רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש סכת
הסכת. האזנה. שמיעה. הקשב.
1. סכת הסכת ושמע (דברים כ"ז ט). אמר הרד“ק [א”ה, שורש סכת] שהוא כמו האזן ושמע. ורבינו יונה פירש לשון קבלה. ואינו נכון, לפי שמלת שמע מתאחרת, שהיה משפטו להתקדם, כי קודם [ישמע] (שמיעת) אדם, [ואחר כך] יקבל כו‘. והביא בזה הענין את סכות מלככם (עמוס ה כו), כלומר, קבול עבודת מלככם כו’, עד כאן [לשון הרד"ק].
ודבריו מסכימים למה שיבואר בסמוך, כי שורש שמע, עקרו הונח על ההבחנה וההשכלה בענין איזה השגה, על דרך שכתב ר“י כי מאמר הסכת ושמע, כוונתו קַבֵּל והשכל, ע”ד ליגמר אינש והדר ליסבר. ורבי עובדיה ספורנו פירש אותם, ענין ציור, והטעם, צייר במחשבתך והתבונן, ע"כ. ולפי דעתו, יתפרש סכות מלככם (עמוס ה כו), מלככם המצוייר וחקוק בששר.
1. אמנם ההבדל אשר בין שמיעה להאזנה, הוא, כי ההאזנה תדובר על פעולת האוזן, בענין המיוחד לזה האבר בהשתמשותו, והוא שיטה האדם אזנו אל דברי המדבר באזניו, וירגישם, איך היו מתופפים ודופקים על הדוק המתוח שם באוזן (עיין [ספר אפיקי יהודה עמ' שסט) דרוש מעייני הישועה ו'). א“כ זה השורש ( ר"ל האזין), לא ידובר רק על פעולת האוזן בשלו, איך לא ביטל את השתמשותו אשר לו נברא, וא”כ פועל עומד הוא.
אבל להודיע על איזה דבר, נאמר, האזינה לאמרי פי (תהלים נד ד). וכן בשלילה, ולא האזין אליכם (דברים א מה), כמו שידובר בשורש הלך, אשר הוא פועל עומד, הלך אליו מגרר (בראשית כו כו) הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא).
ואחר שידענו כי פועל עומד, עקר הוא [ואינו] יוצא, ע“כ לא יאות להשתמש במלת את אחריו, כיון שעצם מלה זו הונחה על הנפעל. ובענינינו אין זה במציאות (ומצד זה, לא נמצא במקראות תמונת נפעל בזה השורש, וכמ"ש לעיל). וכאשר נאמר זה השורש בזולת מלה (ו)משמשת, ולא אות משמש, נדע כי חסר מלת אֶל, או למ”ד. האזינו תורת אלהינו (ישעיה א י), הראוי, אל תורת, או לתורת. האזינה תפלתי (תהלים יז א), הראוי אל תפלתי, או ראוי לתפלה.
אבל השמיעה, עיקרה הונח על [הרגשת כלי השכל, והם המוח והלב, עד] שירגיש השומע את הדברים הנאמרים ובוחן אותם [אם כשרים הדברים], ע"כ יש בזה נפעל, והוא הקול או הדבר. ולזה ישתמש במלה את. ואשמע את דבריך (שמואל א כח כא), כי הדברים הם הם הנשמעים, וזאת הפעולה לא הונחה על האוזן (רק דרך העברה והילוך דרך שם) אבל עקרה אל כח הזכרון אשר הוא בלב או הראש. ומצד זה נאמר ונתת לעבדך לב שומע (מלכים א ג ט ), כלומר, לב מבחין (ולא לב מאזין, כי האוזן אין מצבו בלב) [כלומר, הדברים אשר האזנתים באזני, והיו אז אצלי בלתי מובנים ומובחנים מצד כלי ההאזנה, אני שואל ממך, תתן לי לב אשר הוא משכיל על דבר טוב, חכם מה הוא אומר]. כי שומעין אנחנו (ישעיה לו יא), מבינים ושומעים את חכמתך (דברי הימים ב ט ז). שמוע בין אחיכם (דברים א טז) הבנה והשכלה בהבדל אשר ביניהם, והצדיקו את הצדיק גו'.
תשמע חלום לפתור אותו (בראשית מט טו), תבין ותשכיל. ומזה שמעו נא החלום גו' (בראשית לז ו), השכילו פתרון חלומי מה הוא. ומזה נתפעלו לשפוך עליו חימה, במאמר (בראשית לז ח) המלך תמלוך עלינו גו‘, כלומר נראה מפגיעתך בנו לשמוע חלומך, שאתה רוצה להיותנו פותרים אותו על ענין המלוכה. ומזה (דברים ו ד) שמע ישראל ד’ אלהינו גו‘, בין והשכיל, ע"ד והשבות אל לבבך כי ד’ גו' אין עוד.
ומבואר מזה, כי העושה פעולת האוזן, ואינו מבחין את אשר האזין, מתואר הוא באיננו שומע. כלומר, אין לו הרגשה שכליית, לבחור הדבר משפטו ומעשהו, להתבונן על תכליתו:
1. ובזה יתבארו לנו דברי הנביא (ישעיה מב כ) לאנשי דורו, פקוח אזנים ולא ישמע עיי' רש“י נדחק לפרש, אני עסוק לפקוח אזניכם כו' ע”ש. וכל זה נדחקו, למה שהם סוברים כי פקיחת אזנים הוא עצמות השמיעה.
אמנם למה שכתבנו, הוכיח [אותם] הנביא ואמר להם, האזנים עושים את שלהם, שהרי הם פקוחים ואינם אטומים, וא"כ מרגישים את הדפיקה אשר קול דודינו ית' דופק, פתחי לי אחותי גו'. אולם אינם שמים על לב להבחין למה זה ועל מה זה, עדי יתוארו בשם שומעים, רק מאזינים המה, לא שומעים.
וזה המאמר, הוא מקביל נוכחיי אל המאמר המוקדם שם, אשר זה תארו (ישעיה מב כ), ראות רבות לא תשמור. והיינו כי גם הראיה יש לה כלי מיוחד אל השגת הדבר הנמצא, והוא העין, אולם הראיה בעין לבד אינו משלים תכלית אל הרואה, זולת בשיהא שומר את הדבר הנראה לו, על דרך (דברים ד ט) השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. על זה הוכיחם הנביא ע"ה, כי ראות ראו דברים רבים ונוראים, ואינם שומרים אותם. על דרך זה הם פוקחים אזנים, ואינם שומעים ומשכילים את אשר הכניסו האזנים, ובזה מתוארים המה מאזינים, לא שומעים:
1. ונשכיל עוד ממוצא הדברים כי גדר האזנה ושמיעה, יתחלפו בפרטי אישים. כי אפשר שיאזין מאזין איזה דבר ולא ישמע אותו. והיינו בשהמאזין הוא נעדר השכל ומשולל ההבחנה, וידבר המדבר [ויפיח] (ויוכיח) באזניו. בלי ספק ירגיש קול ההברה, אמנם תמונת ההבחנה אינו שומע, זולתי קול [כי כלי ההשכלה לא יקבלהו,] אחר שאין לו הרגשה שכליית. וכן על דרך זה גם בשהמאזין הוא איש משכיל מבין, אבל המדבר דובר דברים מנגדים אל השכל, אז יאזינם המאזין הנזכר ולא ישמעם, כיון שאין השכל מסכים עם מה שהאזין.
וזה שהמליץ החכם התלמודי ואומר (פסחים מא א), לא שמיע לי, כלומר, לא סבירא לי. רוצה לומר, מה שאמרתי לא שמיע לי, אין כוונתי, שלא האזנתי ולא הרגשתי דפיקה באזני מהדברים הנאמרים בזה, אמנם האזנתים, ולא נתקבלו לי בהסכמת השכל.
וכן להיפוך, יש אשר ישמע הדברים, ולא יאזינם. והיינו בשהמשכיל ירגיש בשכלו מציאת איזה דבר או ענין או השכלה, ולא ע“י האוזן, כי מעולם לא אמר לו אדם דבר כזה. וא”כ המשיג עִנינו, לא האזינו באוזן, אבל שכלו יעיד עליו באמצעות הלב המשכיל, ואז מתואר בלב שומע, לא באוזן מאזין18*.
וזהו שאמר הדרשן. שמעו לד"ת, כלומר, החזיקו בד“ת ועסקו בהם בעיון שכליי וטעמים ונימוקים, אשר גדר זה, הוא השמיעה בלב. גם האזינו לד”ת, כלומר גם לפעמים תפגעו באי אלו דברי תורה, אשר אין בהם גדר שמיעה רק גדר האזנה, והיינו החלק החקיי, שאין השכל האנושיי מסכים עליהם, גם מאלה אל תניחו ידכם. וזהו שהעמיס, אל תגביהו אזניכם משמוע דברי תורה. כלומר, אם יהיו אצלכם דברי תורה לפעמים בגדר האזנה לבד, אל תגביהו אזניכם מהם מהאזינם, כי ד' דבר.
וע"ז שואל, והיכן דבר. כלומר, מאיזה מהמקראות יש לנו ראיה שהש"י הקפיד שיאזין מצותיו, ואף אם לא ישמעו, כלומר שהשכל האנושיי לא יקבלם.
ובאת התשובה, ממאמר שלמה (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה. והיה לו לומר מונע עצמו משמוע תורה, וכיוצא מהלשונות המורות על שלילת השמיעה. אמנם באמרו מסיר אזנו, נראה כי הזהיר שלא להסיר אזניו ולהגביהם משמוע תורה. והיינו, שאינו עושה פעולת האוזן להאזין מצות ד‘, רק אם ישתף לזה שמיעת הלב. והוא מהכת תועי רוח (אשר זכרם הרשב"א), אז גם תפלתו תועבה, כלומר, שמדעתו הנפסדת הנז’, יומשך לו בטול המצוות כתפלה כו‘, רחמנא ליצלן כו’ [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק ב' עמ' שצ שצא שצב]. ויפה בארנו בס' איי הים(חגיגה ג' [בנדפס עב א]) בתאור מז“ל (חגיגה ג ב) עשה אזנך כאפרכסת, וקנה לך לב לשמוע כו', וינעם לך ת”ל.
ט קשב ימצא בקל, ואזני שומעים תִקְשַבְנָה (ישעיה לב ג). ובפִעֵל, תהי נא אזנך קַשֶבֶת (נחמיה א ו), תהיינה אזניך קשובות (תהלים קל ב) (והשם דבר מהקל), ואין קשב (מלכים א יח כט), והקשיב קָשב רב (ישעיה כא ז). ועל הרוב בהפעיל, הקשיב בקול תפלתי (תהלים סו יט), ואין מקשיב (משלי א כד), ויקשב וישמע לאחרו (ישעיה יב).
ואמר הרד“ק [א”ה, שורש קשב] כי יחסר הפועל השני והוא האוזן, רוצה לומר, הקשיבה, תן אזנך להיותה קשבת. וכן כולם פעלים יוצאים הם. ופעמים כתוב הפועל שהוא האוזן, להקשיב לחכמה אזנך (משלי ב ב), תקשיב אזנך (תהלים י ז) [עכ“ד הרד”ק]. מבואר מזה כי לשון הקשיבה נופל ג“כ על האוזן, כמו שורש האזין. אבל הוא משותף קצת עם לשון שמיעה בבי”ת, שמעה בקולי. ומצד זה, נטיתי ידי ואין מקשיב (משלי א כד), אף כי לא זכר שקרא בקול, אבל ר"ל, אין מציית את אשר רמזתי בנטיית יד.