אור ברסלב

ריב"א על התורה· רבנו יהודה ב"ר אליעזר

דברים

במדבר

פרק א

פסוק ב

אחד עשר יום מחורב. פרש"י אמר להם משה ראו מה גרמתם אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך י"א ימים ואתם הלכתם אותה בג' ימים שהרי בכ' באייר נסעו מחורב שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני באחד לחדש ובכ"ט שלחו המרגלים מקדש ברנע צא מהם ל' יום שעשו בקברות התאוה אוכלים הבשר חדש ימים וז' ימים שעשו בחצרות השלש חניות על פי הימים שהרי אין מעשרים באייר עד כ"ט בסיון וכו' חניה ראשונה היא קברות התאוה שעשו בו ל' יום שלמים ט' מאייר וכ"א בסיון צא מהם עוד ועוד צא מהם חנייה שנייה היא חצרות שעשו בו ד' ימים מקצת כ"ב בסיון וששה ימים שלמים שכלו בכ"ח בסיון ובחנייה שלישית שהיא בקדש ברנע שהיתה מכ"ט בסיון ששלחו המרגלים:

פסוק ג

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש. פרש"י מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו'. ומפני ד' דברים אין מוכיחין לאדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי עכ"ל. ומפרש שם וכדי שלא יהא בלבו עליו וכדי שיפרוש ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום שנאמר והוכיח את אבימלך ויכרתו שניהם ברית הרי לך הד' דברים. ומה שפרש"י שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ה"ק אם יוכיח אדם את חברו שאינו סמוך למיתה כשיראה וישנה באולתו הוא יחזור ויוכיחנו פעם שנייה ונמצא שהוא מביישו על חנם שלא לדבר מצוה כי מה שאחז"ל הוכח תוכח את עמיתך אפי' מאה פעמים זהו להוכיחו על דבר עברה הבאה על ידו שלא יעשנה אבל להוכיחו על העבירות שכבר עשה אין להוכיחו אלא סמוך למיתה. וכן משה לא הוכיח את ישראל על עבירות שכבר עשו אלא סמוך למיתה עד"י ב"א. וי"מ שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו אם יוכיח ראובן את שמעון שלא סמוך למיתה ואחרי כן הוא נכשל בתוכחתו יחזור שמעון ויוכיח את ראובן ויאמר לו הלא הזהרתני על כן ואתה נכשל בדבר קשט את עצמך תחלה ואח"ך קשט אחרים ונמצא ששמעון ימאס בתוכחתו של ראובן לכך אין מוכיחין אלא סמוך למיתה. ואמנם אין לשון מוכיחו וחוזר ומוכיחו משמע כן למבין:

פסוק ד

אשר יושב בעשתרות באדרעי. פרש"י לשון צוקין וקושי כמו בעשתרות קרנים עכ"ל. ור"מ מקוצי פי' לפי הפשט לקרא עשתרות לפי שהוא מקום מרעה כמו שמצינו עשתרות צאנך ות"א עדרי ענך ודרז"ל למה נקרא עשתרות שמעשרות בעליהן. ולפי שהיה המקום מקום מרעה שאלו אותו בני גד ובני ראובן:

פסוק ט

לא אוכל לבדי. פרש"י אי אפשר שלא היה משה יכול לכוין את ישראל וכו' אלא כך אמר להם וכו' וכן שלמה אמר כי מי יוכל לשפוט אפשר מי שנאמר בו ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו וכו'. וק' כי בשעה שאמר מי יוכל לשפוט עדין לא היה כתוב בו ויחכם מכל האדם שלכך שאל מאת הקב"ה כדי לשפוט את העם. ותירץ ר"ת מאוריי' מסתמא שנתן לו הקב"ה חכמה יתירה כל כך אם כן חכם גדול היה קודם כדדרשי' בעלמ' כדכתוב תן לחכם ויחכם עוד. וכתיב יהב חכמתא לחכימין ומנדעה ליודעי בינה:

פסוק יז

לא תגורו מפני איש. פרש"י לא תיראו. ד"א לא תגורו לא תכניס דבריך לשון אוגר בקיץ עכ"ל רש"י. והוא קצר ופתרון הדבר בפ"ק דסנהדרין דאיתא התם ר' יהושע בן קרחה מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק. ת"ל לא תגורו מפני איש:

פסוק כג

ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. פרש"י מגיד שלא היה שבט לוי עמם. עכ"ל לפי שלא היה לו חלק בארץ כפ"ח. משמע לפי טעם זה שבא רש"י ללמוד שלא שלח משה לרגל משבט לוי. ופליאה היא זו דאין לשון רש"י משמע כן. ועוד י"ל קרי ביה רב הוא בפרשת שלח. ואולי הכי פירושו מגיד שלא היה שבט לוי עם ישר' בתוכחה זו דלשון ואקח מכם י"ב אנשים איש אחד לשבט מכל העומדים לפניו בתוכחה זו א"כ ע"כ לא היה שם שבט לוי שהרי ממנו לא שלח מרגל. והדין נותן כן שלא היה שבט לוי בתוכחה זו שלא חטא במרגלים כדכתוב בפ' שלח במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי. ופרש"י להוציא שבטו של לוי לפי שאין פקודיהם בני עשרים עכ"ל:

פסוק מד

כאשר תעשנה הדבורים. פי' ר"מ מקוצי כאשר תעשנה הדבורים מה דבורה כשאחת יוצאה כלן יוצאות אחריה כך הם כמו שנאמר בפרשת שלח וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה:

פרק ב

פסוק טז

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. פרש"י אבל משלוח המרגלים ועד כאן לא נאמר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל עכ"ל. והכי קאמר דבור משמע רבוי דברים והוא ענין חבה כמו שני אוהבים שמדברים זה עם זה בדברים מתוך חבה אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידה בעלמא. כפ"ח. עוד יש הפרש בין דבור לאמירה כמו שכתב ר' יוסף חזן מטרווי"יש בספרו ספר ידידות בשער שמוש היוצאים והעומדים וז"ל מצינו שרש אמר ושרש דבר שענין שניהם שוה ואעפ"כ יש חלוק ביניהם כי לעולם אצלי אמר צריך שתהא האמירה מפורשת לפניו או לאחריו כמו ויאמר אלהים יהי אור הרי הפסוק מפר' מה אמר ה' אחר מלת ויאמר ובפסוק הלהרגני אתה אומר האמירה מפורשת קודם השרש וכן לעולם יתנהג כך אבל שרש דבר אין צריך להתברר הדבר לא לפניו ולא לאחריו כמו שמצינו ובבא משה לדבר אתו וגו' וידבר אליו שבסוף אותו פסוק וכן ושפלת מארץ תדברי אמרתי ימים ידברו ועו' אחרים עכ"ל:

פסוק כח

אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היושבים בער וגו' משמע שהשבירו להם אוכל ומים. וק' שהרי כתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. וי"ל דקאי אסיפיה דקרא לא יבא עמוני על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואבי על דבר אשר שכר עליך את בלעם. והקשה ר"מ מקוצי על זה דאמ' פ' הערל גבי רות המואביה שבא דוד ממנה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ופריך אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני על אשר לא קדמו כתוב איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם משמע דאשר לא קדמו קאי נמי אמואב וא"כ הדרה קושי' לדוכתה. לכך נראה לפרש דוקא מואבים היושבים בער בלבד קדמו ולא מואבים היושבים במדינה אחרת ומ"מ נגזר על כלם שלא יבאו בקהל לפי שאין אנו יכולים להבחין בין מדינה למדינה. ולפי הנראה אין לתרץ שסוף המקרא כאשר עשו לי וגו' מוסב לענין סוף המקרא דלעיל הימנו ותחלתו מוסב לתחלת המקרא שלמעלה הימנו וה"ק אוכל בכסף תשבירני כאשר עשו לי בני עשו אשר מכרו לי אוכל ומים רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי המואבים היושבים בער אשר הניחוני לעבור דרך ארצם שהרי פירש"י בפ' חקת שלא באו לגבול מואב כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער מה אלו לא נתנום לעבור דרך ארצם אלא הקיפום סביב אף מואב כן. עכ"ד. אלא ע"כ צריך לומר כמו שפיר"י. עד"י ב"א. ואמנם מצאתי בסמ"ג בשם הר"ר יוסף מקרפנטרא"ס כי הטעם דעל דבר אשר לא קדמו הוא בעמון שהרי המואבים קדמו כמו שנא' אוכל בכסף תשבירני כאשר עשו לי וגו' והטעם השני דאשר שכר עליך בלעם לקללך הוא במואב וכמו שזה השני במואב לבד כך הטעם הראשון בעמון לבדו. ובשני הטעמים יש ללמוד שהנשים מותרות שאין דרכה לא לקדם ולא לשכור כדאיתא בירושלמי עכ"ד. הילכך הא דקאמר התם פ' הערל איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם ה"ק איש דרכו לקדם וכמו שאין דרכה של אשה לקדם כך אין דרכה של אשה לשכור הילכך מואבי ולא מואבית ולכך היה דוד כשר לבא בקהל ה' אבל ודאי על דבר אשר קדמו לא קאי אמואב כלל אלא אעמון:

פרק ג

פסוק יא

כי רק עוג מלך הבשן וגו' הנה ערשו ערש ברזל. מרוב עוצם גבורתו ולמה הכתוב מספר שבחו כדי להודיע גבורתו של משה וכן הכתוב מגיד שבחו וכח גבורתו של גלית להודיע גבורתו של דוד. וכדי להודיע כי חצי גבורתו לא ספר הכתוב שאין מספרין בכבוד הרשע וכן הוא ועץ חניתו וחץ חניתו קרי וארז"ל חצי שבחו אין כתוב כאן. כך מצא' בלקח טוב:

הלה היא ברבת בני עמון. כת' ר"מ מקוצי שלפי שהיה ירא עוג מפני ישראל נתן ערשו ברבת בני עמון שנא' אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה:

תשע אמות ארכה וד' אמות רחבה באמת איש. אין לתמוה איך היה שלא היה ערשו כי אם ט' אמות אורך וד' רוחב הלא היה עוג יותר ויותר כדמשמע במס' ברכות פ' הרואה שהרי פירש"י באמת איש באמת עוג עד"י ב"א. וי"מ ערשו שנבריי"ש בלע"ז לשון המוטל בעריסה:

פסוק כז

ואתחנן ושא עיניך ימה וצפונה וגו'. תימא מאי רבותא היא זו. וי"ל כדי שלא יהא נראה שמשה יהא מן המנאצים דכתיב וכל מנאצי לא יראוה. לכך אמר לו המקום ושא עיניך ורש"פ בע"א:

פרק ד

פסוק כח

אשר לא יאכלון ולא יריחון. וכי דרך אלוה לאכול ולהריח אלא מהו יאכלון ימחון אכילה וריח של קרבנות כדאמר ותצא אש ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וגו' ואכילת מזבח הוא אכילת גבוה וכד"א ריח ניחוח לה'. כך שמעתי:

פרק ה

פסוק ו

מבית עבדים. יש פירושים שכתו' בהם מבית עבדים ממקום שהייתם שם עבדים עכ"ל. ויש להקשות בפ' יתרו פרש"י מבית עבדים ולא עבדים לעבדים וי"ל דה"ק רש"י התם מבית עבדים מבית פרעה שהייתם עבדים לו או אינו אלא עבדים שהייתם עובדים לעבדיו כלומ' לא הייתם עבדים לו אלא לעבדיו בלבד. ת"ל ויפדך מבית עבדים ומבית פרעה. אמור מעתה עבדים לפרעה היו ולא עבדים לעבדים. כלומ' אף עבדי' למלך היו ולא עבדים לעבדיו בלבד ואעפ"כ הוציאם הקב"ה מתתת ידו כפ"ח. ואמנם יש פי' שכת' בהם מבית עבדים ממקום שהייתם שם עבדים ולהך לישנא לא ק' מידי למבין. ואולי לשון זה נכון וישר שהרי מתיישב עליו מה שכתוב בכל הפי' מבית עבדים כתרגומו מעבדותא למבין. אבל אינו מתישב כלל לאותו לשון אשר נוסדו עליו דעת חזקו' עד"י ב"א:

פסוק טז

למען יאריכון ימיך. ולהלן בשלוח הקן אמר והארכת ימים לו' לך אם תקיים מצות כבוד אב ואם הם יתפללו עליך שיאריכון ימיך כי יאריכון ימיך בא מבנין הפעיל היוצא באחרים בלע"ז פרונ"ט אלונגי"ר:

פסוק יט

קול גדול ולא יסף. פרש"י ללשון שני לא הוסיף להראות באותו פומבי. הקשה הרב רבי' אליקי' מהא דאמר בפ"ק דסנהדרין כל הנביאים נתנבאו ופסקו והם פי' אלדד ומידד נתנבאו ולא פסקו מנא לו אילימא מדכתוב ויתנבאו ולא יספו אלא מעתה קול גדול ולא יסף הכי נמי דלא אוסיף אלא דלא פסק הכי נמי דלא פסק. ולדברי רש"י מאי פריך אלא מעתה לימא אהכא נמי ותירץ דהכי פי' מנ"ל דכל הנביאים נתנבאו ופסקו מכל וכל אילימא מדכתב ויתנבאו ולא יספו דמשמע ולא יספו כלל אלא מעתה קול גדול ולא יסף הכי נמי דלא אוסיף כלל והלא קולו קיים לעולם אלא דלא פסק. כלו' לא יסף ר"ל לא הוסיף עוד להראות בפומבי אבל לא פסק מכל וכל הכא נמי ויתנבאו ולא יספו דלא פסק כלו' לא הוסיפו עוד בפומבי להתנבאות אבל לא מכל וכל. ומתרץ שם אלא מדכתב ויתנבאו ולא יספו כתוב אלדד ומידד מתנבאים במחנה כלו' מדשני קרא בדבוריה וכתב ויתנבאו ולא יספו ולא כתוב מתנבאים כמו באלדד ומידד דמשמע עדין הם מתנבאים ש"מ דלא יספו היינו דלא יספו להתנבאות כלל שפסקו מכל וכל עכ"ד:

פסוק כז

לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד כבר פי' הענין בפ' יתרו:

פרק ו

פסוק ט

מזוזת ביתך. פרש"י מזוזת כתו' שאין צריך אלא על האחת. תימ' דבמסורת הוא מלא בוי"ו בין ז' לתי"ו. וי"ל דמצינו שהתלמוד חלוק על המסורת כמו שפרש"י בפ' חיי:

פרק ז

פסוק יב

והיה עקב. כי תאמר פרש"י לשון דלמ' הוא וכו' ולא יתכן לפרשו באחת מן שאר הלשונות של כי שלא יפול עליו שוב לא תירא מהם עכ"ל. כבר כתבתי בפרשת וירא שמושי ד' לשונות של כי. הרף ממני ואשמידם כבר פירש"י פתרונו בפרשת תשא גבי ועתה הניחה לי וז"ל כבר פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם עכ"ל:

פרק ח

פסוק ח

ארץ חטה ושעירה וגפן וגו'. תימא היה לנו לברך על הפת בשבת וי"ט קודם ליין דמוקדם בפסוק מוקדם לברכה צ"ע ג"ן. ואולי י"ל דגם בכלל כן מכסין את הפת במפה ועתה היא כמי שאינה לפני המברך עד"י ב"א:

פרק ט

פסוק כב

ובתבערה ובמסה. י"ג תימה למה הפסיק הענין לכתוב ובתבערה י"ג כדפי' רש"י. ותירץ הר"ר אליקים וז"ל אמר רבו' ראויין היו ללקות בכלייה בתבערה ובמסה ובקברות התאוה כמו בחטאת העגל וכן מוכח בגופיה דקרא דכתיב ואתנפל וגו' ארבעים יום וגו' על כל חטאתם וגו'. מכלל דארבעים יום היו גם על שאר חטאות לכך הפסיק הענין והזכיר בתבערה ובמסה וגו' עכ"ל:

פרק י

פסוק כ

את ה' אלהיך תירא. פרש"י ותעבוד ותדבק בו ולאחר שיהיו כך כל המדות הללו אז בשמו תשבע עכ"ל כלומר מאחר שאתה ירא את שמו תהא זריז בשבועות כך פרש"י בפרשת ואתחנן:

פרק יא

פסוק כו

ראה אנכי. מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי. פרש"י הא למדת וכו' מכאן אמרו המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה עכ"ל. וק' שכבר למדנו כן בפ' שלח מכל אשר צוה וגו'. כמו שפי' שם. עד"י ב"א:

פסוק ל

דרך מבא השמש. פרש"י מה להלן מן הירדן לצד מערב וכו' הק' ר"ת מאורליי' מה שפרש"י דלא כמ"ד בסוטה דל"ג ע"ב פ' ואלו נאמרים מבא השמש היינו מערב סבר דהר עיבל היינו סמוך לירדן ודריש לקרא דאחרי דרך מבא השמש רחוק מן המערב ואיכא מ"ד מבא השמש היינו מזרח וסבר דהר עיבל רחוק מן הירדן צ"ע:

פרק יד

פסוק כג

ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וגו'. מקשי' העולם הלא הבכורות לכהנים. וי"ל שאז היו מפרישין ב' בכורות האחד ראשון לפטר רחם והוא אסור לזרים והשני ראשון לנולדים מן העדר והוא מותר לזרים. ובזה הכתוב אמר בשני ואכלת וזהו שיסד הפייט פטר חמור ושור בכורי רעתיך. והך קושיא תמצא דשייכא נמי בסמוך גבי כל הבכור דכתוב תאכל ומיהו לפרש"י דהתם משמע דהכא והתם איירי בבכור פטר רחם. ואכהן קאי תאכלנו דהתם ואכלת דהכא והא דכתוב בקרך וצאנך דמשמע דכהן אוכל בכור שנולד בעדרו ולא בכור שנולד בעדרו של ישראל ואולי י"ל דנקטיה משום לפני ה' לומר דאין כהן חייב לאכול בכורות לפני ה' אלא מאותם שנולדו בעדרו ואין להקשות קראי למה לי די"ל דהא אצטריך להקישא כדפי' התם והא דהתם אצטריך לגופיה:

פרק טו

פסוק ד

אפס כי לא יהיה בך אביון פרש"י ולהלן הוא אומ' לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים. אבל כשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם עכ"ל. ד"א שלא תאמר היאך אשמט את חובתי ונמצא שאני קרוב לבא לידי עניות לכך נאמר אפס כי לא יהיה בך אביון הבטיחך הכתו' שלא תביאך השמטת מלוה לידי עניות כך מצאתיו ומ"מ לא יחדל אביון מקרב הארץ כדי להרבות שכרינו בצדקה שאנו עושים לעניים כדי לפרנסם. וראיה לדברי בפ"ק דב"ב דתניא היה ר' מאיר אומר אם יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולהשיבך אם השם ית' אוהב עניים למה אינו מפרנסם אמור לו כדי להציל אותנו מדינה של גהינם. עד"י ב"א:

פסוק יז

ואף לאמתך תעשה כן. פרש"י תעניק לה. יכול אף לרציעה וכו'. ת"ל אם אמור יאמר העבד עבד נרצע ואין אמה נרצעת וא"ת ת"ל דאין אמה נרצעת מדכתוב ונתת באזנו ובדלת ודרשי' בפ"ק דקדושין אזנו של זה ולא אזנו של מוכר עצמו וממילא אמעוט אמה שאין ב"ד מוכרין אותה. וי"ל דרש"י פי' אליבא דמ"ד התם מוכר עצמו נרצע מג"ש דשכיר שכיר ולא דריש אזנו של זה עי"ל אפי' למאן דדריש התם אזנו של זה וגו' אצטריך העבד משום דאמה הוקשה למכרוהו ב"ד דכי ימכור במכרוהו ב"ד כת' הלכך הוה אמינא דנרצעת אי לאו מיעוטא דהעבד תירוץ זה אחרון מפו' בפ"ק דקדושין. ותירוץ ראשון ליתיה דהתם משמע דהך דרשא דהעבד הויא כמ"ד מוכר עצמו אינו נרצע מדרשא דאזנו של זה ולא של מוכר עצמו כי ימכר לך:

פסוק יח

משנה שכר שכיר וגו'. פרש"י מכאן אמרו עבד עברי עובד בין יום ובין לילה וזהו כפלים שבעבודות שכירי יום ומה היא עבודת לילה רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון עכ"ל. וק' תיפוק לי מאם אדוניו יתן לו אשה וגו' כמו שפרש"י שם וי"ל דבפ"ק דקדושין מצריך תרי קראי להך דרשא חד אדעתו ולחד בעל כרחו. ומשמע התם דצריכי הני תרי קראי למ"ד מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ורש"י פי' אליבא דההוא תנא שהרי דרשא דהעבד שהביא רש"י הכא אתיא כההוא תנא כדמשמע התם ועוד מפרש התם דלמ"ד מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מג"ש דשכיר שכיר ולא דרש ואם אדניו יתן לו אלא למוכר עצמו דריש מדעתו מגופיה דקרא ואם אדניו ובעל כרחו מייתורא דלו ומוקים קרא דכי משני לדרשא אחריתי ור"מ מקוצי פי' כי משנה שכר שכיר שהרי ג' שנים שני שכיר כדכתוב בישעיה שלש שנים כשני שכיר וזה עבדך שש שנים:

פרק טז

פסוק ד

ולא ילין פרש"י אזהר' למותי' פסח דורוח לפי שלא נאמר אלא פסח מצרים. וק' לחזקו' שהרי כתוב בפ' תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. וי"ל שלא ילין שבפר' תשא בא ללמד על אמורי פסח שנפסלין בלינה כמו שפרש"י שם. אבל ולא ילין האמור כאן בא ללמד על בשר הפסח שהוא בבל תותירו מעלות השחר ואילך עד"י ב"א. עוד פרש"י בחגיגת י"ד הכתוב מדבר למד עליה שנאכלת לב' ימים ולילה אחת וכו' כבר פרשתי הענין בפ' צו:

פסוק ז

ופנית בבקר והלכת לאהליך. תימא למה כתב בפסח ופנית יותר משאר רגלים ותירץ ר"ת מאוריי' לפי שאין בין פסח לשבועות רק שש שבועות בלבד הוצרך לומר בפסח ופנית בבקר לומר שתחזור מיד אחר הרגל לביתך ואח"כ תחזור מיד לירושלים להיות שם בעצרת וקשה שהרי ירושלים באמצע ארץ ישראל וארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה הרי מירושלים עד קצה הארץ מאתים פרסאות ומהלך אדם בינוניי' פרסאות ביום הרי שצריך מהלך מ' יום ללכת מירושלים עד קצה הארץ ולחזור לירושלים ואם כן העומדים בחוצה לארץ היאך היו מגיעים לירושלים בחג שבועות. וי"ל שהיו הולכים מסלות ישרות למבין. כ"פ התוס' בפ"ב דב"מ גבי קושיא אחרת כדומה להאי:

פסוק ח

ששת ימים תאכל מצות. פרש"י ובמקום אחר הוא אומר שבעה ימים שבעה מן הישן וששה מן החדש עכ"ל. וק' תיפוק לי' מלחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה משמע שאסור לאכול חדש רק ששה ימים ותירץ רבינו יוסף מני"קולא דאי לאו ששת ימים וגו' ה"א דאתי קרא דבערב תאכלו מצות ודחי לא תעשה דחדש ונפקא מינה היכא דלא מצי כלל ט"ו בניסן אלא החדש שיטול ממנו אפי' קודם הקרבתו קמ"ל ששת ימים וכו' דמשמע ששת ולא שבעת ימים ולאו הבא מכלל עשה עשה והשתא איכא לאו ועשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. עוד פרש"י כאן למד על אכילת מצה שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים שהרי עצמו יצא מן הכלל ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא וכו' כבר פירשתי הענין בפרשת בא:

פסוק יב

וזכרת כי עבד היית במצרים. תימ' מה ענין יציאת מצרים אצל שבועות. וי"ל שלא תאמר היאך אעלה ואתבטל מן הקציר לכך נאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לא היה לך כלום עד שחננך הבורא יתב' כפר"מ מקוצי:

פרק יז

פסוק יא

ולא תסור ימין ושמאל. פירש"י אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהיא ימין וכ"ש כשאומרים על ימין ימין ועל שמאל שמאל עכ"ל. תימא וכי שומעין לחכם שאומר על טמא טהור ועל אסור מותר אלא ע"כ פתרונו על גזרות חכמים ותקנותם על ימין שהוא שמאל כגון תקיעת שופר שאינה דוחה שבת וכן הרבה ועל שמאל שהוא ימין כגון שניות לעריות וכן הרבה עד"י ב"א:

פסוק יג

וכל ישראל ישמעו וייראו. פירש"י מכאן שממתינין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל עכ"ל. וקשה שהרי בפ' תצא פירש"י גבי בן סורר ומורה שצריך הכרזה בב"ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה ומ"ש מהא. ותירץ ר"מ מקוצי דשאני זקן ממרא שלא היה נהרג אלא בב"ד הגדול שבירושלים ששם היו הולכים לרגל. ומ"מ קשה שהרי בפ' אלו הן הנחנקים אמרינן גבי זקן ממרא שכותבים ושולחים בכל המקומות. וי"ל דהיי' אליבא דר' יהודה שדורש כן מדכתו' וכל ישראל ישמעו וייראו ולא כתוב יראו וייראו. אבל רש"י פי' כאן אליבא דר' עקיבא דפליג התם על ר' יהודה:

פסוק טז

ולא ישיב את העם מצרימה וגו'. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. גרסי' בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטי' ולסתור' ולכבוש הארץ ויש תימ' על כמה קהלות השוכנים שם גם הרמב"ם הלך ולמד שם. ושמא טעמו מפני שהלך סנחריב ובלבל כל העולם וגם מצרים נתבלבלה כדאית' בקדושין א"ל ר' עקיבא למנימין המצרי כבר עלה סנחריב ובלבל וכו'. אמנם מצינו ר"ג ור' יהושע שנחלקו עליו במס' ידים בתוספות אומ' שם למצרים נתן הקב"ה קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבוץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם. גם בסוכה פ' החליל אומ' ואלכסנדריא של מצרים מאי טעמ' איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ואותו מעשה היה אחר בלבול סנחריב ואין לו טעם להתיר. א"ל נפרש כפי' הר"ר אליעזר ממיץ לא תוסיפון וגו' לא אסרה תורה אלא בדרך כלומ' מארץ ישראל לארץ מצרים אבל משאר ארצות מותר כך מצאתי בסמ"ג אשר יסד ר"מ מקוצי:

