אור ברסלב

ריב"א על התורה· רבנו יהודה ב"ר אליעזר

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. פירש"י למעט את אהרן ר' יהודה אומ' י"ג דברות נאמרו בתור' למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן על פי דבריו יתישב מה שפרש"י בפרש' שמיני ובפרש' קרח למשה אמר שיאמר לאהרן:

אליו למעט אהרן וקשי' שהרי בפרש' החדש פרש"י שבשביל שאהרן טרח ועשה במופתים כמשה חלק לו כבוד במצוה ראשונה שכללו במשה עם הדבור עכ"ל. וי"ל שקודם שהוקם המשכן היה מדבר עם שניהם אבל (משה) משהוקם המשכן לא היה מדבר אלא עם משה בלבד מדברים דשייכי באהרן כגון שתויי יין ופרועי ראש ודברים אחרים ויש מחלקים בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה. עוד פרש"י יכול ישמעו קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו כלומ' בפרשת נשא כתוב וישמע את הקול מדבר אליו היה יכול לומר מדבר לו ואמ' אליו ללמדך שאליו לבדו נמשך הקול כדפרש"י במסכ' יומא וכן פי' חזקוני:

פסוק ב

אדם כי יקריב מכם פרש"י ולא מן הגזל וקשי' דאמר בבא קמא הגנב והגזלן הקדשן הקדש וי"ל הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא ומכל מקום ק' לר"ת מאוריי' דבמסכ' בבא קמא דריש קרבנו ולא מן הגזול ובפרק לולב הגזול דריש מכם ולא מן הגזל והיכי מפיק רש"י מן אדם צ"ע:

מן הבהמה. פרש"י יכול אף חיה בכלל ת"ל בקר וצאן והטעם שאין מקריבין מחיה לפי שלא היה בכלל ברכה למעשה בראשית מפני הנחש שהיה עומד לקללה ולכך הותר חלבה מאחר שאינו קרב וצוה לכסות דמה מאחר שאינו נזרק. ודגים אין להקריב מהם קרבן מאחר שאין להם חלב:

מן הבהמה. פרש"י להוציא את הרובע ואת הנרבע וא"ת תיפוק לי' מלהדיוט אסור כ"ש לגבוה דליכא מידי דלהדיוט אסור. ולגבוה שרי. ותירץ ר"ת דמיירי על פי עד אחד או על פי הבעלים דאינו אסור להדיוט:

מן הבקר פרש"י להוציא את הטרפה תימא הא להדיוט נמי אסורה וכ"ש לגבוה. ועוד דאמרי' משקה ישראל מן המותר לישראל להוציא את הטרפה שאין עושין ממנה קרבן וי"ל דאצטריך מן הבקר להיכא שהוקדשה בכשרות ולבסוף נטרפה:

ומן הצאן. פירש"י להוציא את המוקצה. תימא דאמרינן דאין מוקצה אלא שהוקצה לז' שנים וא"כ תיפוק לי' דפסול משום זקנה כדאמרינן בתמורה פרט לחולה ולזקן ולמזוהם. ויותר מב' שנים זקן שלא מצינו שהכשירה תורה לכל היותר אלא ב' שנים כגון תרה אדומה. וי"ל דאיצטרך ומן הצאן לומר דהיכא שדעתו להקצותו ז' שנים אע"פ שלא הקצהו אלא יום אחד או יומים פסול לקרבן. והוא שפירש"י להוציא את המוקצה:

תקריבו פירש"י מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות. תימא דאמרינן פ' המנחות והנסכים מכל נדריכם ומכל נדבותיכם אשר יקריבו הכל באים בשותפות וא"כ תרי קראי למה לי צ"ע:

פסוק ד

על ראש העולה. פירש"י להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן עכ"ל כדאי' בת"כ מה עולת נדבה טעונה סמיכה שהרי נאמר עולה אח' עולת נדבה ואח' עולת חובה זו וזו טעונה סמיכה. ומה עולא בקר טעונה סמיכה אף עולת צאן כו' לומר זו וזו טעונות סמיכה. ודוקא עולת יחיד טעונה סמיכה אבל עולת צבור ועולת נשים ושל עכו"ם אין טעונות סמיכה וכלן טעונות נסכים אפי' של עכו"ם כדתניא עכו"ם ששלח את עולתו וכו'. כפ"ח:

ונרצה לו. פירש"י הא אינו מרצה אלא על לא תעשה הנתק לעשה ועל עשה. וקשיא היכי דמי אי דעביד תשובה למה לי כפרה והא תנן עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ואי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. דהכי פריך פ"ק דשבועות גבי כפרת יום הכיפורים והכא לא שייך לתרץ כמו שמתרץ התם. ונ"ל דשאני כפרת יה"כ דדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר שהוא קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ולא תעשה אבל הכא דעולת נדבה היא שאם ירצה יתן הכפרה עליו אע"ג שאם עבד תשובה נמחל לו בלא עולה מ"מ אינו נמחל מכל וכל עד דמייתי עולה:

פסוק י

ואם מן הצאן. בעולה זו לא נאמר בה הפשט לפי שכבר נכתב בעולת בקר ואין לך בהמה שאינה צריכה הפשט לפי' פרט לך הכתו' באחת והוא הדין בכלם ומ"מ הוצרך לכתוב בה נתוח אע"פ שכבר נכתב בעולת בקר. לפי שעולת הצאן אין לה אברים כלן כך כמו עולת בקר הילכך אם לא נאמ' בה נתוח הייתי אומר שאינה צריכה נתוח כך פי' ר"מ מקוצי:

פסוק יד

מן העוף. ולא כל העוף לפי שנ' בו וכו' יכול אף מחוסר אבר כן ת"ל מן העוף ולא כל העוף ואם תאמר הא למה לי קרא אף לבני נח אסור כדדרשינן במסכ' ע"ז וכ"ש לישראל וי"ל שמה שמחוסר אבר אסור לבני נח היינו כגון שיצא העין לחוץ אבל נחטט ולא יצא לחוץ או יבשה גופו מותר להם קמ"ל מן העוף לומ' שאף בענין זה אסור לישראל. עו' י"ל אי לאו מן העוף הוה אמינא שדין מחוסר אבר לישראל נאמר ולא לבני נח דאמרינן בפרק ארבע מיתות כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח נאמרה קמ"ל מן העוף דהוי מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולזה נאמרה בכאן. כך פי' ר"ת מאוריי':

פרק ב

פסוק ב

וקמץ משם מלא קמצו. פרש"י יכול מבורץ ויצא לכל צד וכו' הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וזהו קומץ דמשמע לשון עברית עכ"ל ולכך הוצרך רש"י לפרש כן לפי שקומץ בלשון תרגום הוא גומא דכתי' באחת הפחתים ומתרגמינן בחדא קומצא כפ"ח:

פסוק ד

וכי תקריב. פרש"י שאמר הרי עלי מנחה מאפה תנור וכו' מה ת"ל בשמן בשמן שני פעמים להכשיר שני ושלישי היוצא מן הזתים ואין צריך שמן הראשון אלא למטרה שנ' בה זית זך עכ"ל. אומ' ר"ת מאוריי' איני יודע היכן נקט רש"י דרשה זו. וגם קשי' דהא נפקא לן הכי מן כתית למאור דדרשי' כתית למאור ולא כתית למנחות. כמו שפי' רש"י עצמו בפרש' תצוה וא"כ תרי קראי למה לי צ"ע. וי"ל דאי לאו כתו' אנא למאור הוה אמינא מהתם להכשיר שני ולא שלישי. קמ"ל קרא דאיכא להכשיר גם שמן שלישי:

פרק ג

פסוק ח

וזרקו בני אהרן את הדם. פרש"י מה ת"ל דם דם להביא את שנתערב וכו' יכול אף בפסולין או חטאות פנימיות כחטאות חיצוניות שאלו למעלה ואלו למטה ת"ל במקום אחר דמו. וקשי' דאמרינן מתן אחד כגון דם בכור שהוא למטה שנתערב בדם מתן ארבע דהיינו שהוא למעלה ר' יהושע אומר ינתן במתן אחד ר' אליעזר אומר ינתן במתן ארבע משמ' אליבא דכוליה עלמא דיש תקנה אפי' למעלה למטה. וי"ל דרש"י פי' אליבא דרבנן דאמרי דמים של מעלה שנתערבו בשל מטה שופכם וכו' כלומ' שאין להם תקנה. וההיא דר' יהושע ור' אליעזר מיירי בבכורות ועולות שהכל למטה. והאי ארבע דפליג היינו שהן ארבע:

פסוק יג

וזרקו בני אהרן. לפי שכבר נזכר אהרן ט' פעמים ובמעשה העגל כנגדן לא נז' בט' עבודות ראשונו' של מצוה שלא נאמר אלא בני אהרן כך שמעתי בשם הרב מקולוניי"א:

פרק ד

פסוק י

כאשר יורם עשור זבח השלמים. פרש"י באותם אמורין המפורשי' בסוף זבח השלמים וכי מה פי' רש"י בשור זבח השלמים שלא פי' כאן אלא להקישו לשלמים מה שלמים לשמן אף זה לשמן ומה שלמים שלום בעולם אף זה שלום בעולם ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד הימנו שאין למדין למד מן הלמד לקדשים באי זהו מקומן עכ"ל והק' בשחיטת קדשים מצריך מקרא לפרש הרמת אמורי פר כהן משיח כדי ללמוד ממנו הרמת אמורי פר העלם דבר של ציבור כדכתו' בפר העלם דבר של צבור ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת פי' פר כהן משיח ואם לא פי' כאן הרמת אמורי פר כהן משיח איך יבא מקרא של ועשה לפר וגו' ללמוד הרמת אימורי פר העלם דבר של צבור מן הרמת אמורי פר כהן משיח הרי הרמת אמורי פר כהן משיח צריך ללמוד מהרמת אמורי שור שלמים ואין למדין מן הלמד בקדשים כפ"ח:

פרק ו

פסוק ב

צו את אהרן. פרש"י אין אין אלא לשון זירוז מיד ולדורות עכ"ל בתוספ' תו"ך למד מכאן בבנין אב משני כתובים שבשלוח טמאין נאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו'. וכתו' לאלתר ויעשו כן בני ישראל הרי לך זרוז מיד וזרוז לדורות שבענין נרות נאמר בפרש' אמור צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגו' וכתו' לאלתר מחוץ לפרוכת העדות יערוך וגו' חקת עולם לדורותיכם הרי לך זירוז לדורות. כך הבנתי. וחזקו' פי' דברי רש"י בענין אחר וז"ל זרוז מדכתי' את שופטיכם ואמרו כנגד מקל ורצועה תהא זריז מיד דכתו' בפרש' נשא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' וכתו לאלתר ויעשו כן בני ישראל ולדורות מדכתו' בפרש' שלח מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם עכ"ל ולשנא קמא נראה עקר. ובפרק קמא דקדושין פי' הכי וז"ל זרוז שיהא מהיר וזריז לדבר נוהג מיד ולדורות עכ"ל. ומוכח תלמודא זרוז דכתוב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתו' ולמן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. עו' פרש"י כאן אמר ר' עקיבא ביותר צריך הכתו' לזרז בדבר שיש בה חסרון כיס כלומר בדבר שאם לא עשה הענין בה כראוי שצריך לעשות אחר והראשון בטל נמצא שיש בה חסרון כיס כך פי' חזק':

פסוק יא

כל זכר. פרש"י ואפי' וכו'. אלא לרבות בעלי מומין למחלקת. עכ"ל למחלקת לחלוקה:

פסוק כא

וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. תימ' הרי נותן טעם לפגם מותר. ותירץ ר"ת שבקדשים למשחה לשון רבוי לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים בלא שום נתינת טעם בעולם:

פרק ז

פסוק ה

אשם הוא. פרש"י עד שינתק שמו ממנו למד על אשם שמת בעליו או שנתכפרו בעליו אעפ"י שעומד להיות דמיו עולה לקיץ מזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה וכו' וה"ק למד על אשם שמתו בעליו כלומ' שלא הספיק להקריבו עד שמתו או שנתכפרו בעליו כלומ' שאבד זה האשם בעודו חי ובעליו הקריב אחר תחתיו ונתכפר בו ונמצא אחר כך. אע"פ שהוא עומד להיות דמיו עולה לקיץ למזבח כלומ' שעומד לרעות עד שיסתאב וימכר לקנות מדמיו עולות לצורך קיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה כלו' קודם שמסרו לרועה לרעות עד שיסתאב שהרי שם אשם עליו אבל אם לאחר שנתק לרעיה שחטו סתם כשר לעולה שמכיון שנתק לרעיה אין עוד שם אשם עליו. כפ"ח ופתרון קיץ המזבח מפורש בסוף מסכת סוטה שפרש"י שם וז"ל קיץ המזבח כשהוא בטל שכלתה קטרת התמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שם שופרות שבם היו נותנים מעות כל המותרות השנויין בכל התלמוד ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה ומהן לוקחין עולות לקיץ המזבח ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקנוח סעודה עכ"ל:

פסוק טו

ובשר זבח תודת שלמיו. פרש"י יש כאן רבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה עכ"ל. וקשי' שהרי הוא בעצמו פי' בפרש' ראה גבי ולא ילין מן הבשר וגו' וז"ל בחגיגת י"ד הכתו' מדבר ולמד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד עכ"ל. וי"ל שפי' רש"י הכא והתם אליבא דתנאי דתניא במס' פסחי' פרק אלו דברים לא ילין מן הבשר וגו' למד בכל חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד אתה אומר לשני הימים או אינו אלא ליום ולילה אחד כשהוא אומ' ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור וקאמ' התם מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד מאי טעמא דכן תימא מתניתי כדמתני' רב לחייא בריה לא ילין לבקר זבח חג הפסח זבח זה זבחי חג זה חגיגת הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין הילכך פי' ר"א בפרש' צו אליבא דבן תימ' ולהלן בפרש' ראה הוא פי' אליבא דרבנן דפליגי עליה כפ"ח:

פסוק כ

וטומאתו עליו. פרש"י בטומאת הגוף הכתו' מדבר וכו' ואזהרת טמא שאכל הטהור אינה מפורשת מן התורה אבל חכמים למדוה מגזירה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשום רבותינו בשבועות אחד לכלל ואחד לפרט ואחד ללמד על קרבן עולה ויורד שאינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל כדתניא פרק קמא דשבועות אמ' ר' אבהו ג' כריתות בשלמים למה. פרש"י ג' כריתות באדם טמא האוכל קדשים למה אחת בפרש' אמור אצל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' ואמרי' במסכ' פסחים פרק ד' דהאי יקרב אכילה הוא והא דנקט לשון קריבה במי' הראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשן בכלי שרת. ושתים מן הכריתות בפרשת צו. והנפש אשר תאכל בשר השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו' וסמיך ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח שלמים וגו' ונכרתת אחת לכלל ההיא דאל הקדשים דפרש' אמור לפי שכלל כל הקדשים ואחת לפרט וכו' אחת משתים האחרות שבצו. ומדה זו נדרשת בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד בפרשת אמור כתוב כל איש אשר יקרב אל הקדשים מכל זרעכם וכו' והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו יצאו בקרא דפרש' צו. מן הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבין עליו כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהם כרת משום טומאה. וא"ת ולמה אין (לו) הפסוקין נדונין בכלל ופרט ולומר שאין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מה שלמים אין שאר קדשים לא ואע"פ שהן קדשי מזבח. וי"ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים וכן מפורש במנחות פרק כל המנחות באות מצה. דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל וכו'. ואחת פי' השלישי מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינם נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלו טמא הטמא בכרת. הכי מתני' והכי מיתפ' והכי פירש"י בפ"ק דשבועות:

פרק ט

פסוק א

ויהי ביום השמיני ועגל. פירש"י כל מקום שנאמר עגל ר"ל בן שנה. וקשי' דאמרי' כל מקום שנא' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד הכא נמי נימא הכא כל מקום שנא' עגל בן ב' שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כי הכא. וי"ל דהכא ליכא למימר דהא עגל לא משמע יותר מב' שנים מן שנה אבל עד משמע שנים בכל מקום עד שיפרוט לך הכתוב אחד לפי שאין עדות פחות משנים:

פסוק יא

שרף באש. פירש"י לא מצינו חטאת חצונה נשרפת חוץ מזו ושל מילואים עכ"ל. ר"ל חוץ מזו שהיא של מלואים וכל היוצא בה. כבר פרשתי הענין בפ' תצוה:

פסוק טז

ויעשה כמשפט. פירש"י המשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא. תימא אמאי לא קאמר כמשפט העולה האמורה למעלה בפרש' וישחט את העולה ותירץ ר"ת מאורי' שעולה זו לא היתה אלא קדשי שעה. אבל עולה האמורה בויקרא לדורות:

פסוק כב

וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. תימ' אמאי לא קאמר המנחה שעשה עמהם. וי"ל דלא חשיב אלא אותם שבאים לכפרה והמנחה לא באה אלא להכשיר:

פסוק כד

ותצא אש. פירש"י ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן. כלו' שדרשו אע"פ שיורד אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. כדכתוב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ולא שאלו את פי משה רבן כדכתוב אשר לא צוה אותם. והיה להם להמלך במשה כמו שמצינו במס' תענית שיאשיה נהרג על שהיה לו להמלך בירמיה כשהעביר פרעה נכה חרב בארצו ולא נמלך. כך פי' חזקו'. ואם תאמר למה נענשו והלא איפרושי מאסורא הוא ואין חכמה ואין תבונה לנגד השם. וי"ל דהא דדרשי' להביא מן ההדיוט מצוה היינו דוקא מן האש של מערכה של מזבח החצון והם הביאו מבתיהם על המזבח ולא נתנוהו על המערכה. עוד י"ל שאני התם שהיה ראוי לבא כל האש מן השמים בשמיני למלואים כדכתיב וירא אליהם כבוד ה'. כך פי' התוספות בערובין פ' הדר. עוד פי' רש"י ר' ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. וקשי' שהרי לא ענש אלא א"כ הזהיר ועדיין לא הוזהרו על זה עד לאחר מיתת בני אהרן. וי"ל שעקר השרפה לא היתה משום שתויי יין שבעון העגל נתחייבו כליה ובעלילה קטנה שנמצאת בהם נשרפו וגם רש"י פי' כן גבי הנותרים וז"ל הנותרים מן המיתה שאף עליהם נקנסה מיתה ועל עון מעשה העגל הוא שנא' ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואין השמד אלא כלוי בנים שנא' ואשמיד פריו ממעל ותפלת משה בטלה מחצה שנא' ואתפלל גם בעד אהרן עכ"ל:

פרק י

פסוק ו

ובגדיכם לא תפרומו. תימ' אמאי מפקי קריעה למת מויקרע את בגדיו שהוא דברי קבלה תיפוק לי' מהכא מדהזהיר קריעה לכהנים מכלל דישראל יש להם לקרוע על מת שמאותו טעם מפיק רש"י שאבל אסור בתספורת מן ראשיכם אל תפרעו. ותירץ הרב ר' אליקים דניחא ליה להוכיח קריעה מן ויקרע את בגדיו משום דנפקא לן מהתם דקריעה מעומד ושעורה טפח קריעה מעומד דכתי' ויקם המלך ויקרע את בגדיו ושיעורה טפח דכתו' ויאחז המלך את בגדיו ויקרעם ואחיזה הוי טפח:

פסוק יט

הן היום הקריבו. פרש"י מה הוא אומר אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננים שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות והלא אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן עכ"ל. הפי' שפי' רש"י קצר הוא. וה"ק מה הוא אומר כלומ' מה תשובה היא זאת שהשיב אהרן הן הקריבו על מה ששאל לו משה מדוע לא אכלתם וגו' וכי בשביל שלא הקריבו החטאת ולא היה לאכלה והלא כל עבודות היום היו על ידי אהרן ואע"פ שכתו' נאמ' ואכלוה מצות וכתו' ואת שוק התרומ' תאכלו וגו' אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננים שהאונן שעבד חלל כלומ' שמא נזרק דמה של חטאת זו של ר"ח על ידי אונן ואתם סבורים שהאונן שעבד היום חלל ולפיכך שרפתם אותה. ומשה היה סבור שאין אנינות אהרן פוסלת באותו היום בשם חטאת ולכך אמר לו משה כן לאהרן וחזר ואמר לו אהרן וכי הם שהם הדיוטות הקריבו את חטאתם כלומר שעיר שמיני ושעיר נחשון אני כהן גדול הקרבתים ויכול אני להקריבם באנינות הואיל והם קדשי שעה ולכך נאכלו. אבל שעיר זה של ר"ח שהוא קדשי דורות אין לי להקריבו באנינות ולכך נשרף. וא"ת מאי קאמר רש"י וכי הם הקריבו שהם הדיוטות הרי קים לן שכהנים גדולים היו באותו היום. וי"ל שלא נעשו כהנים גדולים אלא להחמיר כגון פריעה ופרימה ויציאת מקדש אבל להקל כגון להקריב באנינות לא היו ככהני' גדולים כפ"ח. וא"ת למאן דאמ' מפני אנינות נשרף למה לא אכלו פנחס שלא היה אונן וי"ל שלא נתכהן פנחס עד מעשה זמרי כמו שפרש"י בפרש' פנחס. הגה"ה. דברי חזקו' לא הבנתי בפתרונו על מה שהוא אומר דוחק כי מה לנו לבדות מלבנו שפתרון המקרא בתמי' קודם שפירש"י כן בהדיא ועוד קשיא דלשון רש"י שפירש וכי הם הקריבו וכו' משמע נפקותא בהכי לענין חטאת ראש חדש שדבר בה משה ולדברי חזקו' ליכא נפקותא כלל דכל אנינות פוסלת בה גבי של כהן גדול לפי שהיא קדשי דורות ועו' לדברי חזקו' צריך להוסיף על דברי רש"י אבל חטאת של ר"ח אין לי להקריבה באנינות כדי לתרץ קשיית מה הוא אומר וזה דוחק א"כ העקר חסר בדברי רש"י דהן היום הקריבו לא קאי אחטאת ר"ח כלל לדברי חזקו' ועו' קשי' דלדבריו משמע שנשרפה בשביל הקרבת אנינות וכדברי רש"י דלעיל ודאלתר משמע שנשרפה בשביל אכילת אנינות. ואולי נכון לפרש כן דברי רש"י מהו אומר כלומ' מאי קאמר הן היום הקריבו הא כל עבודות היום ע"י אהרן כדמוכחי קראי ומתרץ רש"י שפתרון המקר' בתמ' שאמר לו משה לאהרן שמא זרקתם דם חטאת של ר"ח אוננים שהאונן שעבד חלל כלו' ואתם סבורים שאונן שעבד ביום זה חלל שהוא שמיני למלואים ואמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות שום קרבן דאלו היה כן היה לנו לשרפה מחמת אותו פסול דכהן שעבד גם ביום זה חלל אני הקרבתי כל הקרבנו' היום שאני כהן גדול ומקריב אותו. ואם מחמת אותו פסול שאמרת לא נשרפה אלא מפני שאונן אסור לאכול בקדשי דורות כדמסיים ואזיל ואכתי וגו' דאכילת אנינות חמירא שהיא בגוף הקרבן אבל אנינות קילא טפי דעקר הקרבה היינו ה' עבודות שחיט"ה קבל"ה הולכ"ה הובא"ה זריק"ה. וג' אחרונות אינן כגוף הקרבן מ"מ קילא דיש בה צד קולא שהיא כשרה בזר הרי לך כהן גדול מקריב אפי' קדשי דורות ג"כ פרש"י בהדיא בפרש' אמור גבי ומן המקדש לא יצא וגו' עכ"ל הגה"ה:

ואכלתי חטאת היום. פרש"י ואם אכלתי חטאת היום הייטב וגו' כלומ' ואם אכלתי חטא' זה של ר"ח שהוא קדשי דורות הייטב וגו'. עו' פרש"י אם שמעת בקדשי שעה היה לך להקל בקדשי דורות. פי' קדשי שעה הם שעיר שמיני ושעיר נחשון קדשי דורות זה חטאת של ר"ח:

פסוק כ

וייטב בעיניו פרש"י הודה ולא בוש לומ' לא שמעתי מקשים העולם אי זה שבח הוא זה וכי היה לו להתבייש לומר לא שמעתי כיון שלא שמע הלא שנינו במסכת אבות פרק ששי ז' מדות בחכם וכו' וזאת אתת מהם על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ואמר לי הרר"א שכך פי' הודה ואמר שמעתי ושכחתי ולא בוש לומ' ששכח שאם היה בוש היה אומר לא שמעתי וזהו שפירש רש"י ולא בוש לומר לא שמעתי כלומ' לא היה לו בושת שיביאהו לומר לא שמעתי וזהו שבח גדול כשלא היה מתבייש לומ' שמעתי ושכחתי ולשון רש"י קצר הוא כי כן לשון התלמוד במסכ' זבחים בפרק טבול יום הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי עכ"ל. וצריך לפרש כמו שפרש"י והמפרש בע"א טועה:

פרק יא

פסוק א

אל משה ואל אהרן. פרש"י אל משה שיאמר לאהרן עכ"ל וכו' כדפרי' הענין בפרשת ויקרא:

פסוק יא

ושקץ יהיה לכם. פרש"י לאסור את תערובתו אם יש בו בנותן טעם. וקשי' הא מבכל משרת נפקא ליתן טעם כעקר ושמא י"ל דאצטריר לאסור נותן טעם בכזית דלא תימ' ילפינן אסורו מטומאתו בכעדשה אך קשי' לר' דנימ' דאיצטריך להוא עצמו בלא ערובו לאסרו בכזית ולא בכעדשה צ"ע. מהר"ר אהרן. כך פי' הר"ר ר"מ מקוצי:

פסוק יג

את הנשר. יש קורין לנשר אייגל"א וטעות הוא בידם שהרי שנו חכמים בפרק אלו טרפות שנשר אין לו סימני טהרה ואותו עוף שאנו קורין אותו אייגל"א יש לו אצבע יתירה גם טועון העולם לקרא לעורב קורבו"ל שהרי עורב יש לו סימני טהרה שנים ואחד מהם אינו דורס כמו שפי' שם התוספו' ואותו עוף שאנו קורין קורבול כבר בדקו רבי' יצחק ומצא בו אצבע יתירה וזפק. גם טועי' העולם לקרא לנץ אשפרוי"ר שהרי נץ מכ"ד עופות טמאים שאינם דורסים ואותו עוף שאנו קורין אשפרוי"ר הוא דורס כך מצאתי בסמ"ג. והיינו לדברי ר"ת האומר שנץ אינו דורס הוא אחד מג' סימני טהרה שבכ"ד עופות טמאים ואחד מב' סימנים שבעורב אבל לדברי ר"י ב"ר מאיר האומר שהעורב ועשרים עופות טמאין כלם דורסין אין טעות לקרא לעורב קורבו"ל ולנץ אשפרוי"ר למבין וכל מעשה תקפם וגבורתם מפורש בתנחומ' ואמ' פרש"י אשטו"ר ולדברי האומר אין לקרא לנשר אייגל"א כמו שפי' ואמנם בפר' ג' דחולין שנינו דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ופרש"י הנץ שפרוי"ר שאינו גדול כל כך בעופות הדק צפורים ויונים. הנץ אושטו"ר שהוא בעוף הגס אווזין ותרנגולים ושמא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

פסוק טז

ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו' על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה:

פסוק לג

אל תוכו. פרש"י אין כלי מטמא אלא מאוירו. עכ"ל לפי שכלי חרס אין לו טהרה אלא בשבירה חסה התורה עליו שלא יטמא מגביו שאם היה מטמא מגבו כל היום יהא טעון שבירה ושוב אין לו תקנה:

פסוק מז

בין החיה הנאכלת. פרש"י אין צריך לומ' בין צבי לערוד והלא כבר מפורשין הם אלא בין שנולד בה סימני טרפה וכשרה לנולד בה סימני טריפה ופסולה עכ"ל. סימני טרפה וכשרה היינו כגון שנקבה הריאה קודם ששחט הקנה והכי איתא בחולין כפ"ח וי"מ סימני טרפה וכשרה כגון הושיט העובר ידו לחוץ ואח"כ החזירה והיינו סימני טרפה שהושיט ידו לחוץ דמוקמינן הבשר בשדה טרפה וגו' לעובר שהושיט ידו לחוץ וכשרה לפי שכיון שהחזירה מותר מן כל בשר לבהמה תאכלו. וי"מ בין שנולד לה סימני כשרה וכו' כגון שיש לה ג' ידים או שאין לה אלא אחת שהרי חסר ביד כשרה. לנולד בה סימני טרפה וכו' כגון שיש לה שלשה רגלים או שאין לה אלא אחת שהרי חסר ויתר ברגל טרפה:

פרק יב

פסוק ב

אשה כי תזריע. אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וחיה ועוף במעשה בראשית אף תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף עכ"ל. וקשי' דא"כ היה לו לפרש דין איש קודם כגון מצורע קודם דין אשה שהוא נברא תחלה. וי"ל דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם שרוב הנשים יולדות ומיעוט האנשים מצורעים ור"מ מקוצי פי' וז"ל אחר שהזכיר תורת הטמא והטהור מן הנאכלים הזכיר טומאת אדם והתחיל מן היולדת שהיולדת תחלה. עוד פרמ"מ שלכך נסמכה פרש' מצורע לפרש' נדה לומ' לך שכל מי שבא על אשתו נדה יש לו בנים מצורעים:

פסוק ד

עד מלאת ימי טהרה. היינו ביום מ' כדפרש"י וקשי' שהרי ביום מ' אינה נכנסת למקדש עד לאחר שתביא כפרתה עו' טומאתו בו ודרשינ' לרבות מחוסר כפרה. וי"ל דלא קאי ימי טהרה אלא אבכל קדש לא תיגע דמיירי בתרומה כמו שפי' רש"י:

פסוק ח

אחד לעולה ואחד לחטאת. פרש"י לא הקדימה הכתו' אלא למקראה. אבל להקרבה החטאת קודם לעולה כ"ש בזבחים עכ"ל. י"מ למקראה לשון קריאת שם שיקרא שם לעולה קודם לחטאת וריב"א פי' למקראה לשון מקרה כלומ' אם אירע שהקריב עולה קודם החטאת כשר בדיעבד אבל לכתחלה בעינן חטאת קודם כדאי' פרק תמיד נשחט:

פרק יג

פסוק ד

ועמוק אין מראה. פרש"י לא ידעתי פירושו כיון שהיא לבנה על דרך מראה ועמוק שהרי כל מראה לכן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל. וי"מ עמוק' היא מראי' גבי השחין כדאי' בתור' כהני' מנין לרבות השוה לגבוה כלומר שהנגע שוה לשאר בשר ת"ל ושפלה איננה עכ"ל. הכא נמי אצטריך ועמוק אין מראיה מן העור לרבות השוה לגבוה כפ"ח. ולפי הנראה אין הנכון לפרש כן דאם כן היה לו לכתוב ועמוקה איננה כי לשון ועמוק אין מראיה משמ' שמראה הנגע אינה עמוק אף כי הנגע עמוק ואינו שוה לשאר בשר. עד"י ב"א:

פסוק לה

אחרי טהרתו. פרש"י אין לי אלא פושה אחר הפטור מנין אף בסוף השבוע ראשון או בסוף שבוע שני ת"ל פשה יפשה עכ"ל. וקשי' שהרי כתוב בהדיא בפרשה והנה לא פשה הנגע גבי שבוע ראשון וגבי שבוע שני. ופרש"י שם אבל אם פשה יפשה או היה בו שער צהוב טמא עכ"ל וא"כ למה לי פשה יפשה. ושמא י"ל אלו לא נכתב כפילות מן פשה יפשה הייתי מפרש והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב וכו' לומ' שאם פשה והיה בו שער צהוב טמא אבל לא כאחד מהם ולא הייתי מפרשו כפרש"י למבין. וחוזרני לומר דאולי זה שבוש דגם כן בלא כפילות צריך לפרש כדפי' הקונטר"ס דאין לפרש הא אם פשה והיה בו שער צהוב טמא דא"כ הוה משמע דוקא בשניהם בפשיון ובשער צהוב טמא הא באחד מהם טהור וא"כ למה כתו' והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב וגו' השתא באחד מהם טהור בשאין לא זה ולא זה לא כל שכן. ואם היה לו לכתו' או לא היה שער צהוב אלא על כרחיך צריך לומ' כדפרי' וא"כ למה לי פשה יפשה עד"י ב"א:

פסוק מב

בקרחתו או בגבחתו. פרש"י כתרגו' מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה וכו' מה להלן פרח בכלו טהור אף וכו' תימ' מדמדמי פריחה דאדם לפריחה דבגדים הא דכתו' וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אגופו של אדם קאי ואע"ג דפשיטא דקרא משמע דאנגע קאי דאיירי לעיל בנגע שנטמא על ידי שיש בו מחית בשר ועלה קאי וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו כלו' מראשו של נגע עד סופו אבל הכא משמע דקאי אאדם דומיא דבגד וכן מוכח בכמה מקומות בתורת כהנים. ובריש איזהו מקומן בפרק ב' דנדה לשון ר' אליעזר מתו"ך. וגם פי' רש"י בראש הסדר דקאי אאדם הג"ה:

פסוק מו

מחוץ למחנה. פרש"י חוץ לג' מחנות. וא"ת היאך אפשר לומר שיהא אדם משולח מג' מחנות והלא אין אדם ליכנס במחנה שכינה. וי"ל דמחנה שכינה זהו העזרה ושם היה יכול אדם ליכנס לשחוט את פסחו. והא דאמרי' אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד היינו לשהות שם. כך פי' ר"מ מקוצי:

פרק יד

פסוק ב

תורת המצורע ביום טהרתו. טהורות. פרש"י פרט לעוף טמא. וקשי' תיפוק לי' מדכתו' צפרים שכל מקום שנ' צפרים אינו אלא עוף טהור. וי"ל דודאי עוף טמא אימעוט מדכתו' צפרים וקרא דטהורות אתא למעוטי צפרי עיר הנדחת. והכי מסקי' פרק שלוח הקן כך פי' ר"ת מאוריי':

פסוק יג

במקום אשר ישחט את העולה. פרש"י על ירך המזבח צפון ומה ת"ל והלא כבר נאמ' בתורת האשם בפרשת צו שהאשם מעון שחיטה בצפון לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט עכ"ל. כלו' דנין מדה זו בדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו וכו' וכן לקמן גבי כי כחטאת דנין במדה זו ואין לידון במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ' לומד כאן שיהיה כל האשמות טעונין מתן דמים על תנוך אזן ובוהנות שהרי אין דנין בה אלא כשהפרט מעין הכלל כמו הבערה כמו שפי' לעיל בפרש' בא גבי שבעת ימים מצות תאכלו:

פסוק לד

כי תבואו אל הארץ ונתתי נגע צרעת וגו' תלה הכתו' מצוה זו בביאתם לארץ מה שאין כן בנגעי אדם ונגעי בגדים לפי שבמדבר לא היו להם בתים אבל נגעי אדם ונגעי בגדים היו יכולים להיות אף במדבר. כפר"מ מקוצי:

פסוק מג

ואם ישוב הנגע. יכול בו ביום חזר יהא טמא ת"ל ושב הכהן כלומ' יכול חזר בו הנגע בו ביום שחלץ וקצה וטח יהא טמא. עו' פרש"י ז"ל גבי ובא הכהן וראה והנה פשה יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה וגו' כלומ' יכול אם חלץ וקצה וטח וחזר הנגע בעיניו שלא יהא טמא אלא א"כ פשה. עוד פרש"י ז"ל מה להלן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף כאן וכו' כלומ' מה להלן בבגדים טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה כדכתו' בפרש' תזריע והנגע לא פשה טמא הוא וגו' אף כאן וכו'. עוד פרש"י א"כ מה ת"ל והנה פשה אין כאן מקומו של מקרא זה אלא ונתץ הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע כלומ' וראוי לכתו' ובא הכהן וראה והנה פשה אחר והאוכל בבית כמו שפרש"י לקמן ואין לקבעו בין שני שטות שהרי כל הענין מחובר ואין להפסיק בנתים גם אין לקבעו אחר ואם בא יבא הכהן משום דבעי לסמוך ולקח לחטא את הבית אל כי נרפא הנגע דסליק מיניה ואגב גרר' ו' דונתץ נקטיה הכא דזמנין דמקיים בה ונתץ הבית כגון שחזר הנגע שחלץ וקצה וטח כמו שפרש"י וחזר לא נותץ לא חזר טהור וכו' עוד פרש"י יכול יתצנו כמו שסמך ונתץ את הבית ת"ל ושב הכהן ובא הכהן. נלמד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה וכו' כלומ' מה שיבה האמורה גבי שבוע ראשון שכ' בו ושב הכהן ביום השביעי וגו' חולץ דכתו' וחלצו האבנים וקוצה דכתוב ואת הבית יקציע וטח דכתו' וטח את הבית ונותן לו שבוע לראות אם יחזור הנגע בעיניו שיהא נות' כדכתו' ואם ישוב הנגע ונתץ הבית כדפרש"י לעיל אף ביאה האמורה כאן ובא הכהן דמייה בעומד בהסגר שבוע ראשון ופשתה בהסגר שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי לראות אם יחזור הנגע בעיניו נותץ הבית. ואם לא יחזור טהור. עוד פרש"י ומנין עמד בזה ובזה כלו' לא פשה בשני הסגרות אלא עמד בשעורו הראשון שהיה תחלה כשבא הכהן לראותו מנין שיהא חולץ וכו' ת"ל ואם בא יבא במה הוא מדבר אם בפושה הראשון כלו' בהסגר שבוע ראשון הרי אמור כלו' מן ושב הכהן ואם בפושה בשני הרי אמור כלו' מן ובא הכהן הא אינו או' ואם בא יבא הכהן אלא את שבא בסוף שבוע א' ובא בסו' שבוע ב' וראה והנה לא פשה כלו' היינו עמד כזה וכזה עו' פרש"י הרי אני דן משתי ביאות כיצד ביאה אמורה למעלה כלו' ובא הכהן וביאה אמורה למטה כלו' ואם בא יבא הכהן מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו שפרש"י מגזרה שוה דביאה וישיבה אף ביאה האמורה למטה דמיירי שעמד כזה וכזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי ואחר כך וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע כשלא חזר הנגע אבל אם חזר נותץ כמו שפרש"י גבי כל ימי הסגיר אותו וז"ל לא ימים שקלף את נגעו כלומר ימים הנוספים אחר ההסגר. עו' פרש"י יכול שאני מוציא מוחלט שקלף את נגעו ת"ל כל ימי כלו' יכול שאני מוציא את שהוחלט לנתיצה כגון שחזר הנגע אחר חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע ולא נתצו אלא קלפו שלא יהא הבא אל הבית טמא ת"ל כל ימי לרבות שהוא טמא הא לך פירוש רש"י באר הטב כפ"ח. וא"ת לדברי רש"י כיון שאין חילוק בהסגר שבוע שני בין פושה לעומד שבכל ענין צריך חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע א"כ היה לו לכתוב ובא הכהן וראה והנה פשה או עמד ולא היה צריך לכתוב אם בא יבא הכהן גם לא היה לנו צורך לעשות גזרה שוה מב' ביאות כמו שפרש"י ולפי הנר' הך קושי' ליתה שהרי בכמה מקומות אמרי' כל פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה נשנית ואם כדברי המקשה היה לו לכתוב אותו דבר חדוש באמירה ראשונה. ולא היתה הפרשה צריכה לאמר פעם שניה ולכתוב בה כמה מקראות יתרי' בשביל דבר אח' גם בכמה מקומות במקרא אנו למדין דבר אח' ממקראו' היתרים על יד בנין אב או גזרה שוה ואלו היה כתו' אותו דבר בפי' לא היינו צריכים למקראות היתירי' אלא ע"כ נתנה התורה לידרש ולקבל עליה שכר עד"י ב"א:

פרק טו

פסוק כד

ותהי נדתה עליו. פרש"י יכול יעלה מה היא מטמאה אדם וכלי חרש אף הוא וכו'. בפרק ד' דנדה פרש"י וז"ל מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים שעליו דאתי מקל וחומר דמשכיבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דאתי מקל וחומר וכלי חרס בהסטו אע"ג דכלי חרס אינו מטמא אלא מאוירו בהסט זב וזב' ונדה מטמאה כדכתו' וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב. ואמרי' איזהו מגעו שהוי כדלוי הוי אומר שהוא הסטו עכ"ל. תימ' משום דפרק השותפין גבי נושא נבלה ומדרס אע"ג דמטמא שאר בגדים שעליו מכל מקום אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך מעטינהו קרא שטת רבי' אליעזר מתו"ך:

פרק טז

פסוק א

אחרי מות. פרש"י מה ת"ל וכו' כלומ' מה ת"ל פסוק זה וידבר ה' אל משה אחרי מות הרי כתו' בתריה ויאמר אל משה דבר אל אהרן ר' אליעזר היה מושל וכו' ואל תשכב בטחב וכו' כל מקום שהוא מיקר ומלחלח כגון מלחלוחית שתחת הקרקע וכיוצא בו קרוי תחב וקורין לו רלינ"ט בלע"ז כך שמעתי זה זרזו יותר מן הראשון כלומ' פסוק שני זרוז יותר מן הראשון שהרי נאמ' בו ולא ימות מה שאין כן בפסו' ראשון ולכך חזר וכתב לך פסוק אחר והכי איתא בתורת כהנים ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון היה ר' אליעזר מושלו וכו' זה זרזו יותר לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש כפ"ח:

פסוק ג

בזאת יבא אהרן. פרש"י גימטרי' שלו ד' מאות ועשר שנים רמז לשני בית ראשון עכ"ל. וא"ת הרי בבית שני נמי היו כהנים שבאו לפני ולפנים ותירץ ר"ת מאוריי' שאותם כהנים לא היו דומים לאהרן שלא נמשחו בשמן המשחה כאהרן שמימות יאשיהו נגנזה פך של שמן המשחה וכאן לא רמז הכתו' אלא הדומים לאהרן:

פסוק יב

ולקח מלא המחתה גחלי אש. תימ' למה הפסיק הכתוב מעשה הקטורת בין שחיטת הפר להזאתו היה לו לעשות כל מילי דבר דקיימ' לן דאין מעבירין על המצות. וי"ל שאם לא היה עושה הקטרת קודם ההזאה לא היה יכול ליכנס לפני ולפנים להזאה דהא כתו' וכסה ענן הקטרת ולא ימות. הא אם לא כסה ימות ואת השעיר תו לא צריך שהרי מתחלה עשאו והרב ר"מ מפונטייש"א ז"ל תירץ שלכך הפסיק הקטרת בין שחיטת הפר להזאת דמו משום כי בענן אראה וגו' שכל זמן שיש ענן אינו נראה כנהנה מזיו שכינה והר"ר יוסף תירץ שלכך הפסיק הקטר' לפי שאלו התחי' הזאת דם הפר היה צריך לגמור כל הזאותיו וכל עבודו' הדם הזאת דם הפר ושעיר על הכפרת (ועל הכפרת) ותערובת שירי הדם על המזבח החיצון ואח"כ חוזר לפנים לקטרת ונמצא עובר על המצות. הילכך מקטיר קטרת תחלה ועושה כל עבודות פנים כאחד הקטרת והזאת פר ושעור. ואח"ך יצא ובא לו לפרכת ולמזבח החצון ואינו מעביר כלל:

פסוק טו

והזה אותו על הכפורת. מקשי' היאך היו עובדים ביום הכפורים בבית שני שהרי לא היו בו ארון וכפורת ובעבודת יום הכיפורים כתוב חוקה דמשמע עכובא. אלא הכי אית' בתורת כהנים בזאת יבא אהרן אל הקדש מה ת"ל לפי שנ' והזה אותו על הכפרת אין לי אלא במקום שיש כפרת מניין לעשות שלא במקום כפרת כמקום שיש בו כפרת. ת"ל בזאת יבא אהרן אל הקדש. כך פירש רבינו משה מקוצי ז"ל:

פסוק כג

ובא אהרן אל אוהל מועד. פרש"י רבותינו אמרו שאין זה מקום מקרא זה. כלו' בדין היה לנו לומ' שבא מקומו כדי שיהיו כל עבודות פנים בבת אחת בלי שום הפיכה כיצד משהתחיל כל העבודות כגון מעשה פר ושעיר עזאזל היה לו לחזור ולבא אל אהל מועד הוא קודש הקדשים להוציא משם כף ומחתה שהוא גמר עבודות פנימיות אלא גמירי ה' טבילות באותו היום ואם יהיו העבודות כסדר המקראות לא משכחת להו אלא שלש. כיצד אחת לתמיד השחר ואחת בינו לבין עבודת היום כלה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין עבודה זו ובין אילו ואיל העם והמוספין ותמיד הערב לפיכך צריך להפסיק מעשה אילו ואיל העם ומקצת המוספין בין עבודת היום ובין הוצאת כף ומחתה. והוצאה זו תפסוק בין אילו ואיל העם ומקצת המוספין ותמיד הערב וקטרת ההיכל שעל המזבח הפנימי הרי ה' עבודות ולכולהו ה' טבילות והיינו שפרש"י אין כאן מקומו ואיידי דקאי קרא בעבודת פנים נקט להו כלהו ואזיל וכתב מקרא זה כסדר עבודת פנים אף כי אין שם מקומו כמו שפי' כפ"ח. עו' פרש"י ובא אל אהל מועד להוציא את הכף ואת המחתה וא"ת הא הוי ביאה ריקנית שהיה יכול להניח כף זו לשם עד יום הכיפורים אחר ואז יקח כף חדשה ויביאנה לשם ובחזרתו יביא הכף של אשתקד ויוציאנה משם וכיון שהיה יכול לתקן בענין זה מה לו לעשות ביאה ריקנית והא כתו' ואל יבא בכל עת אל הקדש ותירץ ר"ת מאוריי' שאין זו ביאה ריקנית שגנאי הוא כלפי מעלה להניח דשן לשם שאפי' לפני בשר ודם הדבר מאוס כדאי' במסכת שבת לכן התיר לטלטל מחתה באפרה מהאי טעמא משום דמאוס מידי דהוה אגרף של רעי וכל שכן לגבוה:

פרק יח

פסוק כח

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותם. כלו' דלא סגי בהקאה אלא כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כך פי' ר"מ מקוצ"י. וי"מ ולא תקיא פן תקיא ומוסב על המקרא שלפני פניו. ושמרתם את חוקותי וכו' פן תקיא כך מצאתי בפשטי הר"ר אליקים. וי"מ ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי תקיא אתכם ברעה גדולה יותר ממנו ולפי הנראה כך פתרונו ולא תקיא וכו' ולמה לא תקיא לפי שכל אשר יעשה מכל התועבות האלו ונכרתו הנפשות ודין לכם בעונש זה עד"י ב"א:

פרק יט

פסוק ב

קדושים תהיו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י סמך וכו' אם אמר חלל שבת אל תשמע לו. ואם תאמר תיפוק לי' דאין עשה דכבוד אב ואם דוחה את לא תעשה ועשה דשבת. וי"ל דאצטריך דס"ד דדחי הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך קמ"ל קרא בפרק אלו מציאות שקיל וטרי התלמוד הכי גבי יכול אם אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו וא"ת מפני שהוקש ואמר שידחה לא תעשה ועשה דשבת הא כל הקישא אינו להחמיר לא לעשות כמוהו וי"ל דהכא סלקא דעתין דנחמיר דהא חזינן בהך הקש דמחמיר בכבוד אב מכבוד המקום דאמרינן כבד את ה' מהונך אם יש לך וכבד את אביך ואמך אמרי' שהוא חייב לחזר על הפתחים בשביל כבודם. כך פי' התוספות שם. וא"ה אכתי למה לי קרא תיפוק דאינו עושה מעשה עמך שהרי מוזהר אדם שלא יביא חבירו לדבר עבירה דהא גבי נשיא אמרינן הכי דכתוב ונשיא בעמך לא תאור הא אינו עושה מעשה עמך תאור אותו ואל תנהג בו כבוד והכא נימ' הכי גבי אביו ולמה לי קרא ויש לו' דהאי חלול אינו אלא שבות כדאיתא פ"ק דיבמות וסד"א דאתי כבוד אב ואם דאורייתא ודחי שבות מדרבנן קמ"ל דלא:

פסוק ג

איש אמו ואביו תיראו. פרש"י דאשה רשות אחרים עליה. ואע"ג דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמ' מ"מ אינה צריכה ומצויה אצל אביה אלא אצל בעלה. לשון שטת שנ"ץ. עוד פרש"י שהבן ירא מאביו יותר מאמו. והטעם מפרש בפ"ק דקדושין לפי שאביו מלמדו תורה:

איש אמו ואביו תיראו. פרש"י אי זו היא מורא לא ישב במקומו כלו' במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה כמ"ש בפ"ק דקדושין:

פסוק ט

לא תכלה פאת שדך. וא"ת אמאי אינו חייב פיאה לכל ד' רוחות שבה כמו שחייב על כל רוחות של פאת זקן דחייב על פאותיו וי"ל דילפי' מהקפת הראש דחייב על צדעא זו ועל צדעא זו דמאי שנא זו מזו ומפאת ראשו ילפינן פאת זקנו דהוי גלוח מגלוח אבל שדה מאדם לא ילפינ' לשון תו"ך במסכת שבועות:

פסוק י

לא תעולל. פרש"י לא תיטול עוללות שבה והם נכרות אי זהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף כבר פירשתי הענין בפרשת תצא:

פסוק טו

לא תעשו עול במידה פי' זו מדת הארץ מפרש באי זהו נשך שלא ירבה לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים ופירשו שם על שני אחים הבאים לחלק הארץ לא ימדוד וכו' באותו חבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך היובש הוא נגרר וכווץ:

פסוק טז

ולא תעמוד על דם רעך. פרש"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו. י"מ לא תלך רכיל בעמך אע"פ שהזהרתיך על לשון הרע לא תעמוד על דם רעיך שאם אמר לך אדם אחר שיהרגנו אל תעמוד עד שתודיע לו. עוד יש מפרשים לא תלך רכיל כדי שלא תעמוד על דם רעך כשתאמר לאדם פלוני הוציא עליך שם רע שמא יקום עליו ויהרגנו כך מצאתי בפשטי ר"מ מקוצי. לא תקום פרש"י השאילני מגלך וא"ת היה לו להזהיר על הראשון לא על השני שיש לו טענה גדולה שלא רצה חבירו להשאיל לו מגלו. וי"ל כי הראשון לא הניח להשאיל לו מגלו אלא מחמת צרות עין שהיה לו על מגלו לפי שהיה חביב עליו ואין הקב"ה מכריח לאדם להשאיל מגלו בעל כרחו אבל השני שהיה חפץ להשאיל כליו לו אלא שהוא רוצה להנקם מחבירו לפיכך אמ' הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עם חבירך ומתוך כך יבא שלום בעולם כך פי' חזק':

פסוק יח

ואהבת לרעך כמוך. פרש"י אמר רבי עקיבא כלל גדול בתורה כלו' כי ההוא מעשה דפרק ב' דשבת בעכו"ם שבא לפני הלל הזקן ואמ' לו גיירני על מנת שתלמוד לי כל התורה כלה על רגל אחד אמ' לו דעלך סני לחברך לא תעבד ואידך פירושא וכן יתנהג אדם עם חבירו באהבה מה שלא ירצה שיעשו לו אל יעשהו לחבירו וזהו ואהבת לרעך כמוך. כך פי' הרב אליקים:

פסוק כ

ואיש כי ינאף. ושם פי' רש"י ואיש פרט לקטן. כבר פירשתי הענין בפר' משפטי' גבי מכה איש ומת. את אשת איש פרש"י פרט לאשת קטן כלו' אפילו היתה יבמה ובא עליה בן ט' שנים והלאה אעפ"כ הבא עליה פטור כך מצא בסוף רבן גמליאל. ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה. או' רבי אברהם א"ע שמשה רבינו כשכתב התורה לא רצה לכתוב עונש באחות אביו מפני כבוד עמרם אביו שנשא דודתו דכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ואגב שדלג עונש באחות אביו כך דלג באחות אמו. גם לא רצה לכתוב עונש בב' אחיות מפני כבוד ישראל שיצאו מיעקב שנשא שתי אחיות. כן פי' ר"מ מקוצי ז"ל:

פסוק לב

מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי ת"ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה כך פי' הרב היינו כר' יוסי הגלילי כדמוכח בפ"ק דקדושין דר' יוסי בא להוסיף קרא דזקן ממשמעו ולו' שפתרונו יניק וחכים וקרא דשיבה היינו זקן וחכם לאפוקי אשמאי. ותרי מילי ננהו ודריש לקרא הכי מפני שיבה היינו זקן שבעבורו תקום והדרת וכן תקום והדרת פני זקן פי' חכם לחוד דקימה והדור מוסבין לכאן ולכאן הסוגיא מוכח כל זה. ונלאתי לכתוב טעם וראיה למה הוצרך לפרש כן ועוד דורש שם דבעינן לכולי עלמא קימה שיש בה הדור והיינו תוך ד' אמות דדבר הנכר הוא שבשבילו עמד והקשו התוספו' למה לי שיבה כיון דכתו' זקן והיינו חכם לחוד כל שכן שיבה שהוא זקן וחכם וי"ל דאי לאו שיבה הוה אמינא מאי זקן כמשמעו שהוא זקן וחכם זקן מדכתוב זקן וחכם מתוך דרשה שאין זקן. אבל השתא דכתו' שיבה דמשמע זקן שהוא חכם אם כן זקן היינו לחוד דאי זקן שהוא חכם אם כן שיבה למה לי. עי"ל דאצטריך שיבה לומ' דפעמים צריך לכבדו מפני שיבתו ואפילו יניק וחכים צריך לעמוד מפני שיבה חכם. שאף היו שוין לא היה צריך לעמוד כשלא למד ממנו שום דבר. עי"ל דשיבה היינו זקן שהוא חכם אך אינו צריך שיהא מופלג בחכמה רק שלא יהא זקן אשמאי דהיינו עם הארץ לפי ר"ת אבל קרא דזקן דהיינו יניק וחכים היינו דמופלג בחכמה כדמשמע קרא ה' קנני ראשית דרכו תוספו' שנ"ץ. ובסמ"ק תופס זה התירוץ אחרון עקר. בפ"ק דקדושין פליג איסי בן יהודה לר' יוסי דקרא דריש שיבה ומפרש שיבה אפילו עם הארץ אבל בקרא דזקן סבר כותיה דהיינו יניק וחכים כדפי' התוספות ורבי יוחנן פסק דהלכה כאיסי ופירשו התוספות שכן הלכה וא"כ צריך לעמוד מפני כל שיבה ואפילו עם הארץ ושיבה היינו בן ע' שנה כדאמרינן בן ע' לשיבה וכן צריך לעמוד בפני יניק וחכים דבהא לא פליג איסי כדפרי' ודוקא כשהוא גדול ממנו אבל כשהוא גדול כמותו אינו צריך לעמוד מפניו אם לא למד ממנו שום דבר כדאמרינן בבא מציעא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה לפי ששואלין זה לזה ולומדין זה מזה. ומפרש אביי לא אמרנא דבעי קימה שיש בה הדור אלא ברבו שאינו מובהק. אבל ברבו שהוא מובהק צריך כמלא עיניו. פירשו התוספו' משמע מדאביי דכל הלומד מחבירו דבר אחד חייב לעשות לו קימה שיש בה הדור דהיינו תוך ד' אמות מדאוריית' ואפילו אינו זקן וגם לא מופלג בחכמה והיינו כר' יוסי דדריש זקן זה שקנה חכמה הכי נמי דרשינן זקן זה שקנה ממנו חכמה דהיכא שלמד ממנו דבר אחד צריך לנהוג בו כבוד מן התורה ואפי' היה גדול כמותו:

והדרת פני זקן. פרש"י יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת"ל ויראת. פריך תלמודא אטו ברשיעי עסקי' פי' בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת ומשני דהכי קאמר יכול יעצים מקמי דלמטי זמן חיוביה פי' קודם ד' אמות דכי מטא זמן חיוביה הא לא חזי ליה בפ"ק דקדושין. ת"ל ויראת. פי' התם יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש ליפטר ממצותיו עכ"ל. זקן אשמאי פרש"י דהיינו בור ועם הארץ כדמתרגמינ' והאדמה לא תשם לא תבור:

פסוק לג

לא תונו אותו אונאת דברים לא תאמר אתמול היית עובד ע"ז ועכשו אתה בא ללמוד תורה שנתנ' מפי הגבור':

פסוק לד

כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך כפרש"י ובמצרים עבדו ישראל ע"ז כדכתב בסוף יהושע והסירו את אלהי הנכר אשר עבדו אבותיך בעבר הנהר ובמצרים כך פי' חזק' ואמנם פרש"י בבבא מציעא פרק הזהב וז"ל כיון דגרים הייתם גנאי לכם להזכיר את הגירות:

פסוק לה

במשורה פרש"י זו מדת הלח והיבש מפרש באי זהו נשך שלא ירתיח ופרש"י שם וז"ל אשקומייר"י שממליאה את המדה כשמוציא היין ולאחר זמן נמצאת חסרה עכ"ל:

פסוק לו

אשר הוצאתי אתכם. פרש"י אני הבחנתי וכו' ואני נאמן ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח. פרש"י בפרק אי זהו נשך טומן משקלותיו במלח כדי להכבידו וכשהוא לוקח במשקל שוקל באלו עכ"ל: ור"ת פי' איפכא טומן משקל במלח להקל משקלם כדאי' בירושלמי שהמלח שואב המשקל והמוכר במשקל מוכר באלו:

פרק כא

פסוק א

בני אהרן. פרש"י יכול חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע וכו'. אבל בעבודת הקרבנות בפר' ויקרא בעלי מומין פסולין אע"ג דכת' התם בני אהרן הכהנים דהא גלי קרא שנ' כאן כל איש אשר בו מום לא יקרב. ועל הקדשים הכתוב מדבר כמו שפי'. ומ"מ צריך לכתוב שם בני אהרן לדרוש בנים ולא בנות כדדרשינן הכא עד"י אב"א:

פסוק ג

אשר לא היתה לאיש. פרש"י למשכב וכו' וקשי' דממילא אימעיט מבתולה. וי"ל שבא לרבות בוגרת ומוכת עץ אע"פ שאינה בתולה מ"מ כיון שלא היתה לאיש מטמא לה כ"פ ר"מ מקוצי. והר"ר אליקים תירץ שבא למעט נבעלה שלא כדרכה אע"פ שהיא בתולה שאין בתולה אלא במקום בתולים מ"מ כיון שהיתה לאיש אינו מטמא לה:

פסוק ה

ופאת זקנם לא יגלחו. בפ"ק דקדושין תניא לא יגלחו. יכול גלח במספרים יהא חייב ת"ל לא תשחית. אי לא תשחית יכול לקט במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל לא יגלחו הא כיצד גלוח שיש בו השחתה הוי אומ' זה תער. פי' דילפי' מג"ש פאת פאת ליתן את של כהנים בישראל ואת של ישראל בכהנים. והוי כאלו כתו' בתרוייהו גלוח והשחתה לאפוקי מלקט ורהיטני שאין דרך גלוח בכך ולאפוקי מספרים שאין בהם השחתה: בריית' זו ופתרונה מאירת עינים לפרש"י דהכא. מלקט פלניי"א של מצחצחי חרבות שמחליקין בה תיק של סייף. ורהיטי פלנייא של עושי תריסין כפרש"י התם:

פסוק ז

אשה זונה. פרש"י שנבעלה בעילת ישראל. וא"ת הא לא אשכחן שום תנא דאמ' פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר' אליעזר ולית הלכת' כותיה דאין זונה אלא שנבעלה לפסול לה כמו שפרש"י בריש אלו נערות וצ"ע. וי"א שרש"י פי' שנבעלה בעילת ישראל לפסול לה ולאותו פי' ניחא:

פרק כב

פסוק ג

תוכן העניינים

ריב"א על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה