי' בפנינו לא מהימני וכיון דאי אמר בפנינו ומהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דחד מהימן כי הכא: