רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ט · חדר ו
ומעתה אומר שגם מדבריו של הרמב"ם ז"ל יראה קצת שהוא סובר דיבמ' שנפלה לפני משומד דנפק' בלא חליצה מטעמיה דמהר"ם ז"ל דעא"ג שכתב הוא ז"ל וז"ל מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר אפילו עובד ע"ז וכו' עד הרי זוקק את אשתו ליבם עד כאן לשונו וק"ל דמשומד לעבודה זרה הוי משומד לכל התורה כולה אפילו הכי נראה לומר שהוא ז"ל דקדק בדבריו וכתב או עובד עבודה זרה ולא כתב או משומד סתם ואף על גב דבהכי אשמועינן רבותא דלא תימא משומד בלישניה שעבר מחמת שמד ועל דרך שכתב הרב בפרק שלישי דהלכות תשובה עיין שם אבל לא עובד ע"ז בזדון לבו דהשתא שכתב הרב ז"ל עובד ע"ז משמע אפילו שלא מחמת שמד:
מכל מקום נראה לומר דמאחר שדקדק וכתב כן ולא כתב או עובר כל התורה כולה דהוה משמע נמי שלא מחמת שמד כי היכי דמשמע לישנא דעובד ע"ז למדנו דהבו דלא להוסיף עלה הוא דדוקא עובד ע"ז שאינו עובר עבירה אחרת אלא זו ששאר התורה הוא מקיים הוא דאמרינן שיבמתו זקוקה לחליצה מסתמא דלא שייך לומר אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשאת לבעלה שיכשילנה בכמה מינו מכשולות הואיל והוא מקיים שאר התורה והוי כישראל עובר עבירה אחרת לענין זה ואנן הוא דחשבינן ליה כעובר כל התורה אבל משומד לכל התורה דאנן סהדי שיכשילנה בכמה מיני מכשולות הואיל וכל עבירות שבתורה נעשו לו כהתר אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה לבעלה מעיקרא:
ואין לומר דאם כן הוא בפרק רביעי דהלכות גרושין שכתב הרב ז"ל וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה גט ממנו עד כאן לשונו:
דנקט בלישניה לשון משומד וכן כתב אף על פי שעובד ע"ז ברצונו משום דאזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' דהלכות תשובה יראה שאם עובד ע"ז שלא מחמת שמד ורצון אלא בזדון שאין קדושיו קדושין שהוא ז"ל סמך על מה שכתב בפרק חמישי מהלכות יבום שזוקק את אשת אחיו ואף על גב דגוי הוא לכל דבריו דאמרינן בפרקא קמא דחולין וכדכתב הוא ז"ל בפרק שני דהלכות ע"ז דפשיטא דמאחר שזוקק דקדושיו קדושין והתם בפרק רביעי דהלכות גרושין למדנו חדוש דאף על גב דמחמת שמד עבר וברצון עשה ולא בזדון כופין אותו לגרשה וזהו שכתב הרב וצריכה ממנו גט לומר שלא תעמוד עמו כי יכשילנה בכמה מיני מכשולות דבלאו הכי לא היה צריך הרב להאריך ולומר וצריכה ממנו גט דהואיל וכתב שקדושיו קדושין פשי' דצריכה ממנו גט וכן בגמרא בפרק החולץ לא אמרו אלא שקדושיו קדושין עיין שם וכן כתב בהדיא בעל הסמג ז"ל ואם כן ואותם המשומדים ואותם שכופין וכו' עד מותר להכריח על ידי גוים והוא ז"ל גם כן הלך לשיטתו של הר"מבם שכתב בסימן נ"א מי שיש לו אח מ"מ אפי' ממזר ואפי' עובד עבודה זרה וכו' ובסימן מ"ח כתב וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורין וצריכה ממנו גט כדאיתא בפרק החולץ עד כאן לשונו וע"ג שהר"ם ז"ל כתבו נמי לענין מי שיש לו בן דפוטר את אשתו וז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז ונקטו בלישנייהו עובד ע"ז ובההיא לא שייך לחלק לעיל בין החלוק שחלקתי עובד ע"ז למשומד מ"מ יראה לומר דהתם הואיל וליכא למנוע מידי לא דייק בלישנייהו דהיינו הך ונקטו בלישנייהו לישנא דנקיטו באח הזוקק ועל דרך שאמרו בפרק כיצד כיון דלענין יבום מפטר מזקק נמי זקוק אלא הכא גבי אח דאי סברו דיבמה שנפלה לפני משומד זקוקה ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא איכא למטעי בלישנייהו כדכתיבנא והוה להו למידק בלישנייהו ולמינקט לישנא דליכא למיטעו בה דהיינו לומר או עובר כל התורה כדכתיבנא דלא למטעי לפוטרה בלא חליצה מטעמא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכן בבנו נמי הוה ליה למימר הכי איבעי הרב דלינקוט לישנא חדא באחיו ובבנו ועל דרך שאמרו בפרק כיצד וכדכתיבנא הואיל ובאחיו יש נפקותא כדכתיבנא אלא ודאי נראה שדעתו ז"ל כדעת של מהר"ם ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד דאינה זקוקה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכדכתיבנא ולחולק שיחלוק על זה אני אומר דמ"מ צריך הוא להודות לע"ד שאין לדקדק מדבריו ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה הואיל והרב ז"ל נקט בלישניה עובד ע"ז ולא נקט בלישניה חדא מלישניה דכתיבנא דדילמא סבר כמהר"ם ז"ל גם כי לע"ד נראה שהוא ז"ל שדקדק וכתב כן משום דסבר כמהר"ם ז"ל וכדכתיבנא:
וכתבתי זה מפני שראיתי שדעתו של הרב במגיד משנה ז"ל הוא דהרמב"ם סבר דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה וכן במהר"רי ז"ל כתב בשם אחד מהגדולים שרצה לפטור יבמה שנפלה לפני משומד שהיה משומד בעת שנשאת לאחיו אליביה דהרמב"ם ז"ל וכתב וזה לשונו והא דכתב הרמב"ם ז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו לייבום תירץ אחד מהגדולים דמיירי שנעשה עובד ע"ז אחר נשואי אחיו וסבירא ליה נשואין מפילין כדברי הגאונים ז"ל עד כאן ולעניות דעתי נראה דהא ליתא דהא סתם כתב הרב או עובד עבודה זרה ואם איתא כדבריו היה לו לרב לפרש בהדיא ולומר דכשנעשה עובד ע"ז אחר נשיאי אחיו קאמר דאפילו באמוראים אמרינן הוה ליה למימר כל שכן בפוסקים וכל שכן הכא דמשמע קצת דעובד ע"ז דנקט הוי דומיא דממזר מה ממזר שהיה ממזר בעת נשואי אחיו אף עובד עבודה זרה שהיה עובד ע"ז בעת נשואי אחיו ותו דלכי מעיינת בדברי הרב ז"ל תראה דאיהו סבר דמיתה מפלת ואפילו הכי כתב דעובד ע"ז זוקק את אשת אחיו ליבום ואחר כך יאמר האומר דיבמה שנפלה לפני משומד דהיא ז"ל וכן הסמ"ג שכתב כמותו סוברים דזקיקה לחליצה משום הכי כתבתי מה שכתבתי דאפילו לדברי הדוחה צריך הוא להודות שאין לדקדק מדבריהם דיבמה שנפלה לפני משומד דזקוקה לחליצה וכדכתיבנא:
ומעתה אומר דאפילו לרש"י ז"ל והנגררים אחריו דסברי דמשומד ישראל הוא לכל דבר ויבמה שנפלה לפניו זקוקה לו דלית לן למימר דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכן לפי מה שכתב המרדכי בשם מחזור ויטרי שמסופק שמא הוא מסיק דכשהיו משומד קודם שנשאת לבעלה סברא וקבילא בנדון דידן מודים דלא הוה זקוקה הואיל וכבר כתבתי שיכולה היא להתנות שלא תזקק ליבם דאף על גב דרש"י לית ליה סברת מהר"ם ז"ל דסבר דאף על גב דביבם משומד מינח ניחא לה כדאמרינין התם בהגוזל מ"מ גבי יבם משומד אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואף על גב דישראל הוא לכל דבר אלא סבירא ליה דכי היכי דאמרינן גבי יבם משומד דמינח ניחא לה וכו' הכא נמי או כל שכן גבי יבם משומד ומהאי טעמא הואיל וישראל הוא לכל דבר זקוקה לו דאין כאן תנאי ומהאי טעמא כתב מהר"ם דלרש"י אשה שנשתמד בעלה אסור לאחר לקבל לה גיטה שלא מדעתה ואע"פ שהיא ודאי בצוותא דמשומד אינו זכות לה כדכתב המוהר"ר בתשובה בשמו נראה דדוקא גבי משומד שבעיר' או שהוא בעיר שיכולה היא ללכת לדור שם עמו ולעמוד ביהדות וגם כי הוא משומד ולא ישוב בתשובה ניחא דגופא עדיף לה וטב למיתב טנדו דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' אבל בנדון דידן דאיכא תרתי לריעותא שהוא משומד ובידו היה לצאת משם בכל פעם שהיה רוצה ככתוב בשאלה ועם כל זה עמד ועומד הוא בשמדותו ואומר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקפה והוחזק שאין דעתו לחזור ונוספים עליו שנאתם בו שהוא לארץ מרחקים במקום שגזרת המלך הרשע מלך המדינה ההיא היא שכל יהודי ויהודית ההולכים שם יהרגו ומי שילך שם דמו בראשו וכן היא גם כן גזרת המושלים הרשעים אשר בסביבות המדינה שהמשומד דר שם ואם כן אם לא יתן השם בלבו לבא באלו המקומות לשוב בתשובה לא ישוב אלא יעמוד בחזקת רשעו אשר נשקע בו מקטנותו למלאת תאות לבו כאשר כבר הרגיל עצמו ללכת בשרירות לבו הרע וטעם טעמא דאסורא ובהפקרא ניחא ליה וקשה לי לפרוש ואין שם שום יהודי לדבר על לבו ולשבר יצרו הרע ליעצו לבא באלו המקומות ולשוב בתשובה וכמעט נמנע הוא ותעמוד עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו פשיטא דאנן סהדי דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה דהא מטעמא דטנדו הוא דאמרינן גבי משומד דמינח ניחא לה ולא שייך לומר סברא וקבילא דפשיטא לעניות דעתי שהוא מהדברים שאינם צריכים אפילו גלוי דעת והוה ליה כאלו פי' בהדיא שעל תנאי זה היא נשאת לבעלה: