אור ברסלב
רדיפי מיא שורש נפש

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש נפש

שורש נוע

נפש. רוח. נשמה.

א. אמר הנביא (ישעיה מב ה) כה אמר האל ד' בורא שמים ונוטיהם, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. פירש“י ורוח קדושה למתהלכים לפניו, ע”כ. והרד“ק פירש נשמה לעם עליה, הוא לאדם, כי לא יאמר נשמה [אלא] על האדם. ורוח להולכים בה, היינו מה שנאמר (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה ע”ש לשונו.

והנראה לי ליישב כוונת רש“י, (אשר בלי ספק דבריו לקוחים מדברי רז"ל), במה שהוסיף תיבת קדושה, גם שינה בנין הקל להתפעל, ולא הניחו כפשוטו כפירוש רד”ק. והיינו כי רש“י ז”ל העמיק במליצתו של הנביא. אמרו, לעם עליה, ורוח להולכים בה, על מה רמז בשנוי זה.

והונח לו לרש“י ז”ל, לפי מה שכתב הוא עצמו (בשם רז"ל) פרשת שלח (במדבר יג יח), [וראיתם] את הארץ מה היא, יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים כו'. החזק הוא הרפה, סימן מסר להם, אם בפרזים יושבים, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות המה יושבים, חלשים הם, ע"כ.

וכתב הרא“ם שיש לתמוה, אם הערים בצורות מורים שהם חלשים, מדוע לא ישמחו ישראל בדברי מרגלים, בשמעם שהערים בצורות גדולות מאוד, המורה על חולשתם, אבל היו צווחים ובוכים ע”ש. הנה לפי דעתו ז“ל היה לו לתמוה יותר, במה שהסימנים והאותות אשר מסר להם משה לא היו אמתיים, שהרי בערים בצורות היו יושבים, ועכ”ז העידו כי עז העם היושב בארץ.

על כן נראה שאין בזה שום תמיהה, כי בלי ספק מאמר מרע“ה וראיתם גו' את העם היושב עליה החזק הוא הרפה גו', לא לענין חוזק [הניצוח] העיר אותם לשישקיפו שמה, כי אז היה משה ח”ו נותן אצבע בין שיניהם, עדי יאמרו, אם העם הוא עז וחזק, אז לא יוכלו בני ישראל לכבוש אותם, ויומשך להם מזה שיהיו מקטני אמנה. כי באמתת הענין, לא לאדם דרך הכיבוש הזה, אמנם ד' איש מלחמה בזה, וכמאמר מרע“ה (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם, זכור תזכר את אשר עשה ד' אלהיך גו‘, כן יעשה ד’ אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, ע”כ.

אמנם מה שצוה מרע"ה שיחקרו על העם היושב על הארץ, היינו על העם הנולדים שמה מלידה מבטן ומהריון, אם חזקים המה וגבורים, אז גם בני ישראל אשר יוולדו להם בהיותם שמה, יהיו חזקים ובריאים וכחם בשרירות בטנם. וכן אם הארץ מגדלת אוכלוסין רבים וכן שלמים, אז גם בני ישראל כן ירבו וכן יפרוצו בהיותם שמה גם הם, וההיפך בהיפך.

וא"כ זאת הבחינה אשר צוה אותם משה להבחין, לא באנשי המלחמה רומז. שהרי אפשר יהיו אנשי המלחמה גבורים ואמיצי הלב, ועכ“ז הארץ עצמה מגדלת חלשים. והיינו בשיהיו מאנשי המלחמה שכירים ומקובצים מעמים אחרים, ע”ד אמרו (יהושע יא א) ויהי כשמוע יבין גו' וישלח אל גו‘, ואל המלכים אשר מצפון גו’, ויצאו הם וכל מחניהם גו'. בשגם כי הבחינה אם מנצחי המלחמה המה גבורים או חלשים, לא יובחן במה שבפרזים המה יושבים או שבערים בצורות, רק בשפעת קלגסים וקול פרש ורומי קשת.

אולם עקר הכוונה בהבחנה הלזו, אשר נצטוו המרגלים מפי משה לשים לב, היתה, שיבחנו בגדולי הארץ ובמולידיה אשר יוולדו בה, ובסגולתה, על דרך אמרו שם (במדבר יג כ) ומה הארץ הטובה היא אם גו‘, השמנה היא אם רזה היש בה עץ גו’. והיינו כי כל [זה] יחזק לב מרגלים להמשיך ביאתם שמה, בראותם את העם היושב עליה ומתגדלים בסבתה, וניזונים מלחמה ומימה שמנה ושיקויה, המה בריאים אולם, מזה יתבשרו כי גם ישראל, בשכנם בארץ ההיא, יהיו צאצאיהם וצפיעיהם, בנים אשר יוולדו להם שמה, אמיץ לבם בגבורים.

אולם זאת ההבחנה, אין מקום לה, בהכרת פניהם אשר פני להבים פניהם, כי מה יאמר למרגלים אשר אלה הגבורים והחזקים, המה תולדות [זאת הארץ, איש ואיש נולד בה, כי אפשר המה תולדות] ארצות אחרות, ומשם באו לכאן.

לזה לזה הוצרך מרע“ה למסור להם סימנים מוכיחים, ומודיעים למרגלים כח תולדות הארץ [למשפחותיה] (למשפחותם). והסימנים הם, אם בפרזות הם יושבים, אז בלי ספק חקר מייסד העירות בטיב סגולת הארץ מה היא, וידע כי מהמון באי מלחמה לא יענו ומקולם לא יחתו. ואם בערים בצורות המה יושבים, בלי ספק חקר מייסד העירות, כי הבנים אשר יוולדו שמה נרפים המה נרפים, ע”כ בנה ערי חומה למגן ומחסה, מאיש צר ואויב.

ב הבט נא קורא ידידי, צחות המליצה הרומזת על דברינו, כי במאמר מרע“ה, וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא גו'. והמרגלים אמרו (במדבר יג כח) אפס כי עז העם היושב בארץ, ולא אמרו היושב על הארץ (גם לא אמרו אפס כי חזק הוא). והיינו כי מלת על, רומזת על [העם] (האדם) היושב בסבתה, ומטבע סגולתה בגידולים שלה (עיין רש“י חולין כ”ז ב' דכתיב על הארץ בלשון שני, וק"ל). ועל זה צוה מרע”ה לחקור מה הארץ, לענין העם המגודלים עליה, אם חזקים הם בבריאות גופם (לא אם הם עזי נפש בנצוח), ואז יהיה טוב גם לבני ישראל אשר יוולדו להם שמה. והסימן בזה הוא, אם בפרזים הם יושבים.

אמנם המרגלים, תנואות מצאו בזאת הארץ, ואמרו, שתים רעות מצאנו שמה, א' כי עז העם (לענין נצוח) היושב בארץ. כלומר, העם המקובץ בה מארצות אחרות ועתה יושב בארץ, המה עזי פנים, לענין ניצוח מלחמה, ולבו כלב הארי. זאת שנית, כי הערים בצורות גדולות מאוד גו', מורה כי הארץ מטבעה לגדל חלשים ורפוים.

ובזה חלפה הלכה לה תמיהת הרא“ם ז”ל, במה ששאל, אם הערים בצורות מורים שהם חלשים, מדוע לא שמחו ישראל בדברי מרגלים כו'. אמנם למה שכתבנו, שמחה זו לתוגה נהפכה, במה שנתוודע להם כי גדולי הארץ המה חלשים, ואז גם יוצאי חלציהם יהיו רפויים וחלשים מטבע הארץ.

ומשרש דברי המרגלים יצא עוד צפע, כי ממה שהעידו כי הערים בצורות גדולות מאוד, נמשך להם לומר אח"כ, ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו [בתוכה אנשי מידות. כלומר, יושביה אשר נתגדלו עליה, מטבעם המה חלשים ורפוים, ואנשי מידות אשר ראינו] שם, המה מתגוררים בתוכה, ואינם מהנולדים עליה.

נחזור לדברינו, מה שפירש“י מאמר (ישעיה מב ה) ורוח להולכים בה, ר”ל רוח קדושה למתהלכים לפניו. היינו שדקדק בזה לפרש שנוי הלשון, אמרו לעם עליה, ורוח להולכים בה. והיינו כי מאמר לעם עליה, יומלץ (לדעת רש"י) על עמי הארץ, המתגדלים ומתפטמים מצאצאי הארץ ומלואה. לאלה נותן הש"י נשמת רוח חיים באפיו לבד, לא יותר. אמנם רוח קדושה איננו נותן לתושבי הארץ, רק להולכים בה. כלומר, בתוכה לא עליה, והמה מתוארי גרים, למה שמתהלכים לפניו ית'.

ונתיישבה דעת רש“י בזה. ולא עוד אלא שיש בזה בלשון הנביא סדר הבריאה על נכון, באמרו, בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה. נותן נשמה [לעם עליה], והם חיית הארץ בהמה ורמש גו'. ורוח קדושה למתהלכים לפניו, הוא האדם הנעלה (עי' ע"נ א' ב'). [א”ה לא מצאנו כאן ערבי נחל].

ואנחנו במקהלות חזקנו דעת הרד“ק, כי תואר נשמה הוא יותר נעלה ממאמר רוח סתמיי (ועיין מכלול יופי, פסוק (בראשית ז כב) נשמת רוח חיים באפיו), ועכ”ז החזקנו גם בדעת רש"י כי מאמר הולכים בה, הוא תואר אל האדם היותר מעולה, מאשר נאמר על עם עליה.

והעמקנו לבאר, כי הנביא העיר אותנו לדעת, כי הש"י ברא חומר השמיימי, גם החומר הארציי, גם חומר האדם המורכב מהם. ובכל אחד מהם שיתף כח אחר, אשר יכריח ומנגד לעומתו.

כי השמש וחביריו השמיימיים, אשר מטבעם להיות שואפים זורחים אל המזרח, לעומתם העיר ש"י את הגלגל היומיי, מכריח את התקועים בו להיות נסוגים אחור ממזרח השמש עד מבואו המערביי, היפך תנועתן העצמיית. והוא אמרו בורא השמים ונוטיהם, כלומר, הגלגל היומיי הנוטה אותם, ומכריחם אל מקום תנועתם.

ועל דרך זה אמר, רוקע הארץ וצאצאיה, כלומר, צאצאי הארץ וצמחיה מתנועעים היפך טבע הארץ. כי מטבעה להיות שואפת אל עצמה כל הדברים [הגסים] מטה מטה, וצאצאיה המה עולים מעלה מעלה.

כן העם הזה המין האנושיי, התנועה הגופניית היא היורדת למטה לארץ, והתנועה הנפשיית אשר בו, היא העולה (היא) למעלה, אל אשר היתה שם בתחלה, בין בית אל.

אמנם ההבדל במכריחים הנזכרים הוא, כי המכריחים אשר בשמים ובארץ נשארים בטבעם זה, לא ישנו את תפקידם מעולם ועד עולם. אמנם האדם הוא בחיריי, רצתה נפשו, אל כל אשר יחפוץ יטנו.

1. [ו] תורף הדרוש אשר דרש הנביא בשם ד‘, הוא, [אף] כי בראתי שמים ונוטיהם, והארץ וצאצאיה, אשר יש בהם תנועות הפכיות, עכ"ז אינני בוחר בהם, זולת באדם אשר יש לו בחירה אל איזה מקום אשר יבחר, העמק שאלה או הגבה למעלה. וזה שאמר (ישעיה מב ב) אני ד’ קראתיך בצדק, ר"ל הזמנתיך לשרתני בצדק ומשפט. ואחזק בידך, על דרך (יומא לח ב) הבא לטהר מסייעין אותו.

ולהמתיק דרוש הבחירה, אמר (ישעיה מב ח), נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כלומר, יש ויש במין האנושי אנשים, מוגדרים כעמי הארץ ותושביה (אשר עליהם יומלץ עם עליה). ויש בהם מוגדרים באלהיים ובני עליה, והמה גרים בארץ, לא תושבים. ועליהם יומלץ הולכים בה. כלומר, מתגוררים בה דרך גירות וארעי.

אמנם שמא תאמר כי עם הארץ כבר טבעו ביון מצולה ועבטיט חומריי, ושוב אין בהם ענין, יהיה אפשרי לעלות על ידו מעלה מעלה. או שמא תאמר כי בני עליה כבר גבר בהם ענין רוחניי, ושוב אין בהם ענין יהיה אפשרי להטות על ידו לארץ (מנלם) [מטה] וא"כ באלה שני הכתות אין בהם בחירה.

על זה אמר, איננו כן, כי באמתת הענין נתן השי“ת נשמה רוחניית גם אל עמי הארצות בסבת הארץ. וכן להיפך, נותן (כח) [רוח] גופניי גם אל המתהלכים לפניו, המה מתגוררים בארץ. וא”כ יש בחירה בכל אחד ואחד מהם. ע"כ בחר באדם האנושיי, לא בשמים ולא בארץ, כי לא ירעו ולא ישחיתו, גם היטיב אין אותם 17*. [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק ב' עמוד תתפח תתפט].

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה