רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית כח
חדר א
אל אלהים יודע כי לא להתגדל ולא לקנטר עשיתי זה כי מי יבא אחר המלך כ"ש צעיר כמוני כי אם לשם שמים נתכונתי כי קורה היא וללמוד אני צריך ראשונה כתב הרב וז"ל מי שירד בתורה משכנתה לא זכה ויכול השוכר לשכור מכח ההסכמות ואם יערער המערער לומר במשכנתא דסורא יש לה דין שכירת לדעת כמה פוסקים וא"כ היורד בתורת משכונת כיורד בתורה משכנת' כיורד בתורת שכירות לאו מילתא היא חדא דיש כמה פוסקין דמשכנת דסורא לאו שכירות הוא ע"כ ודאי דעתי קצרה מלהבין דעתו נשגבה לא אוכל לה דמילתא דפשיטא היא דמשכנת דסור' אליבא דכ"ע היא ולית לן מאן דפליג עלה דשרי וא"כ יש לה דין שכירות דמכר היא דלא אשכח תלמודא למאן דמחמירי אלא במשכנתא דסורא כדמוכח בפרק איזהו נשך ובין לדעת רש"י והתו' והרמב"ם ז"ל דאית להו דבאתר' דלא מסלקי אפילו בלא נכייתא מותר ובאתרה דמסלקי בלא נכייתא אבק ריבית ובנכייתא מותר ובין לדעת אלפס דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי ריבית קצוצה ובנביתא אבק ריבי' ובאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא הוי אבק ריבי' לכ"ע ובנכייתא פליגי בה אמוראי והלכתא כמאן דאסר ובין לדעת הגאונים שמביא הרמב"ם שלא חלקו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי כל משכנתא בלא נכייתא הוי ריבית קצוצה כולהו אית להו דמשכנתא דסורא מותר וכיון דשרי יש לה דין שכירות דמכר היא דהא בהא תליא ואע"ג דאית פלוגתא בינייהו במאי מיירי משכנתא דסורא אי הוי דוקא בדלא מסלקי או אפילו במסלקי דלדעת הראב"ד ז"ל מיירי דוקא בדלא מסלקי דאלו במסלקי היינו משכנתא בנכייתא דאסרו הגאונים לדעת שאר הפוסקים ובפרט הרמב"ם מיירי אפילו במסליק ושאני משכנתא דסורא משאר משכונתית בנכייתא דאין המלוה יכול לכוף את הלוה ליתן לו מעותיו ולהחזיר לליה הקרקע חשיב כמכר ושכירות מ"מ השתא מיהא סתם משכנתא דסורא לית מאן דפליג דשרי:
ואם כונתי לומר דבכי האי משכנתא דסורא כמו בנדון דידן שיכול הלוה לסלק המלוה לא חשיב משכנתא דסורא לדעת הראב"ד זכרו לברכה אם כן לא הוה ליה למימר דיש כמה פוסקים כי אינו אלא הראב"ד ז"ל כמו שהוא סובר כדעת הגאונים ועוד דהוה ליה למימר כי האי משכנתא וכו' עוד כתב וז"ל דהכא לאו משכנתא דסורא הוא כיון דמצי מסלק ליה בלא נכייתא ומשכנתא כי האי לאו שכירות היא לכ"ע ע"כ בהא נראה לע"ד דאף על גב דבכי האי משכנת' דמצי מסלק ליה בלא נכייתא לאו משכנתא דסורא היא היינו דוקא גבי ישראל דאית גביה אסור רבית:
אבל עובדי כומ"ז דלית גביה אסור רבית בודאי הוי כמכר ואין לומר דאף על גב דלית גביה אסור רבית מכל מקום מלוה איקרי ולא מכר ואין לו דין שכירות דהא לדעת רש"י והתוספות והרבה מהפוסקים אפילו בשאר משכנתות באתרא דמסלקי אפילו בלא נכייתא אבק ריבת הוי ואם כן מן התורה לאו הלואה חשיב אלא כמכר כל שכן במשכנתא דסורא:
חדר ב
ובר מן דין הא לך ראיה ברורה דממושכנת מן עובדי כו"מז אפילו במסלקי מכירה איקרי דאמר בפרק איזהו נשך רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כומ"ז ביתא זבנה לרבא נטר תריסר ירחא שתא שקל אגר ביתא מטי ליה לרבא אמר ליה האי דלא אמטי ליה למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שמא אי בעי עובד כו"מז לסלוקי לא הוה מסלק ליה השתא לישקול מר אגר ביתא אמר ליה אי הוה ידענא דהוא ממושכן לך לא הוה מזבנא ליה השתא בדיניהם עבידנא לך כל אימת דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא אנא נמי לא שקילנא אגר ביתא עד דמסלקנא לך בזוזי:
ודאי אי הוה נדון דידן בישראל הוה מעלה אגר ביתא לרבא שהיה הקונה דודאי באתרא דמסלקי הוה דהוה רבית אצל ישראל דאי הוה באתרא דלא מסלקי לא הוה מרי בר רחל בא לאמטי אגר ביתא לרבא דהשתא לישראל מותר כל שכן בעובדי כוכבים ומזלות וליכא למימר דרבא לפנים מן השורה עבד הראיה דאמטי ליה אגר ביתא ואי הוה מותר היאך היה טועה בדבר פשוט כזה חדא דלא הוה ליה לרבא לעבור אלפני עור לא תתן מכשול ואלא תשיך דאין זה דבר מועט כשמותר תלמיד חכם ללות זה את זה ברבית ועוד דלמא תלי טעמא השתא בדיניהם עבידנא לך שנראה דלא מצי למעבד באופן אחר וכן פירשו התוספות דאמרי מרי בר רחל חשב שהיה צריך להעלות לו שכר דהא אם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי עד שיפרע לו מעותיו אם כן חשוב כלוה וחשב שהיה אסור לדור בחנם ורבא השיב לו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה עד כאן נתבאר מזה דבדבר דלגבי ישראל חשיב הלואה גבי עובדי כוכבים ומזלות חשיב מכר דהא בתוס' הקשה ולמה לא היה קונה אותה מרי בר רחל מטעמא דמצרנות ואי גבי ישראל חשיב הלואה בודאי לא מצרן:
וכן כתב הרשב"א והרמב"ן ז"ל דמשכנתא דעובדי כוכבים ומזלות כל כמה דלא מסלק ליה מכורה הוי ודאי אין אנו צריכים לכל זה דכל סתם משכנתא בתלמוד כמכר חשיב לענין דינא ולפעמים טפי משכירות דהא כולי עצמא מודו דמצרנות איכא במשכנתא ובשכירות איכא מאן דפליג וסבר דלית גביה דין מצרנות והוא לדעת הרמב"ם ז"ל שכנים פרק י"ב עוד כתב וז"ל גם כי האמת האי דינא לא תליא בהא מילתא אה יש בה דין שכירות למשכונתא או לא הא ודאי קושטא דאף על גב דלא הוי למשכנתא דין שכירות מכל מקום מטעם אומדנא די לנו להשוותו לשכירות כדבעינן למימר:
עוד כתב וז"ל ואפילו אי הוה מיקריא משכנתא שכירות כלישנא דהכא או כלישנא דגמרא כיון דבלשון בני אדם משכנתא לא מיקריא שכירות יש לנו לילך אחר לשון בני אדם וכמו שכתבו התוספות בפ' הערל דבקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא דנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדמפרש בפרק האומר משקלה עלי עד כאן:
חדר ג
נראה לעניות דעתי דהיינו דוקא במקום דליכא אומדנא מ"מ היכא דאיכא אומדנא לא אזלינן בתר לשון בני אדם כהדין זה דאיכא אומדנא דמוכח דודאי מתקני התקנה לטובת ישראל נתכונו:
וראיה לזה דבפרק הנודר תנן אמר קונם צמר עולה עלי כו' רבי יהודא אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו:
הרי לך שרבי יהודה הולך אחר כונת הנודר במקום דאיכא אומדנא שהרי מצד הטעינה נדר אף על גב דבלשון בני אדם בין טועינה בין לבישה משמע וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וזה לשונו דרבי יהודה אינו הולך אחר פשט הלשון אבל מביא ראיה מן הענין שנופל עליו הנדר ומאי זו סבה היה והלכה כרבי יהודה עד כאן ואם זאת היא דחויה לדעתו כדא' לקמן אביא לו ראיה אחרת שלא יוכל לדחותה במרדכי ז"ל דמציעא פרק המקבל וזה לשונו מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית עובדי כוכבים ומזלות ושאל לה"ר מאיר ז"ל אם להחליף בית לבית עם עובדי כוכבים ומזלות אי מקרי זביני או לא והשיב דבר ברור הוא דחלוף בית מקרי נמי זביני ועל זה הרבה בראיות אין כאן מקומם יעוין שם הא לך ראייה ברורה דאף ע"ג דבלשון בני אדם הלשון חלוק שהרי למה שאנו קוראים מכירה אין אנו קוראים חלוף או תמורה אף על פי כן כיון דבלישנא דתלמודא חדא הוי ואיכא נמי אומדנא ואם לא פירש אותו סמך על המבין דמטעמא דגזרו על המכירה גזרו נמי על החלוף כהאי גונא לא אזלינן בתר לשון בני אדם הכא נמי בנדון שלנו כיון דמדין תלמודא משכנתא שכירות אקרי דכמכר חשיב אף על גב דבלשון בני אדם משכנתא לא מיקריא שכירות לא אזלינן בתר לשון בני אדם:
עוד קם נגד המערערים ושקל אותם באבני טעות באמרו וקצת רצו לערער ולומר דאזלינן בתר דעת המתקני' ההסכמות ובתר כונת' ודעת' וכונת' היא שכל מי שידור בבית או בחנות באיזה אופן שיהיה יזכה ולא יהיה רשאי שום יהודי אחר ליכנס בו והביאו ראיה מכמה תשובות שמצאו דאזלינן בתר כונת הנודר ועקר דבריהם על מתני' בפ' הנודר מן הירק אומר קונם צמר עולה ועלי כו' אלמא דאזלינן בתר כונת הנודר ולפי דעתי זה טעות מבואר כי וודאי היכא דלשון הנודר כולל ומשמע הכי והכי אזלינן בתר הכונה והאומדנא אמנם כשהלשון קצר ופרטי אין להכניס בנדר שום דבר שאינו נכלל בלשון הנדר משום אומדנא וכונה דמה לנו ולכונה אחר שלא הוציא מפיו דהא בעינא פיו ולבו ואי אזלינן בתר אומדנא בדברים שאינם במשמעות הנדר לבו איכא פיו ליכא עד כאן:
ולפי דעתי הטעות אינו כל כך מבואר ואדרבה איפכא מסתברא לעניות דעתי דמשום הוכחה שיש להכניס בנדר אפילו דבר שאינו נכלל בלשון כמו שנוכיח בע"ה דהא גרסינן בפרק שבועות שתים בתרא אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' ואע"ג דמהכא משמע דדברים שבלב אינם דברים מ"מ מסיק התם דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא כו' משמע דדברים שבלב הם דברים שהרי כונתו היתה בפת חטים לבד וזה לא הוציא בשפתיו מה שבמחשבתו אפילו הכי דיינינין ליה כמי שהוציאה בפיו אחר שהדבר אשר מפיו יצא אינו מכחיש כונתו ולפיכך דברים שבלב דברים וכן נמי פרש"י דדברים שבלב אינן דברים היכא שסותרת מה שמוציא מפיו ובנדון זה ג"כ השכירות שהוציאו מפיהם אינו סותר לכונת לבם דלכל טובת ישראל נתכונו וה"ל כמו שהוציאו בפיהם כמו משכנתא אחר שלמשכנתא יש לה דין שכירות שהיא מכירה שכירות מקרי:
כמו שנראה מתשובת רבינו מאיר שהבאתי למעלה מראיה א' שהביא שהחלוף מקרי זביני וז"ל דבר ברור הוא שהחלוף זביני מקרי כדאמרינן בסוף פרק השולח הגרי' שלקחו לקוחות הן ומחזירין זה את זה ביובל משום דקאמר אין ברירה לומר זה נטל חלק הראוי לזה אלא הוי כמי שהחליפו וה"ל מקח וממכר דאמר רחמנא דתחזור ביובל ע"כ הרי לך דכיון דמדינא חלוף הוי כמקח וממכר חשיב מכר וזביני מקרי אע"ג דמצד ראיות אחרות שהביא מוכח שפיר דחלוף מכר איקרי ממש השתא מיהא הך ראיה לחודה לא מוכח דמכר מיקרי אלא מצד דינא כ"ש דאע"ג דמודינא ליה דלאו שכירות מיקרי א"ה מתוך האומדנא הרי הוא כנכתב וכדמפורש ומתני' דפרק הנודר מן הירק דמיירי במילי דלשון כולל משמע הכי ומשמע הכי לאו דווקא דהה"נ דאזלי בתר אומדנא אפי' כשהלשון פרטי וקצר להכניס בנדר שום דבר שאיננו בכלל בלשון הנדר דאי לא תימא הכי אדאשמועינן תנא במילי דאיכא אומדנא לישמעינן לרבותא אפילו במילי דליכא אומדנא דתיפיק ליה דאזלינן בתר כונת הנודר אפי' במילי דליכא אומדנא במקום שמה שמוציא מפיו אינו סותר למה שנתכוון כמו גמר בלבו להוצא פת חיטין והוציא פת סתם אלא בודאי לאו דוקא דבתר אומדנא אזלינן לא שנא להוציא ממשמעות פיו לא שנא להכניס בנדר מה שלא פירש:
ובנדון זה כשמתקני התקנה גזרו חרם על התקנות כל כונתם בודאי לא היה אלא להועיל לישראל ואם מאומד הדעת שייר איזה דבר שמן הדין היה להם לכוללם בתוך הנדר אז בודאי נוסף ונכניס אותה בתקנה והא לך עוד ראיה ברור ממקום שבא הרב בעצמו שהביא אותה מהרא"ש והבו דלא לוסיף עלה כו' דברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן אפי' בק"ו וכו' ואדדייק לה מסיפא תידוק ליה מרישא:
ולבאר זה נראה לדקדק ראשונה ולומר למה ליה להרא"ש לטרוח להביא ראיה ממשנת דברי סופרים מדברי סופרים כו' ואיך נעלם ממנו הראיה הברורה והפשיטא זיל קרי בי רב הוא דבנדרים פיו ולבו שוים בעינן ובהאי תקנתא דר"ת אם נאמר שנוסיף ג"כ נכסי מלוג לבו איכא ופיו ליכא שהרי לא פירש אלא נדוניא לבד עוד ילמדנו רבינו טעמא דמתני' דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינין אפילו בק"ו דאם הוא לענין התקנות דלא ילפינין האי תקנתא מהאי תקנתא לומר שכמו שתקנו בזה לא נאמר שתקנו גם בזה תיפיק ליה מטעמא דהרי הוא כנדרים כמו שפי' הרב בעצמו עוד קשה למה הוצרך לתת טעם דלא דמי לתקנת ר"ת דדוקא בנדוניא תקן משום עגמת נפש כו' והלא אין צריך עוד אלא לומר דאין לנכסי מלוג בכלל התקנה שהרי לא הזכירה וגם לא גזר עליה והבו דלא לוסיף וכו' אלא בודאי הגמור נראה מדבריו במה שאמר דלא דמי לתקנת ר"ת כו' לו' שאם היה דומ' מאומד הדעת היה נכלל בתוך התקנה אפילו שלא נזכר ולא גזר עליה בפי' אבל אדרבה היא האומד בהאי תקנה לקיים מה שכתוב דוקא בתקנה הוא כמו שפיר' דדוק' בנדוניא תקן משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק וכו' ומה שהביא ראיה מהמשנה דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן הוא לפי שעדיין היינו יכולין לומר דאע"ג דנכסי מלוג אינו בכלל התקנה מטעמא דאומד הדעת מ"מ מקל וחומר הוי בכללא כמו שפיר' השתא מה שיש בידו וכו' לזה הוצרך להביא ראיה מהמשנה וטעמא דמתניתין הוי משום דדי לנו מה שתקנו רז"ל ועקרו הדבר מן התורה כמו בהאי תקנתא דר"ת ז"ל דירושת אשתו של הבעל מן התורה ובאו ועקרו אותה בנדוניא ואם הם עקרוה בנדוניא להם לבדם נתנה הרשות לעקור דבר תורה שהיה לבם כפתחו של אולם אנו לא נעקור ג"כ נכסי מלוג ונכסי מלוג נוקמה אדאורייתא דהבעל יורש את אשתו אם כן לפי זה צריכים אנו לשני הטעמים דהא בלא הא לא סגי דאף על גב דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן מכל מקום אם היה לשם אומד הדעת היינו למדים ואע"ג דלית שם אומד הדעת מכל מקום היית' טועה מצד הקל וחומר לזה הביא המשנה דדברי סופרים אם כן אפילו שנודה לרב בהאי תקנתא דר"ת לא היה מועיל האומד כלל מטעמא דמתניתין מכל מקום אודו ליה מיהא בהסכמות הקהלות לענין חזקה דלאו דברי תורה הוא שיועיל האומד דהכא לא שייך טעמא דמתניתין דברי סופרים כו' דדוקא בנדון שהוא עוקר דברי תורה לא ילפינן אבל במילי דרבנן דלאו עוקר מידי הוא ואדרבה מקיים התורה פשיטא דיועיל האומדנא:
חדר ד
עוד ראיה אחרת דאשכחן תקנת הגאונים בכתובת אשה שתהיה נגבית ממטלטלי ואף על גב דלא היתה התקנה אלא בכתובה לבד הכי נמי במזונות וכתובות ב"ד מכ"ש הא לך ראיה דאע"ג דהתקנה לא היתה אלא בענין אחר נכניס ונוסיף מאומד הדעת ענין אחר ואם ידחה זאת הראייה דאינו אלא מטעמא דתנאי כתובה ככתובה אביא לו ראיה אחרת ברורה דאשכחן דוכתא בנודר אפי' שפירש בפיו ענין מייחד וידע לא מיבעי דיכול להכניס ולהוסיף בתוך הנדר עצמו דבר שלא פירש אלא אפי' לשנות הענין ככל מכל שרי כשהוא דבר מצוה ולא מיקרי עובר על הנדר במה שאינו מקיים מה שלא פירש בפיו וזה במרדכי ז"ל בהגהותיו וז"ל במסכת כתובות ראובן נדר בעת צרה מעות ובגדים לעניים וכאשר נתרפא חלק המעות מיד ועל הבגדים שאל איזו יתקיים או יחלק הבגדים ולא יספיקו כי אם למעט או יש למכור הבגדים ויספיקו לרוב עניי' דמיהם והשיב דיכול לשנות הוא מהבגדים למעות והרבה בראיות והוכיח דגדולה מצות פרנסת עניים יותר מהלבישם שהרי כתב הסמ"ק בסימן רמ"ז בשם הגאונים דפרנסת עניים קודמת לכסותם והשתא אם ממצוה קלה למצוה שהיא כמעט יותר חמורה נוכל להעתיק משמעות מכל וכל במקום שאין אנו משנים ולא מחליפים פירוש שום דבר אלא שאנו מוסיפים עוד לא כל שכן ובפרט היות המצוה כל כך גדולה כמו שנראה להעמיד המוחזק על חזקתו כמה שדר בבית זה כמה שנים נוסף לזה אם לא נעמוד ונתיר לאחר להתיר חזקתו היותנו כמעט עוברים אלפני עור וכו' באסורא דרבנן דהא קיימא לן דעני המהפך אחר החררה ובא אחר וכו' דלרבינו תם ז"ל משתמע בכל שרוצה חברו להחזיק ובשכירות נמי ואף לדברי היותר מקל שהוא ר"מ זכרו לברכה שכתב דאם ישראל מחזר אחר החררה ובא חברו וכו' לא מיקרי רשע אם לא שכבר גמר הפסוק אלא שחסר כתיבת השטר לבד עד כאן עם כל זה בהאי מלתא הא איכא מכירה גמורה כמו שאמרנו ומה לנו לכל זה אחר שיש לנו ראיה ברורה אין לנטות ימין ושמאל שהרי מצינו בתקנה עצמה שתקן ר"ת הוספה גמור' על תקנתו וזה נוסח' ר"ת החרים בחרם גמור על צרפת ולומברדיא' והסכימו בה חכמי לומברדיא' על נושא אשה ומתה תוך שנת' בלא ולד של קיימא שתחזור כל הנדוניא ותכשיטי' לנותני לה או ליורשיה כו' וכתב תלמידו של הר"ם ז"ל וז"ל נ"ל דבמה שתקן ר"ת להחזיר על הנדוניא לאב לא על הבת לבדה תקן אלא אף על מיתת הבן ומה שלא הזכיר ג"כ נדוניית החתן לפי שבצרפת נוהגת הבנות ליתן הנדוניא ולא החתן אבל אם הבן נותן הנדוניא ומת בתוך השנה הנדוניא חוזרת גם לאביו וכן דנתי לפני הר"ם הרי לך מכאן דאע"ג דהתקנה היא בבנו' הוסיפו מאומד הדעת נדוניית הבנים:
עוד כתב שם וז"ל בנדון דידן אין להכניס משכנתא בכלל השכירות משום אומדנא כיון שבלשון שכירות לא שייך משכונתא כלל כ"ש שהאומדנא הוא בהפך בשכירו' דשכיחא במשכנתא דלא שכיחא לא גזרו ולא תקנו כדאמר' בכולי תלמוד' מילתא דשכיחא גזרי בה רבנן מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ובמחילה לעד"נ שאין הנדון דומה לראיה שהרי כל היכא דאמרינן מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן לא משתמע אלא בדבר חומרא וגדר שהחמירו וגזרו וגדרו על התורה כש"א ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כו' ולפי' אמרינן כשגזרו והחרימו לא גזרו אלא על מלתא דשכיחא ודי לנו להחמיר ולגדור בזה דשכיח אבל במלתא דלא שכיח לא העמידו חומרתם כדאמרינן בי"ט פ"ק אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וב"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ורבה לטעמיה דאמר רבה מ"ד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט אלא מעתה י"ט בעלמא תשתרי גזרה משום י"ט אחר השבת שבת דעלמא תשתרי גזרה משום שבת אחר י"ט:
ומי גזרינן והתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאכלן בי"ט ואם איתא לגזור משום הנך דמתילדו ביומייהו א"ל בצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן הא לא ראיה שמן התורה דוקא הכנה מי"ט לשבת ומשבת לי"ט אסור ובאו חז"ל לגדור ולהחמיר עוד ואסרו אפילו בי"ט שאין אחר השבת אטו י"ט אחר שבת וכ"נ בשבת כו' והיינו משום דשכיחא אבל בבצים גמורת הנמצאות בתוך התרנגולת דמלתא דלא שכיחא לא החמירו לגדור עליהם ואוקמוה אדין תורה והכל כה"ג נראה מיהא דלא אמרינן מלתא דלא שכיחא לא גזרו כו' אלא דוקא במילי דחומרא וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו היינו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו ולא החמירו דליכא למיטעי משום אקראי בעלמא:
חדר ה
אבל בנדון דידן אינו גזרה שאין הענין לגדור גדר לתורה ולאו היינו חומרא אלא מלתא באנפי נפשיה שרצו לזכות את ישראל ואיש על מקומו יבא בשלום פשיטא שעל כל צד זכייה ותועלת תקנו ואפילו שנאמר כן הוא מה שאין כן לע"ד דבנדון זה שייך גזירה מ"מ מילתא דשכיחא הוא ואיננו מילתא דלא שכיחא אלא שיהיה הדבר פלא ולא יוכל להעלות על לב לשערו כי הא דאמרינן בגיטין פרק מי שאחזו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבן שומשמא אגודא דנהר מלכא קביל עליה כל אונסא דמתיליד ומסתבר נהר מלכא עד אתו לקמיה דרבא אמר להו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינסו אונסא דלא שכיח הוא כו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט בהלכות מכירה וז"ל המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע יהיה חייב לשלם כו' אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שהיה חוזר נהר לעבור בתוכה עד הרי זה פטור שאלה וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא כו' אם כן בנדון דידן שכיחא הוי שהרי כמה יהודים ויש להם בתים וחצרות ממושכנים מהעובדי כומ"ז ומוחזקים בהם ולאו היינו דבר פלא ואדרבה יותר טוב היה לו לרב לדמותו לגזרה שאז"ל שגוזרין אותה אע"פ שנראה שהיא גזרה אחרת מטעם דכולה חדא גזרה היא כדאמרינן בפרק א' די"ט ר"י אמר גזרה משום פירות הנושרין אמר ליה אביי פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ומשנינן כולה חדא גזרה היא רב יצחק אמר משום משקין שזבו אמר ליה אביי משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט היא גופה גזרה ואנן ניקו' ונגזר גזירה לגזירה כו' נרא' מכאן אליבא דר' יוסף שאע"פ שכשגזרו רז"ל לא גזרו אלא על פירות הנושרין מהאילן מ"מ כיון דהאי ביצה דמיא להו אמרינן כולה חדא גזירה היא ואליבא דר' יצחק נמי אע"פ שכשגזרו לא גזרו אלא על משקין שזבו ממש כיון דהאי ביצה דמיא להו שזבה ויצתה ממקום שהיתה בלועה אמרינן דכולה חדא גזירה הוא כ"ש הכא דבנדון דידן משכנתא הוא צד מצדי החזקה שיש לה דין שכירות דנימא כולה חדא גזירה וכשתקנו על זה תקנו על זה כ"ש וק"ו שיש לדמותו למאי דגזרינן גזרה לגזרה כשהא בהא תליא ואי לא הא לא קיימא הא כדאמרינן בפ' אלו דברים גבי הבדלה עובד כוכבים ומזלות שהדליק מעובד כומ"ז אין מברכין עליו ואמרינן עלה עובד כומ"ז שני משום עובד כומ"ז ראשון ועובד כומ"ז ראשון משום עמוד ראשון וכולה חדא גזרה הוא שאסרו רז"ל כל שביד עובד כומ"ז דאי לאו הא לא קיימא הא וכ"פ התו' לשם כו' א"כ בנדון דידן פשיטא דהא בהא תליא ואי לא קיימא משכנתא לא קיימא שכירות דפשיטא שאם יראה האדם שהבית הממושכנת או חצר הממושכן בידו נותנין רשות לאדם אחר לנוטלה מידו ואין לו בה חזקה שגם הוא ילך ויקח חצרות אחרים מושכרים ובזה יתבטל החזקה אפילו מהשכירות קצת מהם במזיד וקצת מהם שלא ידעו הדין שהכל אינן כל כך שבשכירות דוקא תקנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם דלא להוסיף עלה אלא שיחשבו שכבר נתבטלה החזקה וכבר ראינו רבים מערערים אחר פסק הרב ורצו לבטל ההסכמה וליקח בתים וחצרות בכל אשר ימצאו אפילו ישראל מוחזק בהם אם לא שחזר הבית למוחזק בו א"כ הא בהא תליא ואי לאו משכנתא לא תתקיים שכירות וכולה חדא גזירה הוא:
עוד כתב ז"ל עיקר גדול בידינו בתקנות דלא להוסיף עלה כי היכי דאמרינן כהלכתא וכמו שאמר הרא"ש ז"ל בתשובותיו גם בזה אינני מבין דעתו דהא בתלתא ענייני אמרו רבנן דהוו כהלכתא בלא טעמא כדאמרינן פ' מי שמת אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוונהו רבינן כהלכתא בלא טעמא חדא היא שהאיש משיא לבנו גדול בבית קנאו ואידך אמר רב אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופס ואידך דאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד ג' קנה ע"כ והאמת הוא דאע"ג דלהני תלת מילי לית להו טעמא מדאורייתא מ"מ קצת טעם יש בכל אחד ואחד הבן קנה הבית מאחר שהאב פנה הבית הרי סמכא דעתיה דבן וגם אין לו לדור סברא היא שנתנו לו:
וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו מסתמא לא ליתן לה נתכוון אלא לכבדה:
וכן נמי במעמד שלשתן קנה שלא רצו חכמים להטריח להביא עדים ולעשות שלשתן קנין אבל בהאי מילתא אין הנדון דומה לראיה שזה כפי דעת הרב לא הוי הלכתא בלא טעמא שאמר שאין אנו רשאין להכניס שום דבר ולא להוסיף שום ענין בתוך התקנה דפיו ולבו בעינן ואם אנו מוספין שום דבר לבו איכא ופיו ליכא כמו שאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ואם כן כפי זאת הסברא טעמא טובא איכא ועיקר גדול יש למה שאין אנו מוסיפין בתקנות מן התורה ולא הוי כהלכתא בלא טעמא כל שכן וקל וחומר שמשם ראיה למה שאמרנו שרז"ל לא העמידו כל הענינים על דין תורה אלא שפירשו הדברים כפי מה שנראה להם מאומד הדעת כמו שאמר בתלת מילי כו' דהכל הוא כפי אומד הדעת ואם כן האומד הדעת בכאן הוא שנכניס ונוסיף המשכנתא בכלל השכירות אע"פ שנודה לדעתו שאינו דין תורה:
חדר ו
עוד כתב הרב וז"ל ובתשובת מהר"י קולון ז"ל שורש ז' נמצא קרוב לכל אשר כתבתי עד כאן נלע"ד דנמצא קרוב וכמעט נעשה רחוק שהרי הוא אינו מכחיש שאפילו בדבר שאינו משמע הכי אם יש אומדנא דמוכח שלכך נתכון דאזלינן בתר כונתו שכתב וז"ל ראובן נתחייב בשטר עם חברו בצדקה שוה בשוה וכשבא יהודי אחד ורצו הקהל לפזר ולפדות כל אחד ואחד כאשר יחייבהו הדין וראובן טוען שאינו רוצה לפרוע אלא שוה בשוה כמו שכתוב בשטר דפדיון שבויים היינו צדקה וחביריו משיבין כי לא עלתה על דעתם להשוות מדותיהם אלא לענין צדקה ע"כ:
והשיב דהדין עם חביריו והרבה בראיות דפדיון שבויים לא מיקרי צדקה ואחרי זה הוכיח גם כן שאין לשם אומדנא שמתוך כך נאמר שלפדיון שבויים נתכון אבל אדרבה הוא האומדנא לשם צדקה הוי דוקא ולא פדיון שבוים ולדידך יד ב"ה עלה:
אם כן נתבאר שאה היה לשם אומדנא שלפדיון שבויים נתכוון פשיטא שהיה נאמן וזה נראה מתוך לשונו שכתב אבל היכא דאיכא לאפלוגי טובא בין צדקה לעניים לצדקה דפדיון שבויים כנדון זה שאנו עומדים בו דפשיטא דאיכא למימר דלעולם לא נתכוון ראובן וחביריו לפרוע חלק בחלק אלא בענין צדקה המתחלקת לעניים דהפסד מועט הוא להם שאין רגילות לחלק סך גדול לעניים אלא לענין פדיון שבויים דדבר ידוע שהיציאה מרובה ורגילות הוא לפדותם בסך גדול דאיכא למימר דלצדקה כי האי לא איכוון והביא ראיה מבעל הטורים ז"ל ופשיטא דבנדון זה אין ידוע לנו שבכלל פדיון שבויים היה התנאי שיפרעו שוה בשוה אלא מה שידוע שלא כוונו לזה הפירוש הנרלע"ד ע"כ:
הנה נתבאר דבדוכתא דאיכא אומדנא אזלינן בתר האומדנא כמו שאמרנו ומה שכתב מהרי"ק ז"ל ורצה להוכיח מטעם אחר דהדין עם חביריו מטעמא דפדיון שבויים הוי מילתא דלא שכיחא ולאו עלה אתנו ועל זה הביא ראיות כבר הוכחנו למעלה כפי הנלע"ד דבנדון שלנו הוי מילתא דשכיחא כל שכן דכל זה אינו צריך שאפילו שנודה לו דנידון דידן מילתא דלא שכיחא הוי מ"מ אין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם כל מה שרצה מהרי"ק ז"ל להוכיח לא הוי אלא להעמיד ממון אחזקתו ושלא נוציא ממון מספק ואע"פ שנראה שראובן היה מוחזק והוא רצה להוכיח שאין הדין עמו אלא עם חבריו כבר הוא בעצמו הוכיח בפסקיו שראובן לא היה המוחזק ממה שכתב וז"ל אי משום דראובן הוא המוחזק זה אינו כלום שהרי אין חזקתו כלום מאחר שמכח הדין מתחיי' ראובן לפי ממונו אלא שמכח השט' בא להפקיע ולהסיע דין תורה ע"כ:
וגם הראיות שהביא למילתא דלא שכיחא דרב פפא ורב הונא זבין שומשמיי כו' וגם מההוא גברא זבין ארעא לחבריה קביל עליה כו' הכל הוא להעמיד ממון על חזקתו אבל בנדון שלנו שהוא להעביר ולהוציא ממון מחזקתו פשיטא דלא נאמר ולא נאמר שום ראיה מכל מה שהביא:
כללא דמילתא דבהסכמות ובתקנות אמדינא דעת מתקני תקנתא בין להוציא ממשמעות ההסכמה והתקנה מה שיראה לנו בין להכניס ולהוסיף בכלל התקנה מה שלא פירש בה והרי הוא כמותנה ועומד שם וכשם שהחרם חל על הדבר הנכתב והמפור' בהדיא גם על הנוסף מאומד הדע' חל:
מה שנראה לפי עניות דעתי כתבתי דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן צ"ל: