אור ברסלב
רדך בית יח › חדר ד

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית יח · חדר ד

חדר ג

וכן נראה נמי ממה שמצאתי כתוב במרדכי על דברי הר"י ז"ל עלה דההיא פירושא שפירש ההיא דפרק הדר ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה וכו' וז"ל פירש הרי"ף כגון הכא דלא אמרינן ליה זיל אחים אלא טלטול בעלמא דרך גגות חצירות קרפיפות שלא ערבו אבל הזאה אית ליה שבות תיקוני גברא כדאמרינן אין מטבילין את הכלים עכ"ל ופשיטא דאיסורא דרבנן הוא אלא היינו טעמא שיש להחמיר בו מפני שדומה למלאכה דאורייתא משא"כ בטלטול דרך גגות חצירות קרפיפות וא"כ עלה בידינו שיש לחלק בין איסורא דרבנן לאיסורא דרבנן ולהרמב"ם ז"ל הטעם שהחמירו על כחול העין טפי משאר רפואות שבשאר חולאים הוי מפני שדומה למלאכה דאורייתא:

ומעתה אומר דמהאי טעמא דמחמירין בכחול העין טפי משאר רפואות הוה להחמיר טפי במת דבמת מלאכה האסורה מדאורייתא עושין לו דהיינו חציבת הקבר וכיוצא בו ואפ"ה משמע בפ"ב די"ט דיותר יש להקל במת מכחול העין כדכתב כ"ש שיש לנו להקל בו ממצטער ואם במצטער התירו לו גזירת חמין וכדכתיבנא ק"ו במת דאית לן למיחש שמא יסריח וכהנהו חששי דכתי' דלא מבעיא להרמב"ן ולהר"ן דסברי דבכל חולין אי לית ביה אפילו סכנת אבר אין עושין אפילו שבות דרבנן אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו היכא שהמעשה ההוא הוא גוף הדבר ולא הכשרו דהא ראי' מכחול העין שאין עושין אותו אלא ע"י עובדי כוכבים ומזלות וא"כ יראה דבמצטער נמי אסור להרחיצו בחמין ע"י ישראל אלא אפילו להרמב"ם נמי דסבר דמצטער מרחיצין אותו ע"י ישראל וכדפרישית אין להביא ראיה להתיר להרחיץ המת דאי משום הא אפשר לחלק ולומר דשאני כחול העין הואיל ואבר אחד הוא ומש"ה מחמירין ביה טפי ממת אבל מצטער דבכל הגוף יש להקל בו טפי מבמת הואיל ובכל הגוף הוא והיינו טעמא כדפירשתי דבחי הקלו ואין להביא ראיה להקל גבי מת:

ואף לפי שמצאתי כתוב במרדכי שמפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמקצת חולים דקאמר היינו מכה וכדאמרינן אין מונעין חמין ושמן ע"ג מכה בשבת ויאמר האומר דהא הכא דמקצת הגוף הוא ואפ"ה התירו וא"כ במת נמי יש לנו להתיר להרחיצו כדרכו בחמין לא היא דהתם דוקא ע"י שינוי התירו דהא קי"ל כשמואל דאמר נותן חוץ למכה והדם שותת ויורד למכה דהא תניא כותיה כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה ואע"ג דלמאי דפירשתי ואפרש דלדעת הרמב"ם ז"ל דבחולי מאבר אחד נמי במילי דשבות עושין ע"י ישראל ויאמר האומר דאף לדחוייא דדחינא לעיל ואמינא דשני כחול העין דמאבר א' הוא מש"ה משמע בפ"ב דביצה דיש להחמיר בו טפי מבמת:

ויש להביא ראיה בנידון דידן ולומר דמרחיצין אותו ע"י ישראל דהא הכא באבר אחד הוא דמתיר הרב לעשותו ע"י ישראל אפ"ה אין להביא ראיה כאשר אפרש ולפי מאי דפרישית בחולי שבכל הגוף אפילו אם רפואותו דומה למלאכה דאורייתא עושין אותה ע"י ישראל ונראה שהרב ז"ל השמיענו דין זה בפרק כ"א דהלכות שבת שהביא ההיא דפרק אע"פ דתני רבי מרינוס גונח יונק בשבת שכתב וז"ל ואם היה גונח מותר לו לינק בפיו מפני שהוא מפרק כלאחר יד ומשום צערא לא גזרו רבנן ואע"פ שאין שם סכנה הרי דבחולי המצטער כל הגוף כי האי דגונח אע"ג דדמיא למלאכה דאורייתא דהא חולב מפרק הוא אפ"ה מותר ליה לינק ואפשר שמזה למד הרמב"ם שכתב במצטער שמרחיץ אותו ישראל דהא בגמרא נתן טעם ואמר ובמקום צערא לא גזרו רבנן ולא אמרו ובמקום חולי וכן כתב גם הרב ובמקום צערו וכו' נראה קצת דאפילו במצטער אין לגזור ויש להאריך ונלאתי והאי דכתיבנא דרך אגב כתיבנא דאפשר הוא:

ואחזור בנידון דידן לומר דאין להביא ראיה מחי לגבי מת להקל בנידון דידן וכדפרישית ויש להביא ראיה על זה דהא לקמן אוכיח דבהני חששי דכתיבנא בנידון דידן ליכא למיחש וכן אפילו יסריח ויתבזה בין החיים ליכא למיחש לדחות איסור דרבנן לדעת הרמב"ם כאשר אפרש בע"ה ומיהו בפרק שואל משמע לפי הנראה מרש"י עקר דיש להביא ראיה מחי לגבי מת לקולא דתנן עובד כוכבים ומזלות שהביא חלילין וכו' ואמרינן בגמרא מאי ממקום קרוב וכו' ע"ש אבל הרי"ף והרמב"ם בפ"ו דהלכות שבת לא פירש כמותו וכן נראה נמי לדעת הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דיש להביא ראיה מחי לגבי מת להקל לדידהו יש להביא ראיה מההיא דפ"ב די"ט שהזכרתי לעיל דמשמע דטפי אית לן להקל במת מכחול העין ולדעתם אין לחלק החלוק אשר חלקתי ודעת הרמב"ם ז"ל בין היכא דדמיא למלאכה דאורייתא לאין דומה ובין אבר א' לכל הגוף וכדפרישית בדברי הרמב"ם דהא הם ז"ל מביאים מכחול העין לשאר חולאים בין באבר אחד בין בכל הגוף דאי לית ביה סכנה אפילו באבר אחד ע"י עובד כוכבים ומזלות אין ע"י ישראל לא ואפילו בשבות דרבנן ואפילו לפירש"י ז"ל אין להביא ראיה בנידון דידן ממצטער ולהרחיץ המת לפי מאי דפרישית שיש לחלק בין היכא שהדבר הוא גוף הדבר לבין היכא שהדבר הוא הכשר הדבר דבמצטער הרחיצה הוא גוף הדבר ובשביל זה התירוהו ע"י ישראל כדפרישית אבל גבי מת הרחיצה לא הויא אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר הקבורה ותו דהא בפ"ק דר"ה משמע שאסור לקבור את המת אפילו ע"י עממין דאמרינן התם איכא בנייהו י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מ"ד משום ירקיא מעברי' ומ"ד משום מתיא אפשר בעממין פירש אבל בשבת וי"ה לא וכן משמע נמי בפ"ק די"ט ומייתי לה נמי בפ"ב ובפרק תולין דאמרינן התם אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין אלמא בשבת לא אפס אי משום הא די"ט יש לדחות כדדחי הרא"ש ז"ל דה"ה בשבת אלא משום דוקא בי"ט שני יתעסקו בו ישראל נקט נמי בי"ט ראשון כדאיתא במרדכי פרק כירה והשתא אמינא דהואיל וחזינא דבשבת אסור לרחוץ את המת אפילו היכא שיש לחוש שמא יסריח ואפילו ע"י עממין כדהוחכנו מפ"ק דר"ה לא מבעיא לבה"ג והנגררים אחריו דסברי דמאי דאמרינן בפרק הדר ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה דכל שבות הנעשה ע"י ישראל שבות דאית ביה מעש' קרינן ביה אבל אמיר' לעובד כוכבים ומזלות אפי' במלאכ' דאורייתא שבות דלית ביה מעשה קרינן ביה כיון שישראל אינו עושה מעשה כלל וא"כ חמור הוא איסור דרבנן ע"י ישראל ממלאכה גמורה על ידי עכו"מז ואם אסרו לקבור את המת בשבת אפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו היכא שיש לחוש שלא יסריח ק"ו להרחיצו בחמין ע"י ישראל אלא אפילו להרי"ף ז"ל והנגררים אחריו שלא פירש כן ההיא דפרק הדר כדכתב הרי"ף ז"ל בפרק ר' אליעזר דמילה היינו טעמא שלא להטעות הספרים כמו שתמצא מבואר שם אבל אפשר דאינהו נמי מודים לסברא זו דחמיר שבות דרבנן ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עובדי כוכבים ומזלות דאע"ג דלהרי"ף ז"ל גרסינן התם בפרק הדר דלא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וכו' דהא לא אמר לעובד כוכבים ומזלות זיל אחים וכו' אלמא דאי אמר זיל אחים דאיסור מ"מ נהי דאפילו רבא הוה סבר התם גבי קטן דאי אמר לעובד כוכבים ומזלות זיל אחים דאסור הואיל והוה מלאכה דאורייתא אבל אפשר דמודה בסברא זו דקיל אמירה לעובד כוכבים ומזלות אפילו במלאכה דאורייתא משבות ע"י ישראל עצמו וה"ק ליה לאביי דאי עובדא דא הוה אסור דאורייתא מודינא לך שלא היה דוחה שבת אע"פ שהראיה אשר הבאת היא בהזאה דאינה דוחה שבת חמורה הואיל והיא ע"י ישראל מ"מ אי הוה האי נמי מלאכה דאורייתא לא היתה דוחה שבת אבל הואיל והוה שבות למה לא תדחה שבת:

ונראה שזו היא סברת הר"ן ז"ל שכתב בפרק ח' שרצים עלה דההיא דעין שמרד' דבפרק אין מעמידין שהביאה שם הרי"ף ז"ל וז"ל וכיון שאנו מתירין שבות על ידי ישראל כ"ש אמירה גמורה לעכו"מז למלאכה גמורה שיותר חמור הוא שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עובדי כוכבים ומזלות וכמו שיתבאר בס"ד עכ"ל הרי שכתב דחמור שבות ע"י ישראל וכו' עד וכמו שיתבאר והנה בשלמא לבה"ג והנגררי' מתבאר היטב אלא להריף ז"ל והנגררים אחריו איך יתבאר אלא ודאי כדפרישית דבהאי סברא לא פליגי והנה שגם סברת הרמב"ן כן היא כדכתב הוא זכרו לברכה ואל יקשה לך לפ"ז דא"ה למה לא התיר הרב ע"י עכו"מז במצטער כי אף בשבות דשבות כגון להביא חמין דרך חצר שלא עורב ולמה לא התיר אפילו דרך ר"ה הואיל ואנו מתירין בו שבות דרבנן אפילו ע"י ישראל דהיינו להרחיצו בחמין וא"כ ק"ו הוא להתיר על ידי עכומ"ז אפילו במלאכה דאורייתא וכדפרישית דכי מתירין איסורא במצטער ע"י ישראל דוקא היכא דבעידנא דקא מתעקר אסורא דרבנן עושה גוף הדבר שממנו הוא מקבל ההנאה מצערו כמרחיץ המצטער בחמין אבל להביא המים הויא הכשר הדבר שהיא מביא את המים כדי להרחיץ לא התירו במצטער אלא ע"י עכו"מז ומהאי טעמא ניחא מ"ש הבאת המים דאין מתירין אלא ע"י עכו"מז ומ"ש רחיצה דהוה ע"י ישראל עצמו וכדפרישית ועוד נפרש לקמן בע"ה ויתישב היטב:

ומעתה אומר דלא מבעיא לכל הני רברבי דאדכרנא לעיל דנראה לפי מאי דפרישית דסברי דאסור להרחיץ את המת בחמין בשבת אלא אפילו לפי הגאונים שפירשו בההיא דהשואל דמאי דאמרינן התם עלה בההיא דתנן עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ופרכינן בגמרא ימתין בכדי שיעשו ומשנינן בעומד בסרט' ופירש דאסיפא דמתניתן דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ופרכינן אמאי מחמירי כולי האי ולא סגי בכדי שיעשו ופרקינן בעומד בסרט' עסקינן שהוא מקום פרהסיא וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת וכן פירש הר"ן זכרו לברכה דברי הרי"ף זכרו לברכה שסובר כדעת הגאוני' והוסיף לומר דמה שהתירו בחלילין בכדי שיעשו ובקבר אמרו סתם לא יקבר בו עולמית היינו משום בסתם קבר בסרט' או מת משא"כ בחלילין שדרכן להביאם בצינעה ואפילו חלילין שהביאם בפרהסיא אסורין עולמית וכן הוא דעת הרמב"ם זכרו לברכה בפרק עשירי מהלכות שבת וכן קבר יקבר במקום המוצנע שהרי בכדי שיעשו והתוספות נמי כתבו בסוף מרובה וז"ל מן הדין ה"ל למישרי לקבור את המת בשבת אלא לפי שמכוער הדבר ומגונה שיקבר בשבת אסור ואפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות מידי דהוה אההיא דתנן פרק שואל עשה ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרינן בכדי שיעשו כמו מטעם שפי' ע"כ וכן נראה נמי דעת הרמב"ן זכרו לברכה דהא לדעתו אנו לומדין מכחול העין בכל הרפואות דהיכא דאין בו סכנת אבר ע"י עכו"מז מותר ע"י ישראל אסור אפילו בשבות דרבנן וא"כ לדעתו יש להביא ראיה מההיא דפ"ב די"ט דיש להקל במת מבחי וא"כ היכא מתרצא אליביה ההיא דר"ה דאסרו לקבור את המת והלא בחולה עושין לו כל צרכיו ע"י עכו"מז ואפילו איסורא דאורייתא וא"כ יש ללמוד ממנו ק"ו לקבור את המת ע"י עכו"מז וכדכתבו התוספות אלא ודאי משום כבודו הוא דקאסרי וכההיא דפרק שואל וכדכתבו התוספות וא"כ יאמר האומר דדוקא לקוברו אסור אפילו ע"י עובדי כוכבים ומזלות משום דפרהסיא הוא והדבר מגונה אבל להרחיצו בחמין בצינעה מותר וכההיא דמצטער ומטעם שפירשתי ולפי מה שאפרש בע"ה דדוקא באיסור תורה אמרינן דגנאי הוא לו אבל לא באיסורא דרבנן אפילו בפרהסיא נמי:

ואע"ג דלפי מה שכתבתי לעיל יראה דלהרמב"ן אסור להרחיץ את המצטער ע"י ישראל לפי מה שאפרש לקמן דרחיצת חמין לא הוה שבות אלא גזירה בעלמא אפשר דאיהו ז"ל נמי מודה להרמב"ם במצטער דמרחיצין אותן ע"י ישראל וא"כ יאמר האומר דבמת נמי מותר להרחיצו בחמין היכא דיש לחוש לחששי דכתיבנא מק"ו דחי וכן נמי לר' אליעזר ממיץ דסבר דמותר לקבור את המת בשבת ע"י עממין כדאיתא במרדכי פרק כירה וכן נמי לפי' אשר אפרש דרחיצת חמין לא הוי אלא גזירה בעלמא וא"כ יאמר האומר דאף אם אסור לקבור את המת מן הדין ולא מטעם שפירשתי אין להביא ראיה לאסור להרחיץ את המת דדוקא שבות ע"י ישראל חמיר מאמירה לעכו"מז במלאכה דאורייתא אבל גזירה בעלמא כי האי דחמין לא דאע"ג דמלאכה אסורה גבי מת ואפילו ע"י עכו"מז גזירה דרבנן שרי אף על ידי ישראל הואיל ואיכא קצת כבודו וכדפירשתי הא ליתא דנראה דבנידון דידן כולי עלמא מודו דאסור להרחיצו בחמין דהא רחיצת חמין לא יעכבנו מלהסריח ואדרבה מצד חמימות המים יש לחוש שמא ימהר להסריח ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן וא"כ האיך נבטל איסורא דרבנן מקמי מלתא דרשות ואף על גב דרחיצת הקטן אינו אלא מנהג כדכתב הרמב"ם ז"ל מקום שנהגו להרחיץ וכו' ואפ"ה מרחיצין אותו בשבת בחמין שאני רחיצת הקטן שממנו אין ללמוד כדפרישית וכ"ש דאפשר להרחיצו בצונן ולא נבטל איסור גזירת חמין דחמין במת נרא' שיש סרחון דיותר הוא הזיקו מתועלתו וכדפירשתי ועוד נכתוב בס"ד:

ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דר' חייא דפרק אלו קשרים ודפרק כל היד אשר אזכיר בע"ה דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו בעם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקבורה וא"כ נאמר דעדיף הוא ממצטער וכן מקטן לבמ"מ לא היא דלא מבעיא לפירש אשר פירש דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא ביום המילה התירו בחמין וליכא למילף מיניה כדפרישית וכן ממצטער ליכא למילף לפי החילוק אשר חלקתי בין היכא שהדבר הוא גוף הדבר ובין שהדבר הוא הכשר הדבר כי הכא גבי מת שהרחיצה היא הכשר הקבורה אלא אפילו להרמב"ן ז"ל דנראה דאין לחלק שהרי הוא סובר דהיכא דאין בו סכנת אבר עושין כל צרכיו ע"י עובד כוכבים ומזלות ולא קא מפליג בין גוף הדבר להכשר הדבר דבכל ענין ע"י עובד כוכבים ומזלות מותר ע"י ישראל אסור וא"כ לפי מה שחלקנו לעיל לפירש שאפרש לקמן דיש הפרש בין שבת לגזירת חמין דאינו אלא גזירה בעלמא ואמרנו דאפשר דהוא ז"ל אע"ג דלגבי חולה אסור אפילו שבות ע"י ישראל דוקא איסור שבות הוא דקא אסור אבל גזירת חמין שאינה אלא גזירה בעלמא מודה הוא דיש להתיר אפילו ע"י ישראל וא"כ במצטער מותר הכי נמי אית לן למימר גבי מת אע"ג דרחיצה לא הוה אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה מותר להרחיצו בחמין דדוקא גבי איסור שבות הוא דקאסר ע"י ישראל אבל גזירת חמין לא:

וכן לבעל מגיד משנה דפירש דברי הרב ז"ל דאפילו לאחר שנתרפא מהמילה מרחיצין אותו נראה דדוקא אם היו קוברין אותו בשבת דאי אפשר להרחיצו במוצאי שבת היה אפשר לומר כן כי התם גבי מצטער דבאותה שעה דמרחיצין אותו מקבל התענוג וצריך הוא בשבת אבל הכא דכל כך הוא למת להרחיצו במוצאי שבת כמו בשבת הואיל ואין קוברין אותו בשבת אין לומר כן דבהנהו חששי דכתי' אין לחוש לדחות איסורא דרבנן כאשר אוכיח לקמן בע"ה ואין לדחות איסורא דרבנן בשביל חששים כאלו ומה"ט נמי נראה דאין להביא מדברי הרמב"ם זכרו לברכה לפי מאי דפרישית דיש להחמיר באבר אחד מבמת ובאבר אחד סבר הרב דעושין מילי דרבנן ע"י ישראל כדכתב בפ"ב מהלכות שבת ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה ולא מצאנו לרב זכרו לברכה בזה בין חולי כל הגוף לחולי מאבר אחד ואדרבא לפי משמעות דבריו שהזכיר לפי' מעלין אונים וכו' וכן לפי מה שפי' נראה דהרב זכרו לברכה מדבר אפי' באבר אחד ואפ"ה סובר דעושין ע"י ישראל ולקמן אבאר יותר בע"ה:

ואף אם יצדד אדם צידי צדדין למצוא איזה היתר לרחיצת חמין מה שאין האמת כן נראה דבנידון דידן שרחצוהו כדרכו בחול דשלא כדין עשו דאית בזה נמי איסור טלטול ולא מבעיא בחמין אלא אפילו בצונן נמי דגבי חי מותר גבי מת אסור בהזזת אבר מאבריו בלא ככר או תינוק ואפילו היכא שיש לחוש שלא יסריח דהא תנן בפרק שואל עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין עכ"ל המשנה ופירש"י התם מדיחין במים שלא יזיז בו אבר לא יגביה ידו או רגלו או ריסי עיניו שימתין שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים והרמב"ם זכרו לברכה פירש בפירוש המשנה וז"ל כששומט מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כוונתו באומרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ כי זה התנה ברחיצתו ואמר ובלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור עכ"ל:

ורבינו ישעיה פירש ושומטין את הכר כיון שאינו נוגע במת והכר לא נעשה בסיס שלא הניחו המת עליו עכ"ל הרי בהדיא דאפילו היכא דיש לחוש שמא יסריח דווקא שמיטת הכר התירו הואיל ואינו מטלטלו אבל לטלטלו אסור ואם לחשך אדם לומר דדוקא היכא דאפשר לן בלי טלטול לעכבו שלא יסריח כי הכא דמתניתין דשומטין את הכר הוא דלא דחיא אסורא דרבנן לטלטלו אבל היכא דלא אפשר בלי טולטול כגון שהוא מוטל בחמה או כי הכא בנידון דידן דאי אפשר לרוחצו אם לא נטלטלנו ויש לחוש כאשר פירשתי דחינן אסור דרבנן מקמיה הא ליתא דאי הכא לאשמועינן במתניתן רבותא דהיכא דיש לחוש לסרחון ואי אפשר בלי טלטול דדחינן אסורא דרבנן ומטלטלינן ליה והוה פשיטא לן דמותר להשמיט הכר מתחתיו דאין לומר דאתא לאשמועינן דהיכא דאפשר לעכבו שלא יסריח בלי דחית אסור כי הכא בשמיטת הכר לא דחינן אסור טלטול כדי שלא נטעה לומר דטלטול מת בשבת היכא דיש לחוש שלא יסריח בטלוהו רבנן לגמרי והתירוהו אפילו היכא דאפשר בשמיטת הכר וכדאמרינן בפ"ק דביצה י"ט ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגז ליה אסא וכו' הא ליתא דלא מבעיא לרב אחא משבחא דסבר דהתם גבי י"ט הכי נמי דוקא היכא דליכא עממין הוא דאמרינן שיתעסקו בו ישראל אבל היכא דשכיחי עממין לא שריא אלא בעממין הואיל ואפשר על ידי עממין ואף על גב דרב אשי קאמר בהדיא די"ט לגבי מת כחול שויוה רבנן אפ"ה כיון שלא פי' דאפילו היכא דשכיחי עממין יתעסקו בו ישראל אמרינן דדוקא אי לאו עממין קאמר דיתעסקו בו ישראל אבל אי שכיחי עממין לא אלא אפילו להרמב"ן ולהר"ן ז"ל שכתבו דאפילו אפשר בעממין יתעסקו בו ישראל הואיל וכחול שויוה רבנן הכא אין לומר כן דהיכי תיסק אדעתין למימר דבטלוה רבנן לאסור טלטול גבי מת ופירש לנו אסור הטלטול ולא פירש לנו בטולו ואף על גב דגבי י"ט נמי לא אשכחן היתר אלא רבא הוא דקאמר לה ורב אשי בתריה נראה דקבלה היתה בידם דבר זה וכן היה המנהג מתחלה ביניהם אם כן מפורש הוא ההיתר דאלת"ה אתמה וכי מקמי דאתי רבא לא הוו עבדי הכי אלא ודאי כדפרישית:

ותו דטפי הוה ליה לתנא לאשמועינן כחא דהיתירא ולפרש לנו דלגבי מת בטלוה לאסור טלטול דלא מסתבר כולי האי מכחא דאיסורא ותו דבהדיא אמרו בפרק במה מדליקין שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי טוב מהארי המת שלתקנת הכלבים לא הצריכיהו לשנות טלטול נבילה ואת הארי המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק:

ובפרק כירה גרסינן אתמר מת המוטל בחמה רב יהודא אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית ליה מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לאו שמיה טלטול הרי דרב דהלכתא כוותיה באיסורי סבר דאסור לטלטל את המת אפילו מן הצד ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק ואפילו היכא דמוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח ואף על גב דלפי המסקנא דהתם משמע דהיכא שיש לחוש לדליקה התירו לטלטלו ואפילו בלא ככר או תינוק לפי פירוש הרי"ף ז"ל טלטול מן הצד ולפירש"י זכרו לברכה שפירש הסוגיא כפשטה נראה דאפילו טלטול כדרכו שרי וכ"כ הרמב"ם זכרו לברכה בפכ"ו דהלכות שבת וז"ל ואם אין שם ככר או תינוק מצילין מן הדליקה מכל מקום עכ"ל אל יטעה הטועה להביא ראיה ולומר דהיכא דשרי בבזיון דמטלטלין אותו אפילו בלא ככר או תינוק דדוקא בדליקה התירו וכדמפרש טעמא בגמרא דלמא אתי לידי כיבוי דאורייתא והביאו הרמב"ם זכרו לברכה וז"ל מצילין אותו מן הדליקה שמא יבוא לכבות אבל בבזיון חמה דלית לן למיחש להכי לא:

וכן פירש"י זכרו לברכה בהדיא וז"ל אי לא שרית ליה וכו' אבל במוטל בחמה לא שרינן:

וכן נראה התם מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בו מת וכו' עד ואם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מ"מ שלא יבוא לכבות עכ"ל הרי שהתחיל בחמה או בדליקה וסיים שאם אין שם ככר או תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום ולא כתב סתם מוציאין אותו או מצילין אותו דהוה משמע בין בחמה בין בדליקה אלא פירש בהדיא ואמר מן הדליקה אלמא משמע דמן הדליקה דוקא התירו בלא ככר או תינוק אבל במוטל בבזיון לא ואפילו היכא דליכא ככר או תינוק וכן משמע נמי מן הטעם שכתבתי שלא יבוא לכבות וכדפרישנא ואף על גב דבפרק המצניע אמרינן ההוא שכבא דהוה בדוקרת שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית ואמרינן התם דטעמיה דרב נחמן משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן דהיינו להוציא מר"ה לכרמלית משום כבוד הבריות דאין לומר דהתם על ידי ככר או תינוק הוא דשרי דהא ככר או תינוק לא יעלה ולא יוריד לענין אסור הוצאה ואדרבא גורע הוא לדעת הרמב"ן זכרו לברכה כאשר אכתוב לקמן בע"ה הא כתב במרדכי בשם רבינו ברוך ממגנצא דהתם משום דליקה התירו אבל משום בזיון אחר לא ולדעת הרמב"ם זכרו לברכה ולדעת הסמ"ג התם משום שכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא שכתב וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים וכו' ולקמן אביא כל לשונו בע"ה ולא כתב המוטל בחמה וחוששין שמא יסריח כדלעיל מיניה ואפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש וז"ל לאפוקיה לכרמלית שהים מוטל בבזיון דליקה או חמה וכן נראה נמי סברת ראבי"ה דבעל הוראה הוא ורא"ם כדאיתא במרדכי בפרק כירה א"כ נראה דדחינן אסורא דרבנן אפילו היכא שמוטל בבזיון חמה דהיינו לאפוקי מרה"י לכרמלית הא פירש"י התם ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק והיינו טעמא כדפירשו התוספות ז"ל בשם ר"ת ז"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר או תינוק לכך לא התירו בענין אחר עד כאן לשונו וכן כתב הר"ן ואפילו לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דכי בעינן ככר או תינוק היינו במטלטלו בר"ה עצמה מחמה לצל אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר או תינוק מפקינן ליה וכן כתב נמי בעל הטור בשמו דהתם היינו טעמא כדי למעט בהוצאה כדכתבו הם ז"ל משמו דכל מה שאתה משביח בתקון הטלטול פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא אבל היכא דאין לן איסור הוצאה אלא איסור טלטול דאפשר לתקוני ליה על ידי ככר או תינוק ואין מוסיפין איסור כלל לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק:

ומהאי טעמא נפלאתי הפלא ופלא אם יש מורה שהתיר לטלטל המת ולרוחצו בשבת ערום כדרכו בחול בהזזת אבר מאברים בלא ככר או תינוק וכתבתי ערום כי יש מי שהתיר לטלטלו אגב כסותו כדאיתא במרדכי ואפשר שסמוך עליו ואל יאמר שסמך על רש"י זכרו לברכה והנגררים אחריו דסברי דההיא עובדא דבדוקרת דשרא רב נחמן לטלטולי אפשר דבזיון חמה הוה ואפ"ה התיר להוציאו בלא ככר ובלא תינוק והיינו טעמא כדכתיבנא לעיל הואיל ואי אפשר בענין אחר דככר או תינוק לא יוסיף או יגרע בהוצאת המת מרשות לרשות ואם כן הכא בנידון דידן גבי רחיצת המת ויאמר האומר דהואיל והיה להם לחוש שלא יסריח רצו לעשות כל צרכיו ולהניחו בארון מטעם שכתבתי ואי אפשר לרחוץ גוף המת כראוי בטלטול ככר או תינוק והיכא דלא אפשר מקילין וכדכתיבנא לא היא חדא דהא הרמב"ם והסמ"ג ז"ל כשהביאו ההיא עובדא דהמצניע כתבו וז"ל מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית דגדול כבוד הבריות וכו' עד ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם עכ"ל הרי שכתב תיקון חדש שאם היה להם מקום לצאת מניחין אותו ויוצאין וכתבו מלתא דפסיקא ולא חלקו לומר שאפילו היה להם מקום לצאת אם היה להם ארון ותכריכין יעשו צרכיו ויניחהו בארון כדי להיות מוכן לקבורה תיכף במוצאי שבת או כדי שלא יצטרכו להתעסק בו במוצאי שבת שלא יהיה מסריח יותר ויותר ויקוצו העם וימנעהו להביאו ויהיה יותר בזיון גדול לחים ולמתים אלא כתב מלתא דפסיקא שאם היה להם מקום לצאת יוצאין הם ומניחין אותו שם נראה שאם היה להם מקום לצאת אין דוחין איסורא דרבנן בכל ענין בין היה להם ארון ותכריכין בין לא היה להם דבחששא כולי האי כההיא דכתיבנא לא חיישינן לדחות איסורא דרבנן ופשיטא דאין לומר דשאר הפוסקי' פליגי עליה בהאי סברא הואיל ולא מצאנו לחלוק בהדיא ואע"ג דנקט הרב בדבריו אין מוציאין אותו לאו למימרא דוקא הוצאה אין עושין לו אבל טלטול עושין לו אלא משום דבהוצאה קא מיירי דקאמר אפשר להוציאו וכו' כתב נמי אין מוציאין אותו והנה בעל הסמ"ג כתב אין מזיזין וכו' והיינו טעמא דלהזיזו ממקומו מחמה לצל בעינן ככר או תינוק כדפרשתי בדברים לעיל מיניה:

ואין לומר דנהי דבהנהו חששי דכתיב לא חיישינן מ"מ אם לא היה להם מקום לצאת נתיר לטלטלו ולהרחיצו ולהשימו בארון הואיל ויש לנו לחוש שלא יסריח ואם ימצא חוץ לארון יתבזה בין החיים ואם יהיה בארון לא יתבזה לא היא דהא הרמב"ם ובעל הסמ"ג דוקא היכא דכבר הסריח התירו אבל לשמא יסריח לא התירו אפילו בטלטול אלא על ידי ככר או תינוק ואפילו לרש"י והנגררים אחריו דסברי דבההיא עובדא דהמצניע אפשר דבזיון חמה הוה וחשו שמא יסריח והתירו להוציאו נראה דהתם דוקא התירו דאותה הוצאה תעכבנו מלהסריח אבל בנידון דידן ע"י הטלטול לא יתעכב מלהסריח שאם יניחוהו בארון נמי יסריח ואדרבה הנחת הארון יגרום לו למהר להסריח ובכי האי גוונא לא מצאנו שהתיר רש"י ז"ל ואף אם נאמר דרש"י זכרו לברכה נמי סבר כהרמב"ם ז"ל בזה דלא חיישינן אלא כדי שלא יתבזה בין החיים א"כ נתיר לטלטלו ולהשימו בארון שאף אם יסריח לא יתבזה בין החיים הואיל והוא תוך הארון ואפ"ה נרא' דאסור לטלטלו כדי להרחיצו דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה הואיל ולא אשכחן בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהתירו איסור טלטול היכא דיש לחוש שלא יסריח כגון שהוא מוטל בחמה אלא ע"י ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק מוטב שיסריח ואל ידחה איסור טלטול כדמוכח בפרק כירה הרי אתה רואה כמה החמירו בו וא"כ אף שהקלו בו לרש"י והנגררים אחריו היכא דלא אפשר על ידי ככר או תינוק היכא שיש לחוש שלא יסריח כגון דמוטל בחמה התם הוא דהקלו דלית ליה תקנתא אחריתא שלא יתבזה בין החיים ע"י הסרחון שיסריח אלא לטלטלו אבל הכא יניחנו בארון בלא רחיצה ולא יתבזה בזיון בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם קצת מצוה היא ולא ידחה איסור טלטול דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרינן במתניתן בפ' השואל שהזכרתי ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו בימי האמוראים שהיו נוהגין בהדס כההיא דפרק בנות כותים בעובדא דרבי אסי ורב שילא בר אבינא חזו דפרח אסא מהאי פוריא להאי פוריא וכן בפ"ק דביצה אפילו למיגז ליה אסא ואפשר דמטעם זה נקט במתניתין דפ' שואל מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לו שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו ואל יאמר האומר דמכל מקום לכבודו עבדינן ליה רחיצה ולא לכבודו דחי איסורא דרבנן כההיא דהמצניע וכדכתיבנא לא היא דלא דמי כבוד רחיצה וסיכה לחשש הסרחון וא"כ ניהו דאשכחן בדברי רז"ל דאיסורא דרבנן נדחת מפני בזיון גדול דהיינו חשש הסרחון אבל מפני כבוד הרחיצה מנ"ל לדחות אסור דרבנן ואנן בחשש הסרחון החמירו בו ולא דחינן איסור טלטול היכא דאין שם ככר או תינוק וכדפירשתי אלא אמרינן מוטב שיסריח ויתבזה ולא ידחה איסור דרבנן וא"כ היכא נדחה אנן איסורא דרבנן בעד הרחיצה דקיל טובא מה שלא מצאנו בתלמוד ותדע שכן הוא דלא אתי רחיצה וסיכ' ודחי איסור טלטול דהא בפרק שואל עלה דההיא מתניתין שהזכרתי פריך בגמרא והא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו בבית המרחץ בקש להדיח קרקע אמר לו אין מדיחין בקש לסוך אמר ליה אין סכין ואי סלקא דעתיך שרחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול היכא שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא לישני דמתניתין בשיש לחוש שמא יסריח עסקינן ואע"ג דדבר שאינו ניטל אין מרחיצין ואין סכין מת אף על פי שאינו ניטל מדיחין וסכין אותו שיש לחוש שמא יסריח וכדכתיבנא ואפ"ה הזזת אבר לא הואיל ואפשר זולתו אלא ודאי נראה דאין רחיצה וסיכה דוחה איסור טלטול ואפילו היכא שיש לחוש שמא יסריח ואף על פי שיש לדחות מ"מ קצת ראי' איכא ותו דאפשר הוא לרוחצו ע"י ככר או תינוק דלא מבעיא לראבי"ה ז"ל דסבר דבהנחת הככר עליו יכול לזוז כל אבריו שכן כתב המרדכי בפרק כירה בשמו וזה לשונו אם חוששין שמא יתקשו אבריו ולא יהא ראוי עוד לפשוט והוא ביומו מניח עליו ככר או תנוק ומטלטלו אלא אפילו במה שכתב בשם רבינו ברוך וז"ל ורבינו ברוך פליג וכו' עד אבל הכא שהככר מונח על גבי המת ומזיז כל אברי המת בלי טלטול ככר אסור ומיהו כשאין מזיזין אברי המת אז ודאי שרי עכ"ל נראה דרחיצה אפשר להעשות ע"י ככר או תינוק דבכל עת שיזיזו אבר מאבריו יהיה בטלטול ככר ואם יתעקש המתעקש ויאמר דלא אפשר מה לנו לחלק ולבלק הואיל והמשנה שבפרק שואל מכרזת ואומרת שהדחת המת תעשה בלא הזזת אבר ואפ"ה קרי ליה כל צרכיו שכן תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין ובלבד שלא יזיזו אבר וכבר הבאתיו לעיל אלמא הדחת המת נעשת בלא הזזת אבר ושפיר דמי אפילו לנוהגים לסוך ולהדיח ולבי נוקפי דאפילו ע"י ככר או תינוק אסור להדיחו ולרוחצו דהא לא מצאנו היתר בטלטול המת ע"י ככר או תינוק אלא המוטל בחמה ויש לחוש שלא יסריח וצורך הוא לטלטלו מחמה לצל כדי לעכבו מלהסריח אבל לענין רחיצתו לא מצאנו בו היתר וכדפירשתי:

