פרק ה · אות טו
טו וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ, לָמָּה וַיִּיטַב לִבּוֹ, שֶׁבֵּרַךְ עַל מְזוֹנוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּיטַב לִבּוֹ, שֶׁאָכַל מִינֵי מְתִיקָה אַחַר הַמָּזוֹן, שֶׁהִיא מַרְגֶּלֶת לָשׁוֹן לַתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּיטַב לִבּוֹ, שֶׁעָסַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, עב): טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּיטַב לִבּוֹ, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה, רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּעָא קוֹמֵי רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, בֹּעַז גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה, אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁהָיוּ אוֹתוֹ הַדּוֹר שְׁטוּפִים בְּזִמָּה, וְהָיוּ נוֹתְנִין שָׂכָר לַזּוֹנוֹת מִן הַגְּרָנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ט, א): אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים וגו', וְאֵין דַּרְכָּן שֶׁל צַדִּיקִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְפִי שֶׁהַצַּדִּיקִים רְחוֹקִים מִן הַגָּזֵל, וְעַל כֵּן מָמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶם.