רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש תבל
תבל. אדמה. ארץ. קרקע. חלד. חדל.
א [נראה בפירוש המלה הזאת, על דרך הפשט, כי היא מהמלים ההפוכות, כמו כשב כבש, עולה עלוה. ובפסוק (תהלים מט ב) האזינו כל יושבי חלד, מתואר העולם הזה בשם חדל, לפי שהוא עולם ההפסק, כי בכל עת ובכל שעה הוא פוסק וחודל מבחינתו ומענינו. ובאמרו יושבי חלד, הריהו כאילו נאמר יושבי חדל, כלומר יושבי עולם עובר, החדש ינפסק, הנמצאים אשר בו כליל יחלופו.
ואמנם חקרו המפרשים במהות מלת חלד. כי רש"י (תהלים שם) בפירוש הראשון פירשו מלשון חלודה, למה שהארץ היא נושנת וחלודה. ויש לשאול, וכי הארץ יותר זקנה ונושנת מכל הגרמים השמיימיים, עד שנתיחד שם חלד אל הארץ לבדה.
ב והפירוש השני ברש"י, שהוא מלשון חולדה, שהיא ביבשה ואינה בים (חולין קכז א). ופירוש זה, זולת מה שהוא דרך רחוק, עוד יש להרגיש בו, הכי יושבי הארץ לבד הוכיח המשורר בשבט פיו, ולא הולכי ימים ונהרות.
ואמנם, נראה לי כי יש בזה ענין, לפי מה שאמרו בירושלמי (שבת יד א) שהחולדה לוקחת ומנחת, ואינה יודעת למי מנחת כך בני אדם יצברו ולא יידעו מי אוספם. (ולפי שהמשורר מוכיחם על ריבוי ההשתדלות באסיפת הקנינים, ועוזבים לאחרים חילם, לכן תארם בשם חולדה). [א"ה העתקנו מספר אפיקי יהודה חלק ב עמוד תק ועמוד תתיד].
סוף הספר