והנה הר"ן כתב בפ"ק דביצה דיש מי שאסר לטלטל את המת בי"ט ע"י ככר או תינוק ואע"ג דבי"ט הקלו לקברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות ואפילו למאן דמתיר התם ע"י ככר או תינוק היינו טעמיה כמו שאפרש בע"ה דהואיל ומטעם כבודו התירו לקוברו ע"י עובדי כוכבים ומזלות יש להתיר ע"י ישראל נמי לטלטלו דהוי כבודו טפי כמו שאנו מתירין בשבת מחמה לצל משום כבודו אפילו ע"י ישראל ואע"ג דמדברי ראבי"ה ורבינו ברוך ז"ל נראה דלפושטו מותר ע"י ככר או תינוק כדכתיבנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אמינא דהבו דלא לוסיף עלה הוא די לנו בקולא שהקלו הם במלבושים ולא נקל גם אנו ברחיצה שהם ז"ל התירו היכא שיש לחוש שלא יתקשה שדרך המת בכך ולא נוכל לפושטו במ"ש כדפירשתי בדבריהם בהדיא ולא נקל גם אנו ברחיצה דאפשר לעשותה במוצאי שבת דבהנהו חששי דכתיבנא לא חיישינן לדחות אסור שבת כדפירשתי ותו דלפשוט בגדיו ולקוברו בתכריכין מצאנו סמך שר"ג הנהיג זה לתקנת עניים כדאיתא בפ"ק דכתובות וכן אמרו בפרק אלו קשרים ובפרק כל היד אמר להו ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים שמא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים ולא בשחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים אלא באולירין אמר שראוי להכין למת כלים מיוחדים לקוברו ובפרק שואל התירו להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין אבל רחיצה לא צריכה כולי האי וכדפירשתי וא"כ די לנו בקולא שהקלו הם ולא נוסיף גם אנו עליה ולהקל גם ברחיצה אלא א"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שהיה מאוס בעיני רואיו ולא היתה להם תקנה אחרת ולפ"ז ניחא שפיר טפי האי דקאמר במתניתין ובלבד שלא יזיזו בו אבר מלתא דפסיקא ולא המשנה לבדם אלא כל הפוסקי' ג"כ ואע"ג דדברי אלה הם כיהודה ועוד לקרא כתבתי זה דמהאי טעמא אמינא שראוי לגעור אם יש מי שהתיר בזה ואמינא דשרי ליה מאריה דהאלקים לבי מגמגם עליו דבר עונש הוא אם התיר אפילו בלא ככר או תינוק אלא אם יתן טעם לדבריו ולומר במה טעה כאשר אבאר לפנים בע"ה הואיל ואפילו בבעל הטורים ז"ל שהתנוקת של בית רבן דשין בו לא עיין במה שכתבו ובלבד שלא יזיזו בו אבר וכתבתי זה מפני הרעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם שנאסף הצדיק ואין איש שם על לב ראיתי בני עליה והם מעטים יציבא בארעא גיורא בשמי שמיא שבעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו וחדשים מקרוב באו קמו רבים מעמי הארץ זחוחי הלב תלמידים שלא שמשו כלל ולא ראו אור התלמוד לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש אלא עסקו בספרים החיצוניים והניחו חיי עולם ועסקו בחיי שעה לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו רק המים המרים המאררים אמרו כי עתה הרחיב ה' לנו וגדלנו בארץ לא זכרו את בוראם בימי בחורותם שמו חושך לאור ואור לחושך אמרו לרע טוב ולטוב רע למר מתוק ולמתוק מר ובחשבם כי רב הודם וכי כביר מצאה ידם אזי התחילו לעיין בפוסקים כעורים שמגששים באפלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו אמרו מי כמונו מורה שמעו נא המורים אנו נמלוך וכסא ממלכות נהפך ובמקום קדוש יהלכו וישתבחו בעיר אשר לא כן עשו:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה