אור ברסלב
רדיפי מיא שורש ישע

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש ישע

שורש טפסר

ישועה. עזרה. הצלחה.

א עוזר, נופל על האדם המשתתף עם הנעזר, או עם זולתו, בעזר מה (לועז מי“ט העלפי”ר). עוד נוסף ידובר מלת עזר, אף במקום אשר יעזור רעהו, בלי שתוף העוזר, רק שישתף בפעולת העזרה איזה [קנין] (קניני) אמצעי זולתו, כמו המלך, ע“י שתוף עמו, והרופא, ע”י שתוף הסימנים וכדומה, גם זה עוזר יקרא.

אבל התשועה, נופלת על המושיע לבדו, אשר הוא לבדו יעשה לכל מלאכת התשועה, בלתי שתוף ועזר, [לועז ארוי“ס העלפי”ר].

ומזה הרגישו רז“ל במדרש (שמות רבה א לב), על מאמר ויקם משה ויושיען (שמות ב יז), על דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן, ועמד משה והושיען כו‘. ורבנן אמרו מלמד שהשליכו אותן למים, והוציאן משה, ואין ויושיען אלא לשון הצלת מים כו’. הוקשה להם כי הו”ל ויעזור, ע“ד שהבדלנו בין תשועה לעזרה, כי עכ”פ קצת כח היה להם ג“כ בהצלת עצמם, אם נאמר שהצילן משה שלא יעשו להם רע. אבל אם נאמר שכבר היו [בתוך] המים, ומשה הוציאן לבדו, ע”ז תפול מלת תשועה בהעברת הלשון, לא באמיתתו, כי באמת אין ביכולת האדם להושיע א“ע או זולתו, אם לא ע”י שתוף מה, אבל נאמר על דרך ההשאלה. ומטעם זה אמר הכתוב בשם ד' (הושע יג ד) ומושיע אין בלתי [ולא אמר, עוזר אין בלתי, כי איננו כן, אבל להיפך, כי עיקר לשון עזרה הונח על פעולות אדם, איש את רעהו יעזורו (כי האדם הוא מדיני בטבע) כי כולם משותפים בפועל העזרה, שהיא בגוף או בממון, ואין הבדל ביניהם זולת בין רב למעט. אבל שיושיע האדם את חברו זולת השתתפות, אין מציאות לו. כי העשיר עוזר יותר לעני ע“י שתוף הקנינים. והרופא, ע”י שתוף הסממנים וכלי הרפואה. והמלך, ע“י שתוף עמו.] כלומר, זולת הש”י, אין מושיע על אמיתתו. אבל נאמר לפעמים מושיע גם על האדם המושיע בערך על הנושע. והיינו לפי שבראות אנוש יראה, בראותו א"ע בלתי נעזר כלל. [אז יוגדר העוזר לו, מושיע, ואיננו רק בהשאלה.]

ועל זה העיר המשורר הקדוש ע“ה במאמרו (תהילים קמו ג) אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה (ולא אמר שאין לו עזרה). כלומר, איך יצוייר שיבטח על איזה אדם, אם זה האדם אשר בוטח עליו, אין לו מציאות אפשריי שיושיע הוא א”ע, בלתי איזה דבר שיעזרהו מבחוץ [והוא] (ולו) באמצעות ממונו או נכסיו ושאר קניניו. ואיך א"כ יבטח על זה, אולי שודדי לילה יבואו לו, הלא יגנבו דים [ולא ישאר בידו מאומה].

ועל זה השלים עוד, ואמר (תהלים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלקיו, לא על איזה קנין זולתו. והיינו כי גדר הישע וגם פעולת העזרה שניהם [נמצאים] אצלו ית‘. והיינו כי ההשגחה המיוחדת מאתו ית’ בדרך נסיי, ועושה חסד לאוהביו גו‘, הוא גדר התשועה באמת, נופל עליו בעצם וראשונה, כד"א (תהלים ג ט) לד’ הישועה גו‘. אמנם ההנהגה מאתו ית’ ע“י צבא המערכת, אשר חלק ד' אותם שלא ישנו את תפקידם, תתואר בשם עוזר ע”ד השאלה (כמו מלך העוזר ע"י אמצעות חייליו), אבל הם גם הם יוצאים בפקודתו ית'.

והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קכא א־ב) אשא עיני אל ההרים (הלא המה מוסדות תבל, הנדמים לבני אדם כהר לא ימוט.) ושואל מאין יבא עזרי. כלומר, ההשפעה המושגת [לי] ממגד תבואות שמש גו‘, מטל השמים ומשמני הארץ, המוגדרת בשם עזר, מאין היא באה. שמא תאמר, עולם כמנהגו נוהג, ואין מנהיג לבירה זו, איננו כן, אבל עזרי נעם ד’ עושה שמים וארץ. כלומר, הנהגת שמים וארץ בפעולותיהם, גם [את] זה מאת ד' יצאה, אחר שהוא בוראם, הוא עושם ויכוננם, ומי זה אמר ותהי, ד' לא צוה [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק א עמוד ק קא] 12*.

ב ובזה יתבאר לנו מאמר הדרש (ילקוט שיר השירים ב יד) השמיעני את קולך, בהלל, כי קולך ערב, בהודו לד' כי טוב. ומראך נאוה, באנא ד' הושיעה נא כו' הצליחה נא ע“כ, והדברים סתומים. אמנם יתבאר, בשנזכיר עוד מאמר דוד ע”ה (תהלים ס יג) הבה לנו עזרת מצר, ושוא תשועת אדם גו‘. והיינו כי יש למסתפק שיסתפק, אחר שמתבאר כי התשועה, הוא שם המושאל באדם, והעזרה, הוא שם המושאל בבורא ית’, על איזה מהם יבקש, אם על העזר מהשם, או על התשועה מהאדם. (כי התשועה מהש“י אינה רק לעתים מיוחדים ומצומצמים מכל צד, כאז”ל לא עביד קוב"ה ניסא לשקרא).

לזה בקש המשורר הבה לנו עזרת מצר [כי העזרה מהש“י היא יותר נאותה ורצויה לו, מהתשועה אשר באדם] והיינו, לפי ששוא תשועת אדם, ר”ל אינה אמתיית, ונאמרה [רק] דרך העברה. אמנם אל האדם הנעלה, אשר הוא מהשרידים אשר ד' קורא עליו, תחול הנהגה הנסיית מאת ד' עצמו. וכד“א (תהלים קיח טו) קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל. כלומר, מהש”י עצמו, בלתי עזר דרכי הטבע. [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק א' עמוד קא].

ג ונתבונן בזה אמרם ז“ל (במדבר רבה ב ב) אמרו ישראל לפני הקב”ה, (תהלים כ ו) נרננה בישועתך, מה שעשית לנו בשמך, ויושע ד‘, ויוָשע כתיב כו’, כאלו הוא נגאל. ובשם אלהינו נדגול, שקבע הקב“ה שמו [בשמינו] ועושה אותנו דגלים כו'. גדר הדגלים, מבואר אצלנו (בס' איי הים שבת קנ"ו) שר”ל שאין מי שימצע בינינו לבין אלהינו, שאז היו ישראל מושגחים מאתו ית' לבדו, וע“ז תפול מליצת ישועה, לא עזר. וזהו מ”ש כאן בישועתך, מה שעשית לנו בשמך, ומ"ש ויושע כתיב, והיינו כי השתוקקות האלקי הוא שיעשה מעשה נסים אל עמו ואל חסידיו, וכשעונותינו מבדילים, אז הכתיב על עצמו, עמו אנכי בצרה. אבל בעת אשר יעשו דגלים, אז ויוָשע כתיב כו' לעשות את רצון יראיו.

ד ויתפרשו בזה דברי הנביא (ירמיה ל י) בשם ד‘, ואתה אל תירא עבדי יעקב גו’ ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים גו'. הרגיש הרד“ק ז”ל לפרש כפל נושא המאמר, מושיעך, ואת זרעך. והיינו שלא יאמר אדם, הגדולים יברחו מהגלות, והקטנים שלא יוכלו לברוח ישארו בארץ שבים. אמר הכתוב שלא יהיה כן, אבל בנחת תצאו, הקטנים עם הגדולים ע"ש. אולם עדיין לא תקן כפל נשוא המאמר, והוא מרחוק מארץ שבים. ועוד כי מאמר מרחוק, איננו מפורש, בערך מי (או מה) מרחוק.

ולפי מה שכתבנו רמז הנביא שתי ההנהגות, אשר אחת מהנה על כל פנים תושיע את ישראל בעת צרה. אם הנסיית, המיוחסת להש"י עצמו, אשר תחול על הגדולים במעלה. ואם הטבעיית, המיוחסת אל הארץ ומלואה, אשר תחול על הקטנים במעלה.

וזהו אשר כפל במאמר, אל תירא עבדי יעקב, ואל תחת ישראל. כלומר, בין המוכנים אל שפע האלקית עצמה בלי אמצעיי, בין הבלתי מוכנים לה, אל תירא. ואמר אל הגדולים במעשה, הנני מושיעך מרחוק. כלומר, התשועה אשר תשיג, לא מארץ תצמח, עדי תתואר בקרובה אליך, אבל תצא מאת ד' מן השמים. [(והוא גדר התשועה) וזהו מרחוק, בערך האדם. אבל זרעך, הם הקטנים במעלה, אושיעם מארץ שבים, כלומר במקום שיפלו, באותה הארץ עצמה, שם תהיה תשועתם, לא מן השמים]. (עיין ספר אפיקי יהודה חלק א עמוד קח)].

וזהו שאמר דוד ע“ה, (תהלים כ ז) עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו, יענהו משמי קדשו. כלומר בזה שלמעלה מן הטבע, בגבורות ישע ימינו. דקדק לומר ישע, לא עזר. וכן ימינו, לא שמאלו כמ”ש לעיל ב' 13*.

ה עוד אמר דוד ע"ה (תהלים סט) ואני תפלתי לך ד' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך.

יתבאר, כי זה נמשך למה שאמר משה ע"ה (שמות יד יג) התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום גו‘, ד’ ילחם לכם ואתם תחרישון.

ובארנו [ספר אפיקי יהודה (דרוש גשם נדבות) ח“ב עמ' תרל] (דרוש גשם נדבות) כי היה דעת ישראל אז להלחם נגד מצרים. והיינו כיון שהתורה העידה, (שמות יג יח) וחמושים עלו בנ”י ממצרים, הרי שהכינו עצמם למלחמה, ויבקשו עזר מהש“י, לאמר, אנא ד' הצליחה נא, הבה לנו עזרת מצר. כי מאחר שאפשריי היה להם להלחם נגדם מדרך הטבע, יאמר אז מאמר, לא עביד קוב”ה ניסא לשקרא.

אולם מרע"ה ידע נאמנה כי יש בישראל אשר עדין הם מקטני אמנה, ואז גם אם ינצלו מיד מצרים על ידי שתוף הטבעיי, לא יתוודע עדן כי יד ד' עשתה זאת [כי יאמרו] (באמרם), כזה וכזה תאכל החרב הטבעיית.

אי לזאת אמר משה, התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום. כלומר, התיצבו ועמדו על עמדכם, לא תניפו יד ולא תנידו רגל להלחם נגדם בכלי נשק, אשר זאת ההצלה מתוארת בשם עזר. אמנם אל תעשו מלחמת אנושיית, ואז תראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום, כלומר בעת, אשר עדן לא נפרץ מאמר ד' בדד ינחנו גו‘, אשר גדרו ישועה, צריכים אתם להנצל מכח תשועת ד’, ותדעו נאמנה כי לד' הישועה.

ונמשך מזה עדות התורה, שאמרה, (שמות יד ל) ויושע ד' ביום ההוא גו‘, וירא ישראל את היד הגדולה ויאמינו בד’ גו‘. ירצה, אבל אחר שנתחזקה האמונה אצלם, לא עביד קוב"ה ניסא לשקרא, ואז נתן להם עזרת מצר, לא דוקא ישע, ואז יאמר נא ישראל מליצת המשורר באמרו (תהלים פה ח) הראנו ד’ חסדך וישעך תתן לו.

ורמז על מאמר ישעיה (סא י) שוש אשיש בד' כי הלבישני בגדי ישע גו' כלומר אם ילבישהו הש"י בגדי ישע, עדי יורה חצים ומות אל המתקוממים עליו, אז ישיש בד' ותגל נפשו באלהיו. ירצה בזה, אם יהיה נושע בד‘, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחו ית’, אז לא יתחייס הששון והגיל אל עצמו ואל בשרו, רק אל ד' אלהיו.

אולם אם הוא ערוך כאיש מלחמה, ונחתה קשת נחושה זרועותיו בהם יומחץ ראש אויביו, ויומלץ אז מאמר מרע“ה ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (דברים לג כז). ר”ל השם יתברך הוא הוא המגרש באמתת השגחתו, ויאמר לישראל הַשְמֵד, אתה, כלומר, שא נא כליך ותליך וקשתך, וצא אל איש הדמים, וטאטוהו במטאטא השמד.

וזהו שאמר המשורר עתה בהיותנו בארץ לא לנו, (תהלים פה ח) הראנו ד' חסדך וישעך תתן לנו. כלומר, הישע שלך תתנהו לנו ובידינו, עדי תגיל נפשנו בהלבישך אותנו בגדי הישע. ועל דרך זה הבינו רז“ל במדרש פרשת וירא (בראשית רבה מח א), ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני (תהלים יח לו), זה אברהם בכבשן האש. הרי לפנינו כי גם רבותינו ז”ל הבינו מליצת ישע, וימין על הצלת אברהם וכדומה, הנעשה ע"י שידוד דרכי הטבע, אשר הוא מיוחס אל כבודו יתברך לו לבדו.

וזהו שאמר דוד ע“ה במאמרו (תהלים סט יד) אלהים ברב חסדך, והיינו כי ריבוי חסדו ית' הוא שיענה את הישע (המיוחס להשגחה נסיית) בתוך האמת, ר”ל שהישע יהיה מולט תוך האמת. משל למה הדבר דומה, לאב, הלוט מתנתו תוך שכר שליחות, שלא תקרטרג אשת חורגתו 14*.

ו אמר ישעיה (מט ח) כה אמר ד' בעת רצון עניתיך, כלומר, נסיי. וביום ישועה עזרתיך (עיין רש"י). כלומר, הלטתי את הישועה בתוך העזר.

ואצרך ואתנך לברית עם (עיין רש"י, הוצרך להוסיף ולהפך). כלומר, גם בלשון ברית יש כפלים לתושיה. יש אשר קרוי ברית ישראל, או ברית ד‘, והוא ההנהגה הנסיית, אשר ע“ז אמר ירמיה (יד כא) אל תנבל כסא כבודך (והם ישראל). זכור אל תפר בריתך אתנו (היש בהבלי הגוים מגשימים גו‘. הבלי הגוים נקראים ברית עמים, ע"ד אשר חלק ד’ אותם לכל העמים) ואמר (בראשית יז ט) ואתה את בריתי תשמור, ואחז”ל במדרש (ויקרא רבה כח ו) זה מצוות העומר (עיין [ספר אפיקי יהודה עמוד תקנב] דרוש מי שיחור באורו). אמר ישעיה כי הענין שתהיו בעתיד אי"ה יתן ד’ שיהיו בצרוף ברית עם (כלומר מצורף השגחיי גם טבעיי, ולא נסיי לבד. להקים ארץ גו‘, כלומר ג“כ ענין ארציי לקומם. ועוד, (ישעיה מט י) לא ירעבו ולא יצמאו. כי אלו יהיה נסיי לבד, יקרה ח”ו את הנגאלים, כמו שקרה לאדם הנז’ במס' שבת (נג ב), שנשתנו לו סדרי בראשית להניק את הבן, ולהיות הוא רעב וצמא, ע“ש. [וע' ספר אפיקי יהודה ח”ב עמ' תרכט].

ז יתבארו בזה דברי הדרש בספרי, (חומש דברים פרק לג פסוק ב) שלמה פתח בשבחו של הקב“ה, שנאמר (מלכים א ח כג) אין כמוך (ב)אלהים [בשמים ממעל]. ואח”כ פתח בצרכן של ישראל, רעב כי יהיה בארץ וכו‘. ואף דויד (מלך ישראל לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום תחילה שנאמר] (פתח ב') הללוי’ שירו לד' שיר חדש (תהלים קמט א), וחזר [ופתח] בצרכן של ישראל, שנאמר, כי רוצה ד' בעמו כו' ע“כ. כלומר, שלמה העיר אותו ית' במאמר רעב כי יהיה גו‘, וכד[אי] הוא שישגיח ית’ על ישראל בהשגחה לוטה בטבעיית, ע”ד ביאורינו ענני באמת ישעך, שהישע יהיה מתווך באמת.

אבל דוד אמר בצרכן של ישראל, בהשגחה נסיית מגודרת בתשועה לבד, וזהו (תהלים קמט ד) כי רוצה ד' בעמו, יפאר ענווים בישועה. מו דייקא, וישועה דייקא, ע“ד ישראל נושא בד' גו'. וכמו שהועד לנו בעתיד אי”ה, הנה מלכך יבא לך צדיק ונושא הוא (כלומר בן אדם יש לו תשועה).

ח ובזה יתפרשו לנו מקראות המשורר לפי הסדר. (תהלים קיח ה) מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, ד' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם. ד' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, ע"כ. והנה נראה המאמרים שהם כפולים ומכופלים.

והנראה לי נמשך למה שאמר (תהלים ג ח) קומה ד' הושיעני אלהי, כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת, לד' הישועה על עמך ברכתך סלה. והנה הו"ל כי תכה את כל אויבי לחי, שיני רשעים תשבר, כי אותה הוא מבקש ושואל. גם מאמר לד' הישועה על עמך ברכתך סלה, צריך ביאור.

וביארנו בו, כי המשורר בעת בקשתו זאת, כבר נמלט מהצקת אויביו ושונאיו. והוסיף עוד לבקש מאתו, יושיעהו בתשועה מבוררת, [עדי] יגלה לכל כי השגחתו עליו, לא לבד להצילו מיד הרשעים הקמים עליו, אכן עוד נוסף, משים עינו ולבו לברכו בברכה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, עדי לא תגודר זאת ההשגחה בהצלה מרשעים לו לבד, אבל עוד נוסף חלה גם הברכה עליו לאהבה אותו.

וזהו אמרו, קומה ד' הושיעני, באיזה תשועה קנינית מיוחסת לי, כי לענין אשר הכית כל אויבי לחי, עדן אין לי מופת ראיה, אשר עשית כן לטובתי, רק אשר שני רשעים שברת. אולם אם לד' הישועה, אז נראין הדברים, אשר על עמך ברכתך סלה. כלומר, מצד שהם עמך ונחלתך, ולהם נאה לברך.

ובזה נתבונן בדבריהם ז"ל, אמרם, וישמע יתרו (שמות יח א) מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז א). ויש להרגיש, למה לא אמרו כי שמע נסים, איך הוכה פרעה עשר מכות, וישראל ניצלו מהם.

אולם לפי דברינו, שואלים שאלת חכמים, מה שמועה ובא. כלומר ענין ביאתו להתחבר עם אומה ישראלית ולהתגייר, בלי ספק כי לא נמשך לו, ממה ששמע כי הכה ד' את כל אויבי ישראל לחי, כי בזה רק שיני רשעים שבר. כלומר, גם הוא ידע כי פרעה רשע היה הרבה, והתריס נגדו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. אבל אין בזה מופת כי ד' אוהב ישראל, עד שיבא יתרו להתחבר עמהם ולדבקה בם ולהיות עם אחד.

עד שמעו קריעת ים סוף, במאמר ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ואז נאמרה מליצתו של המשורר לד' הישועה על עמך ברכתך סלה. ושם נתברכו מביזת הים, ותשועה קנינית. זהו אשר שמע יתרו ובא להתגייר עם ישראל, כי שם צוה ד' את הברכה. אמנם לפי שעדיין היה יתרו מסופק, אם אהבת הש“י את ישראל, הוא מצד זכות אבותם אברהם יצחק ויעקב, או מצד עצמות עבודתם את הש”י וקיימם מצותיו. וההבדל אשר בין שתי האהבות הנזכרות, הוא כי אם תהיה מצד אבותיהם, שוב אין מקום ליתרו להשיגה, אחר שאינו מזרע אברהם אוהבו. אמנם אם [עקר האהבה] מושגת להם מצד קבלתם התורה וקיומם אותה, יכול גם הוא, יתרו, להשיגה, בהתגיירו וקבולו ג"כ על עצמו עול מצותיו ית' לתורה ולתעודה.

אולם כאשר ראה מלחמת עמלק, אשר גם הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, ועם כל זה החליש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, נודע לו כי לא זכות אבותינו לבד פעל כל זאת, שהרי גם עמלק נולד מזה השורש (עיי' מוהרי"א בפירוש מאמר הנביא (מלאכי א ב), הלוא אח עשו ליעקב, ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי). אין זה כי אם זכות התורה וקבול המצוות, היא שעמדה לישראל לנצח את עמלק. [אז] בא יתרו ג"כ להתגייר, לאמר, התורה מונחת בקרן זוית, כל הבא ליטול יקח אותה, ואבוא גם אני בתוכם.

ט עוד נוסף חבה יתירה נודעת לישראל, בזה שברכם הש“י על ים בים סוף בתשועה קנינית, וייחסה [אליהם] (עלי') כד”א על עמך ברכתך גו', כי בזה שוב לא ירא מהקמים עליו. כי כל עוד לא הושיע להם בזה, היה עולה על הדעת הזאת, כי ההצלה מצד הצורר אותם, מיד פרעה מלך קשה, אינה זולת למה שפרעה רשע היה, כד“א (תהלים ג ח) כי הכית את כל אויבי שני רשעים שברת. ועדיין מדרגה מהדברים, פן ירדפני רודף אחר, אשר עונותיו יהיו זעירים וקטנים מעונות פרעה הרשע, ויבא והכני אם על הבנים. אולם אחרי אשר חבה יתירה נודעת לישראל, כי לאהבתו אותם ית, לא לבד שהצילו מיד צרה ומצוקה, עוד נוסף, ברכו מידו הרחבה והמלאה, יתבוננו מזה, שהקב”ה יצילם מיד כל הקמים עליהם בעתיד.

הוא הדבר אשר שר המשורר ויעלוץ לפני ד‘, זכר ליציאת מצרים (תהלים קיח ה) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. כלומר, אני קראתיו ית’ מן המצר, לאמר, ממצוקותי הוציאני, כי אני עומד במקום, גדר מזה וגדר מזה, מצרים נוסע אחריהם, והים לפניהם, ושכים וקוצים בצדיהם. אולם הש“י, לא לבד אשר ענני, בהוציאו אותי מן המיצר והצמצום, עוד נוסף ענני במרחב [שהרחיב לי הקב”ה כנפי חסדו, שנאמר] (תהלים סח יד) ואקרא שמה רחובות, כי עתה הרחיב ד' לנו בביזת הים והון ועושר אתי, עדי הומלץ בנו לד' הישועה על עמך ברכתך סלה.

נמשך לי להתבונן, כי ד' לי. כלומר, לא לשנאת המצריים לבדו הכית אותם לחי, אבל גם לאהבתו אותי. בזאת ידעתי כי חפץ בי, ואז לא לבד אשר תודות לאל ית' על מה שעבר, עוד נוסף אהודנו משירי גם על העתיד. כי מה יעשה אדם לי, יהיה מי שיהיה, מהקמים עלי, כי על כל פשעים רודפים, תכסה אהבה לנאהב כמוני.

אמר עוד (תהלים קיח ז) ד' בעוזרי ואני אראה בשונאי. רמז על מ“ש הרמב”ן בפ' (בראשית יט יז) אל תבט אחריך, [בדברי רש“י שם] טעם שהוזהר לבלתי הבט אל ההפיכה, מפני שהיה ניצול בזכות אברהם, שלא נעשה בזכות האדם עצמו, אינו זוכה לראות בניסו. והוא שאמר המשורר (תהלים קיח ז) ד' לי בעוזרי, כלומר בזכות [עצמי] (עצמו), ואני אראה בשונאי, כד”א וירא ישראל גו‘. [ועיין אפיקי יהודה חלק ב’ עמ' תתקז, ובהגדת מי מגידו לגהמ"ח עמוד קו־קז].

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה