רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ח · חדר א
שאלה מעשה שעלו יהודים בספינה של גניוז"י מארץ המערב ללכת למזרח ובהיותם על הספינה היתה יד ה' בספינה ונפגר בעל הספינה ולקחו אותם המלחים בגט"ו והורידום מחוץ לעיר ובכל יום ויום היו באים וגונבים מהם בניהם ובנותיהם ובתוכם נגנבה נערה אחת והכריחה אדונה להמיר דתה בעל כרחה לזמן הלך יהודי אחד כהן בארץ גניז"י אשר היתה שם העלמה ויהי כאשר ראתה הנערה את היהודי הכהן והכירה שהוא יהודי הגידה לו המאורע והפילה תחנתה לפניו להוציאה מיד הערלים ואל יתעללו בה וכן עשה והשתדל הרבה וברח עמה והוציאה מכל מלכות אדום והביאה במלכות תוגרמה ולקחה לו לאשה והספור הזה שמענו אותו ממנו לפי תומו ואין מי שיעיד בדבר אלא מפיו אנו חיים ובתוך דבריו אמר כי מצאה בתולה וכעת יש לו ממנה בן והיא הרה ללדת יורנו המורה מה דינה והתרתי למצוא פתח שלא להוציאה מבעלה ולא מצאתי כי אם בספר תרומת הדשן יש מי שמיקל בדבר בסבת שהיתה בתולה האר עיני שכלנו בתשובת כ"ת הרמתה ושכרך כפול ומכופל מן השמים:
תשובה מבליגיתי עלי יגון לבי עלי דוי מאן הנחם על פטירת בתי הכבודה אשת חיל עטרת בעלה לבית עולמה נב"מ ולהעמיד הדברים על אמתתם אין דעתי סובלת דאשמעתתא צריכא צילותא כיומא דאסתנא מכל מקום לקיים גזירת כת"ר אשיבך כמיסת ידי הקצרה:
ואני אומר דלענ"ד נראה דאשה זו מותרת לבעלה הכהן ולא מטעם שכתב כת"ר שמצאת בספר תרומת הדשן שמאותה תשובה לבדה שהביא הוא ז"ל אין ראי' לנידון דידן שבעל התשובה ההיא לא דבר אלא באשה שנתפשה ונחבשה בגזירת המלכות להמיר ולא לדבר אחר כדמשמע מההיא תשובה שכתב וז"ל והאי כיון שתפשוה להמיר וכו' ולהכי כתב דכיון שנחבשה שלא כדין דהיינו שלא נתפשה על נפשה ומחמת רציחה או גניבה שבדיניהם חייבת מיתה וכן לא נתפשה על שבעלה גנב או רצח שבדיניהם אשתו הפקר לכל שרשות נתונה לכל לעשות בה כרצונו וחפצו מותרת דכל היכא דנחבשה בידם שלא כדינם ולא חבשוה להמיתה בגזירת המלכות או להיותה הפקר לכל לעשות בה כחפצו ורצונו ואפילו להורגה לא חיישינן שמאז נתרצית להם למצוא חן בעיניהם היכא שברחה תיכף שמצאה יד לברוח וכהנהו נשי דגנבי גנבי וא"כ לשמא נתרצית ליכא למיחש ולשמא אנסוהו נמי אין לחוש כיון שתפסוהו להמיר בגזירת המלכות שהמלכות שומרה דדוקא ביהודים הוא דלא מרתתי לאונסה שבעונותינו שרבו הוא בהפקר אצלם בטענה כל דהו שיש להם עליה שאין דורש ומבקש זכותם של ישראל שהדיינים שלהם עושים עצמם כאלו אינם רואים זכותם נגד אינו בר ישראל ועל זה סומכים ואונסים אותם שיצרם תקפם וחושבים דלבעול יהודית ואפילו באונס אין המלכות מקפיד ועושה עצמו כאלו אינו רואה חובה לאינו בר ישראל המאנס ועל דרך שאמרו בכרקום שבא לעיר דלבעול יש פנאי אע"ג דלנסך אין פנאי אבל כל היכא שתפשוה להמיר בגזירת המלכות איננה כהפקר אצלם שיראים הם מהמלכות לאונסה כמו שיראים לאנס גויה גמורה ויותר יראים בה כיון שהמלכות חבשה כדי להמיר לחטאת נפש:
ונראה דבעל תשיבת א"ז שהביא ת"ה מורה היא דבכה"ג שתפשוה להמיר בגזירת המלכות ולא לדבר אחר שמותרת היא אף לכהן דהא כתב וז"ל ריבה שנאנסה בגזירת פרנקפורט והיא ארוסה והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דעל ידי נפשות אסורה לבעלה דשערו חכמי' דעת' של אש' ודאי מתרצי' ואפי' בפה תובעתו עבו' הצלת נפש' וע"יל כיון שלא יכלו לצאת עד חדש ימים יש לחוש שמא נתרצית לאחד מהן דסברא מנסב נסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחלתה שלבה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אע"פ שלבסוף יצאו האיך שיצאו הלכך אין להתירה אלא בעדות ברור עכ"ל ומדכתב דשערו חכמים דעתה של אשה דודאי מתרצית ואפלו בפה תובעתו עבור הצלת נפשה משמע שגזירת המלכות היתה שבנות ישראל הפקר הן ורשות נתונה ביד כל אדם למלאות חפצו ורצונו ממנה הן לבעול אותה הן להורגה והן לייסרה בכל היסורין אשר ירצה והן להמירה ועל דרך ההיא שאמר בתחלת כתובות שתבעל להגמון תחלה דאי בנתפסה בגזירת המלכות להיות' חבושה ותפוסה עד שתמיר קאמר וכעובדא של התשובה האחרת וראייתו ממאי דאמרינן התם בכתובות דכשיד האומות תקפה על עצמן אפילו נחבשה ע"י ממון אסורה וסבר דאסורה אפילו לבעלה ישראל קאמרינן והיינו משום דכיון שהיא יודעת שיד האומות תקפה תבעל היא לבעל הממון כדי שיפטרנה וא"כ נמי בתפשוה להמיר יש לחוש שמא תתרצה לאחד מהם עבור הצלת עצמה מהמרה דחמירא אסורא הא מהא אין ראי' דבשלמא נחבשה ע"י ממון יש לנו לחוש שמא תתרצה לבעל הממון כדי שיפטרנ' אלא הכא הא אפילו אם תתרצה לאחד מהם אינה מצלת עצמה מלהמיר הואיל ונגזרה גזירה להמיר ולמה תתרצה לא' מהם להוסיף אסור על אסור דסוף סוף היא צריכה להמיר אם היא רוצה לצאת מהתפיסה מגזרת המלכות ותו מדתלי טעמא במאי דתנן ע"י נפשות אסרה משמע שהגזירה היתה כדפרשתי דהא ע"י נפשות דתנן במתניתין מפריצין לה בגמרא לרב כגון נשי דגנבי וללוי כגון אשתו של בן דינאי ופרש"י משום הפקר ע"ש וא"כ מאי דקאמר דשערו חכמים דעתה של אשה וכו' עד עבור הצלת עצמה מהפקר קאמר וכן נמי מוכח מהראי' שהביא מבן נצר דבנתפשה ונחבשה להבעל נמי קאמר דהא פשיטא דההיא דבן נצר לא קמיירי אלא היכא שידענו ששבאה לתשמיש כדפירש התם גבי שבויי מלכות ומה שלא נתפרשו הדברים בהדיא בשאלות הנז' היינו משום שבגזרות היו ידועות לשואלים ולמשיבים על כל בני דורם באיזה אופן היו הן גזרת פר"נק פורט והן הגזירה האחרת שבתשובה האחרת והם השיבו לאנשי דורם שהיו יודעים הגזירות היאך היו ותשובותיהם מוכיחות ע"ז כדפיר' ואפשר נמי שהם היו חושבין שכמו שהם היו יודעים בגזירות ההם היאך היו גם אנו נדע בהם ודמי קצת לההיא דפ' כל הבשר דאמרינן התם גבי כחל דמפולפוליה דר' חייא שנה ליה לרב כחל סתם עיין שם כללא דמלתא:
משתי תשובות אלו למדנו דהיכא דנתפשה בגזירת המלכות להיותה הפקר לעשות בה כל אדם כרצונו לכל מה שלבו חפץ אסורה היא אפילו לבעלה ישראל והיכא שנתפשה להמיר ולא לדבר אחר בגזירת המלכות מותרת היא אפילו לבעלה כהן:
אבל כל היכא שנגנבה שלא בגזירת המלכות כבנדון דידן שבעוה"ר נתנו בנות ישראל לשבי ולהפקר לכל גנב וליסטים דעלמא ואין דייני אומות דורשים ומבקשים בדינם גם כי שובים וגונבים אותם ובדיניהם דגונב נפש חייב מיתה דפשיטא שיש עליה דין שבויה שהיא תחת רשות השבאי והגנב לעשות בה כחפצו ורצונו ואסורה לבעלה כהן אם היו עדים שנגנבה ונשבית דמאי דאמרינן בפ' נערה אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו היינו לבעליהן ישראל כדמשמע התם שאף אם אנסוה הגנבים מותרות לבעליהן אבל לבעלה כהן שאם נאנסה אסורה לו כדרשינן התם והיא לא נאנסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאפילו נתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן וכן בפ' הבא על יבמתו וכן פרש"י התם בכתובות שריין לגברייהו לפי שבאונס באין עליהן אסורה לו שמא נאנסה ואפילו נאנסה נמי קודם שנשאת לכהן פסולה לכהונה כדאיתא התם בפ' הבא על יבמתו וסוף פרק ארבעה אחין דאמרינן התם דרב ששת אנא דנייהי לעיינין ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה: