אור ברסלב
רדך בית ג

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ג

בית ב

חדר א

שאלה מעשה אירע שיהודי אחד ששמו משה ביטון נסע מפה היום כמו שלשה שנים והלך במרק"ה ובעת נסיעתו אמר לחמשה יהודים וזה שמם רבי שמואל פוייזו רבי יהודה צרפתי נ"ע סימן טוב לוי חיים ב"ר אברהם יצחק ססיליאנו ואמר להם שאם לא יבא מעת נסיעתו עד תשעה חדשים שיכתבו ויתנו גט לארוסתו אסתר ואמר שרבי שמואל יהיה מסדר הגט הנזכר ורבי יהודה צרפתי יהיה הסופר לכתוב הגט וסימן טוב וחיים עדים ויצחק שליח ואחר כך אמר להם כתבו וחתמו ותנו וכל זה נכתב על ידי רבי יהודה הנזכר הנמנה לסופר בגט הנזכר ונתן כתב מנוי זה ביד רבי שמואל המסדר הנזכר ויהי כי ארכו הימים לסבת עכוב המסדר מלסדר הגט קרה מקרה ונפטר רבי יהודה הנזכר ורבי יצחק הנזכר ורבי יהודה הנזכר אמר בעת פטירתו לנכבד אחד שמו מיסר אנג"לו נ"ע אשר היה הוא נעדר ממנו שהלך לבקרו דע אדוני שמשה ביטון מנה אותי לסופר לכתוב גט לארוסתו ועתה אני אומר בפני כבודכם שאם הדין נותן שסופר יכול למנות סופר במקומו אני ממנה לסופר הגט הנזכר במקומי ליצחק בני הגדול ודברים אלו הגידום בניו של רבי יהודה הנזכר שהם רבי יצחק הנזכר ורבי אברהם ורבי משה שאביהם ז"ל אמרם למיסר אנג"לו נ"ע בפניהם וכשרצה המסדר הנזכר לכתוב הגט קרא לרבי אברהם בנו של רבי יהודה הנזכר לכתוב הגט ורבי אברהם אמר לו אדוני אודיעך שאבי נ"ע צוה לפני מותו ואמר שאחי יצחק יהיה סופר במקומו לכתוב גט זה והוא השיבו כי אין לחוש מזה כי הוא שנמנה מהבעל לסדר הגט הנזכר הוא במקום ב"ד וב"ד יכולין למנות סופר ושליח וכל שכן שכתב המנוי הנזכר כותב שהבעל אמר כתבו וחתמו ותנו שפיר הוא שהרשה אותם לעשות כאשר ירצו או שהם יכתבו ויתנו או יאמרו לאחרים לכתוב וליתן והראה לו כתב המנוי הנזכר שהיה כתב ידו של אביו רבי יהודה הנזכר ורבי אברהם הנזכר סמך עליו וכתב הגט הנזכר והמסדר הנזכר נעשה שליח ונתנו ליד האשה ע"כ תורף המעשה ושאל השואל אם בכהאי גוונא הגט כשר או פסול ואם תימצא לומר פסול אם ר' יהודה צרפתי נ"ע הנזכר היה ממנה לרבי אברהם הנזכר במקומו מאי ואת"ל פסול:

אמר הבעל אמרו לסופר לכתוב ואמרו לסופר לכתוב וכתב מאי ואת"ל פסול יש לחלק בין אומר אמרו לסופר סתם לכתוב ובין אמרו לפ' לכתוב ואמרו לפ' וכתב או לא

תשובה מילתא דפשיטא היא דלפי סדרו של הבעל הכתוב בכתב המנוי דהגט הנתן אינו גט הן מצד הסופר הן מצד השליח שנפטרו וחיים הניחו לנו ולכל ישראל דאפילו הבעל דמנה אב"גד ואמר להם כתבו גט לאשתו ומת אחד מהם הגט אינו גט כדמשמע בשלהי התקבל כל שכן בנדון דידן שקודם שמנה ואמר להם כתבו וחתמו ותנו מנה לכל אחד שליחותו דפשיטא דלכל א' שליחותו אשר כבר סדרו לעשות קאמר ואם מת אחד מהם הגט אינו גט ואפילו אם רבי יהודה הנזכר נ"ע היה ממנה לאברהם בנו שכתב הגט לסופר לכתוב גט זה במקומו אינו גט דקי"ל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא ממסרן לשליח ואפילו באומר אמרו ולכאורה משמע דלהר"יף ולר"ח ז"ל שהגט בטל שפסקו כההיא סוגיא דמי שאחזו וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפרק התקבל וכן כתב שם המרדכי בשם ראבי"ה ז"ל ולהרמב"ם הרי היא ספק מגורשת שכתב בפ"ב בהלכות גירושין אמר לב' אנשים אמרו לסופר לכתוב גט לאשתו ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לב' אנשים אמרו לסופר לכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ומה בין פסול לבטל שכל מה שנאמר בחבור זה שהוא בטל מן התורה וכל מקום שנאמר שהוא פסול הוא פסול מדברי סופרים עכ"ל ויש להתיישב בארך דעתו ז"ל שכתב תחלה הגט פסול ואח"כ אמר ומתיישבים בדבר כו' ונראה לעניות דעתי שהרב ז"ל כשראה ההיא סוגיא דפרק התקבל דפסק שמואל באומר אמרו דכשר כר"מ וכן כל הנהו אמוראי דהתם בההיא סוגיא וכן בההיא דהמגרש דמשמע דאי חתם סופר ועד כשר אומר אמרו פסול דהא מספקא דאי חד מנייהו כשר אידך פסול דאי אמרת הא והא כשר נפיק חורבה וסבר הרב ז"ל דנהי דלפי ההיא סוגיא דהתקבל משמע דהלכתא כשר דמילי ממסר לשליח באומר אמרו מיהו הואיל ורב ורבי יוחנן סבירי בפרק המגרש כר' ירמיה דחתם עד וסופר כשר וכדפירש"י ז"ל ודאי אומר אמרו פסול דהא בהא תליא ומטעם זה פסק הרב דאומר אמרו פסול דהלכתא כרב ורבי יוחנן ורבי ירמיה והיינו מדברי סופרים שכתב הוא ז"ל שם בהדיא אלא שמסופק הרב דשמא הלכתא כההיא סוגיא דמי שאחזו דמשמע שהגט בטל וכדפסקו הגאונים דלעיל ולכן כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ורבי ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והגט בטל מן התורה ואם כן באומר אמרו מספקא ליה לרב אם הגט גט אם לא אבל פסול הוא ודאי והרי אשה זו ספק מגורשת ואל תתמה לומר למה לא כתב הרב הרי זו ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בתלמוד וכל היכא דמספקא להו לבעלי התלמוד כתב הרב שהיא ספק מגורשת אבל הכא דלבעלי התלמוד לא הוה מספקא להו דלדידהו מילתא ברורה כאיזו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש לנו להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה דאומר אמרו הרי זו ספק מגורשת ואף על גב דתלמודא לא קא מפרש לחורבא אלא באומר לשנים ולא באומר לשלשה דקאמרת אי אמרת מודה ר' יוסי באומר אמרו זמנין דאמר להו לב' לאו למימרא דדוקא בשנים איכא למיחש ולא בג' דמה לי שנים מה לי שלשה אלא דאורחא דמילתא נקט דמי שאומר אמרו לשנים ולא לשלשה דמה לומר ולג' הואיל ועדות השנים כעדות הג' וכן משמע נמי קצת מההוא סוגיא דמי שאחזו דבעי למימר התם דמתניתן דהתם דקאמר אמרו לו נכתוב גט וכו' דכולה רבי יוסי היא ופריך ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו וכתבו והתנן כתב סופר ועד כשר וכו' ואי ס"ד מודה רבי יוסי באומר אמרו זמנין באומר לב' וכו' וסבר הרבז"ל דאי ס"ד דג' עדיף טפי מב' ולא נפיק חורבה מאי קא פריך דילמא ר' יוסי סבר באומר אמרו כדסבר רבי מאיר באומר תנו דלשנים לא ממסרן מילי ובשלשה ממסרן הואיל והן בד' וכדכתבו התוספות אליבא דרבי מאיר בפרק כל הגט ומתניתין דאמרו לו נכתוב גט לאשתך בג' קא מיירי כי כן הוה בעי לאוקומי התם אליבא דרבי מאיר ושפיר מצית למימר דמתני' רבי יוסי היא עד שיאמר אמרו דקאמר ולא קשיא האי קושיא דפריך התם ומי מודה רבי יוסי וכו' אלא משמע דאין חלוק כדכתיבנא ומפני זה כתב הרב ז"ל אמר לשנים או לשלשה וכו' ולא הבינותי דברי הראב"ד ז"ל במה שתמה על הרב ז"ל שהכשיר חתם סופר ועד וכתב דכיון שהדבר מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד היה לו לספק דהא בהא תליא דבשלמא אי הוה מספקא ליה לרב אי אומר אמרו פסול או כשר שפיר הוי ליה לספוקי נמי בחתם סופר ועד אבל הוא ז"ל סבר דבאומר אמרו פסול ודאי אלא שמסופק שמא הוא בטל מן התורה ואם כן ליכא למיחש לחורבה למיפסל חתם סופר ועד והרב רבינו ישעיה ז"ל מטראני נמי סבר דבאומר אמרו הרי זו ספק מגורשת לפי הנראה לעניות דעתי שכתב בפרק התקבל וז"ל אמר לשנים או לשלשה כתבו גט לאשתי אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים עד אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר וכתב הרי זו ספק מגורשת וכן נמי אם אמר להם הבעל אמרו לפלוני שיכתוב ואתם חתומו והם עשו כמו שצוה הבעל הלכה זו מסופקת והרי זו ספק מגורשת בגט זה בין שנתנו לה הבעל בין שנתנוהו לה שלוחיו כמבואר בקונה הראיות בראיה ז' עכ"ל כך נ"ל הגרסא הנכונה בדבריו ז"ל ומה שכתב שהלכה זו מסופקת היינו משום דמספקא ליה אי הלכתא כההיא דהתקבל ואומר אמרו כשר ואי הלכתא כההיא דמי שאחזו והגט בטל ואין לומר דמספקא ליה אי אומר אמרו פסול או בטל וכמו שפירש דעת הרמב"ם ז"ל דאי הכי הוה סבר חתם סופר ועד כשר דהא בהא תליא והוא ז"ל כתב בהדיא בפרק המגרש דכדברי הפוסלים נראה בעיניו ואם כן אין לפסול אומר אמרו דלחורבה לא חיישינן ואל יקשה לך דסוף סוף הואיל והוא סובר דבאומר אמרו הרי זו ספק מגורשת אם כן הוה לן למימר חתם סופר ועד כשר דהא לית לן למיחש לחורבה דאף על גב דאנן מספק לן לבעלי התלמוד לא הוה מספקא להו ואית לן למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא ועל דרך שהקשה הר"ן ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל בפרק התקבל כשבא לבאר דבריו אשר הזכרתיו

ולפי שמצאתי נסחת ר"י ז"ל בלשון אשר הזכרתי היפך ממה שכתבתי שבנוסחא ההוא כתוב והם לא עשו כמו שצוה הבעל הלכה זו מסופקת וכו' ויש מי שדקדק ואמר טעמא דהם לא עשו שליחות הא עשו שפיר דמי לזה אצטרך לדבר ולומר דלעניות דעתי דנוסחא זו משובשת היא דהא הוא אחר זה כתב וז"ל ונראה בעיני שאם הבעל אמר לשולחו כתוב גט ותן לאשתי וכתב השליח בעצמו הגט ונתן בפני עדים מגורשת וכו' עד ואם החתים בו עדים אפילו ברשות הבעל הרי זו ספק כמו שבארנו עד שיצוה להם הבעל בעצמו לחתום עכ"ל:

הרי שכתב בהדיא שאם החתים עדים אפילו ברשות הבעל הרי זו ספק כמו שבארנו והיינו כמו שבאר בלשון זה אשר הוזכר שכתב שאם עשו כמו שצוה הבעל שאמר אמרו הלכה זו מסופקת והרי זו ספק וזהו שכתב פה שאם החתים עדים אפילו ברשות הבעל הרי זו ספק כמו שבאר ובאר ואמר עד שיצוה להם הבעל בעצמו לחתום ותו בר מן דין אשאל למאן דגריס הכי דלמה לא באר ר"י ז"ל דין אומר אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו שנזכר בגמרא מה דינו אי כשר וכההיא סוגיא דהתקבל ואי בטל וכההיא דמי שאחזו דפשיטא דמה שנתבאר בענין הדין יש לו לבארו בפסקיו שמבואר הוא ואם תאמר שבארו בפסקיו ממה שכתב בלשון זה שאם החתים עדים אפילו ברשות הבעל הרי זו ספק הוא הוא שכתב כמו שבארנו ולא נתיישב זה בדבריו לנוסחא זו ותו בר מן דין אי נסחת הרב היא דלא עשו שליחותן אשאלהו ויודיעני מאיזה טעם הלכה זו מסופקת דהא לא מצאו לה בגמרא צדדין לכאן ולכאן ואפשר לדחות ולומר דאי משום הא לא קשיא שיש לה להסתפק דשמא דוקא קאמר ובטל או כמראה מקום הוא להם וכל שכן ומ"מ לא נהירא לי:

ואי אפשר דלעולם דמכל הני טעמא דכתיבנא נראה שהנוסחא האמיתית בדבריו ז"ל כדברנו ובלשון הזה הזכיר הרב דין אומר אמרו הנזכר בגמרא וכתב שהלכה זו מסופקת משום דמספקא ליה אי הלכתא כההיא דהתקבל וכשר אי כההיא דמי שאחזו ובטל וכדפי' דאין הפרש בין אמרו לפלוני ובין אמרו לסופר סתם וכאשר אפרש בעזרת האל והשם יצילנו משגיאות וכל שכן לזה שאין קונה הראיות להבין דעתו ז"ל באמת וביושר ואמרתי אכתוב דעתי בזה ואקבל שכר:

ולרווחא דמילתא אומר שאף אם הר' ישעיה ז"ל דעתו בכך שבשלא עשו העדים שליחותם דוקא הוא שספק מגורשת ואלא שלע"ד נראה כדכתיבנא מאן לימא לן דסבר שאם עשו שליחותם שהגט גט דילמא דוקא בשלא עשו היא ספק מגורשת ואם עשו הגט פסול מדרבנן דאי סלקא דעתך דהיכא דעשו סבר דכשר הוי ליה לפרושי בהדיא ולומר דכשר דאין לומר דהואיל ואיהו סבר דחתם סופר ועד פסול וכדכתיבנא אם כן לא נפיק מניה חורבה וכשר הוא ולא הוצרך לפרש הואיל ובפרק המגרש פסק דחתם סופר פסול דבשלמא אם היה מפרש בפסקיו דהא בהא תליא אפשר היה לומר כן אבל השתא שלא פירש לנו לומר דהא בהא תליא אף אם באר אותו בקונדריס הראיות אי סלקא דעתין דסבר דהיכא שעשו העדים שליחותם כשר היה לו לבאר בפסקיו הדין ולומר דכשר כמו שמבאר שאר הדינים דממה שכתב כשלא עשו שליחותן הרי זו ספק יש לדקדק דכשעשו פסול אפשר דפסול מדרבנן וגזר אטו אמרו חתם דבאמרו חתם אין להסתפק שהוא פוסל כדכתב בלשון אשר הזכרתי למעלה שאם החתים עדי' אפילו ברשות הבעל הרי זו ספק ולפי מה שאפרש בע"ה דלכולי עלמא אין הפרש בין אמרו לסופר ובין אמרו לפלוני שאם החתים עדים אפי' ברשות הבעל דיאמר היינו אפי' אם פירש לו הבעל פלוני ופלוני ובאמרו לפלוני נמי סבר הרב דספק ונסחת דברי הרב כדכתיבנא הרי בארנו דלהרמב"ם ולרבינו ישעי' ז"ל באומר אמרו לסופר הרי זו ספק מגורשת ולפי מה שכתב המרדכי בשם רבינו אביגדור כהן שכתב בשם רבינו שמחה דחתם סופר ועד כשר באומר אמרו לכל הפחות פסול הוא מדרבנן דהא בהא תליא כדכתיבנא:

ואפילו לדעת התוספות ז"ל שפסקו בפרק המגרש דאין להאשים חתם סופר בגיטין ודלא כרבי ירמיה והיינו משום דלכל הנהו אמוראי דפרק התקבל אומר אמרו כשר ואי חתם סופר ועד נפיק מניה חורבה כדאמרן פרק התקבל לאו משום דסברי אומר אמרו כשר אלא משום דמספקא להו אי הלכתא כההיא דהתקבל אם כן חתם סופר ועד פסול דלא כרב אין הלכתא דחתם סופר ועד כשר כרב ואם כן אומר אמרו פסול דלא כשמואל והנהו אמוראי דפרק התקבל וכן נמי מספקא להו דילמא הלכתא כההוא דמי שאחזו ואולי הכא לחומרא והכא לחומרא וכן משמע מדבריהם שכתבו וז"ל מכל מקום אין להכשיר חתם סופר ועד בגיטין מכח ר' ירמיה דהא לכל הנהו אמוראי דמכשרי פרק התקבל באומר אמרו יש לפסול חתם סופר ועד עכ"ל הרי שדקדקו וכתב דכל הנהו אמוראי ולא כתבו דהא הלכה כהנהו אמוראי וכו' וכן כתב מכל מקום אין להכשיר חתם סופר ועד וכו' ולא כתב יש לפסול חתם סופר ועד וכו' והיינו משום דאמרינן לחומרא כדפי' וכן כתב ב"ה בשם ר"י הזקן דאף על גב דאיהו סבר שיש לפסוק כהנהו אמוראי דפרק התקבל מכל מקום ראוי להחמיר בזה דילמא הלכתא כההיא דמי שאחזו וכדפסקו הגאונים דלעיל וכן כתב הסמ"ג בשמו וכן הרשב"א בתשובה וכן הר"ן בשמו בשם הרמב"ן וכן הסכים הוא ז"ל בפרק התקבל ובפרק המגרש והאי אומר אמרו דקא אמרינן אין חלוק בין היכא דקא' אמרו לסופר סתם ובין היכא דקאמר אמרו לפלוני דהא בגמרא קאמר אמרו לסופר סתם וקאמר ולפלוני ולפלוני ויחתמו ובעי למימר דרבי יוסי פוסל מטעמא דמילי לא ממסרן לשליח אם כן באומר לסופר נמי אפילו לסופר פלוני קאמר דמה לי סופר ומה לי עדים וכן בתר הכי דקאמר בגמרא דכשר ולא תעשה והיינו שמא תשכור עדים אפילו באומר לסופר פ' קאמר א"ה נקט לישנא דאמרו לסופר סתם ונראה דלשון אמרו לסופר דייקא קצת הכי דלא קאמר סופר או אמרו לה אלא אמרו לסופר דמשמע אמרו לסופר הידוע דהוי אמרו לפלוני וכן פירש"י פרק התקבל עלה דההיא דפריך וכל מה אמר להו אמרו לסופר ואתם חתומו ופי' היא ז"ל וכל אמר להו אתם חתומו ואמרו לפלוני ויכתוב וכו' וכן פי' נמי במי שאחזו ובפרק המגרש עלה דההיא דרבי ירמיה וכל כך היה פשוט הדבר בעיני רש"י עד שלא הוצרך לפרש על לשון הגמרא ולומר אמרו לסופר לסופר פלוני אלא דרך אגב הזכירו בדבריו בהיות שהדבר היה פשוט בעיניו ז"ל ועל דרך זו כתב הרמב"ם שכתב בפ"ב דהלכות גרושין אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים לחתום וכו' וכתב אמרו לסופר ולעדים סתם ובפ"ד דהלכות זכייה ומתנה פי' דברי דרך אגב וז"ל המתנה בגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לג' אמרו לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו ויתנוה לפלוני אין זה כלום עכ"ל הרי שכתב בהדיא אמר לפלוני וכתב דהוי כגט וכן כתב נמי בסמ"ג בעשה בסימן פ"ב בהלכות מתנה ובגט כתב סתם כלשון הגמרא

ואל יקשה לך מזה לפי' אשר פי' דברי הרב למע' שהוא מסופק דלמה בההיא הלכתא דהתקבל אמרו מילי לא ממסרן משום דנפיק חורבא הוא דפסול וכאן כתב המתנה בגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח דספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו ידו על התחתונה וכמו שחלקו שם בפרק התקבל בהולך גט או מנה לפלוני אי הוי כזכי או לא וכן יראה נמי מדברי ב"ה שכתב בשם ר"י ז"ל שחלק אליבא דרבי מאיר בין תנו לב' או כתבו ותנו לשלשה ודין אמרו שכתב דדוקא באומר אמרו בפירוש שברר אחד להיות סופר הוא דנפיק חורבא שאז יחשוב הסופר כיון שברצוני לכתוב יתרצה אף שאחתום גם אני אבל בכתבו ותנו ליכא כסופא כיון שהבעל לא הזכיר בפירוש לכתוב לסופר עכ"ל הרי שכתב שברר אחד להיות סופר ואל יקשה לך לומר א"כ לפי זה אם לא ברר הבעל בפירוש פלוני לסופר נאמר דכשר דלא נפיק מניה חורבא דלא היא דאפילו אמר אמרו לאחד לכתוב ולא ברר מי דנפיק חורבא דמימ' אמר הואיל והבעל אמר אמרו לאיזה סופר כמו שמאמין לאותו סופר לכתוב יתרצה אף שיחתום הואיל ולא דמי לתנו לב' או לכתבו ותנו לשלשה והאי דנקט בדבריו שברר אחד להיות סופר משום שהדבר היה פשוט בעיניו ואמרו לסופר דקאמר בגמרא לסופר פלוני קאמר כדמשמע מאל פלוני ופלוני ויחתמו וכדפרישית ונקט בדבריו על דרך שנזכר בגמרא והוא הדין באומר אמרו לאחד לכתוב וכדפי' ואפשר נמי דהוא ז"ל סבר דליכא חורבא אלא אם כן פי' בהדיא וברר פלוני לכתוב והא דפסול באומר אמרו לאחד בסתם היינו משו' שלא לחלק בתקנה דהאי אמרו והאי אמרו וכי היכי דלא ליפוק חורבא באומר אמרו לפלוני יש לפסול כל אומר אמרו וכן כתב רבינו ישעיה בלשון אשר הזכרתי וכן נראה נמי מדעת כל הפוסקים שלא חלקו כלל אלא כתבו סתם אמרו לפלוני וכו' וה"ק ז"ל כתב בשם הרמב"ן בהדיא דאפילו ממנה אותו לסופר בהדיא שלא בפניו לאו כלום הוא וכן יראה מדברי הרא"ש שהביא בפרק התקבל ההוא סוגיא דמי שאחזו וכתב בסוף דבריו דבשליחות האשה לא בעינן שמיעת קולה וכתב עוד וז"ל ונ"ל דאיש ואשה שווין בדבר זה דגם האיש יכול למנות שליח לגרש במקום אחר ואין צריך השליח שישמע קולו של בעל דדוקא לענין כתובה וחתימתו הוא דבעי' שמיעת קולו עכ"ל הרי שכתב שהאיש יכול למנות שליח לגרש שלא בפניו אבל בכתיבת הגט לא אלמא דבכתיבה אפילו ממנה אותו שליח שלא בפניו לא מהני והיינו טעמא כדכתב בפרק המביא שני דשאני כתיבת הגט הואיל ובעינן לשמה לא חשיב גט אלא א"כ שמע הסופר מפי הבעל ודרך אגב אומר דלעניות דעתי דלדעת הרא"ש ז"ל הא דאמרינן בסוגית מי שאחזו שאם אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום שהגט בטל דהוא ז"ל פסק כוותיה טעמא דבטל משום שאמרו לסופר לכתוב הוא ולא משום העדים וכמו שאפרש בעזרת האל והא הוא ז"ל כתב בפרק המגרש דדוקא עידי מסירה כרתי ואין חותמין את הגט אלא משום שמא ימותו עידי מסירה או ילכו למדינת הים דכשתוציא האשה את הגט חתום חזקה היא שכדין נמסר לה בעידי מסירה ואם כן היאך יעלה בדעתנו שאם לא שמעו עדי חתימה מפי הבעל שהגט בטל והא לאו כלום נינהו לענין כריתה אלא ודאי טעמא דבטל משום כתיבה הוא ולא משום חתימה ולא הוצרך הרא"ש לפרש שסמך על מה שכתב בפרק המגרש ומכל מקום בעינן עידי חתימה שישמעו מפי הבעל והיינו טעמא כמו שאפרש בע"ה ואף על גב דהרמב"ם כתב בשם הגאונים דאע"ג דאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם אם חתמו שלא לשמה שהגט בטל דהוי מזוייף מתוכו נראה שהם ז"ל סוברים כדעת הרי"ף דעדי חתימה נמי כרתי וכן נמי פסק הר"מ ז"ל בפ"ו ד"ה גירושין ומה שאמר אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם היינו משום דהיכא דאיכא עדי מסירה לא צריכי עדי חתימה אלא מפני תקון העולם אבל היכא דאיכא עדי חתימה לא צריכי עדי מסירה דעדי חתימה נמי כרתי ומשום הכי סברו דאם לא חתמו לשמה שהגט בטל דהואיל ומן התורה נמי אם הם כורתים הוי מזוייף מתוכו וא"ה פליג עלייהו הר"מ ז"ל וסבר דלא הוי פסול אלא מדרבנן הרי בארנו דלכל הני רברבי אומר אמרו לסופר פסול ואפילו להרא"ה ולהר"ן שכתבו שאם ממנה אותו לסופר בהדיא דשפיר דמי ואפילו שלא בפניו כמו שכתב הר"ן בפרק התקבל בארך נראה דדוקא היכא שאמר לי' אמרו לסופר פלוני שאני ממנה אותו לסופר לכתוב גט לאשתי הוא דסברי דכשר דכהאי גוונא לא מילי נינהו אלא שממנה שליח שלא בפניו למאן דסבר אומר אמרו פסול קסבר דבאומר אמרו מילי נינהו ולחורבא אפילו לא חיישינן הואיל ואין להם מקום לטעות ומשום כסופא דסופר לא יעידו שקר להרבות ממזרים בישראל אבל היכא שאמר להם אמרו לפלוני סתם תשיב מילי שהוא אומר כאלו אמר תהיו במקומי תמנו לפלוני לסופר לכתוב גט לאשתי אבל אינו ממנה אותו הוא סופר שלא בפניו אלא הם ממנים אותו ובכה"ג נפיק נמי חורבא שיחשבו שלרצונם הדבר מסור הואיל ואמר להם מקום וכמ"ש הר"ן ז"ל ותדע לך שכן דעתו שהרי כתב שם פרק התקבל גט מתנה וז"ל כבר כתב שהרמב"ן ז"ל סובר כו' עד אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב אינה בגט דאפי' ממנה אותם הבעל שלוחים לכך מדעתו שלא בפניהם לא מהני ולפי דעת הרא"ה ז"ל ומה שכתב אפילו בגט אם ממנה אותם שלוחים מדעתו מהני ובאומר אמרו אפילו במתנה פסול וכן כתב הר"מ ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה ומתנה עכ"ל:

והאי דקאמר ובאומר אמרו אפילו אומר אמרו לפלוני קאמר דהא כתב עליו הר"מ וכו' והרמב"ם אפילו באומר אמרו לפלוני קאמר ולא חלק בדבריו כלל ואף שיש לדחות ולומר דמכאן אין ראיה גמורה מכל מקום יש להביא ראיה ממה שכתב בפ' המגרש עלה דההוא דר' ירמיה דחתם סופר ועד דאפילו באומר אמרו לפלוני קאמרינן דנפיק חורבא שכתב וז"ל אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו במתניתין דכשר ואשמועינן דלא חיישינן לומר הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחים לכסופא דסופר וכו' הרי שכתב בהדיא דאפילו באמרו לפלוני איכא למיחש לכסופא והיכא קאמרינן בפרק התקבל דבהיכא שהבעל ממנה סופר כשר אלא ודאי כדפי' וכן יראה מדברי הרא"ה ז"ל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל משמו דהא במה שהקשה הרמב"ן להוכיח דממנה סופר ועדים לא מהני מלפלוני ופלוני ויחתומו לא משני מידי הוא ז"ל ולא הר"ן ז"ל ולכך נאמר בכך וק"ל:

ומעתה אומר לרווחא דמילתא דלהרמב"ם ז"ל לית ליה האי סברא דהרא"ה והר"ן ז"ל דאין לומר דאף על גב דהרמב"ם ז"ל פוסל אומר אמרו לפלוני וכדפירשתי מכל מקום ממנה סופר מודה דשפיר דמי אפילו שלא בפניו דהא כתב בפרק שביעי דהלכו' גרושין וז"ל כל העושה שליח אינו צריך שיהא השליח עמו בב"ד אלא אומר להם הרי פלוני שלוחי ואפילו שלא בפניו וכן השליח וכו' ופשיטא שהרב ז"ל לא קרי לסופ' שליח ולא הוי בכלל כל העושה שליח וכ"מ שנאמ' בגיטין שליח סתם הוא שליח הולכה או שליח הובא' ולכך כשרצה הרב ז"ל לבאר ולומר שהכל כשרים לשליחות הגט הוצרך לפרש ולומר בין שליח קבלה בין שליח הולכה וכו' דלא תימא בשליח הולכה והובאה דוקא קאמר כדכתב בכלל הנזכר והכא בפ"ז שכת' שליח סתם דוקא בשליח הולכה והובאה קאמר כדמשמע מהכלל הנזכר וכל העושה דקאמר קאי אעושים שליח ולא אשלוחים ושליח הקבלה לא הוי בכלל כדמשמע מהכלל הנזכר והיינו משום דהואיל ואין שם גט הוו מילי ולישנא דרב דיקא נמי הכי כאשר אפרש בעזרת האל ודלא כרמב"ן ז"ל כי הרמב"ן ז"ל סבר דבשליח קבלה נמי הכי דינא דהאשה עושה שליח לקבלה שלא בפניו ואי ס"ד שהרב ז"ל בממונה סופר נמי שלא בפניו סובר דלא הוו מילי ושפיר דמי ושאני לי' לרב ז"ל בין אומר אמרו לפלוני ובין ממנה סופר וכדחלקתי לדעת הרא"ה והר"ן ז"ל והיינו מאי דכתב בשליח דעושה אדם שליח אפילו שלא בפניו והוא הדין לסופר ולשליח קבלה ואף על גב דגבי מתנה נמי סבר דאומר אמרו פסול כדכתב בפרק רביעי ד"ה זכייה ומתנה כמו שכתוב לעיל ומינה משמע דבאומרה אמרו לשליח לקבל גיטי דלאו מידי היא מכל מקום היכא שמנתה שליח קבלה שפיר דמי אם כן הו"ל לרב לאשמועינן רבותא ולהודיענו הדין בזה בסופר ובשליח קבלה דחמירי דבאומר אמרו פסול ולומר דא"ה ממנה סופר או שליח קבלה שלא בפניו דשפיר דמי אלא ודאי נראה מדכתב הרב דין זה בשליח הולכה והובאה דקילי דאפילו היכא דלא אמר הבעל אמרו יכול השליח לעשות שליח כדתנן בפרק כל הגט דחלה או נאנס ועשה ב"ד ומשלחו ביד אחר וכן כתב הוא ז"ל בהדיא דוקא בשליח הולכה דקיל הוא דקאמר דעושה שליח שלא בפניו אבל בסופר ובשליח קבלה דחמירי דאפילו באומר אמרו לפלוני לאו מידי הוא ה"נ בממנה סופר או שליח קבלה שלא בפניו לאו מידי הוא דלא שאני ליה לרב ז"ל בין אומר אמרו ובין ממנה שליח שלא בפניו:

ומה ששנה בלשונו ובסופר כתב אומר אמרו פסול ובשליח כתב כל העושה שליח וכו' עד אפילו שלא בפניו היינו משום דנקט הרב לשון הגמרא דהכי איתנהו בגמרא דבסופר נקט בפרק התקבל ובפרק מי שאחזו לישנא דאומר אמרו ובשליח נקט בפרק כל הגט לישנא דעושה שליח דקאמרינן התם אמר רבא הא ודאי קא מבעיא לן כי משוי בב"ד שליח בפניו או שלא בפניו ושלחו מתם בין בפניו ובין שלא בפניו כך היא גרסת הרי"ף ז"ל וכן גריס הרמב"ם ז"ל דמינה משמע דכל שכן הבעל שהביא גיטה שהולך לב"ד ועושה שליח שלא בפניו הואיל ואפילו השליח עושה שליח שלא בפניו והיינו כל העושה שליח וכו' שכתב הרב דקאי אמביאים וצריכין למסור שליחותו לבית דין דקאמר לעיל מניה דהיינו או הבעל עצמו או שליח הולכה המביא הגט בידים וקאמר אם ירצו לעשות הם בעצמם שליח כשבאים לבית דין עושין אותו אפילו שלא בפניו והיינו כגירסת הרי"ף זכרו לברכה אשר הזכרתי ולהכי לא כתב הרב כל העושה שליח בא לב"ד ואומר להם וכו' כדכתב לעיל מניה חלה או נאנס בא לבית דין וכו' והיינו משום שכבר ביאור שצריכין לבא לבית דין ובית דין יעשו שליח והשתא קאמר שאם אותו שבא לבית דין שאמרנו ירצה לעשות הוא בעצמו שליח אינו צריך שיהא השליח עמו לבית דין וכו' והיינו כלשון הגמרא וכגירסת הרי"ף וכדכתיבנא והיינו טעמא דנקט הרמב"ם בסופר לישנא דאומר אמרו ובשליח נקט לישנא דנעשה שליח וכלם מעשה אחד הם דלא שאני ליה לרב ז"ל בין האי לישנא להאי לישנא וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל דפשיטא ליה דאין הפרש בין אומר אמרו ובין ממנה שליח שלא בפניו דממאי דקאמר בגמרא ולפלוני ופלוני ויחתומו דקדק הוא זכרו לברכה דאפילו בממנה סופר ועדים שלא בפניו דלא מהני ולמדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל ביושר במה שכתב כשרצה לבאר שהבעל צ"ל לסופר כתוב יבין דאפילו בממונה סופר ועדים קאמר דלא מהני ולא שאני ליה בין אומר אמרו לסופר ובין ממנה סופר כדכתיבנא שכתב בפ"ב וז"ל וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב וכו' והוסיף מלת עצמו על לשון המשנה דמי שאחזו והיינו משום דהוא ז"ל סבר שהבעל עצמו צריך שיאמר לו פה אל פה ולא שלוחו ואף על גב דבשאר דוכתי שלוחו של אדם כמותו וכן כתב למטה ממנו הרי שאמרו לו בית דין נכתוב גט לאשתך וכו' עד הרי זה גט בטל שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו ולא כתב שהרי כתבו מי שלא עשאו הבעל סופר או מי שלא מינהו הבעל לכותבו אלא נראה דמנוי סופר לאו מילתא והיינו אומר אמרו שפסל הרב וכדכתיבנא ואפילו לבה"ג דפסול אומר אמרו כההיא דמי שאחזו כדכתב הר"ן משמו ואלו בשליח קבלה סבר דאשה עושה אותו שליח שלא בפניו כדכתב הוא ז"ל משמו וכן במ"מ משמו נראה לומר דלאו משום דשאני ליה בין אומר אמרו ובין ממנה שליח אלא משום דסבר כדעת הרמב"ם והרא"ש דדוקא בכתב הגט וחתימתו הוא דפסלינא אומר אמרו והיינו טעמא משום דבעינן לכותבה לשמה ולא חשיב לשמה אלא א"כ שמע הסופר מפי הבעל עצמו אבל בשליח קבלה לית לן למימר הכי ובאומר אמרו ומנינו שליח שלא בפניו שפיר דמי

ולפי זה נראה דלדעת בה"ג באומר אמרו במתנה שפיר דמי וכתבתי זה כי אין בידי בה"ג לראות דעתו בזה וכן משמע מדברי הרא"ש בפרק התקבל ששם הוא מפרש פלוגתא דפליגי רב ושמואל במתנה אם הוא בגט או לא באומר כתבו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהדיא דאומר אמרו לא שייך אלא בגיטי נשים:

ואל יקשה לך לומר דלהרא"ה והר"ן דסברי דיש לחלק בין אומר אמרו ובין ממנה סופר דסברי דיכול הבעל למנות סופר אפילו שלא בפניו ולומר דע"כ לא קא מבעיא ליה לרבא בפרק כל הגט אם ממנה שליח שלא בפניו אלא בשליח הולכה דקיל אבל בשליח קבלה ובמנוי סופר לא קא מבעיא ליה דדלמא אינהו ז"ל סברי כגירסת רש"י ז"ל דגרס כי משוו ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו ופירש"י כי משוו בית דין שליח בפניו דשליח קאמר או אפילו שלא בפניו אבל אם המשלח ממנה שליח אפילו שלא בפניו לא קא מבעיא ליה ואפילו אי סברי כגירסת הרי"ף ז"ל לא קשיא להו דסברי דדוקא בשליח הוא דקא מבעיא ליה אבל אם הבעל ממנה שליח שלא בפניו לא קא מבעיא ליה ואם כן להרא"ה ולהר"ן ז"ל לא קשיא להו ולא מידי אלא להר"ם ז"ל שבאר ואמר דבשליח הולכה והובאה הבעל עושה שליח אפילו שלא בפניו שכתב כל העושה שליח וכו' עד וכן השליח עושה שליח אי סלקא דעתין דאפילו במנוי הסופר ובשליח קבלה דחמירי אלא ודאי כדכתיבנא כנראה לעניות דעתי:

מכל הא דלעיל עלה בידינו דכל הני רברבי בנדון דידן מודו דהגט פסול ואפילו לריב"ה שכתב בסי' קמ"א בהשיבו על מה שכתב הרמ"ה שאין שליח קבלה יכול לעשות שליח ואפילו נתנה לו האשה רשות לעשות שליח אחר דלא מסרה לו אלא מילי ומילי לא ממסרן לשליח וז"ל וגם מה שכתב שאפילו נתנה רשות לשליח וכו' עד לא נהירא דלא אמרינן מילי לא ממסרן וכו' אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לב' אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו דלא הוו מילי עכ"ל לא משום דסבר דהלכתא מכל וכל כההיא דהתקבל דלא פליג על כל הנהו רברבי דלעיל דאפילו ר"י המיקל והנגררים אחריו סברי שיש להחמיר באומר אמרו הואיל ולא התברר לן כהלכתא וכדכתיבנא ותו ראיה כי צ"ל חתם סופר ועד סדר דעת המכשירים שהם הרמב"ם והרמ"ה באחרונה וכן נמי בסימן ק"ד שלשם מבואר דין אומר אמרו והביא דעת הרמ"ה שהיא ספק מגורשת ודעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו שהגט בטל ולא הביא שום חולק עליהם לומר דאומר אמרו כשר היה מבואר שם שלדעתו הגט כשר באומר אמרו דהלכתא כההיא דהתקבל אלא דריב"ה דוקא בחתימה קאמר אבל לא בכתיבה דכתיבה בעיא שישמעו קולו ואומר אמרו לסופר או בטל או ספק מגורשת ומהאי טעמא כתב כגון מי שעשה שליח לחתום הגט ונתן המשל בחתימה ולא בכתיבה והיינו משום דסבר דטעמא דבעי' בגט שישמעו מפי הבעל ואפילו באומר אמרו מילי לא ממסרן לשליח משום דבעינן לשמה ועל דרך שכתבו התוס' ז"ל בהמביא שני וכן בהרא"ש והר"ן ז"ל בפרק התקבל בשם הרמב"ן והוסיף הוא לומר דוכתב אבעל קאי ואם כן בחתימה דלא בעיא לשמה מדאוריתא דהא קי"ל כרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי וסבר כדעתו של הרא"ש אביו דעידי מסירה דוקא קאמרינן כדכתב הוא ז"ל בסימן קל"ג ואם כן וכתב לה דכתיב בקרא דמיניה דרשינן לשמה בכתיבה כתיב ולא בחתימה באומר אמרו מילי ממסרן לשליח וכן נמי סבר דאף אם נכשיר חתם סופר ועד לא נפיק חורבא אלא באומר אמרו לסופר דמשום כסופא מחתמי ליה אבל היכא דקאמר הבעל לסופר אתה כתוב הגט ואמר לו ולאחר עמו לומר לפלוני ופלוני ויחתומו ליכא כסופא ואם כן מאי דקאמר תלמוד באומר אמרו מילי לא ממסרן לשליח וכן נמי דאיכא למיחש לחורבא לא קאמר אלא באומר לסופר אבל בעדים ליכא למיחש דמה שנזכר בגמרא ולפלוני ופלוני ויחתומו היינו כדי לחלק בין לפלוני ופלוני ויחתומו ובין אמרו חתומו ואפשר דאף על גב דבחתימה לא שייכי הני פסולי כדפירשתי מכל מקום אין לעשות אפילו בחתימה גזרה אטו כתיבה דהא מודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול והיינו משום גזרה ואפילו דבמזוייף מתוכו פסול באומר אמרו דלא שכיחא כולי האי לא אמרו לפוסלו אלא שלכתחילה אין לעשותו אבל בשלא אמר אמרו מילי לא ממסרן לשליח בין בחתימת הגט בין בכל מילי ואף על גב דעידי חתימה לא כרתי ואם כן צריכין להיות עידי מסירה בוודאי דעידי חתימה לאו כלום נינהו לענין כריתה מכל מקום הואיל ואפילו לרבי אליעזר בעינן עדי חתימה מפני תקון העולם כדאמרינן בפרק המגרש וכן בפרק השולח דלרבי אליעזר תקינו רבנן עידי חתימה דזמנין דמייתי סהדי א"נ דאזלי למדינת הים והיכא שהגט חתום ביד האשה כהלכתו לא תצטרך עידי מסירה שאז תולין שכדין נמסר בעידי מסירה ונסמוך להשיאה ונ"מ בכשרות עידי חתימה לר' אליעזר כמו לר' מאיר וכדכתב הרא"ש בפרק המגרש א"כ בעינן עדות כשרה וכל היכא דבעינן עדות כשרה בעינן שישמעו מפי בעל הדבר ואם לא ישמעו מפיו העדות בטלה ואי מילי ממסרן לשליח שלוחו של אדם כמותו והו"ל כאלו שמע מפיו אבל אי מילי לא ממסרן לשליח לא שמעו מפי הבעל והעדות בטלה ולכך כשלא אמר אמרו גבי גט אפילו בחתימה דלאו דאורייתא הגט פסול אבל באומר אמרו דווקא בכתיבה הוא דפסול אבל בחתימה יכול לומר לאחר לחתום והיינו טעמא כדכתיבנא:

ואל יקשה לך מההיא מתני' דמי שאחזו דקאמר שהגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ומוקי לה רב אשי דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא אמר תנו וכו' אלא אפי' אמר אמרו נמי לא קאמר שהגט בטל וכן נמי קאמר הברייתא דמייתינן התם לסייעתא דרב אשי די"ל דאיהו ז"ל סבר דטעמא דהגט בטל משום שלא שמעו העדים מפי הבעל לא היה הגט בטל והאי דנקט נמי ואמר לעדים וחתמו משום דבגט בעי למימר עד שיאמר כתוב ולעדים חתומו דאז כשר לכתחילה ואם לא אמר הבעל לעדים לחתום לכתחלה לא תעשה וכדפרישית אבל יכול לעשות כן והיינו משום דהוא ז"ל סבר דאין לומר דבחתימה פסול מדרבנן גזרה אטו כתיבה וכדאמרינן בלשמה דהואיל ומההיא סוגיא דהתקבל משמע דאפילו בכתיבה כשר באומר אמרו אית לן למימר דסוגית מי שאחזו דסבר דבכתיבה דהוי דאורייתא הגט בטל בחתימה דהויא דרבנן כשר והויא דין חתימה דהויא מדרבנן לסוגית מי שאחזו כדין הכתיבה דהויא מדאורייתא לסוגית התקבל שאין סברא להגדיל המחלוקת ולומר דסוגית התקבל סברא דאפילו בחתימה דהויא מדרבנן פסול אומר אמרו דהא ע"כ לומר דסוגית מי שאחזו לאו דוקא אמר לעדים וחתמו דנקט לאו למימר שמטעם העדות הגט בטל הואיל והחתימה תקנתא דרבנן היא ולא בעינן לחתום לשמה מדאורייתא וא"כ אפילו אם נחמיר ביותר מטעם החתימה אין לומר אלא שהגט פסול מדרבנן וכדפרישית הילכך ע"כ לומר דמטעם הכתיבה הגט בטל ולא מטעם החתימה כדי להעמיד המשנה אליבא דהלכתא והחתימה דנקט במשנה ובברייתא משום דהוא בעי למימר עד שיאמר וכו' שאז הגט כשר וא"כ כדי לקרב פלוגתייהו של ב' סוגיות אלו אית לן למימר דכשר בדיעבד הואיל וסוף סוף צריך אתה לומר דלישנא דמתניתין ודברייתא לאו דוקא ומטעם החתימה אין הגט בטל בחתימה דנקט משום סיפא נקט לה וכדפרישית והיינו טעמא דלא גזרינן לפוסלו כדגזרינן במזוייף מתוכו משום דלא שכיחא כולי האי וכדפרישית ואפשר דמה שכתב ריב"ה בדין זה הם דברי הרא"ש בתשובותיו דלעיל מכל הא דלעיל עלה בידינו דבנדון דידן הגט פסול לכולי עלמא:

ולרווחא דמלתא אומר דאפילו אם היה ממנה הבעל אברהם שכתב הגט לסופר שלא בפניו שהיה אומר אני ממנה לאברהם לסופר אין לנו להתירה לינשא בגט זה דאף על גב דהרא"ה והר"ן מכשירין כדפרישית מי הוא זה ואיזה הוא אשר יכניס ראשו בין רחיי"ם ורכ"ב לעשות מעשה להקל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא וכל שכן היכא דאינהו רברבי דמחמירי הוי רוב חכמה רוב מנין כמו הכא:

והנה הרשב"א ז"ל כתב בתשובתו דהיכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקים דיש לנו ללכת אחר רוב חכמה ורוב מנין וריב"ה כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל דהיכא שנחלקו ב' גדולים לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה ואעשה דין זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריעה כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו וכו' עד ואי לא בר הכי הוא יוציא ממון מספק עכ"ל וא"כ הכי נמי באיסורא יש לנו להחמיר דספק איסורא לחומרא ואפילו היכא ששני גדולים חולקים בדבר ולא רבו האוסרין על המתירין כ"ש בנדון דידן שרבו האוסרין על המתירין כדפרישית והרשב"א ז"ל כתב בתשובה אחרת דאף על גב דלדעתו נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אפילו באדם חשוב וכן יראה מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא חלקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב א"ה הואיל והראב"ד כתב דבאדם חשוב מקודשת ובה"ג כתב דספיקא הוי שאין לעשות מעשה לא להקל לגמרי ולא להחמיר לגמרי שאין לנו כח להכריעה בין האריות ולשים ראשנו בין רחיי"ם ורכ"ב אלא יש לנו לעשות כדברי בה"ג ולומר דספיקא הוי וכה"ג כתב המרדכי בשם מהר"ם בשלהי כתובות אפלוגתא דפליגי ר"ת והגאונים בג' ארצות לנשואין דיש להחמיר כדבר שניהם דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא והר"ן כתב בתשובה דאע"ג דדברי האומר דבעד במלחמה ובמים שאמר מת לא בעינן לומר וקברתיו הם נכונים מכל מקום מאחר שר"יף והרמב"ם הסכימו דכל במלחמה ודכוותיה חיישינן אפילו לעד אחד דאמר בדדמי מי יקל את ראשו להקל באיסר אשת איש כנגדם הילכך ודאי לענין מעשה בעינן שיאמר מת וקברתיו ומהאי טעמא כתב הוא ז"ל על השאלה ששאלוהו וזה נוסחה על דבר יהודי א' ושמו פלוני שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ומעולם לא נראה איש מכל האנשים אשר הלכו בספינה ההיא כי אם מפי אנשים סוחרים עברו דרך שם וכו' עד עתה מקרוב בא נצרי א' ואמר מסיח לפי תומו כי הוא היה מכיר אותו פלוני והכירו על שפת הים מת והכיר פרצוף פניו עם חוטמו וגם סימן שהיה בראשו וכו' וכתב הוא ז"ל דהואיל ולא אמר וקברתיו מי יקל ראשו באיסר אשת איש כנגד הרי"ף והרמב"ם ולפי זה בנדון דידן אפילו אם הבעל היה ממנה סופר לאברהם שלא בפניו אפי' הרא"ה והר"ן דמכשרי בכה"ג מודים הם שאין לנו לעשות מעשה להתיר ואם יאמ' האומ' דהיכא דשע' הדחק היא יש לנו לסמוך על המתיר לעשו' מעשה ואפילו אם הוא יחיד כדאשכחן בפרק ב' דגיטין בההוא עובדא דההוא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום בו תרי מינייהו ביומיה ואינך עד יו"ד ימים דקאמר התם ריב"ל כדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י התם כגון שהלך זה לדרכו או שכבר נשאת ואם כן יאמר האומר דהכא נמי שהבעל אינו בעיר שעת הדחק היא ויש לנו לסמוך על המתיר הא לא מילתא היא דמסתברא דדוקא כשהלך לדרכו במרחוק במקום שאין הולכים ושבים הוא דמתקרי שעת הדחק וכההיא דפרק קמא דנדה שהיה הפסד מרובה דקאמר ר' התם כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק דשני בצורת הוו ולא רצה להפסיד טהרות או אליבא דרש"י משום דאפיש בטהרות או לדעת התוספות לפי' הראשון ובין למר ובין למר הפסד מרובה היה ולא היה תקנה בדבר אם לא היה סומך על רבי אליעזר ולפי' השני של התוספות קרי ליה שעת הדחק משום דהשואל הלך לדרכו והיה טורח גדול לרדוף אחריו כההיא דפרק אע"פ ודפרק קמא דע"ז רהט אבתרי' תלתא מילין בחלא ולא אדרכיה:

וכן נמי בההוא דפ"ק דברכות דאשתדור הנהו זוגא דרבנן דהלולא דבריה דריב"ל וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר אתו לקמיה דריב"ל אמר כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק וקרו ליה שעת הדחק שלא היה להם תקנה אחרת לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית אבל בנדון דידן דשכיחא תדירא באים ושבים פשיטא דלאו שעת הדחק הוא בשביל המתנת ג' או ד' חדשים עד שנכתוב ויביאו לה גיטה והנה ריב"ה כתב בהדיא בשם אביו הרא"ש דההיא דפ"ב דגיטין דוקא היכא שאי אפשר על גט אחר קאמר שכתב וז"ל נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו או אפילו מכאן עד עשרה ימים פסק א"א הרא"ש שהוא כשר בשעת הדחק שא"א על גט אחר עכ"ל:

וכן נמי משמע ממה שמצאתי כתוב בשם הרא"ש בתשובתיו וז"ל גט שאינו משורטט י"ב שיטות וכו' פוסלין בארצנו אבל במקום עגון כגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר אין לפוסלו הרי שכתב הרב בהדיא דדוקא היכא שאין שיירות מצויות להביא אחר אין לפוסלו אבל היכא דשיירות מצויות לאו שעת הדחק היא ויש לפוסלו:

ואף על גב דגט שאינו משורטט י"ב שיטות וכן שאר הדברים שמביא הרב לא מצאנו דעת פוסל בגמרא כל שכן וק"ו היכא דאיכא כמה רברבי דפסלי דפשיטא שהגט פסול ואין לעשות מעשה ואפילו היכא דנשאת בגט דאפליגו ביה רבוותא שלא ילדה בנים מסופק ה"ר אביגדור כהן אי מקרי שעת הדחק כדכתב המרדכי משמו שכתב בשם ר"י הזקן על מעשה שהיה בגט שהיה חתום בו סופר ועד ונשאת לאחר וילדה בנים כדי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק ונסתפק הוא ז"ל אם ר"י הזקן יאמר כן בנשאת ולא ילדה:

ולרווחא דמילתא אומר דנראה דמהאי טעמא דאמרינן דבשביל אחור זמן לא מקרי עגון ושעת הדחק לא תקנו למוליך גט ממדינה למדינה בארץ ישראל לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעמא דשכיחי עולי רגלים לקיימו כדאמרינן התם ולא חשו דלמא יערער הבעל ותתעגן עד זמן עולי רגלים ולתקן לומר השליח בפ"נ ובפ"נ דעגון כי האי לאו מידי הוא ותו בר מן דין אמינא דלא מילתא היא דדוקא במילי דרבנן הוא דלית לן למימר מסתמא כדי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק ולהקל אפילו באיסור אשת איש אותו האסור אינו אוסר אלא מדרבנן כההיא דפ"ק דגיטין דנכתב ביום ונחתם בלילה דאפילו רבנן לא פסלי אלא מדרבנן וכן ההיא דפ"ק דנדה דנראה דמעת לעת דרבנן הוא וכן ההוא דר"י הזקן דאפילו מאן דמודו בחתם סופר ועד ופוסל הגט מדרבנן הוא דפסול ליה וכן הביא המרדכי בשם הר"ר אביגדור כהן בפרק מי שאחזו באותה שהביא דברי ר"י דבכל פסולי דרבנן יש לסמוך על המקבל בשעת הדחק ודקדק וכתב בכל פסולי דרבנן אבל בנדון דידן ודאי הנהו רברבי דפסלי לי' פסלי ליה מן התורה אז ודאי אין ספק ופשיטא דלית לן למימר כדיים הם הרא"ה והר"ן לסמוך עליהם בשעת הדחק ואפילו הם עצמם מודים דאין לעשות מעשה ולהתיר באיסור אשת איש במילי דרבנן דהא ההוא עובדא שהבאתי בשם הר"ן אין לך שעת הדחק גדולה ממנה וא"ה כתב דאין לעשות מעשה להקל הואיל והרי"ף והרמב"ם אוסרין ואף על גב דהם ז"ל לא קא אסרו אלא מדרבנן כל שכן וק"ו בנדון דידן דהגט בטל ופסול מן התורה אליבא דכמה רברבי דפשיטא דהר"ן יסבור שאין לעשות מעשה להקל ואף על גב דההיא דברכות דאורייתא היא ואפילו הכי קאמר ריב"ל כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אפשר דאיסור ערוה שאני ואפשר דהתם היינו טעמא דריב"ל סבר דהואיל ועד הנץ החמה זמן שכיבה היא למקצת אנשים שפיר מתקיים בשכבך דכתיב בקרא בעת הדחק ואף על גב דלרוב העולם לאו זמן שכיבה היא ושלא בשעת הדחק אין לעשות כן מכל מקום בשעת הדחק שאינו לתקן תקנה אחרת סמכינן אמקצת אנשים וש"ד ומהאי טעמא קא דייק התם רבי אחא בר' חנינא מדברי ריב"ל וקאמר הלכה כרבי שמעון ולא קאמר הכי בשאר דוכתי משום דסבר דמאי דקאמר ריב"ל כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק לאו משום דבמילי דאורייתא מסתמא יש לנו ללכת בשעת הדחק כדעת המיקל כבמילי דרבנן אלא משום דהלכה כמותו בשעת הדחק וכדפירשתי ואפילו במילי דרבנן היכא דאיתמר בהדיא הלכתא כההיא דמחמיר ואין לנו לסמוך על דעת המיקל אפילו בשעת הדחק כדמשמע ממאי דאמרינן התם פרקא קמא דנדה עלה דההיא עובדא דרבי דעבד כרבי אליעזר דדוקא היכא דלא אתמר הלכתא כמאן דמחמיר בהדיא אלא דרבים פליגי על המיקל יש לנו לומר דאף על גב דרבים פליגי על המיקל כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק אבל היכא דאיתמר הלכתא בהדיא לא ומהאי טעמא אלמלא מסתפינא מחבריא אמינא דדוקא באמוראים שהיה כח בידיהם לפסוק ביחיד אף על גב דרבים פליגי עליה אם סברתו נוטה כדברי היחיד או מאן דגמיר וסביר וידע להכריע כדברי הפוסק היחיד מתוך הגמרא בראיות ברורות ונכוחות שהלכה כמותו בשעת הדחק אבל אנן יתמי דיתמי שאין כח בידינו לפסוק כיחיד פשיטא שאין לנו לומר כדי היא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אפילו במילי דרבנן אלא אם כן גמיר וסביר ויודע להכריע כדבריו בראיות ברורות ונכוחות או שכבר נהגו כדברי היחיד ואף על גב דר"י הזקן כתב בהדיא כדי היא ר"ח לסמיך עליו בשעת הדחק לא הביא ראיה לדבריו ואדרבה הוא סובר דלפי סוגית הגמרא חתם סופר ועד פסול נראה דהיינו טעמא משום דהוא ז"ל ראש החולקים על ר"ח והביא ראיה מסוגית הגמרא והוא ז"ל דפי' בידי' וסבר בשעת הדחק יש לפסוק כר"ח ואף על גב דהוא ז"ל כתב דאפשר דר"ח לא פסק לגמרי בין לקולא בין לחומרא לפסול אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד אלא שיש להחמיר בתרווייהו כדכתב בעל התרומות משמו מכל מקום הואיל ומדרבנן הוא דפסול חתם סופר ועד סובר ר"י דבשעת הדחק י"ל להכשירו ולפרש דברי ר"ח כפשטן דלאמרו פסק כההיא דמי שאחזו דפסל אומר אמרו ומכשר חתם סופר ועד הואיל דאפילו דפסול לא פסול אלא מדרבנן והיינו טעמא דהוא ז"ל עצמו שהוא ראש הפוסלים בחתם סופר ועד דפי' בידי' וסבר דבשעת הדחק כי ההיא עובדא דנשאת וילדה יש להקל ולהכשיר חתם סופר ועד ולא להחמיר הואיל והאי דינא רפי' בידי' הרי שעלה בידינו דאפילו אם היה ממנה הבעל לאברהם שכתב הגט לסופר שלא בפניו אפילו הכי אין לעשות מעשה להקל הואיל ופלוגתא דרבוותא ובר מן כל הני אמינא דלעניות דעתי נראה דבנדון דידן אפילו אם באו עדים והעידו שהבעל מנה לאברהם לסופר דאפי' הרל"ה והר"ן מודים דפסול הואיל ואברהם שמע מפי אביו שנאמן עליו כמאה עדים שהבעל לא מנה אלא לאביו נ"ע לסופר דהא לדעתו של הר"ן ז"ל הטעם שאנו מצריכין לשמוע הסופר מפי הבעל או שיעידו עדים שמנה אותו לסופר הוא משום דכתיב וכתב לה ודרשינן לשמה דלא מקרי לשמה אם לא שמע מפי הבעל כדכתב הוא ז"ל בפרק המביא שני וסבר הרב שאם מנה אותו לסופר שלא בפניו בפני עדים שהסופר בריא לו שהבעל עצמו מנהו לסופר כותב אותו לשמה וקרי' ביה שפיר לשמה אבל בנדון דידן שהסופר בריא לו שלא מנהו הבעל לסופר הואיל ובעיניו אביו נאמן כק' עדים וכל מי שיעיד נגדו בריא לו שהוא משקר מסתברא דגרע מהכא דלא מנה הבעל סופר כלל או שהסופר מנה סופר שאז אם נכתב הגט אפילו אם כתבו הסופר לשמה הגט בטל הואיל ובנדון דידן לדעתו של הסופר לא מנהו הבעל לסופר כלל אלא לאביו נ"ע וכשכתב הגט לפי סברתו כתבו בלא צווי או מנוי הבעל אלא בסדורו ומנויו של המסדר הגט ואל יאמר האומר דאינו נאמן בזה וכההיא עובדא דהנזקין דההיא דאתא לקמי' דרבי אמי שאמר ס"ת שכתבתי לפרש הזכרות שבו לא כתבתים לשמן דאמר לי' ר' אמי שאינו נאמן להפסיד ס"ת דהתם היינו טעמא כדמפרש טעמא משום דס"ת ביד לוקח אבל בנדון דידן שקודם שהתחיל לכתוב הגט העיד בדבר ואמר למסדר וחביריו כל מה שצוה אביו לפני מותו פשיטא דפסול דהא באותה שעה היה בידו לכתוב הגט לשמה או שלא לשמה ובר מן כל הני טעמי דכתיבנא שאלו לו למסדר דלמה לא חשש לדברי ר"ח ולדברי הראב"ד והרא"ש שפסקו כלישנא בתרא דמי שאחזו דמתני לה לההיא דקאמר רבה בר רב הונא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי אמתניתין דתנן מעכשיו אם לא באתי וכו' וכן דעת הרי"ף ז"ל דבכל מקום תופש לישנא בתרא עיקר לפי מה שכתב הרא"ש משמו וכן דעת רבי' האיי לפי מה שכתב המרדכי בפ"ק דע"ז משמו דלעולם פוסק אלישנא בתרא:

וכן כתב שם הר"ן בשם הר"י ן' גיאות וכן דעתו שלרש"י לפי מה שכתבו התוספות והמרדכי משמו שהוא פוסק דבשל סופרים הלך אחר האחרון ואם כן לדבריהם ז"ל אפילו היכא דאין הבעל בעיר אם לא האמינום יש לחוש שמא בסתר ואפילו היכא שכבר נתן הגט בידה ק"ו היכא דלא נכתב ולא נתן ואף על גב דבפרק כל הגט מוקי לה דוקא בנשואה אבל בארוסה לא ובנדון דידן ארוסתו היתה נראה אף על פי כן יש לחוש ולומר דדין נשואה בה הואיל ולמנהג הלועזים הארוסות הן נבעלות עם בעליהם כנשואות ומטעם זה נהגו לברך שבע ברכות בעת הקידושין שמשם והלאה החתן יוצא ונכנס בבית הכלה ומתייחד עמה ולבו גס בה שחביבה היא עליו כנשואה ואם כן דין נשואה בה וכההיא עובדא דפ"ב דכתובות דההוא אריס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא וכו' כדאיתא התם וכל שכן שכאשר סופר אלי שהוא היה בא עמה בבית אחד וישנים במטה אחת כאחת הנשואות דבהכ"ג נשואה היא ואף שיש כמה דברים שהיה לו לחוש לעני הדעת המסדר ולא חש נלאתי לכותבם והכל גלויים אל מעלת כבוד תורתכם כי כל רז לא אנס לך כל זה ראיתי לכתוב כדי לגלות אזן כ"ת את אשר הורוני מן השמים מכאן והלאה מן השמים ירחמו ואני את נפשי הצלתי נאום הטרוד בטרדי תהפוכות זמנו דוד הכהן בן לא"א כמ"ר חיים הכהן ז"ל

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה