אור ברסלב
רדך בית יד

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית יד

בית יג

שאלה ראובן שיצא ללכת למודין דרך יבשה עם כל פמליתו ובהיותם עוברים בנהר הסמוך לכפר הנקרא פנר אשר באמצע הדרך והמנהג הוא לעבור אם ביצית קטנה לרוע מזלו נהפכה הביצית ושטפו הנהר וכשהגיעו הדברים פה בפטרם שכרנו יהודי ללכת למצוא אותו לקברו ואולי יחנן ה' שלא תתעגן אשתו ויבקשנו ולא נמצא ואחר עבור קרוב לשני חדשים הלך היהודי אשר הלך לבקשו כפעם בפעם לעשות מלאכתו ויאמר אליו גוי אחד למה לא תלך לקבור היהודי אשר שטפו הנהר בימים אשר חלפו למו הנה הוא נראה בתוך הנהר בין שני עצים וילך היהודי וימצאהו כאשר אמר הגוי והיה אכול בשר זרועו ויען כי היהודי לא היה בו שום טביעות עין חתך את ידו והביא אותה פה אולי יכירוה יודעיו מלפנים וקבר שאר הגוף ואשר נמצא מכיר היד ראשונה אשה אחת אשר היה תמיד יושב עמה בביתה וכאשר ראתה את פס היד ותאמר אין זה היד אלא של פלוני שאני מכרת אותו ונתנה אמלתא לדבריה כי בהיות שהיה מצוי תמיד אצלה הכירה שהיה לו באצבעו רושם מצד איזה חולי אשר נחלה אצבעו ונשאר מעט עקום ותאמר ברי לי כי זה הוא אצבעו של פלוני אשר אמרו עליו שנטבע בנהר גם נמצא בחור אחד אשר תמיד היה יושב אצלו בבית הכנסת שראה היד ואמר מכיר אני אצבעותיו כי היו דקות וארוכות ואומר אני כי אלו הם אצבעותיו של פלוני הדקות והארוכות אשר אני מכיר אבל לא אמר שהוא מכירו מצד הרושם אשר היה לו באצבעו והיד הגיע פה אחר שמונה ימים שנפרד מהגוף וכדי שלא יסריח מלחו היהודי עם מלח ביום שחתכו יורנו אדונינו דעתך הצלולה והרחבה כי לך נאה לקיים מה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ושכרך כפול ומוכפיל מן השמים ובחיי דמר להפיק רצון נצרעיך כי אחרי שתפסוק את אשר ישים בפי כבוד תורתך שתאיר עינינו בדברי כבוד תורתיך אשר הביאו התוספות ביבמות פרק האשה בתרא וגם הביאו אותו נימוקי יוסף ה"ה אל אלפסי ז"ל לישר לנו את כל דבריו על המשנה ומה שהקשו עליו הרשב"א והריטב"א כי לא יכולני לישבם על לשון המשנה הרצון בשני ההליכים של ר"ת ושכרך הרבה מאוד ובחיי כ"ת ומהר יחישה מעשיהו כ"ת בתשובה היותר מהרה שתוכל כי האשה רוצה לילך לארץ הקודש ואולי על יד כ"ת יהיה לה רפואה:

תשובה לאפס פנאי דטרידנא בגרסאי בהדי חברי במסכת דידן וידענא בנפשאי דזעירא מזעירי אנא וחיישינן לגומלין פן ח"ו אכווה בגחלת ביטול תורה ואיזיל לקטלא ברעות נפשאי שהיום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים וחסרים שאין בידי לא לחם ולא שמלה אקצר ואעלה ואכתוב הנלענ"ד בקוצר אע"פ שיש לפלפל בדבר ואתם תבחרו ולא אני ואני אומר שהאשה הזו ההגונה איננה עגונה אם יש כאן רושם ועקום באצבע וסימן מובהק הוא לה למגן וצינה דאע"ג דתנן בהאשה בתרא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו מכל מקום בנידון דידן שהיה לו רושם באצבעו עקום וסמוכין זה לזה או האחד על גבי חבירו גם כי אין כאן אלא פס ידו ועברו עליו ב' או ג' חדשים שנטבע מעידים עליו ואשתו מותרת ואפילו אי סמנין דרבנן דאף על גב דשומא לאו סימן מובהיק הוא ואפילו אמרו שהשומא באבר פלוני כדפרש"י בפרק אלו מציאות מכל מקום עקמימות האצבע ורושם בצידו או עליו סימן מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו אאיסורא דאורייתא ואע"ג דמילתא דפשיטא הוא שיש לחלק בין היכא שאין לנו אלא סימן להיכא שיש לנו שנים או שלשה מכל מקום לרווחא דמילתא אמינא דבהכי ניחא טפי מאי דפריך התם בהאשה בתרא עלה דההיא מתניתן דאין מעידין ממאי דתניא מצאו קשור בכיס וכו' ולא פריך ממתניתין דפרק כל הגט דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והיינו משום דסבר המקשה דאי מהתם יש לדחות ולומר דהתם בדאיכא תרתי הוא דכשר וכן הוא דעתו של הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות גירושין והכא אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דתנן בגופו או בכליו תנן ואע"ג דאפשר דא דמכירו דתנן היינו שיש לו טביעת עין שלא על ידי סימנין דטביעות עין בגוף הדבר כשהגוף שלם עדיף טפי לר"ת ז"ל כדכתבו התוספות ז"ל בשמו בהאשה בתרא וכן הסברא נותנת דהא קטלינא בטביעת עין ובסימנים לא:

חדר א

וכן בני אדם מותרין בנשותיהן בליל' בטביעו' עינא דקלא וכן סומא מותר באשתו כדאיתא בהמביא שני ויאמר האומ' דדוקא היכא דאיכא טביעו' עין וסימן הוא שמצאנו חלוק בין אחד לשנים מכל מקום אמינא דמהא משמע דטובים השנים מן האחד דלאו בטביעת עין בלבד סמכינן ולא בסימן לבדו אלא בשני סימנין מדמצרכינן למוצאו בחפיסה או בדלוסקמא ויהא מכירו:

ואני אומר דבנידון דידן דמי למה שאמר רב אשי בפרק כל הגט דמחזירין לשליח גט שאבדו ואומר נקב זה בצד אות פלונית ופירש"י זכרו לברכה התם דדוקא נקט בצד אות פלונית דהוה סימן מובהק דאין עדות ברורה מזה עכ"ל ואע"ג דאיהו מספקא ליה דדלמא סימנין דרבנן אפילו הכי סמכינן בסימן זה להקל באיסור אשת איש ומדכתב רש"י ז"ל דאין עדות ברורה מזה משמע דכיוצא בסימן זה מעידין אפילו אין שם מהגוף כלל דעדות ברורה היא וכן נמי משמע בפרק האשה שלום בההיא עובדא דשני תלמידי חכמים שהיו באין בספינה ונטבעו והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים ומוקמונין ליה דקאמר סימנים דעלייהו סמכינן ופירשו התוספות ז"ל אי סימנין לאו מדאורייתא איירי הכא בסימנין מובהקין דהוו סימנין דאורייתא הרי לך דאע"ג דסימנין לאו דאורייתא מ"מ יש סימנין מובהקין שאנו סומכין עליהם לבדם גם במקום שאין לנו טביעת עין דגוף פשיטא דאפילו לרבנן דסברי דשומא לאו סימן מובהק הוא קאמרי דיש סימנין דהוו מובהקין ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני באבר פלוני סימן מובהק חשבינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י ז"ל בדבריו ופירש באלו מציאות סימן היה בו שומא באבר פלוני ולא פי' לומר במקום פלוני באבר פלוני ואע"ג דהתם בעובדא דשני ת"ח מקומינן ליה דאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר נראה דנידון דידן נמי הכי הוה דהא היהודי מצאו תוך המים וחתך את פס ידו ומלחה והביאה היהודי ומסתמא שהוא מעיד שלא נתפחה אלא הוא כאשר היתה בעת שחתכה ואפילו למאן דמפרשי במאי דקאמר בפרק האשה בתרא והני מילי דכי פסקיה חזייה בשעתיה דאשתהי מתפח תפח דודאי תפח הכא שמלחה והוא מעיד שעמד בעיניו נאמן שעל ידי המליחה הוא שעמד בעיניו וכ"ש להר"מ ז"ל שכתב בפי"ג דהלכות גירושין וז"ל טבע בים והשליכו ביבשה וכו' עד ואם שהה ביבשה אחרי שהושלך מן הים שעות ונתפח אין מעידין שהרי נשתנה הרי לך דדוקא בראינו דנתפח הוא שאין מעידין עליו לדעת הרב אבל מסתמא לא אמרינן דנתפח הוא דפשיטא דבנידון דידן נאמן היהודי המביא את פס ידו לומר שלא נתפח:

ובר מן דין אני אומר דאפילו אה היה מצאו ביבשה נראה דסימן כזה דהיינו עקמומית האצבע ורושם בצידו או עליו אי אפשר להשתנות אפילו שהה ביבשה כמה ימים דהא פירש"י ז"ל התם בההיא דאין מעידין אלא ג' ימים וז"ל אבל אם לא ראו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו צורת פניו משמע דדוקא טביעות עין שיש בו בצורת פניו הוא שמשתנה אבל בסימן כבנדון דידן פשיטא שאינו משתנה וכן דקדק הרמב"ם ז"ל כשהביא בפסקיו ההיא דאין מעידין אלא עד ג' ימים וכתב מפני שצורת פניו משתנה ואע"ג שהוא ז"ל כתב בפ"ז דהלכות נחלות וז"ל אבל אם היו לו סימנין מובהקין בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו נראה שהוא ז"ל סמך על מה שכתב בפי"ב דהלכות גזילה ואבדה וזה לשונו הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' עד והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הם עכ"ל וכיוצא באלו הסימנין שכתב הוא ז"ל שהם סימנים מובהקים מהמובהקים כבנידון דידן פשיטא לענ"ד דסבר הרב דמשיאין את אשתו וכמו שכתב בעל מגיד משנה בפ"ג דהלכות גירושין בפרשו דבריו ומה שלא פירש הרב לומר דיש סימנין מובהקין דסמכינן עלייהו להשיא את האשה משום שסמך על מה שכתב בפ"ג דנקב בצד אות פלונית סומכין עליו להתיר אשת איש ומתגרשת בו האשה אע"פ שהגט נפל מיד המביאו ולא מצאו אלא לזמן מרובה וכך סמך נמי במה שאכתוב לפנים בעזרת האל זהו שאני אומר שעדיף טפי נידון דידן מההוא עובדא דפרק האשה בתרא דקולר של בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח הגוי לפ"ת ואמר שקולר של בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני נהרגו וקברתים שהשיאו את נשותיהם ואע"פ שהגוי לא היה בקי לא בהם ולא בשמותיהם וכן עדיף טפי מההוא עובדא דס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום ביתר ובא גוי והסיח לפ"ת ואמר חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים בדרך ביתר שמתו וקברתים שהשיאו את נשותיהם ואע"פ שהגוי לא היה בקי לא בהם ולא בשמותיהם ואע"ג דלהרמב"ם ז"ל דוקא באומר וקברתיו הוא שמשיאין נראה דהיינו טעמא דחיישינן שאם לא יאמר וקברתיו לא דקדק בהם טפי ונידון דידן עדיף טפי גם כי אינו אומר וקברתיו הואיל ויש בו ג' סימנין דהוו סימן מובהק מן המובהקים וכ"ש דנידון דידן נמי קברתיו הוא דאמר דהא היהודי שחתך את פס ידו והביאה קברו והוה לה כאילו האשה שמכרת בסימניו ראתה אותו כשהיא שלם והכירו על ידי הסימנים שהיתה מכרת בו וקברו ונראה נמי דעל הני סמך הרמב"ם ז"ל ולא הביא בדבריו לומר דבסימן מובהק מן המובהקים שמעידין עליו להשיא את אשתו שהוא ז"ל הביא בפסקיו המעשים האלו שהוזכרו בגמרא דסימן מובהק מן המובהקים בכיוצא בנידון דידן עדיף מנייהו כדכתיבנא וכבר ידוע למי שרגיל בפסקיו של הרב שלכך קרא הרב ז"ל את ספרו משנה תורה שלא הוסיף על מה שנאמר בתלמוד בבלי וירושלמי או בתוספתא אלא במקום שהיה נראה לרב שיש צדדין לכאן ולכאן ואפשר לאדם לטעות בדין ולומר הפך סברא הנראה בעיניו אבל כל היכא שלדעתו ז"ל אין להסתפק בדבר לא הביא אלא מה שהוזכר בתלמוד בבלי וירושלמי או בתוספתא והמדקדק מהתלמוד ידקדק מדבריו ג"כ:

חדר ב

כלל העולה אני אומר כל היכא שיש סימן מובהק שבמובהקים שמשיאין את אשתו על הסימן ההוא אפילו למ"ד סימנין דרבנן וכ"כ בעל ת"ה בשם אביו של א"ז דגבשושית על החותם סימן מובהק הוא וסמכינן עליה אפילו מ"ד סימנין דרבנן עכ"ל וכן נראה נמי מדברי ר"י בעל הטורים בטור אבן העזר בסימן י"ז וכן נמי בהגהה במרדכי בפרק בתרא דיבמות וז"ל ואע"ג דאמרינן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואפילו יש סימנים בגופו ובכליו הא מוקמינן התם גופו דאריך וגוץ כליו שחורים או לבנים דלאו היינו סימן מובהק אבל בסי' מובהק מעידים אפילו למ"ד סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בבבא מציעא גבי נקב יש בצד פלונית עכ"ל וכ"כ בעל מגיד משנ' בפי"ג דהלכו' גירושין בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבסימני' מובהקים שבמובהקים מעידין עליהם ופשיטא דאין לומר דאע"ג דסימן מובהק כיוצא בנידון דידן מעדים עליו מכל מקום בנידון דידן שאין כשר לעדות מעיד עליו אלא אשה אינה נאמנת דבהיתר אשה שמת בעלה פסול לעדות וכשר לעדות שוין דהא הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ואפילו שפחה כדאיתא בפרק בתרא דיבמות ואע"פ שיש להאריך ולחלק כמה חלוקים על כל מה שכתבתי קצרתי והתנצלתי בזה כתובה בראש דברי וסוף דברי בראש דברי שאתם תבחרו לפי אומד דעתכם וראות עיניכם בסימנים דנידון דידן ואני ראשית פריי הבאתי והנלע"ד כתבתי:

חדר ג

ועתה אפרש דבריו של ר"ת כאשר הביאום התוספות ז"ל וז"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' ואין מעידין אלא עד שלשה ימים פירוש דמשם ואילך משתנה ואומר ר"ת ז"ל דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דהשתא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעת עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו ואפילו לאחר כמה ימים עכ"ל וגם כי לשון התוספות נראה כי הוא משובש כולו מ"מ אכתוב הנלע"ד ואומר דלפום ריהטא יש לדקדק מאי האי שהתוספות ז"ל פתחו בדבריהה והביאו גם ההיא דתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים ופירשוהו ואח"כ הביאו דברי ר"ת שחלוקו הראשון הוי ארישא דמתניתן דהיינו אין מעידין על פרצוף פנים וכו' ואי משום חלוקו השני דשייך אסיפא דמתניתן דקאמר דבטביעות עין ניכר כיון שיש כל הגוף אפילו אחר כמה ימים היה להם להזכיר חלוקו הראשון ארישא דמתניתין דשייך בה ולעשותו דבור בפני עצמו וחלוקו השני אסיפא דמתניתן דשייך בה ולעשותו דבור בפני עצמו עם מה שהם מפרשים עליו ועוד מה להם להאריך כולי האי לא היה להם לומר אלא ואומר ר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם וכו' נכר הוא היטב על ידי סימני הגוף ובטביעות עין אפילו אחר כמה ימים ועוד בחילוקו השני של ר"ת לא רישיה סיפא ולא סיפיה רישיה דלישנא דקאמר בראש דבריו ועוד דהשתא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי משמע דקאי נמי אאין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' דרישא דעלה קאי עד השתא ורצו לומר חילוק אחר חוץ מחילוק שחלקו בין היכא שאין כאן אלא הפרצוף להיכא שהגוף שלם ורוצים לחלק אפילו היכא שאין שם אלא הפרצוף דדוקא על ידי סימנים הוא שאין מעידין אלא על פרצוף שלם שמזה יראה שרוצים לפרש שבטביעות עין אפילו אין הפרצוף שלם עם החוטם והפדחת ואין כאן כל הגוף מעידין וכשבאו לסיים דבריהם כתבו אבל על ידי טביעת עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו דמשמע דבשיש כל גופו קא עסקי עד השתא מדנקטו בלישנייהו בשיש כל גופו דהוי תנאי וכן נראה נמי דכשאין שם כל גופו אלא הפרצוף אין מועיל בו טביעת עין ואע"ג דכשהגוף שלם קאמר דאפילו אחר כמה ימים מעידין עליו ויאמר האומר דכשאין כאן אלא הפרצוף תוך שלשה הוא שמעידין אפילו על ידי טביעת עין ולא אחרי כן אא"כ יש שם כל הגוף מ"מ הכי הוה להו למימר:

ועוד דהשתא דוקא בסימנים הוא דקאמר אבל ע"י טביעת נכר וכשיש כל גופו אפילו אחר כמה ימים דבהכי הוה ראש דבריהם וסופם שוים דע"י טביעות עין מעידין אפילו כשאין שם אלא הפרצוף חסר תוך ג' ימים וכשכל גופו שלם אפילו לאחר כמה ימים מעידין בטביעת עין ועוד היכא מצי למימר הכי והא אע"פ שיש סימנים תנן דמשמע דמאי דקאמר מקמי הכי שאין מעידין אלא על הפרצוף וכו' כשאין שם סימנים קאמר שבטביעות עין בהם הוא שמעידין וקאמר אפילו שיש סימנים לרבותא דמשמע דכשיש סימנים עדיף טפי:

ונראה לומר בחלוקו השני קורא סימנים כשאין שם כל הגוף בקומתו ורגליו שכל הכירא שיהיה לו בחלק מגופו סימן הוא לנו שהוא פלוני הואיל ולא ידענו שהוא פלוני בהכרת כל גופו שלם אלא בחלק מה מגופו שאנו מכירים אמרינן שהוא פלוני כדרך כל הסימנים שמכיר האדם בחלק מגופו של אדם וע"י אנו יודעים שהוא פלוני אבל כל היכא שרואה כל גופו בקומתו ורגליו ומכירו בטביעות עין טביעות עין קרי ליה שאין כאן סימן אלא היכרא בגופו ממש:

ולישנא דמתניתן דיקא הכי קצת דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' ולא קאמר אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצוף פנים וכו' דמשמע שעל הפרצוף הוא מעיד שמכיר בו ולא על האדם וממנו נדע שהוא פלוני שאין זה נקרא עדות על גופו של האדם אלא על הפרצוף היא מעיד וממנו נדע שהוא פלוני וכן הם כל הסימנים שמעידים עליהם שמהם אנו יודעים שהוא פלוני וכן אין מעידין על השומא דמייתי התם שעל השומא הוא מעיד ולא על גופו של אדם ומהשומא נדע שפלוני הוא וק"ל:

ואם כן לפי חלוקו השני של ר"ת ז"ל מתניתין הכי קאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דכשיש שם פרצוף פנים עם החוטם ועם הפדחת יש בו הכרה טובה בטביעות עינו והויא סימנא מעליא אבל כשאין שם הפרצוף שלם אין מעידין בו שהכרתו בו אינה הכרה ולאו דוקא כשאין סימנים בגופו כלומר בראשו שהוא מגופו של הפרצוף דהיינו שאין בו סימנים בשערו ובשפתיו ובצוארו שאין מכיר בהם כשהם כל אחד בפני עצמו אלא אפילו יש בו סימנים בגופו ובכליו שהוא מכיר בכל אחד מהם אפ"ה אין מעידין או נאמר דבגופו דתנן אפילו יש שם חלק מגופו ויש לו בו היכרא תנן שאפילו אם יהיה אותו החלק מגופו בפני עצמו מכיר בו וכאשר אפרש בפרשי חלוקו הא' של ר"ת וכך פירש דבריהם של התוספות בחלוקו הב' של ר"ת דכולא מלתא בההיא מתניתן דוקא בסימנים קאמרה דסיפא דמתניתן ארישא דמתניתן קאי ורישא דמתניתין בסיפא דמתניתן קא מיירי הואיל ואין כאן אלא פרצוף פנים וכדפירשתי ובההוא דקתני בסיפא נמי דאין מעידין אלא עד ג' ימים שאין כאן אלא סימנים וכדפירשתי אבל ע"י טביעת עין דהיינו שכל גופו שלם בקומתו ורגליו שאז קורא אותו טביעת עין כדפי' אפילו לאחר כמה ימים מעידין עליו והוצרכו התוספות באורך דבריו של ר"ת ולעשות רישא וסיפא דיבור אחד דמרישא דקאי בסימנים שמעינן דהיכא שיש בו טביעת עין שכל גופו שלם אפילו לאחר כמה ימים מעידין:

ומעתה עלו דברי התוספות זכרו לברכה בחילוקו הב' של ר"ת על מכונם והמבין יבין ומה שכתב בחלוקו הראשון של ר"ת אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דתנן גופו היינו ראשו שמכיר בשערו וצוארו ושפתיו וכיוצא באלו בסימני ראשו וכמו שכבר כתבתי או אע"פ שיש שם בו סימנים דתנן היינו שיש עם הפרצוף איזה חלק מגופו ויש סימן באותו חלק הנמצא עם הפרצוף דהא לא קאמר רבינו תם דנכר היטב על ידי סימני הגוף אלא בגוף שלם אבל כל היכא שאין הגוף שלם אע"פ שיש שם מקצת גופו עם הפרצוף ואין שם חוטם או פדחת אין מעידין עליו וא"כ מאי דקאמר דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אפילו שיש שם מקצת הגוף אין שם אלא הפרצוף קרי ליה שהוא העיקר כשאין שם הגוף שלם דמקצת שאר הגוף בלי סימנים לאו כלום הוא ומעתה קושית הרשב"א והריטב"א מובנים הם וצור ישראל יצילנו משגיאות:

דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל:

בפלגות ראובן יש אלינו משפטי צדק מה עמדי ואנכי תולעת ולא א'ש ובביתי אין לחם ושמלה וארכובותי דא לדא נקשן כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו באוהל ולהעמיק בתמצית הדברים להעמידם על אמתתם אין דעתי סובלתן מכל מקום אבינה לאחריתן כפי מסת ידי הקצרה וכנפש היפה שבי לצלול במים אדירים לשם שמים:

כאשר יורוני מן השמים ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

ואל השם יתברך דברתי יאזרני חיל ורוח נדיבה יסמכני ולפני יאיר נתיב מצותו כי בו חפצתי וכן אבקש מאלהי יהיה בעזרי:

ישעי ואורי ידריכני יושר כי בו שמחתי:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה