ריב"א על התורה· רבנו יהודה ב"ר אליעזר
שמות
פרק א
פסוק א
ואלה שמות בני ישראל. פרש"י אע"פ שמנאם בחייהם בשמות' חזר ומנאם לאחר מיתתן להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שמכניסן במספר ומוציאם במספר שמות שנא' המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. עכ"ל. עדין לא הוכחנו ממקרא זה אלא הוצאה במספר אבל הכנסה במספר ובשמות מהיכן הוכחנו. ואומ' הר"י שלפי דברי תנחומ' ניח' דאית' התם וז"ל מונה מספר לככבים אלו השבטים מה ככבים אלו כשיוצאין אין יוצאין אלא בשמות שנא' לכלם בשם יקרא ובכניסתן נכנסין במנין שנא' מונה מספר לככבים כן השבטים כשנכנסו במצרים כתוב בע' נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשיצאו כתו' שש מאות אלף רגלי. עכ"ל. הרי הכנסה במספר ממונה מספר לככבים והכנסה בשמות מוכיח מסיפיה דקרא שנאמר לכלם בשם יקרא:
פסוק יא
למען ענותו בסבלותם. פרש"י בסבלותם של מצרים ואין לפרש בסבלותם של ישראל לומר שנים לשון רבים ולשון יחיד במקום אחד כמו שמצינו בפר' ויקהל חצר לשון זכר ולשון נקבה שנא' את קלעי החצר ואת עמודיו ואת אדניה שהרי מצינו ברוב לשון סבלות מוסב על מצרים שנ' בפרש' וארא והוצאתי אתכם מתחת סבלו' מצרים. ועוד כי אין נכון לפרש שתהא מילה מתערבת בב' לשונות במקום אחד כיון שיש לפרשה בעניין. ומה שמצינו את עמודיו ואת אדניה וכן המחנה האחת והכהו אי אפשר לתקן המלות יחידות וזרות הם. ואין להביא ראיה מהם כך שמעתי:
פסוק כא
ויעש להם. תימ' היה לו לומר להנה לשון נקבה. ואומר ר"ת מאורליי' שמוסב הוא על העם כי בין שתי בתי ישראל היה בית אחד של מצרים כדי שיבכה התנוק נגד חבירו כמו שדורש התלמוד בפ"ק דסוטה גבי אחזו לנו שעלום שעלים קטנים וגו':
פרק ב
פסוק א
ויקח את בת לוי. פרש"י פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה והחזירה וכבר הוא מפורש בפ"ק דסוטה למה החזירה דאיתא התם וז"ל תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמ' פרעה כל הבן הילוד אמר לשוא אנו עמלים עמד וגירש את אשתו עמדו כלם וגרשו נשותיהם אמרה לו בתו אבא קשה גזרתך יותר משל פרעה הרשע שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת אף על הנקיבות עמד והחזיר אשתו עמדו כלם והחזירו נשותיהם עכ"ל. וצ"ל דלאו אכל הבן הילוד דקרא קאי דהא פ"ה שם דבאותו יום נולד משה ואז כבר החזיר עמרם אשתו אלא קאי להא דהתם דקא' ג' גזירות גזר פרעה בתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ולבסוף גזר כל הבן הילוד לעבדים. ולבסוף ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד. והשת' דרש' זו קאי אגזרה אמצעי' דלא כתיבא בקרא:
פסוק ו
ותפתח ותראהו את הילד. פרש"י שראתה עמו שכינה ודרשינ' הכי מדלא כתוב ותרא אלא ותראהו והוא שמו של הקב"ה:
פסוק י
ותקרא שמו משה. כלומ' קראתו שם בלשון מצרי דמשמע משה בלשון עברי דאין לומר שקראתו משה ממש שהרי היא היתה מצרית. וא"ת היה לה לקרותו נמשה כי משה משמע משה אחרים. ואומר הר"ר דוד שכך פיר' ותקרא שמו משה על שם שהיה עתיד ללקות במי מריבה ואז היה משה מים לאחרים:
ותאמר כי מן המים משיתיהו. כלומר טעו אצטגניני של אבי שאמרו שעתיד ללקות במימי היאור שהרי מן המים משיתיהו לא ילקה עוד בהם אלא ילקה באותם שיהיה משה לאחרים דהיינו מריבה והרר"א אומר שפירושו כמשמעו כי קראתי את שמו משה על שם שנמלט על ידי אותו משהו מן המים והרבה שמות דומין לו במקרא:
פסוק יב
וירא כי אין איש. עתיד לעמוד ממנו כפרש"י וקשי' שהרי בסוף פרשת אמור אל הכהנים פרש"י גבי איש מצרי הוא המצרי שהרגו משה. גם פרש"י גבי בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר. ותירץ חזקו' כשהרג משה המצרי כבר היה שלומית מעוברת ממנו וראה משה ברוח הקדש שלא יצאו עוד בנים ממנו שיתגיירו והרגו. וא"ת אמאי צריך גיירות הא אמרי' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ותירץ חזקוני דהני מילי אחר מתן תורה דרחמנא אפקריה לזרעו דגוי אבל קודם מתן תורה היה היחס הולך אחר האב והוא עכו"ם לכך הוצרך גיירות:
פסוק כג
וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וגו'. כל זמן שהיה אותו מלך חי היה תקותם שכשימות תתבטל גזרתם כשראו שמת ולא נתבטלה הגזירה אין לדבר עוד סוף ג"ן:
פרק ג
פסוק ה
של נעליך. וביהושע אומר של נעלך לפי שמשה רבינו ע"ה לא זכה בב' דברים בכניסת הארץ ובבנים שיעמדו על מדריגתו אבל יהושע אע"פ שלא זכה לבנים מ"מ זכה ונכנס לארץ. ד"א לפי שנכנס יהושע רגל אחד במקום ואמר לו המקום של נעלך שהכנסת כבר ומעתה היה לו לומר שאם ירצה להכניס השנית יצטרך לשלוף אותה אבל משה עדין לא נכנס במקום קדוש ואמר לו המקום אל תקרב הלום ואם תקרב של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו כלומר אצלו אדמת קדש וחבירו ועליו מטה מנשה:
פסוק טו
זה שמי לעולם. כתוב בלקח טוב וז"ל למה אנו כותבין השם הגדול בג' יודי"ן יו"ד של שד"י ויו"ד של אהי"ה ויו"ד של אלהי"ם, עכ"ל. ושמעו לקולך פרש"י מכיון וכו' יעקב אמר ואלהים פקד יפקד. וקשיא לחזקו' שהרי לא מצינו שאמר יעקב כן אלא יוסף. ואומר הרר"א שלשון זה נאמר ב' פעמים בסוף פרש' ויחי הילכך יש לפרש דהאחד אמרו יוסף בשמו והשני בשם אביו דאל"כ לא נאמר ב' פעמים:
פסוק יח
נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה. לא אמרו שישלחם לגמרי שאם כן לא היו משאלין להם כלום ולא היה מתקיים בהם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וגו':
פרק ד
פסוק ט
והיו והיו ב' פעמים נראה בעיני אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת שומע אני שבידו וכו' בפרש"י אין להקשות דהיה לו לכתוב והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם שאם כן אתה צריך לשנות המקראות להוסיף וי"ו בראש המים ולתת יו"ד תחת וי"ו ראשונה של והיו לדם שלא כדין וכראוי. וסעד לדברי אכתוב בסוף פרשת מצורע בע"ה:
פסוק יא
מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור. תימא בכל המומין הללו יש דבר וחלופו שמדבר חלופו של אלם. ופקח חלופו של עור. אבל בחרש אינו כן והיה לו לכתוב או שומע או חרש כי חרש חלופו של שומע. ומפרש בפשטי ר"מ מקוצי שפקח חלופו של חרש ושל עור ומוסב הוא לשניהם והעד לדבריו שכתוב פקוח אזנים ולא ישמע וכתוב לפקוח עינים עורות הרי לך לשון פקח על אוזן ועל עין:
או מי ישום אלם. פרש"י עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצותך להרוג אותך. אומר הר"ר אליקים שלכך פירש רש"י דלפי פי' צריך לומר שישום לשון הוה כמו ככה יעשה איוב דאם לא כן היה לו לכתוב מי שם אלם:
או עור. פרש"י מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת. וקשיא לחזק' שהרי לעיל פרש"י עצמו גבי וישמע פרעה שמסרו לקוסטינר ולא שלטה בו החרב. ואומר הר"ר אליקים דשמא אף לאחר שנמסר להריגה ולא שלטה בו החרב לא הוציאוהו מבית האסורין אלא הוליכוהו לבימה לראות ולהבין דרך שימיתוהו בו כי היו סבורין שהיה מכשף ולא השליט החרב בשביל כשוף ומאותה בימה ברח משה ונמלט ואז לא ראוהו עבדי פרעה:
פסוק יג
שלח נא ביד תשלח. פרש"י ביד שתרצה לשלוח אין סופי להכניסם לארץ. וקשיא לחזקו' שהרי בפ' בהעלותך גבי נוסעים אנחנו פי' וז"ל שתף משה עצמו עמהם עדיין לא נגזרה גזרה עליו כסבור הוא נכנס ואמר לי הרב ר' מתתיה מאבלון ז"ל דוודאי היה סבור שהוא נכנס לארץ כמו שפרש"י שם. אבל היה יודע שלא יהיה דבר ומנהיג על ישראל בשעה שיכנסו לארץ. וזהו שפי' רש"י כאן אין סופי להכניסן לארץ ולא פירש אין סופי ליכנס עמהם לארץ:
פסוק כג
ואמר אליך שלח את עמי ויעבדני. מקרא זה מוסב למקרא שלפניו ואמרת אל פרעה תאמר לפרעה ואמר אליך:
פסוק כד
ויבקש המיתו. פי' שלא מל אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש מיתה. אמר ר' יוסי ח"ו לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד ג' ימים אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה צוני לך שוב מצרים ומפני מה נענש לפי שנתעסק במלון תחלה כלומר היה לו לעסוק במילה תחלה שאותו מלון סמוך למצרים היה והיה יכול לבא למצרים לאלתר ולא היה בזה סכנה כדפרש"י בסוף פרק ד' דברים וגם כן פי' שם התוספות. וי"מ דאע"פ שהדין עם משה שלא למולו מפני סכנת הדרך מ"מ הקפיד הקב"ה שלא צוהו להוליך שם אשתו ובניו וא"כ היה לו למולו ולהניחו עם אמו. ומעתה אין צורך לפרש דאותו מלון סמוך למצרים היה:
פסוק כה
ותאמר כי חתן דמים אתה לי. י"מ שהילד נקרא חתן ביום מילתו על שם המצוה הנעשית בו כמו שעושים לחתן תורה ולחתן בראשית על שם המצות הנעשות בו וכן חתן זה של דמי' הוא שהרי שופך דמי בעלי:
פסוק כו
וירף ממנו. פרש"י אז הבינה שע"י המילה בא להרגו. וק' שהרי קודם לכן הבינה כדפירש"י גבי ויבקש המיתו. ואולי י"ל דמתחילה הבינה שבא להרגו בשביל שלא היה נמול בנו אך לא ידעה אם יש תקנה בדבר לפי שפשע כבר. ועל הספק מלתו לתקן מה שאפשר לתקן אבל לאחר וירף ממנו הבינה שבא להורגו בשביל שלא היה נמול בנו והמילה היתה תקנה להצילו ותדע שהרי גבי חתן דמים אתה לי פרש"י ז"ל הורג אישי אתה לי משמע שאף לאחר המילה היתה סבורה שלא היה משה נצול לפי שפשע כבר:
פרק ה
פסוק א
ואחר באו משה ואהרן. פרש"י ובסיני נפרע להם שנא' ונגש משה לבדו. תימא מה חטא אהרן שלא נכנס עמו בערפל. וי"ל דהקדים הכתוב משה לאהרן ללמדך שלא נתאמץ אהרן במצוה כמו משה ולכך לא נגש אהרן עמו אבל היה לו מחיצה בפני עצמו כדפרש"י בפר' יתרו ועלית אתה ואהרן עמך:
פסוק ג
פן יפגענו. פרש"י פן יפגעך היה לו לומר אלא שחילקו כבוד למלכות. וי"מ נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה. וא"ת זבחו כאן פן יפגענו בדבר או בחרב כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו:
פסוק כב
למה הרעות לעם הזה. תימא איך אמר כן הלא הודיעם המקום שלא ישלחם פרעה כי אם ביד חזקה. וי"ל דמשה היה סבור שמיד שידבר לפרעה שיקל מעליהם העבודה והוא לא עשה כן אלא הכבידה אבל ודאי יודע משה שלא ישלחם פרעה לאלתר:
פרק ו
פסוק א
עתה תראה. פרש"י הרהרת על מדותי לא כאברהם וכו' ומה שאמר במה אדע כי אירשנה כבר פרש"י שם שכך אמר לו הודיעני באי זו זכות יתקיימו בה. ואמר לו השם בזכות הקרבנות:
עתה תראה. פרש"י העשוי לפרעה ולא העשוי לז' אומות. וקשיא בפ' חקת פי' יען לא האמנתם בי. זה לשונו למד הכתוב שאלמלא מפני חטא זה בלבד גרם לו למשה שלא יכנס לארץ. וי"מ דודאי עון הלמה הרעות גרם לו שלא ראה בנקמת מלכי ז' אומות כשנכנסו ישראל לארץ אבל מ"מ לא נגזר עליו שלא ליכנס לארץ רק בעון מי מריבה בלבד:
פסוק ג
וארא פרש"י בסוף דבריו. וא"ת לא הודיעם שכך שמו תחלה שנגלה עליהם אברהם בברית בין הבתרים שאמ' אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים עכ"ל. וא"ת אף כי לא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי יתישב המדרש שהרי לא הודיעם שכך שמו ואע"פ כן לא שאלו לי לומ' מה שמך. וא"כ לא נודעתי כמו לא שאלו לי הרי תחלה כשנגלה וכו' ומאחר שהודיעם שכך שמו מה היה משבח האבו' על שלא שאלו לו את שמו הרי אין דרך אדם לשאול מה שיודע. וא"כ הדרא קושיין לדוכתי' שהיה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלו כפ"ח. ולא הבנתי דבריו שהרי אף אם היה כתו' כן לא מתיישב המדרש כלל מאחר שהודיעם שכך שמו וא"כ לא הדרא שפיר קושיא לדוכת'. עוד פרש"י מה פטיש מתחלק לכמה נצוצות אף דברי תורה וכו' והקשה רשב"ם והא קרא משמע שהפטיש מפוצץ הסלע מדלא כתו' וכפטיש יפוצצו סלע וכן אנו רואים שהפטיש מפוצץ סלעים. וליכא למגרס מה סלע מתחלק לכמה נצוצות דהא דבור דהיינו תורה נמשל לפטיש ולא לסלע. ובקו' פי' פר' ר' עקיבא פטיש מתחלק הסלע על ידו ואינו מיושב שהדבור בעצמו מתחלק ואינו דמיון גמור ואומר ר"ת דקרא מיירי כאבן מפוצצת ברזל דאמרי' במדרש. מעשה באחד שקנה סנפירון ובא לבדקו ונתנו על גבי סדן והכה עליו בקורנס נחלק הפטיש ונשבר וסנפירון לא זז ממקומו הה"ד וכפטיש יפוצץ סלע ואע"ג דלא אמ' יפוצצו סלע הרבה פסוקים יש במקרא בענין זה אבנים שחקו מים. פי' שחקו אותם מים. ואתי שפיר דאמרינ' בפ"ק דקדושין תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ואע"ג דהתם מדמה יצר הרע לפטיש וכאן מדמה תורה לפטיש אין לחוש דמקרא א' יוצא לכמה טעמי' לשון שטת תוך פרק ר' עקיבא:
פסוק יב
הן בני ישראל לא שמעו אלי פרש"י זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה והכי פרושו הן בני ישראל לא שמעו אלי אף כי לטובתם אני בא ואיך ישמע אלי פרעה שלרעתו אני בא. וקשי' דאיכ' למפרך מה שבני ישראל לא שמעו אליו היינו מרוב קוצר רוח כדמוכח קרא ותירץ ר"ת דמשה לא היה יודע כן אלא היה סבור שלא שמעו אלא מחמ' שלא רצו כאדם שאינו מקבל דברי חבירו:
פסוק יד
אלה ראשי בית אבותם. פרש"י למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה ימי השעבוד שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היו משועבדים. ולפי' האריך ימים על כלם. בדרך זו תשכיל לדעת כמה ימי השעבו' מתוך שנותיו של לוי כיצד יעקב בן פ"ד שנים בקחתו את לאה כדפי' רש"י בפרש' ויצא ומיד הוליד תולדות צא שנה אחת ללידת ראובן שנייה ללידת שמעון שלישי ללידת לוי הרי ליעקב פ"ז שנים כשנולד לוי ויעקב אמ' לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הוצא מהם פ"ז הרי מ"ג ללוי כשירדו אבותינו למצרים והם היו במצרים כמנין רד"ו ושני חיי לוי קל"ז הוצא מהם מ"ג שהיו לו ברדתו למצרי' הרי צ"ד שנה היה ללוי במצרים הוצא צ"ד מן רד"ו הרי ימי השעבוד קי"ו שנים:
פרק ז
פסוק יא
ויקרא גם פרעה לחכמים. מהו גם לרבות את התינוקות כלומ' מה הגבורה הזאת שאתם עושים אפי' התינוקות שבכאן יודעים לעשות כן. ולפי הנראה לפי' זה המקרא זה מסורס הוא והוא כמו ויקרא פרעה גם לחכמים. וחבירו גם אותך הרגתי שבפר' בלק כדפרש"י שם. וא"ת למה לא קרא פרעה לחכמיו במכת ערוב כמו בשאר מכות. וי"ל לפי שראה במכ' כינים שכבר לא יכלו החרטומים לעשות בה דבר שנ' ויעשו כן החרטומים ולא יכולו:
פסוק יז
בזאת תדע. לפי שאמר פרעה לא ידעתי את ה' א"ל הקב"ה במכה ראשונה בזאת תדע ד"א לפי שאמ' פרעה לי יאורי ואניעשיתיני א"ל הקב"ה בזא' תדע כי אני ה' ולא אתה אכה היאור ולא תוכל להציל מידי:
ונהפכו לדם פי' ר' יוסף בכור שור שהיאור לא היה דם אלא לפי שעה ותדע שכן כתו' והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור משמ' שעקר המכה לא היתה אלא בשביל הסרחון גם יש סברא בדבר דאי משום מראית דם לא יניחו מלשתות מים מן היאור דנהי שהיה לו מראית דם לא היה לו טעם דם. עוד ראיה בדבר דכתוב ויעשו כן חרטומי מצרים בלהטיהם מה עשו והלא כבר היו מי היאור דם אלא ודאי חזר היאור למים. וזש"ה על פרעה לא שת לבו גם לזאת לפי שראה שלא היה דם אלא לפי שעה. אך יש להקשות א"כ לא היה לו לקרא המכה אלא על שם ההבאשה. וי"ל לפי שההבאשה אינה נכרת אלא הדם הוא הניכר עכ"ד:
ונהפכו לדם. פרש"י לפי שאין גשמים יורדין תדיר למצרים והן עובדים לנילוס לפי' הלקה יראתם. ואח"כ הלקה אותם. וא"ת א"כ מדוע לא היה מכת דבר קודם למכת צפרדעים כדי שילק' הבהמות שהם יראתם קודם עצמם. ותירץ הרר"א שכיון שהלקה אחד מאלהותיהם קודם עצמם לא היה חושש להלקות כל אלהותם קודם עצמם. עוד תירץ שהבהמות לא היו יראתם ממש אלא דמות יראתם כי עקר יראתם הוא מזל טלה ובגלל כן היו עובדים לצאן כמו שפי' חזקו' בפרשת ויגש. ומה שפי' רש"י כאן שהלקה יראתם תחלה קשי' לחזקו' שהרי בפרש' בא פירש רש"י עצמו גבי וכל בכור בהמה שהקב"ה נפרע מאומה ואח"כ נפרע מאלהיה. וצ"ע:
פסוק כב
ויעשו כן חרטומי מצרים. וא"ת מה עשו הלא היו לדם כל מימי מצרים. וי"ל שלפי רבי' יוסף בכור שור ניחא. והר"ר אליקום תירץ שממימי ישראל היו עושין כן כי הם לא נהפכו לדם. וסעד לדבריו מצאתי במדרש תנחומ' למתי אעתיר לך וכו':
פסוק כז
הנה אנכי שולח את כל מגפותי. פי' רש"י למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות עכ"ל גרסי' בכורות בשור"ק בוא"ו והיא מכת ברד ונקרית כן לפי שלא היתה מכה אלא בדבר האביב כמו שנא' והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וגו' והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה כך פי' ר"ת מאוריי':
פרק ח
פסוק ו
ויאמר למחר. כלומ' למחר אשלחם. וטעם הנגינה מוכיח שיש פסק מן למתי ובין אעתיר. ורש"פ כמ"ע:
פסוק יב
והיה לכנים במכה זו במכת שחין ובמכת חשך לא נאמ' בהן התראה מה שאין כן בשאר מכות והטעם פי' ר' יוסף מאורליי' לפי שבלא התראה הם רגילות לבא בעולם מה שאין כן בשאר מכות. ד"א לפי שמי שלקה מכניסין אותו לכיפה. כלומר בלא התראה ולפי' לא התרה במכת כנים שהיא שלישית וברביעית ובחמישית התרהו לפי שהוא כמו תחלת דבר וכן בכלם וסדר המכות הואילו אתא לידן נימא בהו מלתא שלכך ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב לומ' על ידי משה דצ"ך על ידי אהרן עד"ש אח"ב על ידי הקב"ה ובהם יש מכה אחת שנעשית על ידי שלשתן והוא מכת שחין כיצד אהרן ומשה לקחו מלא חפניהם פיח כבשן ומשה לבדו זרקו השמימה. והקב"ה היה מפזרו על כל ארץ מצרים. ד"א דצ"ך שתים ראשונות היו בהתראה והשלישית שלא בהתראה וכן עד"ש וכן באח"ב הב' היו בהתראה והשלישית שלא בהתראה ומ"מ לא מצינו שנ' למשה מכת ארבה אלא על ידי רמז:
פסוק יג
באדם ובבהמה. פרש"י וא"ת מאין היו להם בהמות והלא נאמר וימת כל מקנה מצרים לא נגזרה אלא על אותן שבשדות ומה שכתוב וימת כל מקנה מצרים נ"ל כל מה שמת ממצרים היה ואמנם אין משמע כן ונכון יותר לפרש שהכתוב מדבר מאשר לא היה ירא את דבר ה' ולשון רש"י משמע כן ודוגמתו ואת כל עשב השדה הכה הברד שאינו מוסב לכל העשבים כדפרש"י עוד יש סברא לומר שלא מתו כלם כי שפיר משמע כן. עוד פרש"י כאן והירא דבר ה' הניס מקנהו אל הבתים עכ"ל ז"ל רש"י ולא לשון המקרא. כפ"ח. וא"ת לדברי רש"י למה לא נאמר כאן אצל שחין הירא את דבר ה' הניס כמו שנכתב אצל הברד. ותירץ ר"ת מאורי' דבר מצוי הוא ורגיל לבא יותר מברד הילכך אותו שהיה ירא את דבר ה' בברד שהיה ירא בדבר ולכך לא הוצרך לכתוב אצלו הירא את דבר ה' ולכך תירץ הר"ר אליקים קושיית ר' יוסף בכור שור שהקשה לדברי רש"י הרי במכת ברד שהיתה אחר מכת דבר שאמ' ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב עבדיו ואת מקנהו בשדה. משמע שעדיין היה מקנה אף לאשר לא היה ירא דבר ה' ולא מתו כלם בדבר אלא גם אותו שהיה ירא דבר ה' במכת דבר נעשה רשע ולא היה ירא דבר ה' במכת ברד לפי שהדבר דבר מצוי ורגיל לבא בעולם תמיד יותר מברד:
פסוק יח
והפלתי תימא למה נאמר כאן הפלאה יותר משאר מכות. ויש לומר שחיות רעות קלות הן ללכת בכל מקום גם בבתי ישראל לפי הוצרך להפריד בין מצרים ובין ישראל. ומה שנא' והפלא ה' במכת דבר ר"ל לפי שמשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. לפי' היה צריך הפלאה וסעד ולא יתן ה' המשחית לבא ופסחתי עליכם כדפרש"י שם:
פסוק כו
ויעתר אל ה'. כאן במכת ערוב ובמכת ארבה נאמ' ויעתר שהוא לשון רבוי תפלה כמו שפרש"י בפרשת תולדות מה שאין כן בשאר המכות כגון מכת ברד וצפרדעים שנא' בברד ויפרש כפיו אל ה' וצפרדעים ויצעק משה והטעם לפי שאמרו רבותינו גמירי מיהב יהיב משקל לא שקיל ומשה היה חפץ שלא ישאר אחד מהם כדי שלא יהנו המצרים לא בעור ולא בבשר. ועל כן הוצרך משה להרבות בתפלה שיטול הקב"ה מה שנתן. וזה שנא' כאן לא נשאר אחד וכן במכת ארבה נאמר לא נשאר ארבה אחד מה שאין כן בשאר מכות. ואין להקשות ממה שאמר פרעה העתירו גם בברד ובצפרדעים כי הוא היה סבור שיצטרך להרבות בתפלה להסיר מכה שכבר התחילה:
פרק ט
פסוק כז
ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. לפי שנא' לו שלח העז את מקנך אמ' ה' הצדיק שגמל עלי חסד להזהירני על שלי ואני ועמי הרשעים שלא שמנו לב לדבריו הטובים:
פסוק כט
בצאתי את העיר אפרוש כפי. תימא למה נא' כאן כצאתי יותר מן שאר מכות. וי"ל שמכה זו היתה בשדה אמר משה כצאתי ואראה את הקלקול שעשתה הברד באילני חקלא אז אשים אל לבי ואתפלל אל ה' ולכך נאמר כצאתי יותר מבשאר מכות:
פסוק לד
ויוסף לחטא. פי' רשב"ם עד עתה לא נתכוון לחטא במזיד אבל כשהודה על הברד אני ועמי קורא אותו מזיד. עכ"ל. ד"א מתחלה כשראה פרעה שירד מטר עם הברד והקולות אמר ה' הצדיק אפי' בשעת כעסו מרחם על בריותיו ומזמן להם פרנסתם אמר למשה ולאהרן העתירו אל ה' בעדי ורב מהיות קולות וברד אבל מטר לא אמר. מיד ויצא משה ויפרש כפיו ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה ולכך ויוסף פרעה לחטא לפי שראה שנתבטלה מחשבתו ר"ל שלא בא מטר. תמה משה בעצמו על שראה שמטר לא נתך ארצה אמ' לו אל תתמה כי עשיתי כן כדי להכביד עצמו ולבו כי עדיין יש לי להכותו במכת ארבה ובמכת חשך ובמכת בכורות וזהו שנא' כי אני הכבדתי את לבו במכה זו יותר משאר מכות כך שמעתי:
פרק י
פסוק א
בא אל פרעה. הנני מביא מחר ארבה בגבולך תימא שלא מצינו שאמר הקב"ה מכת ארבה וא"כ למה הזכיר אותה ומפרש בפשטי הר"מ מקוצי שלא כלה הברד לפי שנכנע מעט ואחר שנכנע הוסיף לחטא. ואמר לו משה אם אינך משלח את עמי בשביל שראית שלא כלה הברד אמר הנני מביא דבר אחר שיכלה הכל והיינו הארבה וזהו שנא' ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד. ורבינו יוסף ב"ש פי' כי ודאי אמר הקב"ה למשה מכת ארבה אלא לקצר הדברים לא נכתבה כדי לכתוב מה שאמרו לו עבדיו הטרם תדע ומה שאמר פרעה למשה ולאהרן יהי כן וגו' כי דרך המקראות לקצר לשונם כמו שמצינו שאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש אע"פ שלא מצינו בהדיא שדבר שאמר ה' כן:
פסוק ז
הטרם תדע. פרש"י העוד לא ידעת כי אבדה מצרים. וג"כ התרגום העד כען לא ידעת ארי אבדת מצרים. הרי לך מלה מן העתידים שמדברת בלשון עבר ויש לך מלה מן העוברים שמדברת בלשון עתיד כמו ומולדתך אשר הולדת אחריהם שפרש"י שם אם תוליד עוד. וגם תרגום ובני' דתוליד בתריהון י"ב מלות הללו באות על דרך זה:
פסוק י
ראו כי רעה נגד פניכם. פרש"י כתרגו' ותרגו' ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקביל אפיכון אסתחרא:
פסוק יא
ויגרש אותם. תימא למה איחרו כל כך לצאת מבית פרעה שהוצרך לגרשם. וי"ל ששלח פרעה שליח להשיבם אליו ועל כן לא רצו ליפטר ממנו עד שיתן להם רשות:
פסוק יד
ואחריו לא יהיה כן. פרש"י ואותו שהיה בימי יואל שנא' בו כמוהו לא נהיה מן העולה למדנו שהיה כבד משל משה על ידי מינין הרבה שהיו יחד ארבה חסיל ילק גזם. אבל של משה מי אחד הוא וכמוהו לא נהיה ולא יהיה עכ"ל וא"ת הרי בימי משה היו מינין הרבה כמו שנא' ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתוב אחר אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ותירץ חזקו' וזה לשונו ודאי הרבה מינים היו אף בשל משה ומה שפי' רש"י ז"ל אבל בשל משה מין אחד היה היינו שבאו בבת אחת. ובימי יואל בן פתואל באו כל המינין אבל לא ביחד שבא כל אחד ואחד בפני עצמו זה אחר זה כדכתיב יתר הגזם אכל הארבה. והיינו דקאמר וכמוהו לא נהיה מגזם לחודיה וכן כלם. ודוחק הוא קצת למבין. והר"ר אליקים מיישב פרש"י על אופנו ואמר אף בשל משה דודאי היו ממינין הרבה כאשר מוכיחין מן המקראות ומה שפרש"י אבל משה מין אחד וכמהו לא נהיה כך פי' בימי משה היו המינים כל אחד בפני עצמו זה אחר זה וממין אחד לבדו כמוהו לא נהיה ולא יהיה. ותדע מדלא פרש"י אבל של משה מין אחד היה וכמהו וכו' ודי למבין. ובימי יואל באו המינים ביחד כמו שפי' כאן לא ביחד ממש שהרי כתוב יתר הגזם אכל הארבה אלא שמא עד שלא עלה זה בא זה מה שאין כן בשל משה שלא באו זה עד שלא עלה זה. ועל ידי שבשל יואל באו המינון יחד הרי כבד משל משה אבל מין אחד של משה היה כבד ממין אחד של יואל. וי"מ ואחריו לא יהיה כן בארץ מצרים ואותו שהיה בימי יואל שנא' כמוהו לא נהיה בארץ כנען היה:
פסוק כא
וימש חשך. פרש"י ויחשיך. ואונקלוס תרגם לשון הסרה כמו לא ימישו בתר דיעדי קבל ליליא כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוא"ו ושל וימש לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך כלומר לפי שלשון הוא"ו מכריחנו לפרש ויהי חשך ואח"כ וימש חשך כיון שכתוב הוא אחר ויהי חשך. אבל אם היה כתוב וימש חשך ויהי חשך אז היה הלשון מיושב על הוא"ו של וימש שיהיה משמע וימש חשך תחלה כלומר שיאיר היום ואח"כ ויהי חשך והיינו כפי אונקלוס וכבר פי' בפרשת וארא למה לא עשו התראה אמכה זו כמו שעשו בשאר מכות:
פסוק כג
לא ראו איש את אחיו. פרש"י ג' ימים היה החשך שלא ראו איש את אחיו ועוד ג' ימים שלא קמו איש מתחתיו. וקשיא דמשמע שלא שמשה מכה זו אלא ששה ימים והלא היתה המכה משמש' רביע החדש כמו שפרש"י בפרשת וארא גבי וימלא שבעת ימים. וי"ל שיום ז' היה על הים דאיתא בתנחומא וז"ל ומי זה יום שביעי שנא' ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה היה הענן מחשיך למצרים ומאיר אל ישראל עכ"ל:
פרק יא
פסוק א
עוד נגע אחד אביא על פרעה. לפי שכבר כתב מכה זו למעלה בפרשת ואלה שמות שנא' הנה אנכי הורג את בנך בכורך. ולפי' לא האריך הכתוב כאן בפרשה:
פסוק ד
ויאמר משה כה אמר ה'. פרש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו שהרי משיצא לפניו לא הוסיף עוד ראות פניו. וא"ת היאך דבר לו הקב"ה במצרים והא כתוב כצאתי את העיר פרש"י שם אבל בתוך העיר לא היה מתפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. וי"ל דאיתא במדרש שהגביהו הקב"ה עשרה טפחים. עי"ל לפי' חזקו' ניחא שמפרש בעמדו לפני פרעה שנאמרה לו למשה מפי הקב"ה דא"כ היה לרש"י לפרש כן גבי ויאמר ה' אל משה עוד נגע וגו' אלא ודאי משה אמר פרשה זו לפרעה מדעתו כמו שאמר התראת מכת הארבה דאיתא בתנחומא וז"ל מקים דבר עבדו זה משה שנא' לא כן עבדי משה. ועצת מלאכיו ישלים זה משה. שנא' וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים אמר לו הקב"ה לך אמור לבני ישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה הלך משה ואמר להם כה אמר ה' כחצות הלילה. אמר הקב"ה הלא הבטחתי כבר את משה ואמרתי לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא אני לא אמרתי כן ויהיה עבדי משה נראה כמכזב אלא מה שאמר משה כחצות הלילה אף אני אעשה כחצות הלילה לקיים גזרתו של משה הרי מקים דבר עבדו לפי' ויהי בחצות הלילה מלמד שנחלקה הלילה מאליו וחלק כחוט השערה עכ"ל:
פסוק ה
עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים ולהלן הוא אומר עד בכור השבי אשר בבית הבור הוא בכור השפחה אשר אחר הרחיים אשר היו מטמינין אותו שם וכן פי' רשב"ם. ד"א בכור השפחה הוא בכור השבי כי כששמע בכור השפחה שאמר משה כן ברח לו ונתפש בשבי וזהו שנא' עד בכור השבי אשר בבית הבור. ואמנם אין ב' לשונות הללו מתישבין על דברי רש"י כמו שפי' לעיל וע"כ אמר הרב אליקים ז"ל לישב המקראות שודאי בכור השפחה אינו בכור השבי ומה שאמר לפרעה עד בכור השפחה היינו משום שרצה לומר לו לשון נופל על הלשון כי גבי מלך ראוי לומר עבד אבל מ"מ היה דעתו שילקו אף השבויי' שרצה לומר מן החשוב שבכולם ילקו ובכור השבי זה עד הוא הפחות שבכלם כמו שפרש"י:
פסוק ז
לא יחרץ כלב לשונו. אף כי מלאך המות בא לעיר כדכתיב כי אין בית אשר אין שם מת ואמרי' בבא קמא פרק הכונס מלאך המות בא לעיר כלבים צועקים אעפ"כ לא יחרצו כך כתיב בפשטי הר"ם מקוצי. דבר אחר אע"פ שדרך כלבים לצעוק בלילה אעפ"כ לא יחרצו כך פי' רבינו מנחם מגו"ע. ד"א אע"פ שדרך כלבים לנבוח ולצעוק כשרואים אנשים עומדים ומקלם בידם אעפ"כ לא נבחו כשראו ישראל ומקלם בידם. כך פי' רבינו:
פרק יב
פסוק ב
החדש הזה לכם ראש חדשים. פרש"י משה נתקשה על מולד הלבנה באיזה תראה ותהי ראויה לקדש והראה לו הקב"ה באצבע ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש נתקשה משה כלומר לא ידע להבחין אם הוא מן הישנה או מן החדשה שהרי היא קטנה בסוף החדש כמו בתחלת מולדה לפי שהיא הולכת ומתמעטת מט"ו יום עד סוף החדש ואמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש כלומר כשתראה פגימת הלבנה במזרח אז ראה וקדש החדש אבל מט"ו יום עד סוף החדש הפגימה כלפי מערב:
פסוק ו
והיה לכם למשמרת. פרש"י שטעון בקור ממום ד' ימים קודם שחיטה. וקשיא דאמרי' בדוקין שבעין ל' יום וא"כ היה לו להצריך ל' יום לבקור. ותירץ ר"ת דהא דאמרי' בדוקין שבעין בעינן ל' יום היינו לידע בין מום קבוע ולמום עובר כי אפי' מום עובר נפסל בו:
והיה לכם למשמרת. פרש"י זהו שטעון בקור ממום ד' ימים קודם שחיטה ומפני מה הקדים לשחיטתו ד' ימים מה שאין כן בפסח דורות היה ר' מתתי' בן חרש אומר הרי וכו' ונתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה ושהיו שטופין בע"ז אמר להם משה משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה עכ"ל. הרי שהיה פסח מצרים בא על ע"ז ודינו כקרבן ע"ז שטעון בקור ד' ימים. לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לביקור. כך פי' הר"ר אליקים. וי"מ שכך היא הנתינת הטעם שפרש"י ושהיו שטופים לע"ז אמר להם וכו' הקדים לקיחה לשחיטה ד' ימים כדי להיות הלקיחה בשעת משיכת ידם מע"ז שהיא בעשור כמו שפרש"י אמר משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם וכו' והיינו דכתיב משכו וקחו לכם צאן. ועוד שפרש"י שמלו באותו לילה והיינו באותה לילה שלקחו הפסח דהא איכא סכנת דרך כל ג' ימים כמו שפרש"י בפרשת שמות הילכך משכו ידיהם מע"ז מבעשור שמלו ואז לקחו הפסח כדי שיהיו שתי מצות בידם פסח ומילה:
ושחטו אותו. פ"ה וכי כלם שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד פי' דתזבחוהו כתוב אחד ולא שנים כדדריש ליה התם פ"ק דחולין כך פי' התוספות משאנ"ץ בפר' ב' דערובין דחק לפרש כן משום דקשיא מאי קאמר וכן כלם אין הכי נמי דהא שחיטת חולין כשרה בשנים והכא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצות בגופיה להכי מייתי קרא דבקדשים אחד שוחט ולא שנים:
ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. פרש"י וכי כלם שוחטין אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו. הקשה ר"ת מאורליי' ואמאי צריך קרא לרבויי ששלוחו של אדם כמותו לגבי פסח תיפוק לי' דזכין לאדם שלא בפניו ותירץ דאין זו זכיה דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופי' וכה"ג אשכחן בפרק אין בין המודד גבי התורם משלו על חבירו ואע"ג דהתם מספק ליה דאין צריך דעת בעלים דמצוה עליה דידיה רמיא התם שאני דקא מקני ליה חבירו שתורם משלו על של חבירו. אבל הכא פשיטא לן דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה ור' אומר שאין אנו צריכין לכל זה לפי מה שמפרשים דזכיה מטעם שליחות ולהכי צריך לומר דשלוחו של אדם כמותו דליכא למימר תיפוק לי' דזכין לאדם שלא בפניו דהא נמי לא הוי אלא מטעם דשלוחו של אדם כמותו. כך פי' בתוספות משאנ"ץ. ומ"מ הקשה ר"ת תיפוק ליה מדאצטריך קרא גבי עגלה ערופה למעט שלוחו דדרשינן זקיניך הן ולא שלוחן מכלל שבשאר דברים שלוחו של אדם כמותו. צ"ע:
פסוק ז
ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף כאן הקדים מזוזות למשקוף ולמטה כשאמר משה מצות פסח לישראל שנה לשונו מלשון הקב"ה והקדים משקוף למזוזות שאמר בלבו אם אקדים להם לישראל מזוזות למשקוף כדרך שעשה הקב"ה יבאו לטעות כי יאמרו דוקא כשמזה תחלה על המזוזות אז צריך להזות עוד על המשקוף אבל הזה תחלה קודם על המשקוף שוב אינו צריך להזות על המזוזות כי א"א להזאת המשקוף שלא תהא נתזת על המזוזות לפיכך הקדים להם משקוף למזוזות לומר אף אם הזה תחלה על המשקוף צריך להזות עוד על המזוזות כך שמעתי בשם הר"ר יוסף מפר"ש:
פסוק ט
אל תאכלו ממנו נא. פרש"י שאינו מבושל כל צרכו קורא אותו נא בלשון פרס עכ"ל. ד"א נא כי הניא אביה אותה כלומר הניאו מאכל זה מלתקנו כראוי וזה ונא:
ובשל מבשל במים. פרש"י מנין שאר משקין ת"ל מבושל מ"מ עכ"ל. תימא לישתוק קרא ממים ואמ' דבכל משקין אסור ושמא אורחא דמלתא נקט לכך אהני רבוייא כך נר' לר"י. וגיליון אחר תירץ בסוף כל שעה בפסחים דאי שתיק ממים הוה אמינא דבשל מבשל איירי בשאר המשקין דמפיגי טעמא דפסח אבל מים מותרים לכך צריך מים ובשל מבשל לרבות שאר משקים:
כי אם צלי אש. פי' רש"י למעלה גזר עליו במצות עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו כי אם צלי אש לאו. וכן אם בתולה מעמיו חשבינן עשה. ותירץ ר' חיים כהן כי יקח איש אשה גורם העשה אבל הכא לא כתוב כי אם צלי אש תאכלוהו:
פסוק יב
ובכל אלהי מצרים. פרש"י של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת כמו וחם השמש ונמס:
פסוק טו
שבעת ימים מצות תאכלו. פרש"י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שאף ששה רשות זו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששי רשות יכול אף ליל ראשון רשות ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה עכ"ל. וכבר למדנו מתוך דברי רש"י שבפ' ראה שכך פי' שביעי בכלל ז' ימים היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וכו' ללמד ולא ללמד על עצמו יצא וכו'. ואין לפרש ששת בכלל ז' ימים היו ויצאו מן הכלל כשכתב ששת ימים דא"כ היה לו לומר לו' ימים ללמד על השביעי למבין וא"כ לא היה לנו לומר מה שביעי רשות. והקשה ר"מ מאיברא הלא אין למדין ממדה זו אלא כשהפרט מעין הכלל כגון הבערה אבל הכא הכלל באסור והפרט בהיתר. וא"כ היה לנו לדונו במדת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ונפקא מינה שאותו דבר שיצא מן הכלל לא ללמד על הכלל כלו אלא על עצמו בלבד כמו אשת אח שהיתה בכלל כל העריות לאסור ויצאה מכללו להתיר שנא' יבמה יבא עליה ודייק התלמוד בפ"ק דיבמות בכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. ורשב"ם פירש בערבי פסחים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתוב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף וכו' עכ"ל דחק לפרש כן משום דהשתא שביעי שיצא מן הכלל יצא בהדיא אבל לרש"י לא היה בהדיא. ואומר ר' יצחק דכאן נמי מעין הפרט דמספקא לן על ז' ימים מצות תאכלו אי חובה אי רשות והפרט מגלה לנו שהוא רשות וזהו שפי' דבר שהיה בכלל וכו' כלומר שביעי בכלל שבעת ימיה וגו' בספק היה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ימים וגו' וכי האי גונא מצינו ביבמות דכתוב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטמאתו עליו ונכרתה ומספקא לן בהני קדשים שחייב עליהם כרת אם הם קדשי מזבח או קדשי בדק הבית. ור"ת תירץ דכאן נמי הפרט מעין הכלל שהוא באסור שהרי יש נמי נגינת רביע על וביום השביעי כדי להסמיכו לששת ימים דלעיל מיניה וא"כ פרט באסור הוא ומדלא כתוב שבעת אלא ששת אנו למדין על שבעה שהוא רשות ומיניה נלמוד על ששת ימים שהוא רשות על פי המדה כמו שפירשנו פרש"י. והר"א תירץ דשפיר דיינינן הכא כמדת דבר שהיה בכלל אע"פ שהפרט אינו כעין הכלל דהא דבעינן פרט מעין הכלל היינו כשהפרט מפורש במקרא כגון הבערה. אבל הכא הפרט אינו במקרא אלא מדכתי' ששת ימים תאכל מצות ולא כתוב שבעת ימים אנו למדין על השביעי שהוא רשות וא"כ הפרט הוא למד מתוך האסור כי ששת ימים תאכל מצות הוא אסור שמחייב לנו לאכול מצה ששת וא"כ דמי קצת לפרט דאסור. ולכך מלמד הוא על כל הכלל על פי המדה כמו שפי'. וא"ת מה ראית לומר מה שביעי רשות אף ששה רשות אימ' לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים יוצא מן הכלל כדכתיב בערב תאכלו מצות לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף ששת חובה אוציא יום שביעי שפרט לך הכתוב להתר מדכתיב ששת ולא כתיב שבעת ימים. ותירץ הר"ר שלמה שיש לעשות היקשא מיום שביעי לפי שהוא מלמד על כלל רא"מ מה שביעי רשות אף ששה רשות ואי משום לילה הראשון שהוא חובה אין הכלל כי שבעת ימים מצות תאכלו משמע ימים ולא לילות. אבל כשאתה עושה היקשא מלילה הראשון אינו הכלל כלו שהרי איכא יום ז' שהוא בכלל שבעת ימים שהוא רשות ע"כ דכתו' ששת ימים ולא כתוב ז' ימים. וא"ת ל"ל שבעת ימים מצות תאכלו לשתוק מיניה והא אמינא שביעי בכלל בראשון בי"ד יום לחדש עד כ"א יום לחדש הוה ויצא מן הכלל כשכתב ששת ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מה שביעי רשות אף ששה נמי רשות וכו' ותירץ הר"ר אליעזר מגרמייש"א דאי לאו שבעת ימים הוה אמינא דקרא דעד יום האחד ועשרים עד ולא עד בכלל וא"כ לא היינו יכולים לומר שביעי בכלל עד יום האחד ועשרים היה לכך אצטריך למכתב שבעת וגו' והאי קרא דעד יום האחד ועשרים אצטריך לכדפרי' לקמן וא"ת תיפוק לי' מבערב תאכלו מצות דמדאצטריך לקבעו חובה ש"מ דשאר ימים רשות ולמה לי ששת ימים. וי"ל דהא אמרינן שאר לילות רשות אבל הימים חובה. עי"ל לא הייתי יודע איזה לילה הוא חובה או ראשון או שני אבל השתא דגלי לן קרא דו' ימים רשות מוקמ' הדין דבערב לילה הראשון. ועי"ל אי לאו ששת ימים תאכל מצות הא אמרינן לילה הראשון בכלל בראשון בארבעה עשר יום לחדש עד יום האחד ועשרים לחדש היה ויצא מן הכלל כשכתב בערב תאכלו מצות ללמד על הכלל כלו יצא מה לילה הראשון חובה אף שבעת ימים חובה. והשתא ליכא למימר כדשני לעיל הרב ר' שלמה שהרי הוא מלמד על הכלל כלו גם על השביעי כיון דלא כתוב ששת ימים קמ"ל ששת ימים כדפרי' לעיל:
פסוק טז
כל מלאכה לא יעשה בהם. פרש"י אפי' על ידי אחרים. משמע שאמירה לעכו"ם מן התורה. וקשיא שהרי אמרינ' בכמה מקומות אמירה לעכו"ם שבות וי"ל מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. עי"ל שמה שפרש"י על ידי אחרים ר"ל אפי' על ידי בנו ובתו הקטנים. וקשיא שהרי כבר מוזהר הוא על שביתתם שנא' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ופרש"י שם אלו הקטנים וכו' וא"כ תרי קראי למה לי. וי"ל דאי לאו קרא דהכא הוה אמינא דוקא שבת דחמיר איסורה הוזהרו על הגדולים אבל י"ט דקיל אימ' לא קמ"ל ודוחק הוא קצת דילמא י"ט דקיל וכ"ש שבת דחמיר לכך נראה עקר כלשון הראשון שמפרש קרא אסמכתא בעלמא:
אך אשר יאכל לכל נפש. פרש"י לכל נפש אף לבהמה והא דאמרי' לכם ולא לכלבים היינו משום שיכול לחזר אחר מזונותיו כפ"ח. עוד פרש"י יכול אף לעכו"ם ת"ל אך וקשיא דאמרי' בכמה מקומות לכם ולא לעכו"ם ותרי קראי למה לי ותירץ ר"ת מאוריי' דאי לאו אלא חד קרא הוה אמינא לא לעכו"ם לבדם אבל להרבות בשבילם קס"ד דמותר קמ"ל אידך:
פסוק יח
עד האחד ועשרים. פרש"י למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנא' ימים ולילות מנין ת"ל עד יום האחד ועשרים אין לפרש מנין שחייב לאכל מצה שאף בימים אינו חייב לאכול מצה רק שלא יאכל בו חמץ כדפרש"י לעיל גבי ז' ימים גם אין לפרש לילות מנין שלא יאכל חמץ שהרי כבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. וא"כ לילות במשמע ע"כ פי' חזקו' וז"ל עוד יש דוחק יש לך דברים שמקבלים שכר עליהם בעשייתן ואין מקבלין עליהם עונש כשאין עושים אותה כגון מצה מלילה הראשון ואילך רשות ומ"מ כתב באכילת הששה עשה שנא' שבעת ימים מצות תאכלו וזהו שפי' לפי שנא' ימים כלומר אם אכל מצה כל ז' ימים הוא קיים שבעת ימים מצות תאכלו לילות מנין כלומר אם אכל מצה כל שבעה לילות מנין שהוא קיים פסוק ומקבל שכר ת"ל עד יום האחד ועשרים:
פסוק יט
שבעת ימים. פרש"י שטינ"ה של ימים כדפרש"י לעיל. ובכמה מקומות פרש"י כן פי' כך לפי שאין לך שבעת וכיוצא בו שאינו דבוק לתיבה של אחריו כי במקומות הרבה תי"ו באה סוף תיבה במקום ה' להדבקות כמו מעשרה לעשרת ומחמשה חמשת להדבקות וממלאכה מלאכת ולכך הוצרך לרש"י לפר' כן:
פסוק כה
והיה כי תבא אל הארץ. פרש"י תלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ מכאן שלא נתחייבו ישראל במדבר אלא פסח אחד שנעשה בשנה השנית על פי הדבור. וקשיא לחזקו' שהרי בפ' בהעלותך פרש"י בעצמו גבי בחדש הראשון וז"ל ופרשה שבראש הספר לא נאמר עד אייר וכו' ולמה לא פתח בזו מפני גנותן של ישראל שכל שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח אחד בלבד עכ"ל. ומה גנות הוא זה הלא פרש"י כאן שתלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ. ועוד כל מקום שנא' ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה איך עשו פסח בגלגל כל י"ד שנה שכבשו וחלקו וי"ל דרש"י פי' כתנאי מה שפי' בפ' בהעלותך היינו כמאן דאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה כי לאחר י"ד שנה שכבשו וחלקו כשנתישבה והכיר כל אחד את שלו ולא סבר הך דרשא דתלה הכתוב עבודה זו בביאתו לארץ אלא דריש הך ביאה כדדריש תלמודא ביאה דפטר חמור ותפילין עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ולכך עשו פסח בגלגל ומה שלא עשו פסח כל ל"ח שנה שהיו במדבר שזהו לפי שהיו נזופים על מעשה העגל וזהו גנותם של ישראל שגרם להם עונם. ומה שפי' הקונטרס כאן שתלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ היינו ביאה לאלתר הויא מיד שנכנסו לארץ אם לא נאמר עם הביאה מושב כמו מושבותיכם. ומה שעשו פסח בשנה השנית על פי הדבור ולא משום דמחייבי. ומה שאומר במקום אחר דזהו גנותם לא על פסח בלבד קאמר אלא אף כל הקרבנות שלא הקריבו כלל תמידין ומוספין במדבר משעת העגל ואילך שהיו נזופין. וכן אמרי' בירושל' בגנותן של ישראל דבר הכתוב שהיו נזופין ואפי' תמידין לא הקריבו וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לו במדבר בפ"ק דקדושין. וחזק' פי' שהגנות היה ממה שעשו דבר שעל ידו נתעכבו מלכנס לארץ ולהקריב פסחיהם פי' לולי שחטאו במתאוננים היו נכנסין באותו חדש כדכתי' ויהי בשנה השנית בחדש השני ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום ופרש"י שם מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ שבמסע זה הראשון נסעו על מנת לכנס לארץ אלא שחטאו במתאוננים עכ"ל. ועשו שם חדש כדכתיב לא יום אחד תאכלו עד חדש ימים משם באו לחצרות ועשו שם ז' ימים להסגר מרים ושלחו המרגלים שעל ידם נגזר עליהם להיות מ' שנה במדבר וזהו הגנות שגרמו להם שלא הקריבו אלא פסח זה בלבד כמו שפירשנו וא"ת היאך עשו פסח בימי יהושע קודם ירושה וישיבה והלא לא נתחייבו עד ביאתן לארץ כמו שפי' רש"י כאן ויש לומר דכל מקום שנא' ביאה גבי מצוה שהיא חובת הגוף נתחייבו בה מיד. אבל גבי מצוה התלויה בארץ לא נתחייבו עד לאחר ירושה וישיבה חוץ מחלה שמשונה ביאתה שנא' בה בבאכם:
פסוק כט
ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ופרש"י בהעלותך כתו' ביום הכותי כל בכור אמר ר' יוחנן אע"פ שהכה אותם בחצות הלילה נפשותיהם מתפרפרות כל הלילה עד למחר. ד"א הבכורות הכו בלילה שהוא לילה להם ויום להקב"ה:
וה' כל מקום שנ' וה' הוא ובית דינו שהוא לשון פלוני ופלוני לשון תוספת כבר פרשתי הענין בפרשת וירא:
הכה כל בכור. פרש"י אף של עיר אחרת והם במצרים עכ"ל ולעיל גבי ועברתי הוא פי' כן ועוד פיר' אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים למכה מצרים בבכוריהם והאי קרא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. מפרש בפר' ר' עקיבא יום שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה נמצא שבשבת שעבר לקחו פסחיהם שאז היה בעשור לחדש ע"כ קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס כדאי' במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שבת באו בכורות לישראל ושאלום למה היו עושים כן אמרו להם זבח פסח הוא לשם שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות עמהם מלחמה והרגו מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם שיטת תו"ך:
פסוק לו
וינצלו את מצרים. למקשים וכי גזלנים היו י"ל הקב"ה נתן להם והכל שלו שנ' לי הכסף ולי הזהב אי מי היה להם ליטול שכר מפני עבודתם כדאי' בחלק:
פסוק לט
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. יש תמהים כי משמע מלשון המקרא שאם יכלו להתמהמה היו אופין את הבצק אותה בחמוצה והלא כבר הוזהרו על חמץ וי"ל סרס המקרא ופרשהו ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות כי לא חמץ כי גורשו ולא יכלו להתמהמה. כלו' לבקש צדה. ותדע שכך הוא שאם תפרשהו כתרגו' כסדרו היה לו לכתו' ולא יכלו להתמהמהו שהרי בצק לשון זכר כמו שנ' כי לא חמץ ולא נאמ' כאן כי לא חמצה:
פסוק מא
ויהי מקץ ל' שנה וגו'. לפ"ה לברית בין הבתרים היתה בשנת ע' לאברהם ומה שיש להקשות על זה כבר פרש"י לעיל בפרשת לך לך הקושיות והתירוצים:
פסוק מד
ומלתה אותו אז יאכל בו. פרש"י מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי ר' יהושע ר' אליעזר אומ' אין מילת עבדיו מעכבתו ומהו אז יאכל בו העבד עכ"ל. וקשי' לר' יהושע למה לי וכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו לא כל שכן. וי"ל שזה מגלה על זה שאלו נאמ' וכל ערל הייתי אומ' אז יאכל בו העבד כר' אליעזר אבל עכשיו שכת' וכל ערל משמ' אף ישראל לא יאכל בו ערל וא"כ תו לא אצטריך ומלתה אותו לעבד השתא רבו ערל לא אכיל עבד לא כ"ש אלא ש"מ דאתא קרא למילת עבדיו מעכבתו וקשיא א"כ תקשי לר' אליעזר ומלתה אותו למה לי השתא רבו ערל לא אכיל עבד לא כ"ש בערבי פסחי' פרש"י בפרש' הערל וז"ל ערבי מהול וגבעוני מהול אומה מהולה הוא לשון מורי עכ"ל:
פסוק מה
תושב פרש"י זה גר תושב ושכיר זה העכו"ם ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמ' וכל ערל לא יאכל בו אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר עכ"ל. ור' היה תמה על לשונו דהא אימעוט עכו"ם מכל בן נכר כמו שפרש"י וקרא דובכל ערל איצטריך למי שמתו אחיו מחמת מילה. וא"כ היה לי לפרש והלא ערלים הם וכתוב כל בן נכר לא יאכל ושמא נקט הפשוט יותר וכן דרך התלמו' כמו בנעורי' בית אביה כל שבח נעוריה לאביה אע"ג דלאו מהאי קרא אפקי' כך נראה לר':
פסוק נ
ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן. פרש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן. ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו כלומ' אף משה ואהרן שלא נצטוה להם כמו שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל ויעשו את הפסח ולא אמרו עליהם מוטל לעשות פסח שהם עתידים להגאל ובזכות' נצטוו לעשות פסח ולא עלינו כי לא היינו בשעבוד מצרים כמו שפרש"י שם בפרשת שמות גבי לכו לסבלותיכם, אלא גם הם עשו הפסח כשאר העם כך פי' הר"ר אליקים בשם הר"ר אליקים מקו"ל:
פסוק נא
ויהי בעצם היום הזה הוציא. אע"פ שכב' כתב כך למעל' חזר ושנאו כאן סמוך לפר' קדש לי כל בכור לומר לך שיום שיצאו בו ישראל ממצרים נאמרה פרשה זו אין לפרש תושב ושכיר דפר' דפסח ממש כמו בתרומה שמפ' תושב נרצע ושכיר יוצא בשטר דאטו משום דהוי תושב ושכיר אפטר ליה מפסח הא גבי תרומה לא אכיל תרומה אלא קני ביה רבי' לגופיה כלומ' וישראל מעליא הוא וחייב בפסח כך מפרש בריש פרק הערל. ומ"מ מה שפי' רש"י תושב ושכיר לרבות ערבי מהול וגבעוני מהול קשי' קצת דאין זה לפי המסקנ' דהתם דפרי' והני מולין נינהו ומכל ערל מימעטי דהא תנן קונם שאינו נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם כלומר ערלי ישראל לענין נדר מולין הם דהלך אחר לשון בני אדם וישראל לא קרי להו ערלים ועכו"ם לא קרי להו מולים ומסיק שבא לרבות גר שמל ולא טבל. וקטן שנולד כשהוא מהול וקא סבר קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית משמע דהך פי' דערבי מהול וגבעוני מהול לא מתוקם לפי המסקנא: