רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש נקב
נקב. נקיק. בקע. אור. חור. חגה.
1. אוּר אור כשדים (בראשית טו ז) פירשו בו כמו עמק כשדים ע“כ. בָּאֻרִים כבדו את ד' (ישעיה כד טו) [פירושו, בעמקים. מאורת צפעוני (ישעיה יא ח) [פירושו] חור צפעוני [א”ה עיין רד"ק שורש אור].
2. חוּר על חֻר פתן (ישעיה יא ח) והמ“נ [מאיר נתיב] הביאו בחולם, וטעות הוא. הפח בחורים כולם (ישעיה מב כב), והמ”נ הביאו וטעות הוא, ועל הרוב החי"ת בחולם. ויקוב חור בדלתו (מלכים ב יב י), והנה חור אחד בקיר (יחזקאל ח ז), דודי שלח ידו מן החור (שיר השירים ה ד), מן החורים אשר התחבאו שם (שמואל א יד א), חֹרִי עפר (איוב ל ו), וימלא טרף חוֹרָיו (נחום ב יג). לאכל את חוראותיהם (ישעיה לו יב) כמו את נקביהם, והם הנקבים הגדולים, כלומר הדבר המוצא מן האדם דרך הנקבים והחורים.
3. חגה יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב יד), שוכני בחגוי הסלע (ירמיה מט טז) (עובדיה א ג), נהפכה הה“א לוי”ו. נראית כמו מן שָלָה שָלֵו הייתי (איוב טז יב) ושלוי עולם (תהלים עג יב), ופירושם בבקעי הסלע ונקיקיו [א“ה, עיין רד”ק שורש חגה].
4. נקיק גם זה השם לא מצאנוהו סמוך, רק אל הסלע, בנקיק הסלע (ירמיה יג ד) ובנקיקי הסלעים (ישעיה ז יט) ומנקיקי הסלעים (ירמיה י"ו) [וענינם: חורי הסלעים או שיני הסלעים. א“ה, עיין רד”ק שורש נקק].
5. נקב זה השם נפרד מחביריו, כי ידובר על פעולת מעשה החורים (לא כן אלה אשר דברנו, כי לא מצאנו רק שם, לא פועל) ויקוב חוב (מלכים ב יב י), נקבת במטיו ראש (חבקוק ג יד), ובחוח תקוב לחייו (איוב מ כו). והשם (בלשון זכר יחיד לא נמצא) ונקבה תסובב גבר (ירמיה לא כב). ונ“ל כי ההפך מזה זכר, הזי”ן [תחת] (תווסת) סמ“ך, ויסכרו מעינות תהום (בראשית ח ב). כי כן תארו חז”ל ג"כ את רחם האשה למעיין, באמרם, מעיין גורם. ובלשון רבים תפיך ונקביך (יחזקאל כח יג).
6. [מקבת, הוא] הכלי הפועל הנקב, ותשם את המקבת בידה (שופטים ד כא). בלשון רבים ומַקָבוֹת והגרזן (מלכים א ו ז), ובמסמרות ובמקבות [יחזקום] (ירמיה י ד).