פרק יח

פסוק ד

ראשית דגנך תירושך. פירש"י עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים בינונית אחד מחמשים. במס' תרומות בירושלמי מוכיח הכל מקראי דאיתא התם וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים. אמר שמואל תן ששית על וששיתם פי' ששית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאין והחומר ל' סאין הרי לך עין רעה אחת מס'. וכשתתן ששית על וששיתם הרי ג' שתותין הם סאה וחצי סאה לס' הרי לך עין יפה אחת מארבעים. וקאמר התם בינונית מניין א"ר לוי כתוב וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה מה זה אחד מחמשים אף כל מה שתאחז אחד מחמשים. וכל זה אינו אלא אסמכתא דהיינו שמואל דהתם דאלו שמואל סובר כתלמוד שלנו דחטה פוטרת הכרי לשון שטת שנ"ץ בפרק שני דקדושין הוזקקתי לכתוב כל זה לפי שלא סמך רש"י על המקרא רק מעין רעה שהוא אחד מס':

פסוק יא

ודורש אל המתים. פרש"י כגון המעלה בזכורו והנשאל בגולגולת המת עכ"ל. בפ' ד' מיתות פרש"י וז"ל בזכורו מעלה ומושיב המת על זכרותו. בגלגלת המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו על הן הן ועל לאו לאו:

פרק יט

פסוק יט

כאשר זמם. פרש"י ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. קתני התם במס' מכות פ' אין העדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין שהרי הצדוקים אומ' עד שיהרג שנ' נפש תחת נפש אמרו להם חכמי' כתו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים אח"כ למה נאמ' נפש תחת נפש יכול משקבלו עדותן הרגו ת"ל נפש וגו' הא אין נהרגין עד שיגמור הדין והיינו טעמ' דלא הרגו נהרגין משום דרצה ה' שתהיה להם כפרה על עברה גדולה שהעידו עדות שקר והמיתה היא מכפרת עליהם. אבל הרגו אין נהרגין כי מאחר שעשו עבירה גדולה כל כך שנהרג ע"י עדותן לא רצה ה' שתהיה להם כפרה:

פרק כ

פסוק ה

מי האיש אשר בנה וגו'. תימ' למה הקפיד הכתוב על אלו יותר ממי שנולד בכור ולא פדאו או קנה לו טלית ולא תלה בו ציצית וכן הרבה. וי"ל ראה משה רבי' שהיה עתיד להוכיח ישראל בתוכחות בג' דברים הללו כדכת' אשה תארש ואיש אחר ישגלה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו. לפי' היה מזהיר ישרא' ואומר מי שיש לו אחת משלש' דברים הללו אל ילך במלחמה שאם ח"ו ינגף יאמרו ישראל כבר התחיל בנו קללת משה ומעתה אין לנו תקומה לפניהם. כ"פ ר"מ מקוצי:

פסוק יא

והיה כל העם הנמצא בה. פירש"י אפי' אתה מוצא בה מז' אומות שנצטוית להחרימם אתה רשאי לקיימם עכ"ל. הקשה ר"ת מאורליי' הרי למדנו כן בפ' תצא מן ושבית שביו כמו שפירש"י ואם כן תרי קראי למה לי צ"ע:

פרק כא

פסוק ד

וערפו פירש"י בקופיץ קופץ את ערפה בקופיץ וכו' שלא הניחוהו לעשות פירות עכ"ל. וה"ק שלא הניחוהו לקיים מצות. והמפרשו שלא הניחוהו להוליד בנים טועה. דאיתא פ' בתרא דסוטה על זה מאי היא אילימא פרייה ורבייה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות. כ"פ רבי' אליקים:

פסוק ח

כפר לעמך ישראל. תימא כיון שאמרו ידינו לא שפכה מאי כפרה שייכא. וי"ל משום דכל ישראל ערבים זה לזה. ולפי פשוטו כפר כמו גלה כלו' גלה לעמך מי הרוצח שכל זמן שלא נודע מי הרגו גואל הדם ימית את מי שאין דינו למות. וכן מצינו בישעיה וכפר בריתכם את מות שהוא כמו וגלה כמו שת"י ב"ע. כפר"מ מקוצי. לכך צוה המקום לקחת עגלת בקר אשר לא עבד בה ולא משכה בעול ולערפה בנחל שלא יעבד להראות לעולם סימן ואות שכשם שהעגלה תמה והקרקע תמה כן אנו תמימים ונקיים מן החלל הזה. ולכך היו זקני העיר רוחצין את ידיהם להראות שכשם שידינו נקיות מכל סחי ומאוס כך אנו נקיים מן החלל הזה. ומכאן רמז לרחוץ ידים כשמת מת אחד בעיר כי לא מטהרה הוא שהרי אויר חוצה לארץ מטמא אלא רמז לידינו לא שפכו את הדם הזה. כפר"ת מאורליי':

פסוק ט

ואתה תבער הדם הנקי. תימא היה לו לומר את דם הרוצח. י"ל דקאי אנרצח והכי פי' כשתמצא ההורג אז ישקוט הדם שלא יבצבץ. ד"א ואתה תבער כלומר כאשר תעשה הטוב והישר כהלכה יתבער הדם שתכיר הרוצח מתוך העדות וכו'. וצוה הקב"ה להביא עגלה ערופה כדי שיהיה קול לנרצח שמתוך כך יבאו מכיריו ולא תהיה אשתו עגונה:

פסוק י

כי תצא למלחמה. פירש"י לרבות כנענים שבתוכה אע"פ שהם משבעה עממים ועל זה אמר ולקחת לך לאשה. ואצטריך קרא דלעיל והיה כל העם הנמצא בה וגו'. שאם לא היה זה הכתוב הייתי אומר מה שהתיר כאן משום יצר הרע אבל בעלמא לא. ואם לא היה קורא ושבית שביו מכח והיה כל העם הנמצא בה וגו'. לא הייתי יודע התר ביפת תאר כי נראה כאלו היה עושה בעל כרחו ועוד דאותו פסוק אינו משתדל כלל באישות כי אם בעבדות להכי כתב שניהם:

על אויביך. אבל שאינו אויביך לא דהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין והא דאמר טוב שבעכו"ם הרוג היינו דוקא במלחמה. וא"ת למה נסמכה פ' כי תצא לפ' עגלה ערופה. וי"ל שבעכו"ם אין דין עגלה ערופה ולא כמו שדרש שאול המלך ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה ובזה טעה והחייה אגג מלך עמלק. וכתוב וירב בנחל על עסק נחל:

ושבית שביו. פירש"י לרבות כנענים אע"פ שהם מז' אומות. ותימא והא בז' אומות נאמר לא תחיה כל נשמה. וי"ל לרבות כנענים שנשאו נשים מאומה אחרת ומהם הולידו בנות והם מתיחסות אחר אמן ולא אחר אביהם דאמרינן ולדה כמוה ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה ומותרות לקיים ביפת תואר אבל כנעני הבא על הכנענית וילדו בת ונתיישב שם אסור ביפת תאר דכתיב לא תחיה כל נשמה:

פסוק יא

ולקחת לך. פי' וחשבתה בלבך לקחתה לך לאשה כמו ואקח אותה לי לאשה. ויגיד זה דכתו' ובעלתה והיתה לך לאשה מכלל דעד השתא לאו אשתו היא. י"מ שביאה ראשונה מותרת מיד. וא"ת ולר' שמעון בר' אליעזר דאמר כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם בת חורין אם כן יעשה זה ולא יבא עליה באסור. וי"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אם אינו יכול להמתין יבא עליה מיד ולמ"ד שאינו יכול לבא עליה עד לאחר כל המעשה א"כ לית ליה לר' יכפונה ויטבילנה ולדידיה הא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. בקדושי' בעי כהן מהו ביפת תאר משום דרבי בהו מצות יתירות להכי בעי ואיכא תרי לשני התם איכא דאמרי בביאה ראשונה וכולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה שנייה. ואיכא דאמרי בביאה שנייה כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ראשונה. והקשה הר"ר יהודה מאי בעי פשיטא דשרי דהא פינחס היה עמהם והוא היה משוח מלחמה דכתוב וישלח אותם ואת פינחס ועל כלם נאמר ושבית שביו הרי הותרה יפת תאר לכהן ובענין זה אמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דגיורת פחותה מבת ג' מותרת לכהונה דכתי' החיו לכם ופינחס היה עמהם אלא עמד על הספר. ואני שמעתי דבירושלמי אמר דלא הותרה יפת תאר עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו:

פסוק יב

והבאתה אל תוך ביתך. פירש"י שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה כיון שהותרה לו. פ"א שלא יטול חליצתה בגדים נאים שעליה וה"ק קרא והבאתה אל תוך ביתך ואח"כ והסירה אבל הפשט כך הוא והבאתה אל תוך ביתך מאחר שהיא אשתך לא תבזנה להניחה בבית אח':

וגלחה את ראשה. כמין מצורע ואף הזאה ג' וז' טעונה כדין לוקחה בשבי כדמפרש במכות:

פסוק יג

והסירה את שמלת שביה. לפי ששמשה בהם ע"ז ואינו נכון שתשמש בהם לפני המקום לכך אמר יעקב הסירו וגו' והחליפו שמלותיכם. ואלו היה יכול לימול לדבה ולדבות שרירות לבם הרע היה דין אך ישנה במה שיוכל לשנות. תימא לר' שמעון דאמר כופה ומטבילה בשם עבדות א"כ היאך תמצא ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל שעה תעשה כן. ותירץ ר"י מה שצריך להמתין ירח ימים כגון שלא החזיק בה מתחלה לשם עבדות דר' אליעזר קאמר שהחזיק בה מתחלה לשם עבדות:

ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו'. אפי' מאן דשרי ביאה ראשונה לאלתר ביאה לשם אישות לא שרי אלא לאחר כל המעשים האלו. והקשה ר"ת תמר בת יפת תאר היתה והיאך אמרה לאמנון דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם דוד לא בא עליה אלא לאחר כל המעשים הנה נאמר כי אז היתה גיורת גמורה אם כן היתה אחות אמנון מן האב ואיך היתה מותרת לו. עוד מפרש ר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה וביאה שנייה אחר כל המעשים. והא דאמ' שלא ילחצנה במלחמה פי' אם ישהא במלחמה ג' חדשים לא יכופנה לעשות כל המעשים כדי לבא עליה שנייה. ולפיכך יש ליישב שמא אם תאמר נתעברה מעכו"ם (ממנה) קודם (שיבם ביאה עליה) דוד להכי שריא לאמנון ומה שקרא אותה בת מלך לפי שדוד גדלה וא"ת שביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים מהו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע והלא אסורה היא עד לאחר כל המעשים. וי"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לכוף את [יצה"ר] למי שאין לו. וא"ת אם ביאה ראשונה לא שריא עד לאחר כל המעשים א"כ הויא בת חורין גמורה מה הוצרכה אז תורה להתיר כנגד יצר הרע. והר"ר אליקים תירץ לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אם אינו יכול לכוף את יצרו. וראיה מספרי דפי' כי תראה חמור שונאך וכתוב כי תראה שור אחיך ומשני לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלבו נוקפו נגדו לעזור לו אבל מצוה משונאו כדי לכוף את יצרו. כפ"ח:

פרק כג

פסוק א

אשת אפי' אשת איש. תימא האי מקרא דואשר ינאף את אשת רעהו נפקא פרט לאשת עכו"ם. ותי' הר"ר אליקים כדאמרינן בסנהדרין גזל דמאי אילימא גזל דיפת תאר וקרוי גזל שגזל את אשתו והא אמרי דאסור להכי אצטריך קרא להתיר. ועוד י"ל דהאי קרא סמיך דדרשי' אשת אפי' אשת איש משום דכת' אשת רעהו. וי"מ דמאשת ממעט רק מיתה אבל לאו מיהא איכא קמ"ל אשת דאפי' לאו ליתא. והא ליתא דבמס' ע"ז מחייב הבא על העכו"ם משום נשג"ז דמשמע דמדאורייתא אין בה אסור א"כ מאי צריך קרא כיון דליכא אסור אלא דרבנן. ור"ת תירץ דאי לאו קרא דאשת הו"א דאשת איש עכו"ם קאי עלה בעשה ודבק באשתו ולא באשת חבירו קמ"ל דאפי' עשה ליכא:

פסוק כה

רעך משמע שאסר בכאן דוקא דבר שגדולו מן הארץ אבל לא חולב ומגבן שאין גדולו מן הארץ שהרי י"ל דכוליה קרא דבדינין לאו להכי הוא דאתא דהא איכא לש ומקטף ובודל בתמרים ובגרוגרות דמפקי מניה. ומה שהקשה שם התלמוד היינו לפי לשון הברייתא דמוקים כל קרא לחולב ולמגבן והכי מתרץ התם על זה. סד"א הואיל וכתו' קמה קמה ג' פעמים לרבי נמי מידי דלאו גדולי קרקע קמ"ל. אבל רש"י פי' שיטתו על פי הספרי. וגם מה שפירש"י שור להוציא את האדם פי' כן על פי הספרי וז"ל שור אי אתה חוסם אבל אתה חוסם אדם עכ"ל. והניח שטת התלמוד דמפיק ליה להאי דרשא מן כנפשך דכתו' גבי כרם דקאמר מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור עד"י ב"א:

פרק כה

פסוק ו

והיה הבכור אשר תלד. פירש"י גדול האחין הוא וכו' אשר תלד פרט לאילונית עכ"ל והכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור האי יבם יהיה הבכור אשר תלד. האי יבמה תהא ראוי' לילד פרט לאילונית כפירש"י בפ' ב' דיבמות:

פסוק ז

לא אבה יבמי. י"מ יבמי כמו יבמני. ואינו נכון כי כן כתוב בספר ידידות בשער תהלוכות הבנונים הבנוים במלת המקור שהוא במלת כל כינוי אותו המחובר במלת המקור יבא לעולם בנו"ן וביו"ד. ואל תשיבני ביום פקדי לבלתי הפכי ועוד רבים כי כלל הדבר כן הוא לעולם כשהכנוי סימן הפעול אז תבא שם הנו"ן עם היו"ד וכשהכנוי סימן הפעיל אז תסור הנו"ן ותשאר היו"ד לבדה עכ"ד. ועל פי דבריו כרתו ברי' במלת ולא אבה יבמי להיות היו"ד שניה יתירה ופתרונו יבמו ליבם שאלו היה יבמי כמו ליבם אותי היה לו לכתוב יבמני כי הכינוי שלו הוא סימן הפעול. עד"י ב"א:

פרק כו

פסוק א

והיה כי תבא ולקחת מראשית. פירש"י ולא כל ראשי' ואין כל פירות חייבות בבכורים אלא שבעה מינים בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש מה להלן ז' מינין אף כאן ז' מינין. הא למה לי מראשית הא מגז"ש דארץ ארץ נפקא לן שאין כל הפירות שוות בבכורים ותירץ ר"ת מאורלייאנ"ס דאי לאו קרא ה"א דצריך להביא בכורים מכל מינים קמ"ל מראשית ולא כל ראשית לומר שאינו צריך להביא אלא ממין אחד מז' מינים איזה מהם יבכר תחלה. ולכך תירץ הר"ר אהרן מקוטבוייר"א מה שתמהים העולם על דברי רש"י אם מי שיש לו מכל ז' מינים לא יהיה כל הקיץ בביתו אלא בירושלים אלא ודאי אין צריך להביא מכלם אלא מאחד מהם וזה שפירש"י וז"ל הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתים. ופי' חזקוני מפרש מראשית ולא כל ראשית כלומר אינך צריך להביא של כל אילן אלא מקצתו עכ"ד. ואולי יש סעד לדברי מתוך סמ"ג וז"ל מראשית עריסותיכם וגו' ולא כל ראשית מכאן העושה כל עסתו חלה וכל גרנו תרומה אין בדבריו כלו' עכ"ל אף זה פתרונו כן עד"י ב"א:

פסוק י

והנחתו פיר"י מכאן שנוטלו בידו אחר הנחת כהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף עכ"ל. וקשה דר' אליעזר דריש תנופה מן ולקח הכהן הטנא מידך והנחתו דהכ' להנחה וסובר דהנחה מעכבת מדשנ' עליו הכתוב לעכב והניחו והנחתו. ור' יהודה תנופה מן והנחתו והניחו לפני להנחה וסובר דלא מעכבא וא"כ מה שפירש"י וחוזר ומניף לא כר' אליעזר ולא כר' יהודה קושי' בפשטי ר"מ מקוצי. ואולי מה שפירש"י על פי הספרי וז"ל והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעון ב' הנחות אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה עכ"ל עד"י ב"א:

פסוק יד

ולא נתתי ממנו למת. פירש"י לעשות לו ארון ותכריכין עכ"ל. והק' ר"ת מאורליי' דאמרינן בש"ס מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנא' לא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואיזה הוי אומר זה סיכה ששוה בחיים ובמתים ופריך ואימא ליקח ממנו ארון ותכריכין ומשני ממנו מגופו משמע דקרא לא אתא לרבות לעשות ממנו ארון ותכריכין. ואומר הר"ר אליקים דהכי פריך התם ואימא ליקח ממנו ארון ותכריכין אימא דקרא להכי דוקא אתא ולא תיתי מניה סיכה ומשני ממנו ומגופו כלומר ואית לרבות נמי סיכה מיתורא דממנו דלשון ממנו משמע מגופו של מעשר שני. ושוב מצאתי כתו' בתו' משיטת שנ"ץ וז"ל ואימא להכי דוקא הוא דאתא אבל סיכה אסור שמבערו בטומאה ומשני ממנו מגופו ומשמע נמי סיכה עכ"ל:

פרק כז

פסוק ב

והקמות לך אבנים. פירש"י בירדן ואח"כ תוציא אחרות וכו'. נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים הם י"ב בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל וכו' כדאיתא בסוטה עכ"ל. וקשה לחזקוני דמשמע בסוטה לאידך גיסא דקאמר ר' נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים הם אחד שהקים משה בארץ מואב וכו' וצ"ע:

פסוק יב

אלה יעמדו לברך את העם וגו'. פירש"י ששה שבטים וכו' והכהנים והלוים והארון למטה. וא"ת והרי הלוים היו עומדים למעלה על הר גרזים שנא' אלה יעמדו על הר גריזים וגו' שמעון לוי ויהודה. וי"ל כבר הרגיש התלמוד בזה בסוטה דתניא התם ר' אליעזר אומר אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר למעלה ואי אפשר לומר למעלה שכבר נאמר למטה הא כיצד זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה. ר' יאשיה אומר כל הראוי לשרת למטה והשאר למעלה עכ"ל:

פסוק יג

ואלה יעמדו על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי אמר הר"ר ברכיה נקדן ז"ל כי על הברכה יהיו בני הגברות מלבד ראובן וזבולון שהיו על הקללה עם ד' בני השפחות זבולון לפי שהיה הצעיר מבני אמו. וראובן לפי שבלבל יצועי אביו היה על הקללה כדי שיאמר אמן כשיאמרו ארור שוכב עם אשת אביו כפר"מ מקוצי. והי"א ארורים שיש כאן הם בעבירות שבסתר לבד שפעמים בסתר ופעמים בגלוי וזהו ע"ז ומכה רעהו והטעם מפני שהעבירות שבגלוי לא היה צריך לקלל שהרי ב"ד מענישים עליהם ותדע שהרי לא נאמר כאן ארור שוכב עם אשת רעהו לפי שעתיד להגלות דמה היה לו ליכנס בבית אחרים כפר"מ מקוצי:

פרק כט

פסוק ט

אתם נצבים הנסתרות לה' אלהינו. פירש"י וא"ת מה בידינו לעשות וכו'. אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לה' אלהינו והוא יפרע אותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש הרבים עד שעברו הירדן וקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ונעשו ערבים זה לזה עכ"ל. היינו כר' נחמיה דאמר כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן כך לשון הברייתא בפ' נגמר הדין ופירש"י שם וז"ל כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם שהרי כבר נאמר עד עולם ואי לאו אפטורא דנסתרות קאי לאשמועינן דעד עולם תנהוג מדה זו דלא תימא משעברו את הירדן וקבלו עליהם ערבות יענשו זה על זה למה לי דכתביה אי משום חיובא דנגלות פשיטא דעונש של עכשיו ינהוג לעולם דמה לו' לפסוק כך לא ענש את האחרים על עונשין שבגלוי עד שעברו את הירדן אלא הנקודה למדתך דהא כתוב והנגלות לנו ולבנינו לא עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט עכ"ל. והנקודה של עד מלמדת שאין כאן מקומו של עד עולם דקאי אנסתרות לומר דמדה זו נוהגת לעולם ועד עולם ואע"ג דבלא נקודת העין ידעתי דקאי אנסתרות דאי אנגלות פשיטא כדפירש"י מ"מ משמע לשון טעות לכתוב עד עולם גבי דנגלות ולכך נקוד לומר שאין זה מקומו וכך פי' רבי' הושעיא הלוי. ולדבריו יתיישבו דברי חזקוני אשר בפ' וירא גבי ויאמרו אליו איה שרה אשתך למבין שם בדבריו הרי לך דברי רש"י אליבא דר' נחמיה אבל ר' יהודה חולק עליו ואומר שענש גם על הנסתרות משעברו את הירדן ולכך נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד כמו שפי' שם רש"י ור"ת אך אין צריך להאריך כאן בזה. ובשם הר"מ רוטנבור"ק שמעתי דלכך נקיד על ע' שבעד לומר לך דהנגלות אין לנו ולבנינו עד סוף ע' והם ע' יום מיום שנא' משנה תורה עד שכרתו ברית בהר גריזים ובהר עיבל דכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו' ובעשר לחדש ניסן של אחריו עלו ישראל מן הירדן כדאיתא בס' יהושע ולמחרתו כרתו הברית בהר גריזים ובהר עיבל הרי ל' יום משבט המלא וכ"ט מאדר החסר וי"א ימים מניסן הרי ע' יום כך שמעתי. וכך ניחא מה שמקשים איך למד נקוד שעל לנו ולבנינו דלא יענשו על הנגלות עד שכרתו ברית כדפי' הרב כאן נהי דכל נקודה למעט כדפי' בפ' נגמר הדין מ"מ מנא לן דבאותו יום בצמצום התחיל העונש אימא דקודם לכן התחילה או אחר כן אבל למאי דפרישית לעיל ניחא:

פרק לא

פסוק טז

אלהי נכר הארץ. פירש"י גויי הארץ עכ"ל. בא ללמדנו שאין לפרש אלהי שהוא נכר שאם כן היה לו לכתוב אלהים נכרים שהרי אלהים לשון רבים. כ"פ הר"ר אליקים. ועוד דא"כ הוה לו לכתוב אלוה נכר הארץ כי אין לך אלוה שאינו דבוק כמו האלהי העמים שהוא כמו מאלהים של העמים אף זה כיוצא בו אלהים של נכר הארץ עד"י ב"א:

פסוק יז

והיה לאכול. פירש"י ת"א ויהא למנבז ולפי דבריו לשון כליון הוא כמו כי תאכלנו האש הגדולה שבפ' ואתחנן ומ"מ ק' לי הלשון קצר דהיה לו לכתוב והיה לאכול כי לשון לאכול משמע שיאכל העם דבר אחר ופתרונו שיהא העם נאכל ואין לומר שהוא על דרך מעות לא יוכל לתקון שהוא כמו להתקן שהרי יש לפרש שם שהמקר' קצר הוא מעות לא יוכל המתקן לתקון כמו שפירש"י בפ' בא גבי ולא יוכל לראות את הארץ. אבל הכא אין לומר דהעקרא חסר הוא ופתרונו והיה האוכל לאכול דאם כן לא יתכן לומר אחריו ומצאוהו רעות רבות וגם אין הלשון משמע כן עד"י ב"א:

פרק לב

פסוק א

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. הקשה ר' ברוך בר' יצחק מה נשתנית שירה זו מכל השירות שבתורה שאין לך שירה שאין שם האומרה נזכר בה כמו אז ישיר ישראל ותשר דבורה וידבר דוד וכאן מי נזכר. ותירץ כי גם בזה נראה משה בראשי פסוקים [ה'] של האזינו. (של יערוף כמטר). כי של כי שם ה' אקרא. ה' של הצור אלו האותיות עולות כמנין מ'. שי"ן של שחת לו. ה' של הלה' תגמלו זאת הרי משה. ולפי שיש בשירה זו קשות לא נאמר בו שמו אלא ברמז:

פסוק יח

צור ילדך תשי. היו"ד זעירא תש ידי הצייר לפי שצורת הולד נכר למ' יום והנואף בא על אותה אשה ומטריח הצייר שצר בתחלה כדמותו לצייר כדמות הנואף. כפר"מ מקוצי:

פסוק לט

ראו עתה כי אני אני הוא. אני הראשון מוסב על ענין אני אמית והשני מוסב על ואני ארפא כפר"מ מקוצי:

ואין אלהים עמדי. אומר הר"ר ברכיה הנקדן לפי שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם לשון רבים ישיב הקב"ה אין אלהים עמדי ולפי שאמר האויבים ישתו יין נסיכם אמר הקב"ה אשכיר חצי מדם כלומר איני שותה כאשר אמרתם אבל אשכיר חצי מדם שישתו דמכם עד שישתכרו ולפי שאמרו אשר חלב זבחימו יאכלו אמר הקב"ה איני אוכל אבל חרבי תאכל בשר. כפר"מ מקוצי:

פסוק מג

ונקם ישיב לצריו. פירש"י על הגזל ועל החמס כענין מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה וגו' למען לא יפליא בעיני רואי דברי רש"י הרי סוף אותו פסוק מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם א"כ אין זה החמס אלא שפיכות דמים בעבור כן הוצרכתי לכתוב שבסוף מס' ב"ק דורש ר' יוחנן מאותו פסוק כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו נוטל נשמתו הרי לך שהכתוב מדבר בחמס אעפ"כ שכתוב בו שפיכות דמים. כ"פ ר"ת מאורליינא"ס:

תוכן העניינים

ריב"א על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה