אור ברסלב

ריב"א על התורה· רבנו יהודה ב"ר אליעזר

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק כ

ויהיו בני ראובן בכור וגו' לגולגלותם וגו' בכל השבטים לא נאמרו לגולגלותם חוץ מאלו לפי שהיו צריכין לכפרה ראובן על שבלבל יצועי אביו ושמעון על שנשא דינה אחותו כמו שפי' בפר' ויגש ולמ"ד בפ' ארבע מיתות גם אחותו מן האם מותרת לבני נח י"ל ששמעון צריך כפרה על מה שעשה עם לוי במעשה יוסף ובשכם וכבר נתכפר אותו עון ללוי במעשה העגל שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי אבל שמעון היה צריך כפרה וכבר מפרש הענין בג"ה הענין בפרש' ברכה:

פסוק מד

אשר פקד משה ואהרן לומ' שלא נמנה עם הלוים. לא הבנתי דכל נקוד מכחיש קצת הכתב כגון נקוד דעל ובקומה דפרש' וירא ודעל וישקהו דפר' וישלח ודעל לבנינו דפר' נצבים וכן הרבה כי טעם מדרש הנקוד לפי שעושה הכתב כאלו הוא דחוק וכאן אינו כן שהרי כתי' אשר פקד משה ואהרן ולא כתוב אשר נפקד ואולי אם נאמר דמה שפירש הקונ' שלא נמנה היינו לשון מנוי נימא דמכחיש קצת הכתב שהרי כתו' אשר פקד משה ואהרן על פי הש' אך ק' קצת דא"כ היה לו לרש"י לפרש שלא נמנה על מנין הלוי' כי כן הלשון נופל על לשון מנוי מ"ד:

פסוק מט

אך את מטה לוי לא תפקוד פרש"י כדאי הוא לגיון מלך להיו' נמנה לבדו ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמ' לא יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל. ד"א את מטה לוי לא תפקוד לפי שפקדת המשכן עליהם לפיכך לא יצאו בצבא ואני אומ' לפי שהיו שומרי הכלים כמו שמפרש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו כדרך יושבי על הכלים כך פר"מ מקוצי:

פסוק נ

ואתה הפקד את הלוים. פי' הקו' כתרגו' מני לשון מנוי ושררה לא הבנתי איך התרגום מוכיח כן שהרי אינו מחלק בתרג' מלשו' פקידה בין אותו שהוא ל' מנוי וחשבון כי תרגו' של פקוד את בני לוי הוא מני וכן כלם ואם נאמ' דכ"ף בתרגו' טעות סופר הוא וראוי ליכתב תרגומו מני בלא כ"ף ועל לשון התרגו' שיש לו שני פנים בא רש"י לפרש גם פתרונו אולי ניחא והרבה כיוצא בו מצינו בפ' מקץ עד"י:

פרק ג

פסוק א

במדבר סיני ואלה שמות האנשים כאן מנאן בסדר תולדותם ובפר' דגלים ובסדר פקודי מנה גד אחר שמעון יש לתת טעם בדבר שבסדר דגלים מנה ראובן תחלה שהיה בכור ואחריו שמעון שנולד אחריו ואחריו גד בכור שפחת לאה ולא צרף שבט יהודה עם דגל ראובן אלא שבט גד שנחלתו היתה עם נחלת ראובן שנ' כי לקחו בני הראובני והגדי לבית אבותם נחלתם וגו'. וא"ת אם כן היה לו לצרף שבט מנשה עם דגל ראובן. וי"ל בזה אין להקפיד שהרי לא היה אלא חצי נחלת שבט מנשה עם נחלת ראובן. וטוב לנו לצרף שני בני רחל בדגל אחד מלשומם בשני דגלים כך שמעתי בשם ר"ת מאורליי':

פסוק ד

וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר וגו'. מלמד שאם היו להם בנים היו קודמים לאחיהם לקח טוב:

פסוק נ

חמשה וששים אלף ושלש. פרש"י כך סכום החשבון וכו' הביא כ"ב אלף פתקין וכתב עליהם בן לוי ורע"ג פתקין כתב עליהם חמשה שקלים בללם ונתנם בקלפי אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל עכ"ל. את אשר יקשה לך המקשה תתרץ לו על פי התו' אשר בפ"ק דסנהדרי' גבי נטל ע"ב פתקין על ע' כתב זקן ושנים חלק כבר פירשתי בפ' בהעלותך:

פרק ד

פסוק טז

ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן. פרש"י שהיה ממונה עליהם לשאת אותן שמן וקטרת ושמן המשחה ומנחת התמיד מוטל עליו לצות ולזרז להקריב בשעת חנייתן עכ"ל. והק' ר"ת מאורלי' דבמסכ' שבת פ' המצניע פרש"י גופי' שמצא שם בשם ר' אברהם בר' יהודה שאמ' רב האי גאון שאלעזר היה נושא שמן המאור וקטרת הסמים ושמן המשחה וכו'. ואומר הרר"א דרש"י פי' כאן אליבא דמ"ד מנחת התמיד זו מנחת הנסכים לכך לא היו צריכים שאת אותם שבכל מקום היתה נעשית בקל שאין בה תקון גדול. אבל שמן המאור ושמן המשחה וקטרת הסמים היה בהם תקון גדול. שמן למאור שנ' שמן כתית למאור כדפרש"י שם: שמן המשחה כמו שנ' בו לדורותיכם למשוח בו מלכים וכהנים גדולים ולא נעשה אחר זולתו וכן קטרת הסמים כלה היתה נעשית בבת אחת כדאמר בשבועות וצורתה כל כלה ולפי' היו צריכין לשאת אותה ומה שפרש"י בפר' דאלעזר היה נושא גבי מנחת התמיד היינו אליבא דמ"ד מנחת התמיד היינו מנחת העולה והיה צריך בה תקון גדול ולכך היו צריכין לישא אותה:

פרק ה

פסוק ב

וישלחו מן המחנה. פרש"י ג' מחנות היו שם בשעת חנייתם תוך הקלעים היה מחנה שכינה וכו' כבר פירש' הענין בפ' תזריע:

וכל טמא לנפש. לטמא נפשא דאינשא אומר אני שהוא לשון עצמות בלשון ארמי והרבה בב"ר אדריינוס שחיק טימיא שחיק עצמות כפרש"י. ולכך דחק רש"י לפרש כן שהוא לשון עצמות לפי שאם היה לשון טומא' היה לו לתרגם למסאב נפשא דאינשא כדרך כל לשון טומא' שבמקרא. ועוד אם תפרשהו לשו' טומאה יהיה משמע שהכתו' מדבר באדם הנטמא בטמ' מת שהרי תרגומו וכל דמסאב לטמא נפשא דאינשא עד"י ב"א:

פסוק יג

ועד אין בה. הא יש בה עד אפי' עד אחד שאומר שנטמאת אינה שותה. ועד אין בה לטומאה אבל יש עדים לסתירה כך פי'. ועד אין בה שנים. אבל אם יש בה עד אחד מנה אמר הכתוב והיא לא נתפסה כלו' לא נאנסה ואסורה ועל כו הוא דאמר בסוט' כל מקום שנ' ועד אין בה הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ומה שפי' הא אם יש בה פי' אבל והרבה חברים יש לו בתלמוד ומה שכתוב ואפילו טעות סופר הוא למבין והוא כששנינו בסוטה תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה אמרה תורה עד אחד בסוטה רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה וכן שנינו בכתובות אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בב' עדים וקנוי וסתירה אפי' בעד אחד. ומה שפרש"י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה הכי קאמר דדוקא בטומאה עד אחד נאמן על ידי קנוי כסתירה כמו שפי' אבל בסתירה אין עד אחד נאמן להשקותה והוא ששנינו בסוטה ועד אין בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתיר'. ופרש"י שם אטומא' קאי דהא מינה קא סלי' והיא נטמא' ועד אין בה ודרשי' אין בה תרי אלא חד בה עד אחד נאמן ולא בקנוי וסתירה. כפ"ח. ולפי הנר' צריך לומ' לדבריו דלא גרסי' בדברי ר"ש הא אם וכו' משום דמשמע דהכי קאמ' ועד אין בה מזה הכתו' שהיא שות' הא אם וכו' אינה שותה וקאמרי' ועד אין בה דקאי אטומא' כדפרש"י בסוטה. ועוד אם אתה אומר כן יהיה משמ' כי ועד אין בה היינו עד אחד וזה שאמרו דבכל מקום שנא' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתו' אחד ולא גרסינן הא יש בה וכו' עד"י ב"א. ד"א מה שפרש"י הא יש בה עד אחד וכו' אין פירושו אבל אלא הכי קאמ' ועד אין בה הרי מכאן שאם יש בה אפי' עד אחד שאומר שנטמאת אינה שותה כלו' שכל מקום שנא' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב וכו' והרי כתוב כאן ועד אין בה וא"כ קאמר הכי ועד אין בה תרי אלא חד מזה אמר הכתוב האסורה ואינה שותה כמו שפי' לעיל ולפי זה הא כמו הרי והרבה חברים יש לו בתלמוד כמו שמצינו הא למדת וכו'. וגם רש"י עצמו הביא חברו גבי ונעלם מעיני אישה ומעתה גרסי' שפיר אפילו וגם גרסינן הא אם יש בה למבין. כך שמעתי. וכן נראה עיקר:

פסוק כב

ואמרה האשה אמן אמן. פרש"י קבלת שבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה אמן על האלה אמן על השבועה עכ"ל. אין לתמוה היכי נפיק ליה מחד אמן כל הרי אין כי אם האחד מיותר משום דאמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר מחד אמן נפקי בלא יתורא שהרי בכל הני מיירי בהדיא בתוך הפרשה אלה ושבועה כתוב בהדיא ואיש אחר הוי נמי בכלל כי שטית תחת אישך וכי נטמאת והשתא לא מפקי מאמן שני אלא על ארוסה ושומרת יבם ששתיהן הן כאחד. כך פי' התו' מש"ן:

פרק ו

פסוק ב

לנדור נדר נזיר. פרש"י לכך נסמכה פ' סוטה לפר' נזיר לו' לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וק' שהרי הוא מביא קרבן על זה דאמרינן מאשר חטא על הנפש שצער עצמו מן היין. וי"ל הא דקאמר יזיר לאו דוקא אלא שלא ישתה יין כל כך שישתכר שהשכרו' מביא לידי טנוף. ועוד י"ל דהא דנזיר נקרא חוטא היינו נזיר טמא כדאיתא בריש מסכת נזיר משום דכתוב והימים הראשונים יפלו וחיישינן דילמא אתי למעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור שהוא לשם שמים לאו חוטא הוא. עוד י"ל נהי נמי דמצוה להיות נזיר מ"מ יש עברה קצת שכן מצינו בתענית חלום שמצוה לעשות בשבת ואעפ"כ יש לו להתענות באחד בשבת כדי שיתכפר לו מה שהתענה בשבת אף זה אע"פ שעושה מצות נזיר מ"מ עושה עברה ודו"ק:

פרק ז

פסוק א

ביום כלות משה להקים את המשכן. פרש"י כלת כתוב תימא דבמסורת כתוב מלא וי"ל דמצינו שהתלמוד חלוק על המסורת כמו שפי' בסוף פר' חיי:

פסוק ב

הם העומדים על הפקודים שעמדו על משה ועל אהרן כשמנו את ישראל שנא' ואתכם יהיו וגו' כך פי' וגו' ואע"ג דהך ענין דהכא היה באחד בניסן בשנה ראשונה שהוקם המשכן ולא נתבררו עדין העומד על הפקודים עד באחד באייר בשנה שנייה מ"מ כשכתב משה את התורה כבר נתבררו וכתב מקרא זה דומיא דההולך קדמת אשור כדפרכי' עלה אשור מי הוה. כפר"ת דאורליי':

פסוק פד

זאת חנוכת המזבח. לפיכך אנו קורין בחנוכה פ' נשיאים לפי שאמרו רבותינו ז"ל בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועמד מקופל עד א' בניסן שהקימו משה והיו ישראל מחשבין ומגמגין שמא אירע בו דופי והקב"ה חשב לעכב שמחת המשכן עד חדש שנולד בו יצחק או עד חדש שנעקד וכשבא ניסן והוקם המשכן לא גמגם עוד אדם מיד צוח כסלו לפני הקב"ה ואמר חי העולמים מה פסול מצאת בי שלא צוית להקים המשכן ביום שנגמרה מלאכתו ולעשות חנוכתו ביומו א"ל הקב"ה אתה הקדמת עלי לשלם לך ומה שלם לו לעשות בו חנוכת בית חשמונאי. ותניא בכ"ה בכסלו יומי חנוכה אנון הדא הוא דכתיב מי הקדימני ואשלם ולכך קורין בחנוכת הנשיאים לפי שבאותו זמן היה להם להקריב שכבר נגמרה מלאכתו והיה זמן הקמתו:

פרק ח

פסוק ב

בהעלתך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שעל ששת הקנים וכו' הכי גרסינן בפירש"י למבין אלא שהסופרים גרעו בו תיבה אחת כפ"ח. מקשים העולם לדברי רש"י שפי' אל מול פני המנורה היינו נר האמצעי היה לו לומר יאירו ששת הנרות ולפי הנראה י"ל שכך פי' אל מול וכו' יאירו שבעת הנרות כלו' ששת הנרות שעל ששת הקנים מאירות מול נר האמצעי שבגוף המנורה שכלם היו פונים כנגדו כמו שפירש"י ואף הנר האמצעי היה מאיר כנגד עצמו שלא היה פונה לכאן ולכאן כמו האחרים נמצא שכל שבעת הנרות היו מאירים אל מול פני המנורה והיינו כמ"ד מזרח ומערב היו מונחים סבר כי הנר האמצעי היה פונה כנגד המערב כמו שפירש"י בפ"ק דשבת ונמצא שגם הוא היה מאיר אל מול פני המנורה עד"י ב"א. ורשב"ם פי' אל מול פני המנורה היינו אל פני הפרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים והיינו למ"ד צפון ודרום היו מונחים ולמ"ד מזרח ומערב היו מונחים אל מול פני המנורה היינו השולחן:

פסוק ד

וזה מעשה המנורה. פירש"י שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה ולכך נאמר וזה עכ"ל כבר פירשתי הענין בפ' תרומה:

פסוק ח

ופר שני. פירש"י מה ת"ל שני אלא לומר לך מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינו נאכל לפי שבא מלוי ידי הלוים ליכנס לעבודה והיתה מלואים כמו שפירש"י בפ' שמיני. כפ"ח. וכבר פירשנו הענין בפ' תצוה. עוד פירש"י כאן ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר היה להם לחטאת ע"ז עם פר העולה עכ"ל. וקשה שעיר למזיד מי איכא הלא היו כלם מזידים כדאמר נתכוון לבדקם כסוטות עד וז"ל מסברא לא היה להם להביא שום קרבן שלא מצינו קרבן למזיד. ומאחר שהיו מביאין קרבן כדין שוגגים היה להם להביא שעיר לחטאת שהוא קרבן לע"ז. ור"ת תירץ מכח קושי' אחרת שהקשה כתוב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ואמרינן אלמלא וא"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל פליט ושריד ובדברי הימים כתוב ותרגנו באהליכם ותאמרו אלה אלהיך אשר העלך. ותירצו שהמקולקלים אמרו אשר העלך בלא וא"ו אך היו בהם אנשים שלא היו מאמינים בו כלל רק היו מאמינים שהיה בו ממשות והם היו שוגגים ואם כן היה להם ללוים להביא שעיר לחטאת. כפר"ת:

פסוק כה

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. פירש"י עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו כתרגום עם אחוהי עכ"ל. מה שפירש"י קאי אבני קהת דאי אבני גרשון ובני מררי מאי קאמר אבל חוזר הוא ולטעון עגלות הרי תחלת עבודתם בכך כמו שפירש"י בסמוך וכל לוי הנפסל בשנים פסול לעבוד עבודה שהיה רגיל בה תחלה אלא אבני קהת קאי הלכך בני קהת שהיתה עבודתם עבודת משא בכתף מתחלה היו פסולים בה כשנפסלים בשנים אבל היו חוזרים לטעון עגלות כיון שלא היתה עבודתם מתחלה בכך אבל בני גרשון ובני מררי שהיתה עבודתם פריקת המשכן וטעונתו בעגלות עליהם מתחלה היו נפסלים בה כשנפסלו בשנים אבל היו חוזרים לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן. ומה שפירש"י אבל חוזר הוא לנעילת שערים היינו בשילה ובית עולמים אבל טעינת עגלות היתה במדבר. כך פי' הרב:

פרק ט

פסוק א

בחדש הראשון. פירש"י ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר וכו' ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן שלישראל וכו'. כב פי' הענין בפ' בא:

פרק י

פסוק ב

חצוצרות כסף ולא חצוצרות זהב לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל. ד"א לפי שכתוב והיו לכם לזכרון אמר הכתוב חצוצרות כסף ולא חצוצרות של זהב שלא יזכר על ידו עון העגל שהיה של זהב:

פסוק כא

ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו המשכן עד בואם. פירש"י והקימו את המשכן בני גרשון ומררי שהיו קודמין להם מסע דגלים וכו' לשון רש"י קצרה היא והקימו את המשכן בני גרשון ובני מררי דאי אפשר לפרש כן והקימו את המשכן בני קהת הנזכר באותו פסוק שהרי היו קודמים להם מסע ב' דגלים זה אחר זה היו נוסעים קודם בני קהת כמפורש בענין אבל בני גרשון ובני מררי היו נוסעים אחר דגל ראשון שהוא דגל יהודה והם היו קודמים את המשכן כשהיה הענן שוכן וכו' כמו שפי' רש"י כאן:

פסוק כה

מאסף לכל המחנות. פירש"י לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכו' אתיא כמ"ד כתיבה היו מהלכין וכו' כלו' שבט דן היה הולך לרוח צפוני הקבוע לו מתוך שהיה מרובה באוכלוסין היו האוכלוסין מפוזרין אף על כל פני אחורי המערב ומתוך כך היה מאסף לכל המחנות:

פסוק כט

ויאמר משה לחובב פירש"י זה יתרו ושני שמות היו לו וכו'. כבר פי' הענין בפ' יתרו:

נוסעים אנחנו אל המקום. פירש"י מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ כי במסע זה הראשונים נסעו על מנת ליכנס לארץ מיד אלא שחטאו במתאוננים וכו' כבר פירשתי הענין בפרשת בא. עוד פירש"י מפני מה שתף משה עצמו עמהם עדיין לא נגזרה גזרה עליו כסבור הוא ליכנס לארץ עכשיו וכו'. כבר פירשתי הענין בפ' שמות ופ' בשלח:

פסוק לד

וענן ה' עליהם. פירש"י ז' עננים כתובים במסעיהם וכו' לאו בפרשת אחת כתובים כדאיתא בספרי מכאן אמרו ז' עננים הם וענן ה' עליהם יומם דהכא ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך בפ' שלח ובהעלות הענן ואם לא יעלה הענן כי ענן ה' על המשכן בפרשת פקודי רבי יהודא אומר י"ב היו ב' מכל רוח ב' למעלה וב' למטה ואחד לפניהם הגבוה מנמיכו והנמוך מגביהו רבי יאשיה אומר ארבעה ר' אומר שתים עכ"ל. כך פי' תוס':

פסוק לה

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו'. פירש"י עשה לה סמניות לפניו ולאחריו לומר שאין זה מקומו. פי' שהיה לו לכתוב פרשה זו בפ' דגלים כדקתני התם במס' שבת פ' כל כתבי הקדש. ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות פורענות וכו' פי' האחד שסרו מה' כתינוק הבורח מבית הספר. והאחד ממתאוננים שנתלוננו על הבשר. ואי אמרת מאי טעמא עשה סימן מן נו"ן ולא מאות אחרת. י"ל דלהכי נקט אות נו"ן שהיא חמשים מפני שהם חמשים פרשיות למפרע מכאן ועד אותו מקום שהיתה ראויה ליכתב אותה פרשה דויהי בנסוע דהיינו בפ' במדבר סיני דה"ל למכתב אצל ונסע אהל מחנה הלוים וגו' שהרי הארון נוסע תחלה ואח"כ אהל מועד ודוק בקראי ותמצא כמנין ולהכי הויין הפוכות להורות כמנין נ' פרשיות למפרע ואם תרצה לבקש תמנה למפרע ותמצאם:

פרק יא

פסוק י

בוכה למשפחותיו. פירש"י על עסק משפחותיו על העריות שנאסרו להם. וקשה שהיה להם לבכות במתן תורה כשנצטוו על העריות. וי"ל שלא רצו לערבב את השמחה:

פסוק טו

ואם ככה את עושה לי. פירש"י תשש כחו של משה כנקבה שהראהו וכו' כלומר משה היה שרוי בכעס ולא היה יכול לגמור דבריו לומר אתה ולא אמר אלא את כאדם המתאנח שבתחלת אנחותיו אינו יכול לגמור נשימתו כפ"ח. ולפי הנראה דוחק גדול למבין ועוד אין אנו צריכין לפי' זה שהרי בכמה מקומות דחז"ל חסר ויתיר אע"פ שאין עיקר הדרשה ידועה מהם כמו שפירש"י בפרשת בראשית וז"ל יום הששי הוסיף ה' בששי לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו ישראל ה' חומשי תורה עכ"ל. וכן בכמה מקומות עד"י ב"א:

פסוק כב

הצאן ובקר ישחט להם. פי' הקו' כאן לפי שמשה לא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו וכו' בפ"ק דיבמות גבי ענין אחר וז"ל אלא שחסך הכתוב חסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי שחס על ממונם וחבירו במס' מנחות מפני החסנון התורה חסה על ממונם של ישראל. עוד פי' הקו' וז"ל של מי מריבה בגלוי היתה לכך לא חסך לו הכתו' והטעם לפי שיש בו חלול השם. גם פי' הקו' כן בפרשת חקת. והא דאמרי' העובר עברה בסתר נפרעים ממנו בגלוי וכו'. משמע שיש ענשו גדול יותר מעושה בגלוי היינו היכ' דליכא חלול השם:

פסוק כו

והמה בכתובים. פרש"י במבוררין לסנהדרין וכו' מה עשה נטל ע"ב פתקין וכתב על ע' זקן ועל ב' חלק וכו' מי שעלה בידו זקן נתקדש ומי שעלה בידו חלק א"ל הקב"ה אינו חפץ בך. וא"ת א"כ קנאה גדולה מוטלת בדבר שיוכלו האחרונים לומר שאותם שנטלו תחלה מסברא ביד כל אחד פתק זקן מתוך שהיו יתרים על פתקין של חלק. וי"ל כמו כן מסברא אלו השבעים הראשונים יכולים לומר שאין השנים של חלק יעלה לימינו. ומתוך שאין הראשונים מגיע ליד שנים האחרונים על ידי שהם מועטין כפתקין של זקן ואם כן אין יתרון לזה מזה. וי"מ שלאחר שעלו הנ"ג פתקין של זקן היו חוזרין וזורקים בתוך הקלפי וא"כ לא היה עוד קנאה בדבר שהיה יכול לעלות זקן ביד כל אחד מהע"ב ואמנם נס היה בדבר שעלו ביד שנים חלק כדאיתא כמ"ש בסוף פ"ק דסנהדרין פירשו התו' וז"ל כך פי' הריב"ן חתנו של רש"י כתב על ע"ב זקן וב' חלק וע"ד פתקי' היו והשתא ניחא הא דקא אמרינן הקב"ה אין חפץ בך כי למה לא עלה בידך זקן והל' ע"ב פתקין היו כתובי' זקן והיינו דקאמר ביהושע הגע בעצמך שעלה ביד כלם זקן ומשני מעשה נסים היו ומסורגין עלו וי"מ שהיו ע"ב זקן וע"ב חלק כדי שלא יהא משוא פנים בדבר למי שנטל תחלה עכ"ל:

פסוק כח

אדני משה כלאם פירש"י הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם תימא וכי בשביל זה יהיו כלים שלא יתנבאו. וי"ל שמתוך שיתעסקו בצרכי צבור יהיו עצבים מרוב טורח ושכינה אינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לכך לא יתנבאו ולשון כלים לשון מניעה כמו לא תכלה רחמיך ממני:

פרק יב

פסוק יב

אשר בצאתו מרחם אמו. פרש"י אמנו היה לו לו' וכו' מצאתי כתוב בשם רבי טוביה מבישנ"א שמצא בספרי אשר בצאתו מרחם אמו כי הנגע היוצא מן הבטן אין לו טהרה עולמית וזאת אחותינו דומה לו לפי שאין כהן בעולם שיוכל להסגירה ולטהרה כי כלם קרוביה ומוכח התם בסנהדרין גבי על פיה' יהיה כל ריב וכל נגע דאין כהן יכול לטמא ולטהר נגע קרוביו על כן לזאת אין רפואה אלא בתפלה שתתפלל למקום אשר טמאה שיטהרה כדקתני התם במסכת זבחים אמר הקב"ה אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה וזהו דאמרינן התם כבוד גדול קבלה מרים באותה שעה וזהו אשר בצאתו מרחם אמו שהרי היא כמת ואין לה תקנה אלא בתפלה:

פסוק יד

הלא תכלם שבעת ימים וגו' פרש"י דיו לבא מן הדין להיות כנדון כלו' דיו לשכינה דקא בעי למוכח מדין ק"ו מאביה שתהיה נזיפתה י"ד יום להיות כנדון דהיינו אביה וכי היכי דנזיפת אביה הויא ז' ימים הכי נמי נזיפת שכינה שבעה ימים:

פרק יג

פסוק ד

למטה ראובן וגו' תימא שמצינו בחנוכת המזבח נשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור ובן שמוע בן זכור. ולמה נשתנו כל שמותם עתה ואין לומר דאותם נשיאים שבחנוכת המזבח מתו וקמו אלה תחתיה' שאין המקראות מוכיחים כן אלא כל נשיא כמו כל שנשאו לבו. כפר"מ מקוצי:

פסוק ח

למטה אפרים תימא כיון שהתחיל למנות השבטי' בני לאה יחד למה מנה אפרים אחרי יששכר במקום זבולון וגם מנה זבולון אחר בנימין במקום אפרים אדרבה איפכא מסתברא. וי"ל כל מקום שמנה אותם בערבוביא בזה הראה להם משה חכמה גדולה שיהיו הולכים יחד בצירוף ובחיבור אלא יתפרדו כדי שיראו האומות מהם כפר"מ מקוצי:

פסוק טז

אלה שמות האנשים. למה נאמר פעם שנייה הלא נאמר אלה שמותם אלא כך פירושו אלה שמות האנשים ולא שנה משה שמותם אך ויקרא משה להושע בן נון יהושע. כפר"מ מקוצי:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע אע"פ שמצא בכמה מקומות למעלה שנקרא יהושע קודם שנשתנה שמו. מ"מ כשכתב משה את התורה כבר נשתנה שמו. ולכך כתב יהושע בכל מקום חוץ במנין מרגלים שנא' בו למטה אפרים הושע בן נון להודיענו שכך היה שמו מתחלה כפר"מ מקוצ"י וכיוצא בזה פרשתי לעיל בסוף פ' נשא:

פסוק כב

שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. פרש"י אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן וכיון כבר פי' הענין בפ' לך לך. עוד פי' הרב כאן שהיתה מבונה מכל טוב בסוף מס' כתובות פי' הרב וז"ל מבונה בנוייה מכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב ואבנה גם אנכי ממנה עכ"ל:

פסוק כג

וישאוהו במוט בשנים. פרש"י ממשמע שנאמר במוט איני יודע שהוא בשנים מה ת"ל בשנים בשני מוטות הא כיצד שמונה נטלו אשכול וכו' כלו' דסתם מוט דקרא היינו שני בדים אחד מימין ואחד משמאל מדכתיב ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וגו' ושמו את בדיו וכתוב בתריה ולקחו את כל כלי השרת ונתנו על המוט וגו' ומסתברא דעל המוט דכתיב בכלי מזבח הזהב היינו ב' בדים ומאחר שכל מוט משמע שנים מה ת"ל בשנים לו' לך שכל מוט היו שני מוטות קטנים לשני ראשים והם שמונ' בני אדם והר"ר יוסף בכור שור תי' דנפק' לן ח' בני אדם לאשכול שהרי כתוב וכרתו משם זמורה שבה היה אשכול תלוי ואותה זמורה אי אפשר לישאנה כי אם ראשה אחד על מוט אחד לימין וראשה השני על מוט אחד לשמאל והאשכול תלויה למטה באמצע בין שני המוטו' ומה ת"ל בשנים לו' לך שלכל מוט היו ב' מוטות קטנים שהמוטות הגדולים מושכבים עליהם כך פירשו התו' ושם פרש"י שהמוטות היו מושכבים באלכסון. והטעם אומר הר"ר אליקים לפי שהיו האנשי' הנושאים את האשכול בריוח בין המוטות למבין:

וישאוהו במוט בשנים פי' רש"י טורטני וטורטני דטורטני פי' משאוי תחת משאוי שהתחתונים מסייעים את העליונים כפרש"י בפ' אלו נאמרין:

פסוק כה

מקץ ארבעים יום. פרש"י והלא וכו' אלא לפי שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה קצר לפניהם הדרך עכ"ל. והא דאמרינן שלשה קפצה להם הארץ יעקב אליעזר אבישי והללו אינו מונה עמהם היינו משום רשעם. מקץ ארבעים יום פ' בתר' דתענית פריך ארבעין נכי חד הויין פי' שהרי כתוב ויבכו העם בלילה ההוא ודרשינן אותה הלילה ט' באב היה אמר הקב"ה הם בכו בכיה של חנם אני אקבע להם בכיה לדורות חשוב שני ימים מסיון שבכ"ט בו שלחו המרגלים וכ"ט מתמוז וי"ח מאב הרי ט"ל ומשני תמוז דההיא שתא מלויי מלייא:

פרק יד

פסוק טז

מבלתי יכלת ה'. פרש"י שם דבר הוא עכ"ל. לכך פי' רש"י כן לפי שמקשה התלמוד פ' אין עומדין יכולת יכול מבעי ליה משמע שהיה המקשה סבור כי יכולת לשון נקבה הוא כמו יכולה ולא שם דבר וכדי להוציא דבר זה מלבנו פרש"י שהוא שם דבר כמו נחשת קטרת ודומיהם כ"פ הר"ר אליקים:

פסוק כ

ויאמר ה' סלחתי כדבריך תי' לפירו' שפרש"י בפ' יתרו שביום כפור של שנה ראשונה נאמר לו סלחתי כדבריך שהרי נודר כאן על ענין המרגלים שהיו בשנה שניה ועוד וכי זו סליחה שאמר לאלתר ואולם חי אני וגו' אם יראו העם הזה וגו' וי"ל שכך אמר משה להקב"ה סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך כאשר נשאת' אשתקד ויאמר ה' סלחתי כדבריך כלו' אמרת ביום כפור לאחר מעשה העגל סלחתי כדבריך וכל זה מדברי משה והשיב לו הקב"ה לא אסלח להם עתה ואולם חי אני וגו' ג"ן:

פסוק כד

ועבדי כלב עקב היתה וגו' תימא למה לא נזכר יהושע כמו כלב וי"ל לפי שהיה רוצה לומר וזרעו יורישנה ואינו יכול לו' כן גבי יהושע שהרי לא היו לו בנים:

פרק טו

פסוק טו

ככם כגר. פרש"י כמותכם כן גר וכן דרך לשו' עברי' כגון כגן ה' כארץ מצרים כעמי כעמך עכ"ל כבר פי' הענין בסוף פר' לך לך:

פסוק כא

מראשית עריסותיכם. פרש"י לפי שנא' ראשית שומע אני ראשונה שבעיסות ת"ל מראשית מקצתה ולא כלה עכ"ל ק' והלא גבי תרומה פרש"י ראשית ששיריה נכרין אע"ג דלא כתיב מראשית ושמא מהכא יליף כפר"מ מקוצי:

תתנו לשם תרומה. פרש"י לפי (שלא) שמיעט שיעור חלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. וא"ת גבי תרומה אמאי חטה אחת פוטרת הכרי הא כתוב ונתן את תרומ' הקדש דמשמע שיהא בה כדי נתינה וי"ל דנתינה משמע אפילו כל שהוא כדאמר גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר והתם נמי כתוב וכתב ונתן והא דאמרינן הכא גבי תרומ' דבעינן ניתנה מעלי' היינו משום דאותה נתינה יתירה דמכדי חלה מיקרי תרומה למה כתוב נתינה בחל' הא כתוב נתינה בתרומ' אלא לתת שיעור בחלה כך תי' ר"ת מאורי' הג"ה:

פסוק לב

וימצאו איש מקושש. פי' הרב בגנותן של ישראל דבר הכתו' שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה מקשי' מניין לנו שהיה בשבת שנייה ואומר הר"ר אהרן בשם אביו מדכתיב ויהיו וימצאו משמ' תכף להוייתם במדבר דאל"כ מה לי להזכיר שהיו במדבר אם לא ללמדנו זה וגו':

פסוק לג

וימצאו אותו מקושש עצים. פרש"י בגנותן וכו' נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה עכ"ל. וא"ת הרי בפ' אמור פירש"י שהמקושש היה בשנה א' [עם המקלל] וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שנייה כשהדגלי' הוקבעו כבר פירשתי הענין בפרשת אמור:

פסוק לד

כי לא פורש מה יעשה לו. פרש"י באיזו מיתה ימות. וא"ת לידייניה בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק הוא. וי"ל מסופק היה משה רבינו אי ילפי' חלול מחלול מע"ז ויהא נדון בסייף ולכך מניחו אותו במשמר כפ"ח. ולפי הנראה י"ל דהך קושיא ליתא שהרי בכלל זה אינו אלא לדורות אחרונים שלא שמעו מפי הגבורה והרב ר"ל כל מיתה האמורה בתורה סתם בידוע שנתפרשה מפי הגבורה לדונה בחנק אבל משה ששמע מפי הגבורה מסברא שמע מפיו איזו מיתה בסקילה ואיזו בשריפה ואיזו בסייף ואיזו בחנק ולכך לא ידע איזו מיתה ימות המקושש עד שנתפרשה ותדע דקאמר כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה וכו' עד"י ב"א:

פסוק לו

ויוציאו אותו וגו' ויראו אותו וגו'. תימה לר' יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג היאך נהרג זה והיאך דנוהו למיתה. וי"ל דשמא התרו בו ארבע מיתות והתיר' עצמו בכלם כפ"ח. והר"ר אפרים אומר דהך קושיא ותירוצא ליתנהו שהרי אמרינן בהדיא פ' אלו הן הנשרפין ור' יהודה אמר לך מקושש הוראת שעה היתה עכ"ל:

פסוק לט

וזכרתם את כל מצות ה'. יש תמהים למה יזכירו בעבור הציצית כל מצות ה'. וי"ל לפי' רש"י ניחא. עוד י"ל שנשאו ק"ו בעצמם ומה ציצית שאדם דש בעקביו הזכירה תורה שאר מצות לא כ"ש. עי"ל למה הדבר דומה לאדם ששולח לחבירו דברים ואומר לשליח שיקשור עליו קשר לסי' שלא תשכח הדברים כשתראה הקשר כך הקב"ה צוה לעשות ציצית לסימן זכירה לכל מצותיו ולזה אמר וראיתם וזכרתם אותו וגו'. בסוף הסדר פרש"י מיסודו של ר' משה הדרשן וז"ל על כנפי בגדיהם לדורותם כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים על ארבע כנפות ולא בעלת ה' ולא בעלת ג' וכו' והא קאמרו ולא בעלת ג' שאין טוענין בה ציצית כלל ולא בעלת ה' שאין נותנין בה ציצית אלא בד' וראיה מדתניא ד' כנפות ולא ה' ותניא אידך אשר תכסה בה לרבות בעלת ה' וא"כ קשיין הברייתות אהדדי אלא לאו ש"מ הא דתניא לרבות בעלת ה' היינו לענין שנותנין בה ציצית בד' כנפותיה והא דתניא ולא בעלת ה' היינו לענין שאין נותנין בה ציצית בכנף החמישית כך פי' רבינו פרץ והר"ס מרוטנבורק נותן טעם לפי שבכלל חמש ארבע ואין בכלל שלש ארבע כך מצאתי בספר תשב"ץ. עוד פרש"י ח' חוטין שבה כנגד ח' ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים עכ"ל כבר פירש הענין בפרשת בשלח:

פרק טז

פסוק א

ויקח קרח. פרש"י מה ראה וכו' נתקנא על נשיאותו וכו' הלבישן טליתות שכלן תכלת וכו'. לפי שצוה הכתו' למעל' מצות ציצית בא לו קרח על משה במצו' זו כפ"ח ולפיכך נסמכה פ' זו למצות ציצית. ובילמדנו מפר' כי מחלוקת היה על אשר נשאו עבודתם בכתף ולבני מררי נתן ד' עגלות:

בני ראובן ואבירם ואון בן פלת כפרש"י. ואו' הר"ר אפרים שלפי שיש לטעות ולפרש כי בני ראובן אינו מוסב אלא על און בן פלת שלפניו ולא אדתן ואבירם שלפני פניו והוא על דרך ובני דן חושים בא רש"י ללמדנו האמת ולומ' שכלם היו משבט ראובן כמו שמצינו בפרשת משפחות שבפ' פינחס:

פסוק ב

ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים. בירר קרח מכל שבט ושבט כ"ג אנשי' שהם סנהדרי קטנה לבד משבטו של לוי לפי שעליהם תרעמתו ומחלוקו וי"א פעמי' כ"ג הם רנ"ג והג' היתרים על החמשים ומאתים איש הם דתן ואבירם ואון בן פלת שהשלימו לקשר רשעים כך פ"ר משה מקוצי. ואמנם פי' דרובם משבט ראובן:

פסוק ו

קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. מה ראה משה לומ' להם כך אמ' להם בדרכי העכו"ם יש כומרים הרבה וכלם מתקבצים בבית אחד אנו אין לנו אלא ה' אחד וכהן גדול אחד ומזבח אחד ואתם רנ"ג איש מבקשים כהונה גדולה אף אני רוצה בכך הא לכם תשמיש חביב מכל הקרבנות היינו הקטרת וסם המות נתון לתוכ' שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהם. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעין שמי שיברור ה' הוא הקדוש אלא כך אמר להם הריני מודיע שמי שיבחר בכם יצא חי והשאר אובדין. פשטי רבינו משה מקוצי ז"ל. וזהו שנאמר את מחתות האנשים האלה בנפשותם שפשעו בנפשותם שהזהירם בנפשותם ולא שמעו. כך מצאתי:

פסוק ט

והשבותי מעלי את כל תלונות בני ישראל וא"ת הלא מצינו שנתלוננו עוד ואמרו הן גוענו וגו'. וי"ל דה"ק והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל שהתלוננו כבר על אלה שנשרפו. כ"פ ר"ת מאורליי':

פסוק טו

לא חמור אחד מהם נשאתי. פרש"י כתרגום שחרית כך נקראת אנגריא של מלך שחוור כלומר שחרית לשון שררה לא נטלתי מהם שום דבר בשרר' וגאות:

פסוק טז

ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' אתה והם ואהרן מחר. תימ' למה אתה והם אלא מכפל הלשון למדנו תשובתו של קרח כשא"ל משה אתה וכל עדתך היו וגו'. השיב לו קרח מדוע אלך לשם אני וכל עדתי הלא אינני מעורר אלא על אהרן אך אם יבא אהרן לבית הועד אלך לשם ואשר יבחר השם הוא הקדוש עד שא"ל משה שגם אהרן יהיה שם וזהו ואתה והם ואהרן מחר. כפר"מ מקוצי בשם רבו:

פסוק כא

הבדלו מתוך העדה. ובסמוך אומר הרומו וי"ל קודם פורענות היו מעורבין יחד על המחנות והיו צריכין הבדלה אבל בסמוך לאחר מעשה קרח לא נאמ' הבדלו שכבר נבדלו במעשה קרח אלא הרומו כלומ' הרמה יותר יותר ממה שהבדלתם במעשה קרח. כפר"מ מקוצי בשם רבו:

פסוק ל

ואם בריאה יברא וגו'. פרש"י אם בריאה חדשה יברא הש' להמיתם מיתה שלא מת בה אדם עד הנה ומה היא הבריאה ופצתה הארץ את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו הם ואני מפי הגבורה אמרתי. ורבו' פירשו אם בראת פה לארץ מששת ימי בראשית טוב ואם לאו יברא הש' עכ"ל. ור"ש פי' בריאה לשון נקב כמו וברא אותם בחרבותם כלומר אם ינקוב השם נקב בארץ ופצתה הארץ את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו ואין לפרש ואם בריאה יברא ה' כמשמעו שהרי פי הארץ אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות כמו שמפור' במס' אבות ובמס' פסחים:

פסוק לב

ותבלע אותם וגו' ואת כל האדם אשר לקרח. ולהלן הוא אומ' ואת קרח במות העדה משמע שהיה מן הנשרפי'. וי"ל שהוא נשרף ונבלע כדאי' בחלק והטעם שאם לא היה נשרף השרופים היו מתרעמים ואומרים הוא הביא עלינו הפורענות ונצול. ואם לא היה נבלע היו הבלועים מתרעמים לכך נשרף ונבלע. כפר"מ מקוצי:

פסוק לה

ואש יצאה מאת ה' ותאכל וגו'. הקשה הרב יוסף קרא מה ראה הכתו' בחמשים ומאתים איש מקריבים הקטרת שנדונו באש. ומה ראה בדתן ואבירם שנדונו במיתה חמורה שירדו חיים שאולה. י"ל שמשל הוא לשני בני אדם ואחד אומ' אעשה ככל אשר יגזור עלי השופט והאחר אומ' לא אשמע את מי ילקה יותר הוי אומר זה שאומ' לא אשמע אליו כך אמרו מאתים וחמשים נעשה כאשר צוה משה שנ' ויקחו איש מחתתו וגו' ודתן ואבירם אמרו לא נעשה שנ' העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. כפר"מ מקוצי:

פרק יז

פסוק כה

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. פי' רש"י למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישר' שלא יכנסו למקדש עכ"ל. כבר פירשתי הענין בפרש' ויקרא:

פרק יח

פסוק יח

כחזה התנופה וכשוק הימין של שלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד אף בכור כן. כן פרש"י עכ"ל. תימא למה לי הך היקשא תיפוק לי' מגופיה דקרא שנא' בפרשת ראה גבי בכור שנה ושנה. ופרש"י יום אחד משנה זו ויום אחד משנה זו וכו'. וי"ל דהיקשא דשלמים אצטריך לפוסלו ביותר מן ב' ימים:

פסוק כ

וחלק לא יהיה לך בתוכם. פרש"י אף בבזה שהרי כתי' בפ' מטות ויתן משה את מכם תרומת ה' לאלעזר הכהן משמע שהיה לו חלק בבזה. ולפי הנר' שמה שנא' אף בבזה היינו בזת הארץ וראש המקרא מוכח שהרי כתו' ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק וגו' משמע וחלק לא יהיה לך בתוכם מוסב על בארצם לו' שלא יהיה לו חלק אף בביזת הארץ עד"י ב"א:

פרק יט

פסוק ב

זאת חקת. אדומה תמימה. פרש"י שתהא אדומה בתמימות שאם היו בה ב' שערות שחורות פסולה עכ"ל. הקשה ר"ת מאורליי' הא למה לי קרא הלא ב' שערות פוסלו' ולא שער אחד הלכה למשה מסיני ומאחר דהלכתא קרא למה לי דבכמה מקומות בתלמוד קאמר הכי צ"ע:

פסוק ז

ואחר יבא אל המחנה. פרש"י למחנה שכינה שאין טמא משולח חוץ למחנה שני אלא זב ובעל קרי ומצורע עכ"ל. כבר פירשתי בפרשת נשא ענין ג' מחנות גם פי' שם שמצורע משולח חוץ לכלם. ומ"מ לא ק' מה שפרש"י הכא שהרי בכלל ג' שתים והא דנקט דאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות ולא נקט ג' משום זב ובעל קרי נקט ליה שלא היו משולחים רק משתים. וגבי דידהו לא שייך למימר חוץ מג' מחנות שאין בכלל שתים שלש עד"י ב"א:

פסוק יג

במת בנפש. פרש"י להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה. תימ' למה פי' כן והא בשאר טומאות לא צריכי הזאה. ונראה דהיינו אדם במעי בהמה שהוא טמא טומאת ז' ואינו צריך הזאה לשון פשטי הר"ם:

פסוק טו

וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר שאין מקבל טומאה אלא מתוכו וכו' כבר פי' הענין בפ' שמיני:

פסוק כא

והנוגע במי נדה יטמא עד הערב. נוגע ונושא דטמא היינו בחנם אבל כדי להזות על הטמא לא לר"א מתו"ך בפ"ק דנדה. ואם ישאל השואל כיצד מעשה פרס שמטמאה טהורי' ומטהר טמאים. תשובה כי כמה מעשים כאלו שהרי אנו רואין בכל יום כי האש מקשה החלב ומתכת הבדיל והמים מלחלחים עצי ארזים ומיבשים עצי תאנים. גם יש אוכלים שמשביעין הרעב ומרעיבין השבע. גם יש סמנים שמרפאין החולה ומחלין הבריא. מרב סעדיה גאון:

ומזה מי נדה יכבס בגדיו. פרש"י רבותינו אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמדנו שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה וגו' מה שאין כן במגע. וזה שהוציאו בלשון מזה לומ' לך שאינו מטמא עד שיהא בהם כשעור הזאה. וא"ת מנא ליה להוציא קרא ממשמעות וי"ל מדכתוב והזה הטהור על הטמא הטהור משמ' שהוא טהור לעולם ואע"ג דדרשי' ביומא הטהור מכלל שהיה טמא למד על טבול יום שהוא כשר בפרה תרתי ש"מ. אי נמי כיון דמשום מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור כמו מזין עליו ודוחק לשר"א מתו"ך בפ"ק דנדה מפרש התם מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. וא"ת והא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע. וי"ל דמ"מ הוי חדוש שזה בא לו טומאה ע"י הזאה וזה בא לו טהרה ע"י הזאה. אי נמי שהטהור שמזין עליו בחנם קאמר הכא כרבנן דבפ"ק דיומא קאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו דברי ר' עקיבא ורבנן ק"ו על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש לשר"א:

תוכן העניינים

ריב"א על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה