אור ברסלב

ריב"א על התורה· רבנו יהודה ב"ר אליעזר

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית פירש"י מה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו א"ה לישראל ליסטים אתם שכבשתם שבעה ארצות עכו"ם והם יאמרו להם וכו'. והקשה ר"ת מאורליינאש היאך יאמרו לסטים אתם והלא כתוב עבד עבדים יהיה לאחיו ומה שקנה עבד קנה רבו ואם כן שלהם היה. ותירץ הרב ר' אהרן מפטר דאיו זו תשובה כל כך להשיב לא"ה אם יאמרו לישראל ליסטים אתם כי מאותו טעם נתחייבו ליתן חלק בארץ לבני יפת כדכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו. משמע שנתקלל כנען להיות עבד גם ליפת. ואע"פ שכבר נצח גביהה בן פסיסא בתשובה את בני אפריקי כשבאו לדון עם ישראל על דבר הארץ כדאיתא בחלק. היינו לעניין לסלק אותם מן הארץ כי אין ברירה איזה חלק מגיע לשם ואיזה חלק מגיע ליפת ומאחר שאין ברירה היו ישראל יכולין לומר להם אתם עבדינו וכל מה שיש לכם שלנו הוא לנו מארצינו וכשיבא יפת אנו והוא נחלק הארץ לרצונינו. אבל לענין לסטים אתם אין זו תשובה נצחת כיון שהם מחזיקים בארץ בני יפת בלא רשותם:

פסוק ב

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. פרש"י כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים וכו'. אומר הר"ר אליקים שלפי שכסא הכבוד הוא אחד מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם כדאיתא פרק מקום שנהגו ואם כן ודאי הקב"ה יושב עליו לפיכך פי' הענין גבי כסא הכבוד:

פסוק יא

עץ פרי עושה פרי. פירש"י שיהי' טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי וכו'. וא"ת והלא כתיב ויהי כן אחר תדשא הארץ לאלתר. וי"ל שלפיכך פי' רש"י וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ שלישי שכתוב ותוצא הארץ על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי עכ"ל. וכל זמן שעמדו על פי הארץ ע"ז אמר ויהי כן היה טעם העץ כטעם הפרי. אבל כשקבע יום יציאה נשתנה טעם העץ מטעם הפרי. ועי"ל ויהי כן פרט. ותוצא הארץ כלל הרי כלל ופרט. ומדה זו נדרשת בתורה כל מקום שנאמר כלל ופרט הפרט פי' של כלל ואין בכלל אלא מה שפרט:

פסוק יב

ועץ עושה פרי. וא"ת והרי יש הרבה אילנות שאינם עושים פרי. ותי' ר"ת מאורליינאש דלא כתיב כל עץ אלא עץ:

פסוק יד

להבדיל בין יום ובין הלילה. פירש"י נגנז האור הראשון אבל בשבעה ימי בראשי' שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה אומר הר"ר אליקים שמה שפי' בפי' רש"י אבל בשבעה טעות סופר הוא וראוי לכתוב אבל בשלש' למבין. וראיה לדבריו יש בבבא בתרא אורה שנבראת מששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה לפי שהיא מכהה גלגל של חמה ובלילה אינה יכולה שלח נבראת אלא להאיר ביום. והיכן היא מתוקנת לצדיקים לעת"ל שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמר לא שלשה הם לא ברביעי נתלו מאורות אלא כאינש דאמר כך וכך אנא מפקר לז' ימי המשתה ר' נחמיה אומר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק שהשפיע להם הקב"ה אורה עכ"ל. הרי לך מתוך לשונו שלא שמש האור הראשון כי אם ג' ימים. ואמנם בפי' קהלת הרב ר' יוסף ש"ץ מטרווי"ש מוכיח מתוך המקראות כי גם לאחר קביעו' המאורות שימש האור הראשון ולא נגנז עד מוצאי שבת עכ"ל:

פסוק טז

המאורות הגדולים וא"ת כתוב אחד אומר את שני המאורות הגדולים את המאור הקטון מתחלה קורא שניהם גדולים דמשמע שהם שוים בגדולה ואח"כ המאור הקטן. ואומר הר"ר אליקים בשם הר"ר בכור שור מתחלה כשכולל את שני המאורות יחד קורא אותם גדולים. ולפי שהם גדולים לגבי הככבים אבל בסיפיה דקרא דאינו כוללם יחד כתב ואת המאור הקטון. לפי שאף קודם שנתמעטה היתה אור החמה [גדולה] משל לבנה. עי"ל שקורא ללבנה את המאור הקטון לפי שנתמעטה:

פסוק כ

שרץ נפש חיה. פירש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הקרקע קרוי שרץ וכו' ובבריות כגון חולדה ועכבר. פי' הר"ר אליקים ובבריות לשון תרנגולת הבר שילוו"א בלע"ז:

פרק ב

פסוק ג

ויברך אלהים ברכו באורה כיון ששקעה עליו אורה בערב שבת בקש הקב"ה לגנזה וחלק כבוד לשבת. ול"ו שעות שמשה אורה פי' ע"ש וליל שבת ויום שבת:

אשר ברא אלהים לעשות. ועשה היה לו לומר מהו לעשות זה רוח צפונית שאינה מסודרת וכשיבא גוג ומגוג ויעשה עצמו אלוה להטעות העולם אמר לו הקב"ה אם אתה אלוה לך וברא יצירה חדשה ויצוה לו לבראת רוח צפונית כדי לנסותו ולנצחו בו ולטרדו מן העולם. ומיהו רש"י ז"ל הרגיש בקושיא זו שמפרש גבי לעשות המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי כמו שמפורש בב"ר עכ"ל. ומכח הקו' פי' כן: ית' שמו של הקב"ה שברא תיקוני העולם וכאדם הבונה בית ומכין צרכי בנין ואח"כ עושה מטלטלין כך הקב"ה תיקן כל צרכי הבנין ביום ראשון שכל תולדות השמים והארץ נבראו בו ביום כדמוכח במדרש תנחומא וביום השני תיקן הרקיע עם כל הגלגלים. והשלישי הפריש מים התחתונים מקום מרבץ דגים ותנינים ומשם המשיך נהרות ומעיינות ללחלח היבשה ולהשקות בריותיו ואילנות וצמחים כאדם המרביץ קרקעיתו וברביעי תלה המאורות כאדם הפותח לביתו חלונות להאיר. ובחמישי וששי דגים ועופות ורמשים ובהמות וחיות שהם מטלטלין לכאן וכאן. ולפיכך לא נאמר מיום הראשון עד חמישי לא יצירה ולא בריאה כי לא עשה רק תיקון למעשה יום ראשון ולפי שנגמר בנין הבית ברביעי אמרו רז"ל אין מסיימין בד' שהרי הקב"ה סיים בנינו בד' ושוב לא בנה בנין אחר וכך נהגו שהמסיים בד' לא מסתייע להתחיל ע"כ מיסוד בכור שור:

פסוק טז

מכל עץ הגן אכל תאכל. ואם תאמר מאחר שצוה הקב"ה לאדם מכל עץ הגן אכל תאכל אכל מעץ החיים. וא"כ למה נקנסה עליו מיתה הרי כתוב ואכל וחי לעולם. וי"ל שלא היה עץ החיים מועיל אלא לאותו שאכל כבר מעץ הדעת שהוא צריך לרפואה. וזה משל לסימנין שמרפאין החולה. ומחלין הבריא. עי"ל דשמא לא אכל ממנו כי לא היה בגן עדן רק זמן מועט ואפילו אם נפשך לומר שאכל ממנו. שמא עץ הדעת סם המות גם לעץ החיים. ועי"ל דשמא לא אכל גם מעץ החיים כי טרם שאכל מעץ הדעת לא היה בו בינה להבחין ולהכיר עץ החיים משאר אילנות:

פסוק יז

ביום אכלך ממנו מות תמות. תימא שהרי לא מת באותו יום. ואו' הר"ר אליקים דמה שכתוב ביום אכלך וכו' ר"ל ביום של הקב"ה שהוא אלף שנה. וראי' לדבריו מצאתי בב"ר דאית' התם אמר להם הקב"ה למלאכי השרת כך אמרתי ביום אכלך ממנו מות תמות. אי אתם יודעים אם יום אחד משלי אם יום משלכם. הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים. והוא חי כ' מאות שנה ול' שנה. ומנין ע' שנה לבניו הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה עכ"ל:

פסוק כא

ויקח אחת מצלעותיו. פירש"י מסטריו כמו ולצלע המשכן וזהו שאמרו דו פרצופין נבראו. אומר הר"ר אליקים לפי שיש לטעות ולפרש מצלעותיו לשון צלעות שבשדרה פי' כן. וכן הוא שאין לפרשו לשון צלעות שבשדרה. דא"כ לא יוכל להוכיח מכאן דו פרצופין נבראו:

פסוק כג

זאת הפעם עצם מעצמי. (מ"כ בגליון פירש"י מלמד שבא על בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו מהם. נ"ל שר"ל שבא בחכמתו להתבונן כל כל בהמה וחיה. אם טבעו מתדמה לטבעם ולא נתקררה דעתו מהם ר"ל שהכיר שאין לו התיחסות עמהם ע"כ מצאתי):

פרק ג

פסוק ד

לא מות תמותון. פירש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה על האכילה עכ"ל. וי"מ שאמר הנחש בענין אחר הלא ראית שנגעת והקב"ה הזהיר על הנגיעה א"כ אין את מפסדת כלום אם תאכל ממנו והקשה חזקוני לפירש"י היאך האמינה חוה את הנחש ממה שאמר לה שלא תמות בנגיעה. שהרי עדיין לא עבר היום. והקב"ה אמר לה ביום אכלך ממנו מות תמות. ומסתברא כמו שהיתה טועה לומר שיש מיתה בנגיעה כמו באכילה. כך היה לה לטעות שיש מיתה בנגיעה באותו יום כמו שנאמ' באכילה ביום אכלך ממנו מות תמות. וי"מ שהיתה חוה סבורה בין בנגיעה בין באכילה יש מיתה לאלתר. ותדע מדכתיב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ וכו' ומפרי וכו' ולא תגעו בו פן תמותון. ולא כתיב פן תמותון ביום ההוא כמו שנאמ' בציווי הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות. ולכך האמינה חוה את הנחש ממה שאמר לה שלא תמות בנגיעה מאחר שראתה שנגעה בו ולא מתה מיד:

פסוק יד

כי עשית זאת פירש"י מכאן שאין טוענין למסית. אם שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת היאך למדנו מכאן שאין טוענין למסית והא לא היה מסית אלא לע"ז וי"ל שהנחש היה מסית לע"ז דכתיב והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וא"ת מה היה בלבו של נחש. אם היה יודע שתעשה חוה ציוויו למה נענש אפי' בשלא טען (נ"א כשטען) ולמה לא טען בעבורו. וי"ל שהיה יודע שתעשה חוה ציוויו ואפ"ה נלמוד ממנו למסית אחר דאם איתא דטוענין למסית אחר ודאי דלא טען הקב"ה בעד הנחש. לפי שהיתה כוונתו להרע היה לכתוב יען כי ברוע לבבך עשית זאת. ומדלא כתיב הכי ש"מ דנלמוד ממנו למסית אחר. ואין הדבר תלוי ברוע הלב. מצאתי קושיא זו ותירוצין הללו בפשטי הר"ס מקוצי. וא"ת למה לי ללמד דאין טוענין למסית מנחש. ליליף ממסית גופיה דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ואע"ג דאיכא אמורא דיליף ליה בפ' זה בורר ממסית גופיה. מ"מ יש להקשות כן לפירש"י ולדברי אמורא אחרינא דיליף ליה התם מנחש. ואומר הר"ר אליקים דאי מהתם הו"א דהא דאין טוענין למסית היינו במסית שנצטוה שלא להסית. אבל במסית שלא נצטוה לכך סד"א שאין טוענין בשבילו לכך למד כאן דאין טוענין לשום מסית. וא"ת למה היתה נענשת חוה והלא לא הזהיר המקום שלא לאכול מעץ הדעת כי אם לאדם. דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם וי"ל דגם האשה בכלל הציווי היתה כדכתיב זה ספר תולדות אדם [וגו'] ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וא"כ היתה בכלל הציווי דויצו על האדם. עוד י"ל דמדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם ולא כתיב את האדם משמע על כל הבא מן האדם ואף האשה בכלל. עכ"ל. ואין לתרץ שלא היתה חוה נענשת על האכילה אלא על שבא תקלה על ידה כמו הנחש. שהרי כתיב ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל. הרי לך שמתוך תשובתה של חוה למדנו ששאל לה הקב"ה מדוע אכלת מעץ הדעת. וא"כ בדין נענשה חוה על האכילה:

פסוק כא

ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם. פירש"י חלקים כצפורן. כלומר לא היה בעור שער. לאפוקי ממ"ד עור ארנבים מלא שער כך פי' חזקוני. וי"מ שאותו עור זוגו של לויתן שהקב"ה הפשיט את עורו ומלח הבשר לצדיקים לעת"ל. וא"ת למה הוצרכו לאותם כתנות והלא כתיב ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות וי"ל שאותם חגורות לא היו אלא לכסות ערותם:

פרק ד

פסוק ד

וישע פירש"י ויפן וכן אל ישעו. וק' לחזקוני דאין זה ואל ישעו בדברי שקר שבאלה שמות. כי שם פי' שהוא לשון זה ובשום מקום לא כתוב רק שם עכ"ל: ואומר הר"ר יעקב די בלקייר"י כי מה שכתוב בפי' ואל ישעו טעות סופר הוא. וראוי לכתוב ואל ישעה אדם שבישעיה:

פסוק יג

גדול עוני מנשוא. בתמיה כך פירש"י וכך פתרונו. וכי גדול עוני כ"כ שאין אתה יכול וראיה בתנחומא דאיתא התם א"ל רבונו של עולם אתה טוען עליונים ותחתונים. ואין אתה יכול לסבול עוני עכ"ל. ושמעתי דאין לפרש גדול עוני מנשוא לשון כפרה דכפרה מאן דכר שמיה. אבל לשון סבלנות הזכיר בהדיא:

פרק ה

פסוק כט

זה ינחמינו ממעשנו ומעצבון ידינו. וא"ת וכי נביאים היו שיהיו יודעים מה שהיה עתיד להם. וי"ל לפי שכתוב ארורה האדמה וגו' עד שובך אל האדמה וגו'. משמע ומיד שתמות ותשוב אל האדמה תבטל הגזרה. והוא היה ראשון שנולד אחר שמת אדם ולכך אמרו עליו זה ינחמנו. וראה וחשוב שנותיו של אדם ותמצא שמת בימי למך אבי נח ששים שנ' קודם שנולד נח. והקש' רשב"ם מה לנו שנות רשעים למנות בכתובים בפרש' זו. וי"ל שכן דרכם של נביאים זה אחר זה כדי להודיע השנים מבריאת העולם כי מתוך השנים ומנינם הכתובים כאן ומנין שנת הדורות הכתובים עד משה רבינו ומנין שעבוד מצרים דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים וגו' ומנין מ' למדנו מנין שנים אשר מבריאת עולם עד שנכנסו ישראל לארץ. וכבר מפורש בנביאים מנין השנים אשר מיציאת מצרים עד בנין בית ראשון ומבנינו עד חרבנו ומתוך דברי דניאל למדנו מנין השנים אשר מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני. וכתב על זה שבועים שבעים נחתך על עמך: פי' שבעים מגלות בבל וה' מאות ועשרים שעמד בית שני. הרי כאן שבעים פעמים שבעה שנים וזהו שבועים שבעה. ודוק ותשכח:

פרק ו

פסוק ג

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. פי' רש"י אין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין להקשות הא אמרי' בפסחי' דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וכו'. דעל כרחך תרי עניני נינהו. דהא קים לן משנולד יפת עד דור המבול לא היה אלא מאה שנה. ומשום כבודו של בת שלא יאמרו העולם היאך הוליד לבהלה אחר הנחמה הקדים הכתוב ויולד לוינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. כך פי' חזקו' וכיוצא בזה פי' ר"ת מאורלינש בפר' יתרו כי ירה יירה שפי' שם דהא דאמרינן דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר היינו היכא דליכא טעמא אבל היכא דאיכא טעמא כגון הכא דיינין ליה כתרי עניני:

פסוק יג

כי מלאה הארץ חמס. פירש"י לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל. וק' שהרי לעיל פרש"י עצמו כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולמוסיא בא לעולם והורגת רעים וטובים. משמע שנגזרה גזרה על הזנות. ותי' הר"ר אליקים דהכי פי' לא נתחתם גזר דינם של רשעים אלא על הגזל ומשום הזנות נגזרה אף על הטובים. ולשון רש"י משמע כן שפי' גבי הזנות והורגת טובים ורעי' ויש שמקשי' הרי הזנות היה קודם הגזל דכתי' ותשחת הארץ עד ותמלא הארץ חמס ומוקדם ומאוחר בתורה בחד ענינא ותשחת הארץ היינו הזנות כדפרש"י וא"כ מאי קאמ' לא נתחתם וכו' והלא בשביל הזנות שהיה קודם לכן כבר נגזרה שיהרגו טובים ורעים ויש מתרצי' מה שפרש"י כל מקום שאתה מוצא זנות וכו' לא בא ללמד שבשביל הזנות שהיה בהם נגזרה גזרה על הטובים ועל הרעים. אלא בא לפרש שבשביל הזנות מכת אנדרולומוסיא בא לעולם ולא על פי הגזרה וכיוצא בזה אמרו רבותינו פרק ה' דמסכת אבות דבר בא לעולם על מיתות האמורו' בתורה שלא נמסרו לב"ד וכו'. חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'. וכן יש הרבה בפרק שני במסכת שבת. הלכך אלו לא הי' בהם אלא הזנות היה הקב"ה יכול לרחם עליהם ולהשיב ידו אחור מלאבדם או בזכות אבותם או בזכותם אחר שלא נגזרה גזרה עדיין. אבל כשחטאו בגזל אז נתחתם גזר דינם של רשעים. ובעון הזנות נהרגו גם הטובים ולא על פי הגזרה אלא בשביל שבאותו עון אותה מכה באה לעולם. ועתה אין לרחם עליהם אחרי שהוסיפו פשע על חטאתם לחטא בגזל. וי"א לתרץ קושי' ראשונה שאלו לא היה בהם רק הזנות לא היו נהרגי' במיתת המבול אלא במיתה אחרת ונתחתם גזר דינם מיתת המבול בשביל הגזל. וקשה על זה שהרי אמ' רבו' בחלק ברותחין נדונו משמע שנדונו במבול בשביל הזנות:

פסוק יד

וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר וקשה הא אמרי' בחלק ברותחין קלקלו וברותחין נדונו וא"כ היאך מתקיים הזפת הרי היה נמוח במים רותחים. ותי' הר"ר אליקים שלא היו רותחין כל כך. וי"א שהיו המים צוננין סמוך לתיבה דאם לא כן [למה] לא מת עוג למאן דאמ' ירד המבול בארץ ישראל וקשי' כי איך היו המים קרים במקום אחד ורותחין במקום אחר. ומ"מ יש להקשות למה לא מת עוג מלך הבשן. וי"ל שלפי גדלו היה רב נצחו והיה לו כח לסבול המים:

פסוק טז

ואל אמה תכלינה מלמעלה. בדופן התיבה סמוך לראשה נתלה הצוהר והתיבה היתה משופעת במים וכלה עד כאצבע מלמעלה כשאר גגים משופעים כדי שלא יפלו בה הגשמים. אבל לפרש"י שפי' דקאי תכלינה אתיב' קשיא דמה מועיל לקצר' מלמעלה עד אמה כיון שרוחב הגג היתה אמה עדין המים מתעכבים שם ונופלים בתיבה:

פרק ז

פסוק א

ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים מכאן שאומרי' מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו כפרש"י. והקשה ר' מרדכי בר' נתן מההיא דבבא בתרא אמר ר' יוחנן גדול שנאמר באיוב משנאמ' באברהם. דאלו באברהם כתוב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ואלו באיוב כתיב איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע. ולפרש"י מאי מייתי דלמא משום דגבי אברהם היה בפניו ולגבי איוב שלא בפניו:

פסוק ב

תקח לך שבעה שבעה. כדי שיקריב קרבן בצאתו. כפרש"י ושבעה בצמצום למה כנגד ז' מזבחות שהיו עתידים האבות לבנות כמו שפירש"י בפ' בלק גם את שבעת המזבחות ערכתי:

פסוק ג

גם מעוף השמים שבעה שבעה. פרש"י בטהורין דבר הכתוב וילמד סתום מן המפורש. כלומ' מה להלן גבי בהמה דבר הכתו' דכתי' מכל הבהמ' הטהורה אף כאן דבר הכתו' בטהורה דכאן וכאן כתוב שבעה:

מעוף השמים זכר ונקבה וגו'. אמר הר"ר אליקים כל כך לא כתוב בעוף לשון אישות כדכתיב גבי בהמה דכתי' מכל הבהמה הטהורה תקח לך איש ואשתו. לפי שולד הבהמה נולד חי ושלם באבריו כילד אשה מה שאין כן בעוף שאין בביצה שנולדה חיות:

פסוק כג

אך נח. פרש"י שהיה גונח וכוחה דם מטורח הבהמו' והחיות. וא"ת מאי משמע. וי"ל אך לשון מיעוט וכך מפור' בתנחומ' ומה שפי' כוחה דם ר"ל רוקק וחברו הכוחה בפני רבו חייב מיתה. ופי' הרק רוק עבה ולפי שהוא בכח קרוי כוחה:

פרק ח

פסוק ב

ויסכרו מעיינות תהום. פרש"י נשתיירו מהם לצורך העולם כגון חמי טבריא וכיוצא בהם וא"ת למאן דאמ' לא ירד מבול לארץ ישראל מהיכן באו חמי טבריא לארץ ישראל כי מסתברא חמימות המים מחמימו' הקרקע ובעודן באותו מקום הם ?חמים. וי"ל דאע"ג שלא ירד מבול לארץ ישראל מ"מ אי אפשר שלא נבקע מעין ממים חיים דוגמת חמי טבריא נגד קרקעות של ארץ ישראל שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ואף בארץ ישראל נמי במשמע ומשם נשארו חמי טבריא כך פי' חזקו'. והקש' ר"ת מאורליינאס למאן דאמ' דבני ארץ ישראל מתו בהבלא היאך נמלט עוג. ושמעתי כי עוג לפי גדלו היה רב כחו והיה בו כח לסבול המים. ועוד כי היה מזרע המלאכים אשר ירדו למטה ונעשו ענקים בפר' בראשית והיו מתולדה חזקה כתולדת המלאכים:

פסוק ו

ויהי מקץ ארבעים יום. פרש"י משנראו ראשי ההרים ויש מקשים על זה והלא כתוב ולא מצאם היונה מנוח לכף רגלה ולמה לא מצאה מנוח והלא כבר עברו מ"ז יום שנראו ראשי ההרים ואח"כ שלח העורב וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה הרי ס"א יום ועל כרחך אותו יום שנראו ראשי ההרים הוא ממנין ס' יום של מחסור המים שהתחיל באחד בסיון הרי מחדש אב כ"ט יום וכ"ט יום מאלול שהוא חסר הרי כ"ח ימים וכשתוסיף עליהם ג' ימים להשלים הרי הם כלים בג' בתשרי והכתו' אומר באחד לחדש חרבו המים לכך נראה להם לפרש מקץ מ' יום משהתחילו המים לחסור שזהו עשרים ואחד יום בסיון. וכן יש בסדר עולם והארבעים יום כלים בעשרה בתמוז לאחר שבעת ימים שהוא שבעה עשר בתמוז שלח היונה מאתו והיא עכבה עוד שבעת ימים נמצא לפי החשבון שבעשרים וחמשה ימים בתמוז שלח נח את היונה מהתבה ואז והנה עלה זית טרף בפיה. כי אולי לקחתו בראש עץ זית אשר על ההרים הרמים כי ד' ימים אחר כן נראו ראשי ההרים רק אמה אחת ולאחר ז' ימים שזה הוא ג' באב שלח עוד היונה ואז לא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ההרים שכבר עברו ב' ימים משנראו ראשי ההרים. ומיהו יש לקיים פרש"י כי מה שהקשו למה לא מצאה היונה מנוח אחרי שנראו ראשי ההרים כבר תירץ הר"ר אליקים שיונה דרכה להיות בעמקים ולא בהרים ולכך שלח נח את היונה יותר משאר עופות. ומה שהקשו על פרש"י שאי אפשר לומר אלא בג' לחדש יש לתרץ שמאחר שאין לנו צורך לצרף חצי החשבונו' לאחד ולומ' שיש ד' פעמים ס' יום מאחד בניסן עד א' לתשרי שחרבו בו המים מעל הארץ אין לנו שום הפסד בדבר אם נאמר שיום שנראו בו ראשי ההרים עולה לכאן ולכאן והוא גם ממנין כ"א יום של שליחות היונה. ועוד יתישב מה שכתו' באחד לחדש חרבו המים וגו'. שהרי פרש"י ס' יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים מעל פני הארץ וזה לך החשבון ל' יום מאב שהוא מלא וכ"ט יום מאלול שהוא חסר ויום א' של תשרי שחרבו המים הרי ס' יום. ועוד יש לתרץ קשיא אחרונה שודאי באחד באלול חרבו המים אכן לא נודע לנח עד ג' בתשרי. ונמצא בשם הר"ר יוסף מקיירון שהיה מוכיח ששנת המבול היתה מעוברת. כדאית' התם בב"ר שאמרו אנשי דור הפלגה אח' לאלף תרנ"ו הרקיע מתמוטט כשם שעשה בדור המבול ועתה צא ועשה מהם מחזורים ותמצא ג' ימים יתרים על המחזורים ושנת ג' למחזור לעולם עבור וא"כ כל המקראות שבפר' מעורבבין ואין אדם יכול להעמידם ולומ' מהו שביעי מהו עשירי. והשיב ר"ש מטורויי"ש שהשנה של אחר אלף תרנ"ו ירד בה המבול ושנת ה' למחזור היתה ולא נתעברה:

פסוק ז

וישלח את העורב. תימה למה שלח נח העורב יותר משאר עופות. וי"ל שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא ממיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התיבה ואז ידע נח כי קלו המים:

פסוק ח

וישלח את היונה מאתו. פרש"י אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח ששלחה ללכת לדרכה. ואומ' הר"ר אליקים דרש"י פי' כן מדכתי' וישלח בשבא תחת היו"ד ולא כתוב וישלח בחירק תחת היו"ד ויש שמפרשי' כן מדכתי' מאתו:

פסוק יא

והנה עלה זית טרף בפיה. פרש"י חטף ולכך ידע נח כי קלו המים לפי שזית שפל מכל האילנות וכשראה העלה טרוף וקרוע ידע שלקחה מן האילן כי אלו לקחה על המים היה העלה שלם. ד"א טרף כלו קמץ כי שם דבר הוא ובלשון ערבי טרף הוא חדש ולכן כשראוהו חדש ידע כי לקחתו מעל הארץ ולא מעל המים שא"כ לא היה קמוץ לרשב"א. ומ"ש ויהי באחת ושש מאות אמ' ר"ת מאורלינ"ש הא דלא כתו' לחיי נח כדכתי' לעיל לפי שכל ימי המבול לא היו ימי נח חיים:

פסוק יד

בחדש השני בשבעה ועשרים יום וגו'. איתא בירושלמי אלו אחד עשר יום שימות החמה יתרים על ימות הלבנה. אמר רשב"ג כל מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על הלבנה י"א יום יסרו' לו סריט' בכותל באחד בתקופת תמוז ולשנה הבאה באותו זמן אין השמש מגעת לשם עד י"א יום ואז ידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום עכ"ל:

פסוק טז

צא מן התיבה. פרש"י כאן הותר להם תשמיש המטה. וא"ת למה לא נלמד מכאן על דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו. וי"ל לזה לא נלמד מדבר שהיה קודם מתן תורה:

פסוק יח

ויצא נח ובניו. היה לו לומ' ויצא נח ואשתו כיון שהותרו בתשמיש המטה. וי"ל שבתוכה היו הזכרים בחדר אחד והנקבות בחדר אחר ולכך כתוב ויצא נח ובניו כלומ' שיצאו מחדרם:

פסוק כב

עוד כל ומי הארץ. פרש"י חצי כסלו טבת וחצי שבט קור. והקש' חזקו' הא דאמרי' במס' בבא מציעא (פרק) חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע. חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר. חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ. חצי אב אלול וחצי תשרי חום. והוא תירץ כי הסופרים טעו כי ראו בפירושים כתו' חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף ונקודה אחת על הרי"ש כדי להשלי' התיבה להיות חורף והיו סבורים שהוא קור. וכתבו מיום ההוא והלאה חצי כסלו וכו' קור. כמו שטעו. כמה סופרים בפר' דברים גבי ואשימם בראשיכם ושם אפרש בענין בע"ה:

יום ולילה לא ישבותו. פרש"י לא נכר בין יום ובין לילה מ"מ היה אורה בעולם וראי' לדבר כדכתי' נראו ראשי ההרים:

פרק ט

פסוק ד

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. פרש"י אסר להם אבר מן החי. אית' בב"ר ר' יוסף בר אבין משום ר' יוחנן אומ' אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה לא הוזהר אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי עכ"ל:

פסוק יג

את קשתי נתתי בענן. לכך נתן סימן בקשת לפי שהוא עשוי אש וממים ועושים שלום ביניהם כך הוא סימן שיש שלום בעולם. בפי' הר"ם מקוצי. וי"ל שלפי' נתן סימן בקשת לומ' אלו לא לפני אות זה יהיה העולם נהפך לקש:

פסוק כ

ויטע כרם. פרש"י כשנכנס נח לתבה הכניס עמו חבילי זמורות ויחורי תאנים. תימ' מאי שנא אלו ותירץ ר"ת מאורליינאס לפי שמתקלקלין במים יותר מתאר אילנות. ותירץ חזקו' לפי שאין זרעם של אלו שני אילנות נוחים לזרוע כשאר זרעים משאר אילנות:

פסוק כג

ויקח שם ויפת. פרש"י לפי שנתאמץ שם במצוה זכו בניו לטלית של ציצית. וק' לר"ת מאורלינס דאמרינן במסכת סוטה בזכות שאמ' אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית. ותירץ הר"ר אליקים דמה שפירש"י לטלית ציצית אינו רוצה לומ' למצות ציצית אלא ר"ל לבגד נאה מציצית כלומ' מפתיל נאה. ותדע מדקאמ' רש"י לטלית ציצית ולא אמ' לציצית כדקאמ' התם וראיה מב"ר דקאמר התם אמר הקב"ה לשם אתה כסית ערות אביך חייך אני פורע לך שנ' בדין גובריא אלין כפיתו בסרבליהון וגו' עכ"ל. ולא הזכיר ציצית כלל. וי"מ דמה שפי' רש"י זכו לטלית ציצית ר"ל זכו אחד מבניו ועדיין לא נודע לאיזה מבניו ובזכות שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית יותר משאר בניו של שם:

פסוק כה

ויאמר ארור כנען. אמר הר"ר אליקים שלכך לא נתקלל חם שעשה העבירה לפי שכבר ברכו הקב"ה כדכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו. ושוב מצאתי בב"ר ויאמר ארור כנען חם חטא וכנען נתקלל ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר לפי שכבר נאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ארור כנען ר' נחמיה אומר כנען ראה והגיד להם לפיכך תולין הקללה במקולל עכ"ל:

פרק י

פסוק כה

ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ איתא בב"ר על פסוק זה ר' יוסי ורשב"ג ר' יוסי אומר שהראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין לשם אבותינו פי' כדי להכיר ייחוסינו. רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש אנו מוציאים לשם אבותינו:

פרק יא

פסוק כט

ויקח אברם ונחור להם נשים. איתא בב"ר אברם היה גדול מנחור שנה ונחור היה גדול מהרן שנה נמצא אברם היה גדול מהרן שתי שנים תן שנה לעבורה של מלכה ושנה לעבורה של יסכה נמצא הרן מוליד לשש ואברם אינו מוליד עכ"ל. וזה לך פי' אברם היה גדול משרה י' שנים שנאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים תלד. הרי כשנולדה שרה הי' אברם בן י' שנים והרן בן ח' שנים וכשנולדה מלכה אחותה היה הרן בן ז' שנים נמצא שהוליד לשש שנים:

פרק יב

פסוק א

לך לך פרש"י להנאתך ולטובתך. מיתורא דלך דריש כן. עוד פרש"י ושם אעשך לגוי גדול וכאן אין אתה זוכה לבנים. פי' חזקו' והוא שאמ' רבותי' שלשה דברים מבטלים הגזירה שנוי השם שנוי מקום וקריאת השם וכו'. וכן מצאתי בב"ר דקאמר ר' יודן בשם ר' אליעזר ג' מבטלים גזרה רעה ואלו הן תפלה וצדקה ותשובה. וי"א אף שנוי מקום שנא' ויאמר ה' אל אברם לך לך:

פסוק ב

והיה ברכה. פירש"י יכול יהו חותמין בכלן וכו'. ומה שחותמין מגן דוד דכתיב עליו ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. כדאיתא בערבי פסחים:

פסוק יא

הנה נא ידעתי. פרש"י מדרש אגד' עד עכשיו לא הכיר ביפיה מתוך צניעותה ועכשיו על ידי מעשה דאית' במדרש דעברה נהרא וגלתה שוקה ומתוך כך הכיר ביפיה. עוד פרש"י ולפי פשוטו הנה הגיעה השעה שיש לי לידאג ביפיך. ודומה לו הנה נא אדוני סורו נא. שני נא הללו אינם כשאר נא שבמקרא כי שאר נא שבמקרא פי' לשון בקשה. ושני נא הללו לשון עכשיו. כך פי' חזקוני פי' כל שאר נא לשון בקשה ושתי נא הללו לשון דאגה:

הנה נא ידעתי. כדפרש"י כאן. וכן גבי לוט הוא לשון דאגה. שהרי פי' שם רש"י צריכים אנו לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם עכ"ל. ושמעתי דנא דהכא והתם מוסב על מה שלא נכתב בפסוק איש על מקומו שפירש"י ודומה לו:

פסוק יב

והרגו אותי ואותך יחיו. תימ' והלא הוזהרו בני נח על שפיכות דמים כמו שהוזהרו על העריות וי"ל שכך אמר אברהם יאמרו המצרים מוטב להם להרגני ויעברו אזהרת שפיכות דמים ואז תהיה אשתו מותרת להם ולא יחזיקוה באיסור אשת איש ימים רבים. ובשם הר"ר מתתיה מאבלון מצא' שלכך היה ירא אברהם שיהרגוהו יותר ממה שיעשו איסור אשת איש לפי שכבר לקו בדור המבול על דבר הזנות ולא על עון הרציחה:

פסוק יג

למען ייטב בעבורך. פרש"י יתנו לי מתנות ומה שכתו' שונא מתנות יחיה היינו במתנה של ישראל:

פסוק יז

וינגע ה' את פרעה. וא"ת למה נענש פרעה כל כך יותר מאבימלך. וי"ל לפי שלקחו את שרה קודם שנודע לו שלא היתה אשת איש כדכתי' ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך מלך פלשתים ויקח את שרה. וגם הכתוב מעיד שלא היה פושע בדבר כדכתי' ויאמר אליו האלהים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת. ואין זה נכון כי פרעה גם הוא לא לקחה עד שנ' לו אחותי היא שהרי כתוב למה אמרת אחותי היא וכו'. גם הקושי' איננה ישרה כי מי יוכיח שפרעה לקה יותר מאבימלך שניהם לקו לרוב ואין ידוע איזה יותר שפרעה לקה יותר מאבימלך שפרעה במין ראתן לקה שתשמיש קשה לו כדפרש"י הכא ואבימלך לקה בעצירת כל נקבים כדפרישי' התם ואי משום דכתיב הכא נגעים גדולים התם נמי כתו' מעשים אשר לא יעשו כלומ' מכה שלא הורגלה לבא בעולם כדפרי' התם:

פרק יג

פסוק ג

וילך למסעיו. פרש"י כשחזר ממצרים לארץ כנען היה לן במסעיו ואוונין שלן בהם בהליכתו. וחברו במסכ' ע"ז פר' השוכר דשכיח למובן מאוונא לאוונא ופרש"י שם ממסע למסע מהלך יום אחד למהלך יום אחד כמו נטל ועבר מאוונין דסנחריב:

פסוק ז

והכנעני והפרזי אז יושב בארץ. אל תתמה על ארץ טובה כארץ ישראל למה לא נשאה אותם לכך כתוב פסוק זה דגם אלו היו עמהם. ורש"י פי' בענין אחר ולדבריו ניח' שפי' כאן ולא אחר ולא נשא אותם הארץ וגו':

פסוק י

כגן ה' כארץ מצרים. פרש"י היה אותו מישור כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים. וק' שהרי לא פי' כן בפר' שלח לך גבי ככם כגר וז"ל ככם כגר כמותכם כן גר. וכן דרך לשון עברית כגן ה' כארץ מצרים. כן ארץ מצרים עכ"ל. הרי לך לפי שנראה ששני פירושים הללו סותרים זה את זה למבין ענינו. כך שמעתי מפי אחרים:

פסוק יד

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. פירש"י כל זמן שהיה רשע עמו הדבור פורש ממנו. ושמעתי דאין להקשות הרי לעיל כתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת מכלל שדבר אליו הקב"ה גם טרם הפרד לוט מעמו. שהרי יש לתרץ שמה שפרש"י הדבור פירש ממנו ר"ל שלא היה מאריך עמו כל כך בדברים. ותדע שכן הוא שהרי אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא יותר וכאן האריך בדבורו ואמר לו שא נא עיניך וגו' ושמתי את זרעך וגו' וקום התהלך בארץ וגו'. וא"ת בפרש' וירא פרש"י כל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו ומאי שייך הכא. וי"ל דהוה פלוגתא בין הקב"ה ובין פמליא שלמעלה שהוא בית דין של מעלה אומר שיהרגוהו מפני חבורת לוט ואמר הקב"ה הוציאוהו ממזל מיתה והכניסוהו למחיים וא"כ נמזל י שייך הכא בית דינו:

פרק יד

פסוק יח

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. אומר רשב"ם שלכך הפסיק פסוק זה בין ויצא מלך סדום ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום שאמ' לו בלעדי רק אשר אכלו הנערים ולא אמ' לו שאכלנו כי הוא אכל משל מלכי צדק:

פסוק כ

ויתן לו מעשר מכל. י"מ זהו מלכי צדק שנתן המעשר לאברהם שהיה כהן כי בסוף דנדרי' מפר' שנטלה הכהונה ממלכי צדק על שבירך אברהם קודם שברכו הקב"ה ונתנה לאברהם כדכתיב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. אמנם פרש"י דנתן לו קאי אאברהם ומ"מ לא קשיא דלא נטלה הכהונה ממנו אלא מזרעו כמו שמפרש בפרק דנדרים ומפיק לה מדכת' והוא כהן וגו' הוא כהן ואין זרעו כהן וא"ת לפרש"י שפי' דויתן לו קאי אאברהם שנתן המעשר למלכי צדק א"כ עכב לעצמו מהשלל ומאותו השלל נתן המעשר א"כ היאך קיים אם מחוט ועד שרוך נעל. ושמעתי שמן הדין זכה אברהם ברכוש דאמרי' המציל מן העכו"ם ומן הלסטים הרי הוא שלו וחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן לכך הפריש מעשר מן הרכוש טרם השיבו למלך סדום. ועוד י"ל שכדי להוציא דבר זה מלבו פרש"י מעשר מכל אשר לו וכו'. שאם לא כן מה בא ללמדנו רש"י פשיט' שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכיש שהציל. וא"ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו'. וא"כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו'. וי"ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ"ק:

פסוק כד

בלעדי פי' ממני אני אומר אבל איני יודע אם לקחו הנערים מאומה כך מפורש בפר"ם מקוצי:

פרק טו

פסוק ג

ויאמר אברהם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי. תימ' היאך אמר אברהם כן והלא אמ' לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ וכו'. ואף הבטיחו שיהיה לו זרע. ותירץ ר"ת מאורליינש שהיה מתירא פן יגרום לו החטא וכדפרש"י גבי קטנתי מכל החסדים. וי"א שכך אמר אברהם אחרי שזקנתי ועדין אין לי בן כשאוליד בסוף ימי ישאר בני קטן ויבא בן ביתי עליו ויטול ירושתו בעל כרחו. אמר לו הקב"ה לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך יגדל ויוציא בשלך:

פסוק י

ויבתר אותם בתוך. פרש"י בפר' בא דברית בין הבתרים היתה בשנת ע' לאברהם. וק' שהרי הברית היתה בארץ ישראל שנ' לתת לך את הארץ הזאת ואברהם בהיותו בן ע' שנה עדין לא יצא מחרן שנ' ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן וי"ל לפי דברי יסוד עולם ניחא דתניא התם אברהם אבינו כשנזכר בברית בין הבתרים בן ע"ה שנה היה וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת הרעב היתה וירד למצרים ועשה שם ג' חדשים בא וישב באלוני ממרא היא השנה שכבש המלכים ע"כ. וקשי' דאכתי איך יתכן לומ' דברי' בין הבתרי' היה בשנת ע' לאברהם הרי מיד אחר מלחמת המלכי' שהיתה בשנת ע' לאברהם כדפרי' כתוב אחר הדברים האלה והזכיר שם ברית בין הבתרים. וגם פי' שם אחר בסמוך לאחר שהרג המלכים. וי"ל דדבור בין הבתרים מתחיל מויאמר ה' באלוני ממרא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ואין מוקדם ומאוחר בתורה שהיה אותו דבור קודם מלחמת המלכים. אבל אחר הדברים האלה דבור אחר הוא נהיה לאחריהם ותדע דאית' בברכות מיום שברא הקב"ה עולמו לא היה אדם שקראו אדון להקב"ה עד שבא אברהם וקראו אדון. שנא' ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה. ואי הכל דבור אחד דלעיל מיניה הוי ליה לאיתויי ויאמר ה' אלהים מה תתן לי אלא ע"כ כדפרי'. ותדע נמי דלאו הכל דבור אחד הוא דבהך פרשה כתו' הבט נא השמימה וספור את הכוכבים וגו'. משמע שדבר עמו בלילה ולאלתר כתו' ויהי השמש באה וגו'. משמע שדבר עמו ביום. אלא ע"כ כדפרי' ואע"ג דבפ"ק דפסחים אמרי בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם וכו'. שאני הכא דלא אפשר וכה"ג אמרי התם גבי' סקול יסקל או ירה יירה וגו':

פסוק טז

ודור רביעי ישובו הנה. פרש"י צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה. פ' חזקו' שאין למנות הד' דורות דיעקב שהרי כשירד למצרים קרבו ימיו למות ועוד י"ל לפרש"י ניחא שפי' ודור רביעי לאחר שגלו למצרים יהיו שם ג' דורות וכו' והגלות לא התחיל עד שנפטר יעקב כדפרי' בתחלת פרשת ויתי ולפיכך אין למנו' מיעקב ורשב"ם פי' בענין אחר מקרא זה וז"ל אין לפרש דור רביעי של ישראל ישובו ישראל הנה כי מאחר שנתן הקב"ה קצבה לד' מאות שנה מה לי לדור רביעי או לדור חמישי. והלא ממנין ד' מאות שנה יתעכבו אלא הקב"ה נותן טעם למה יתעכבו ד' מאות שנה לפי שאחר דור של אמורים ישובו ישראל הנה כי הדור ק' שנה נמצא ד' דורות ארבע מאות שנה ועד אותו זמן לא יהיה שלם עון האמורי לעקור אותם מן הארץ כי זמן פרעון הוא ה' עון האמורי אחר דור רביעי כדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים:

פרק טז

פסוק ד

ויבא אל הגר ותהר פרש"י נתעברה מביאה ראשונה וק' דאמרי' אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ותירץ הר"ר אליקים דבדבר זה יש תנאי הרבה בב"ר דקאמ' ר' לוי בר חיפא הגר מביאה ראשונה נתעברה אמר ר' אליעזר לעולם אין אשה מתעברת אלא מביאה שניה עכ"ל:

פסוק ו

ותענה שרי ותברח מפניה. פרש"י היתה משעבד' בה בקושי והר' אליקים נתן טעם בדבר היאך צדקת כשרה עושה כך לפי שהגר הונתה שרה תחל' כדפרש"י גבי ותקל גברתה בעיניה ולכך היתה שרה מענה אותה בהיתר כי בספר סמ"ג כתוב במצות לא תונו דאיתא במדרש שאם הונה אותך אדם אתה רשאי להונותו שאינו קרוי עמיתך אחרי שהונה אותך:

פסוק יג

אחרי רואי. יש מפר' הגם הלום ראיתי אחרי רואי. פי' גם הלום כשהפך פניו ממני ראיתי אחוריו אם היה כן אמנם לא השגתי לראות זולת פניו לכן בלי ספק זה הדובר אלי היה אל ולא בן אדם:

פסוק טז

ואברהם בן מאת שנה וגו'. פרש"י לשבחו של ישמעאל נכתב להודיע שהיה בן י"ג שנה כשנמול ולא עכב. למקשה זיל קרי בי רב הוא שנא' וישמעאל בן שלש עשרה וגו'. חשיב דמהתם נוכל לומר דבעל כרחו נמול לכך למד כאן רש"י מיתורא שמרצונו היה. ואין לפרש דקרא דהכא אתיא לגופיה שהרי כתוב בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו משמע שביום אחד נמולו וכתו' ואברהם בן צ"ט שנה וגו'. הסר י"ג מן צ"ט וישאר פ"ו לאברהם כשנולד ישמעאל אלא על כרחך כדפרי' רש"י:

פרק יז

פסוק א

והיה תמים. יש מי שכת' שר"ל עכשיו אתה חסר אברים ב' עינים וב' אזנים וראש הגויה אוסיף לך אות ה' על שמך ויהיו מנין אותיותיך כמנין אבריך שהם רמ"ח. אומר הר"ר אליקים דהכי פי' עכשיו אתה חסר וכו'. שלא היה לו לאברהם עינים לראות הקב"ה ואזנים לשמוע דבריו קודם שנמול מפני אימת הבורא. וכן משמע לפרש"י שפי' גבי ויפול אברהם על פניו נפל ממורא שכינה שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד בעוד שרוח הקדש נצבת עליו:

פסוק ה

לא יקרא עוד שמך אברם. תימ' למה נשתנו השמות מאברהם ומיעקב יותר משם יצחק. ותירץ דשאני אברהם לפי שנקרא בגיותו ולכך שנה הכתוב שמו יעקב לא נשתנה שמו ממש וזה שכתוב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך כלו' לא יאמר עליך עוד שלקחת הברכות בעקבה וברמיה כי אם ישראל יהיה שמך כלו' שלקחת אותם בשררה ואין זה שינוי שם ממש. ותדע שכן הוא שהרי מצינו ביעקב שאחר שנקרא שמו ישראל נקרא יעקב בכמה מקומות מה שאין כן באברהם. ועל תרוץ זה י"ל שמה שנשתנה שם שרי יותר משאר האמהות היינו משום שנק' שמה בגיותה כמו שאמרנו גבי אברהם. וי"ל שלכך לא נשתנה שם יצחק לפי שהוא נקרא כן על פי הקב"ה שנאמר ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת שמו יצחק. וק' על פי' זה שהרי יעקב כמו כן נקרא על פי הקב"ה כדמפ' בפ' תולדות:

פסוק יז

ויפל אברהם על פניו ויצחק. פרש"י זה תרגום אונקלוס וחדי וצחוק של שרה תרג' מתוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לגלגה ולא האמינה. אומר הר"ר אליקים שלכך לא האמינה שרה כמו שהאמין אברהם. לפי שאברהם שמע מפי הגבורה אבל שרה שמעה מפי מלאך שנזדמן לה כאדם:

פסוק כד

ואברהם בן תשעים שנה ותשע שנים בהמולו בשר ערלתו. פרש"י באברהם לא נאמ' את לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר שכבר נתמעך על ידי תשמיש. אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך את הבשר ולפרוע המילה. וק' דאמרי' ביבמות רק הערל דלא נתנה פריעה לאברהם. ותירץ ר"ת מאורלינש דמשמע דקיים אותה דהא אמרי' במס' יומא שאברהם קיים את כל התורה אפי' עירובי תבשילין. וא"ת א"כ למה המתין כל כך למול את עצמו. ותי' הר"ף שלכך המתין עד שנצטוה לפי שגדול המצווה ועושה יותר מעושה ואינו מצוה. והקשה על זה הפי' ר"ש מכרך לנדון א"כ מדוע לא קיים מצות פריעה בעצמו דיודע היה שלא היתה עתידה להצטוות עד יהושע לכך נראה לו לפרש שלכך לא קיים מצות מילה עד שנצטווה שלא רצה לחבל בעצמו. ובהך גירסא ניחא קושיא דפריעה. עוד י"ל דהא דאמרי' דאברהם קיים הכל אפי' עירובי תבשילין ר"ל אחר שנמול אבל קודם לכן לא היה דעת לקיים המצות כדאמרי' בנדרים ז' דברים היה אברהם חסר קודם שנמול ראיית ב' עינים שמיעת ב' אזנים והבנ' הלב. ואמנם יש לתרץ הך קושיא מפריעה ע"פ פרש"י שלכך לא קיים מצות פריעה בעצמו לפי שלא היה צריך לה כדפיר' רש"י גבי בהמולו בשר ערלתו:

פרק יח

פסוק א

וירא אליו ה' באלוני ממרא. פרש"י שהוא נתן לו עצה על המילה וכו' כדאית' בב"ר. בשעה שאמר לו הקב"ה לימול הלך ונמלך בג' אוהביו אמר לו ענר כבר אתה בן מאה שנה ואתה מצער עצמך אמר לו אשכול מה אתה מסרס עצמך בין שונאיך אמר לו ממרא ולא עמד לך אלהיך בכבשן האש וברעבון ובמלכי' והדבר הזה שאמר לך לימול אין אתה שומע עכ"ל. הקש' חזקו' היאך נטל אברהם עצה לקיים מצות המקום. ותירץ שלא עשה כן אלא כדי לשקול דעתם של ענר אשכול וממרא אם הם ישרים ונאמנים לפי שהיו בעלי ברית אברם שנא' והם בעלי ברית אברם ולא מצא בהם ישר אלא ממרא. וי"מ שנטל עצה אם יהיה נמול לעין כל והיינו דכתי' בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וי"א שנטל עצה מאי זה מקום ימול עצמו והשיב לו מה אמר לך הקב"ה המול לכם כל זכר המול עצמך ממקום שנכר בין זכרות לנקבות וזו היא העצה שנתן לו. אך אי אפשר לומר כן דאית' בתנחומ' ואתנה את בריתי ביני וביניך אמר רבי חנינא לא היה יודע אברהם מהיכן ימול אמר לו הקב"ה מהיכן תימול וארבה אותך במאד מאד ממקום שאתה פרה ורבה. בר קפרא אומ' ק"ו דרש אברהם ומה האילנות מהיכן חייבים בערלה מן מקום שעושין פירות אף אני ממקום שעושה פרי עכ"ל. משמע בין למר בין למר לא נתן ממרא עצה מהיכן לימול וי"מ בשם מדרש דודאי היה יודע מאי זה אבר ימול אך לא ידע אם יחתוך העור שעל ראש הגיד או עור שעל צדו ואמ' לו ממרא שיחתוך עור שעל ראשו עד שישאר הגיד כאלון ולכך נגלה אליו השם בחלקו הקרוי אלוני על שם אלון:

פסוק ב

והנה שלשה אנשים. פרש"י אחד לבשר את שרה. וק' שהרי כתיב בפ' לך לך אבל שרה אשתך יולדת לך בן. ומסתברא אברהם הגיד לשרה הבשורה. ותירץ הר"ר אליקים שלא רצה להגיד לשרה הבשורה פן תצחק שרה בעצמה. ולכך שלח הקב"ה מלאך כדי לבשרה ועם כל זאת צחקה. והטעם מבואר בסוף פר' לך לך. עוד פרש"י שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. וק' שהרי הוא פי' לאלתר ורפאל שרפא אברהם הלך משם להציל לוט. וי"ל דרפואה והצלה אחת היא ואין זה אלא שליחות אחת:

פסוק ג

תוכן העניינים

ריב"א על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה