רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש מאן
מאן. לא אבה.
1. כבר כתבתי בספרי אפיקי יהודה [חלק א' עמוד רח“צ] (דרוש עין רוגל) בשם מהרנ”ו, כי מיאון הוא רוצה בדבר, ואין לבו ממאסו, אבל אינו רוצה בו מפני טעם אחר. וכל לא אבה, אינו חפץ בדבר, וממאסו מכל וכל. ופי' בזה, כי מצד זה נאמר מפי בלעם לשרי מואב בלשון מאן ד' גו' (במדבר כב יג). כלומר, הליט את הדבר באדרת ערמימותו למען כחש, לומר להם, כי חפץ ד' לקלל אותם, זולת שאינו רוצה מפני טעם. וזהו לתתי להלוך עמכם, זולת עם אחרים. ולכן שלח שרים רבים ונכבדים. ואלו אמר לא אבה, לא היה בלק מפציר בו מאוד. ע"כ במשנה תורה כתיב (דברים כג ו) ולא אבה ד' אלקיך לשמע אל בלעם, גלתה לנו התורה כפי האמת, כי סרה דִבֵר בלעם במליצתו, מאן ד‘, וכאמרו כי אהבך ד’ אלהיך, ויהפך ד' את הקללה לברכה:
2. ומלאתי בזה דעת הרמב“ם ז”ל בשמונה פרקים [בפרק שישי] במה שכתב שהרעות המפורסמות כגון גזל גניבה ורציחה, מי שלא יתאוה להם כלל (הוא המתואר בשם חסיד מעולה), הוא יותר חשוב מן המתאווה להם (והוא מתואר בשם צדיק) וכובש את יצרו מהם.
וזהו שדקדק שלמה ע“ה (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים אל תובא, שהכוונה, שלא יכסוף ולא יתהוה כלל אל אלה הרעות [המפורסמות לגנאי]. לא כן אם היה אומר, מאן תמאן, כי אז היה נשמע, שהחכם יעץ את השומע(ים) שיחפוץ לעשות את הרעות האלה, רק שימנע אותם מגזה”כ, אין זה דעתו.
ועוד, על זה אמרו ז“ל בעבירות השמעיות החוקיים, אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר בשר בחלב וכו' אלא אפשי, ואבי שבשמים גזר עלי. ולא אמרו כן על עבירות השכליות והרעות המגונות, אי אפשי לאכול דם, אי אפשי לרצוח אי אפשי לגזול, אלא אבי שבשמים גזר עלי. מסכים למה שאמר שלמה ע”ה, בני אם יפתוך חטאים (הנאמר שם גזילה גניבה כו') אל תובא, כלומר, תמאס מכל וכל.
1. ובזה בארנו דברי התורה, במאמר היבמה (דברים כה ז) מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, ע“כ. והיינו כי על הקמת שם לאחיו, ידובר על נכון לשון מיאון, כי למה לא יחפוץ בטבעו להקים לאחיו שם בישראל וליטול נחלתו. ובלי ספק כי אין לבו ממאסו, זולת שאינו רוצה בזה מטעם אחר. והיינו, לפי שההקמה הלזו תלויה ביבום זאת האשה הנצבת וזקוקה לפניו. והוא אינו מתרצה ליבמה, כי הוא מואס בה, מאיזה ענין טבעיי אשר היא מאוסה עליו. על כן היא אומרת בבלתי הקימו שם לאחיו, בלשון מיאון, ובבלתי יבום, לא אבה ודו”ק:
2. אמר הנביא (ישעיה מב כד) מי נתן למשסה יעקב וישראל גו' הלוא ד' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ע“כ. ע”ש והרגיש הרד“ק, כי אחר שהכניס עצמו בכלל החוטאים ואמר זו חטאנו לו, היה לו לומר ולא אבינו בדרכיו הלוך, ע”ש. [א“ה, יעו”ש ברד“ק, ובמ”ש לעיל (ישעיה לג ב)].
אולם למה שלימדונו האלקיים בהתנפלם לפני ד' בשפיכת שיח, ואמרו (ברכות יז א), רבש“ע רצוננו לעשות רצונך, אלא שאור שבעסה מעכב כו'. וא”כ יש הבדל בין לשון חטא, אשר הוא נופל על כל ילודי אשה, כאמרו, אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. ע“כ הכניס ישעיה ע”ה [את עצמו] תוך גדר החטא. אבל לשיעיד על עצמו לשלא אבה בדרכיו הלוך, ח"ו. והנביא הקדוש, ידע בנפשו, כי אבה גם רצה לעשות רצונו ית‘, אלא שהשאור החומריי מעכב. לזה לא ייחס לעצמו רק החטא והקיצור בעבודתו ית’, לא שלילת האביה והרצון. אבל אמר ולא אבו, על האנשים שבדורו, שהפרו האביונה והתשוקה ללכת בדרכיו.
1. הבט נא וראה, אמרה התורה (שמות ז יד) כבד לב פרעה מאן לשלח העם. ובאחרונה נאמר (שמות י כז) ויחזק ד' את לב פרעה, ולא אבה לשלחם, ע"ש.
והיינו, כי בראשונה היה מסכים בחפצו הפנימי לשלחם, שהרי תחלת התחכמותו לענותו בסבלותם כדי למעטם, לא היה רק מדאגה מדבר, פן תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו גו'. וא“כ בשילוחם אין לו חשש לשיתוסף על שונאיו. אבל מה שלא הסכים לשלחם, הוא מצד גאוותו וגאונו, שמא יאמרו מצרים, ביד חזקה של התראת משה הוציאם פרעה. ובאמת עשה עצמו אלוה, כלומר החזיק עצמו מושפע בכח מזלו, עד שהיה סובר כי אין על עפר משלו. וא”כ לולי שדבר אחר מעכבו, [לא היה] בפנימיותו ניגוד אל שישלח את ישראל, ולזה שלילת הסכמתו לשלח את ישראל, יגודר בשם מיאון.
אבל אחר מכת הארבה, אשר קדמוהו בתוכחה, (שמות י ג) עד מתי מאנת לענות מפני. שהכונה להם בזה, אחר שבגוף הענין אינך מתנגד בשלוח, רק מצד גאונך, אשר אינך מסכים להיות עני ונכה רוח, מפני הש“י המושל בכל. ולזה הוצרך הש”י לחזק את לבו, כי כן כתוב שם וַיְחַזֵק ד' את לב פרעה. סיימה התורה בזה ולא אבה לשלחם, כלומר כל כך חיזק את לבו, עד שמן הוא והלאה נהפך לבו בקרבו, ושוב לא אבה ולא חפץ לשלחם כלל וכלל.
אמר משה ע"ה (דברים א כה־כו) ויקחו בידם מפרי הארץ גו' ויאמרו טובה הארץ אשר ד' אלהינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ד'.
והנה בהשקפה הראשונה לא ידענו מה חידש להם בזה, שהרי עיניהם רואות שלא עלו אבותיהם לא"י, ואיזה תוכחה יש כאן.
אמנם להנחתינו הנזכרת, חידש להם להודיעם, כי בלתי הסכמתם לעלות לא“י, לא היתה מצד דבר אחר גורם, והוא אמרם כי עז העם היושב בארץ גו', ואז היה שלילת העליה מגודרת בשם מיאון, ולא היה בזה המראה גדולה כ”כ נגד [עיני] כבודו. אולם משה ידע באמת, והודיעם, כי לא אביתם לעלות גו' (דברים א כו), והיינו כי מאסו בארץ חמדה, ולא מצאו בפנימיותם תשוקה, כתינוק הבורח מבית הספר, וכאמרם ז“ל במדרש (במדבר רבה טז כ) ותרגנו [באהליכם] גו' תרתם גנות א”י כו‘. [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק ב’ עמוד שצז] ועיין [בעמוד תע"ה] דרוש פורת עלי עין, במאמר וימאן יוסף גו', עוד חיזוק לדברינו פה.