רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ב · חדר א
מעיר ואם בישראל קול ענות גבורה שמעתי מנדיבי עמים רמים מפרקי הרים וסלעים קול אומר עורה משנתך וגמרא גמור ועם חבירך המנה על אודות הגברת היבמה הזקנה:
ואני בעונותי בנדוד וטלטול צועה בתוך הגולה בעמק המבוכ' והבהלו' במגר"ש עיר קורפ"ו כאשר האל גזר עלינו וחרבו בתינו ונוינו ולא נותרה נשמה בי ייסורים קפצו עלי מהצרות אשר תכפונו וחשבתי ואמרתי יפה שתיקה:
אכן סמכתי במה שכבר קדמונו רבנן ואמרו אפילו ששעת מיתה תורה אמרתי אוחזה בסנסיני הבינה ואעלה בתמ"ר דעתי הנקלה:
שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן היה לו זרע מאשתו ראשונה שמתה אחר כך נשא אלמנה גם כן וכתב לה בשטר כתובתה כנהוג בכל שטרי כתובות שכתוב בהן לאתפרעא בחיי ובמותאי גם התנה עמה התנאי הנהוג שאם יפטר בחיי אשתו בין בזרע בין בלא זרע שתטול היא כל הכתוב בשטר כתובה ובהיותו עם אשתו הלך יחידי להתגורר במקום אחר והניח ביתו כאשר היה ביד אשתו עם כל נכסיו זולתי המעות שהוליך עמו ובין זה וזה נפטר הזרע שהיה לו מאשתו ראשונה וגם הוא נפטר במקום אשר הלך שם:
וצוה לפני מותו וזה לשון הצוואה:
עוד צוה שלאיזה מאחיו שירצה ליבם את אשתו היה מצוה לתת לו כל ספריו ומלבושיו והחובות שהיו חייבי' לו שם במקו' תחנותו והם כך וכך:
עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם את אשתו מעכשיו היה עושה אותן קודש לפדיון שבויים:
עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם שיתנו להם מאה לבנים כדי שלא לעקור תורת ירושה:
עוד צוה שכל צמר שהיה לו שם במקום תחנותו תמסור לאשתו לכתובתה עד כאן:
ושומעי הצוואה קיימו דבריו והביאו הצמר ונתנוהו ביד האלמנה והיא מכרה אותה לאשר ישרה בעיניה בלי רשות היבם:
גם מכרה קצת מהנכסים שהניח בעלה בביתו כנשמע והיבם אומר שהוא רוצה ליבם וצועק לפני בית דין שיוציאו כל הנכסים מתחת יד היבמה הן נכסי הבעל הן נכסי נדונייתא כי בכולן הוא זוכה לדעתו קודם שהיא תמכור אותן ולא ימצא אחר כך זכותו ואם לא ירצו בית דין לתתם בידו שישימו אותן ביד שליש נאמן:
ועוד רוצה לוותר עמה שהיא תאכל פירות כל הנכסים מיד השליש והיבמה אומרת שאינה רוצה להתייבם ותובעות לכוף היבם לחלוץ לה ולתת לה כתובתה דמצות חליצה קודמות ועוד טענות אחרות עד כאן לשון השאלה:
התשובה קודם כל דבר אשיב במה שהיבם צועק ואומר לבית דין להוציא הנכסים מיד היבמה ולנותנם לידו ואם לא ירצו לנותנם בידו שיתנום ביד שליש שלא צדקו דבריו לפי הנראה לעניות דעתי דהא במילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין מידי התופס דאטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן דדילמא הדין עם היבמה ואם נוציא מידה עתידים אנו לחזור וליתן לידה לאחר זמן וכי הא לא עבדינין:
דהא בפרק המקבל אמרינן ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנים סתמא מלוה אומר שלש לוה אומר שתים קדים מלוה ואכלינהו לפירי וכו' רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיומא רב כהנא אמר בחזקת אוכליה ופרכי' התם והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומשני התם לאו מלתא דעבידא לאגלויי היא הכא מלתא דעבידא לאגלויי ואטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן ופי' רש"י ז"ל בתר קרקע וודאי אית לן למיזל ומיהו הני מילי בספק שאינו עומד לעולם להתברר כי ההוא דמספקא לן בין אי תפוס לשון ראשון ואי תפוס לשון אחרון אבל הכא מילתא דעבידא לאגלויי בסוף שיבואו בסוף עידי שטר ויעידו ואטרוחי ביה דינא תרי זמנא שמא הדין עם המלוה ואם נוציא מידו עתידים אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן עד כאן לשונו הרי לך דמילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין ממאן דתפוס ואף על גב דאי לא תפוס החזקה מסייע לשכנגדו והא וודאי מלתא דעבידא לאגלויי היא על פי חכמי הדור הדין או מי או שמא תמות היא או שמא ימות היבם ואף על גב דאיכא יבם שני ואמרינן בריש פרק ארבעה אחין דלמיתא דתרי לא חיישינן נראה דהיינו דווקא לכל כך זמן כאותו הזמן האמור שם דאדמיבם חד מיתו להו תרי הוא דלא חיישינן שאין דרך לאחר אחר שיעברו הג' חדשים ממיתת הבעל מחליצה או מייבום אלא או חולץ היבם או מייבם שלכך לא תקנו מזונות ליבמה מהיבם כדכתבו התוספות בפרק אף על פי בדיבור ואפילו כולן בפני הבעל וכו' ולזמן כזה הוא דלא חיישינן למיתה דתרי ולא חשו חכמינו זכרם לברכה לתקן בשביל המיעוט שימצאו מאחרים ואע"ג דלזמן מרובה חיישינן למיתה דתרי שסוף אדם למות ובוודאי דלא חשו למיתה דתרי לענין לתקן לבטל המצוה אם ירצה היבם ליבם אבל לענין דלהוי מלתא דעבידא לאגלויי פשיטא דהוי מלתא דעבידא לאגלויי כן נראה לענ"ד:
ואין לומר דנהי שאין לנו לתת הנכסים ליד היבם מכל מקום נתנם ליד שליש כמאמר היבם שלא יפסיד זכותו דנראה דכל כך הוא להוציא מידה ולנותנם ליבם כמו לנותנם ביד השליש דהא התם לא מפליגינן בין אם המלוה התופס אמוד ואין לחוש שיכלה ממונו ויפסוד הלוה זכותו אם אחר זמן מרובה יבואו עידי השטר ויעידו במותו כגון שהיו העדים למ"ה היכא דלא אמוד ויש לחוש שמא יפסיד הלוה זכותו וליתן שווי הפירות דתרי שני ליד שליש ודווקא היכא שכבר מתו העדים שאי אפשר שיתגלה הדבר לעולם הוא שכתב הרא"ש זכרו לברכה שאם מתו העדים ונשתקע הדבר מפי אחרים ויראה לדיינים שלא יוכל הלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה כמו שכתוב בנימוקי יוסף משמו אבל אם העדים קיימים אפילו שלא יבואו אלא לזמן מרוב' לא מפקינין מיד המלוה לא לנותנם ללוה ולא לנותנם ביד שליש.
וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח דהלכות אישות בדין מזונות האלמנה וזה לשונו אף על פי שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלין ולפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אף על פי שלא תפש' אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפשה אותן היורשין נוטלין אותן והם מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר יהיו המטלטלין מונחים ביד בית דין עד שאזון מהן שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפילו התנה עליו בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת וכזה דנין תמיד בכל בתי דינין עכ"ל. ואם יאמר האומר דנידון דידן נמי מלתא דלא עבידא לאגלויי היא הואיל והויא פלוגתא דרבוותא אי מצות יבום קודם או מצות חליצה קודם ואפילו אם תמות היבמה יש לדון דדמי לההוא דהשואל דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון ואי תפוס לשון אחרון ואם כן יש לנו להוציא הנכסים מידה אפילו הכי אין הדין עמו במה שהוא טוען שאם לא ירצו בית דין לתתם בידו דהיינו אם הם מסופקים לנותנן ביד שליש דהא, קיימא לן בפרק חזקת הבתים גבי ההוא ארבא דלא תפסי' והיכא דתפס לא מפקינן ולפנים יתבאר יותר בעזרת האל: