רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש טפסר
טפסר. שר. אלוף. בעל. נגיד. נשיא. מושל. שוטר. קצין. פחה. ראש. משנה. דור. שליש. רב. אציל. גבור. כהן. מחוקק. חרש. מסגר. חור. כר. נציב. רוזן. סגן. סריס. רודה. פרתם. אחשדרפן. תופת. מלשון. תפתייא. פקיד. שוע. קוע. חשמן. מנזר. גדול. מלך.
א טפסר פקדו עלי טִפְסָר (ירמיה נא כז), משקל אחר, וְטַפְסַריִך כגוב גובי (נחום ג יז) אמר הרד“ק שהלעז מזה הוא פְּרִינְצִיפוּ וענין המלה, הקצין והשר, ע”כ. והוא נרדף למלת שר. כי שם שר הוא נגזר מן הפעולה, וישר אבימלך (שופטים ט כב) מלשון שורר בביתו. ומזה וישר אל מלאך (הושע יב ה), יסור במשא (דברי הימים א טו כב) הסמ“ך במקום שי”ן, ור“ל שהיה שר ונעלה בהרמת קול בשיר. ועל דרך זה אמר כולם סַרֵי סוררים (ירמיה ו כח), ר”ל השרים סוררים מן הדרך. או שר“ל שהם שרים לסוררים, אבל אינם מחזיקים אותם לשרים, ע”ד פקח בן רמליה.
ב וכן מלת בעל שפירושו אדון, בעלי גוים (ישעיה טז ח), אדני הגוים. בעל הבית (שופטים יט כב). לא יטמא בעל בעמיו (ויקרא כא ד), אדון בעמיו. ומזה השורש והענין (תהלים יב ז) בַעלִיל לארץ, במשקל סגריר. פירושו אדון הארץ, שם זה נגזר מן הפעולה. ואנכי בָּעַלְתִּי בם (ירמיה לא לב). כי יקח איש אשה ובעלָה (דברים כד א), בעָלונו אדונים (ישעיה כו יג) יבעָלוך(ישעיה סב ה) וארצך תבָעל (ישעיה סב ד)
ג נשיא הוא תואר למי שהוא מתנשא לכל לראש. וכן העננים, להתרוממם, נקראו נשִיאִים. מעלה נשיאים (תהילים קלה ז) נשיאים ורוח (משלי כה יד), ומזה סַרְנֵי פלשתים (שופטים טז כג) ודומיו.
ד ראש, ראשי בני ישראל (במדבר יג ג), כמו שהראש הוא ראשון ומובחר שבאיברים. ומדרגה שאחריו נקרא משנה למלך (אסתר י ג), כי המלך הוא הראשון, והמשנה שני לו. ועל דרך זה והבקר והמשנים (שמואל א טו ט), שניים לבטן, [א“ה, ע”ש ברש“י וברד”ק] כהני המשנה (מלכים ב כג ד), שניים לכהנים גדולים.
ה ואשר אחר המשנה יתואר שליש, ויען השליש (מלכים ב ז יט), ושלישים על כלו (שמות יד ז). והושאל מזה גם על דברים נכבדים. הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב כ), [א“ה, עיין מצודות] ע”ד אמרו, שמעו כי נגידים אדבר (משלי ח ו), עיי' ראב“ע שם. [וזהו] שאמר במדרש [שוחר טוב] משלי, הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב כ), כד”א מתמול שלשום. ד“א שלישים גבורים, כד”א ושלישים על כולו. כלומר הוא שם מושאל לדברים נכבדים, כמו שמאמר ושלישים על כולו, רומז לאנשים נכבדים, דלא כהמפרש שנדחק שם.
ו ונ"ל כי מלת קצין שרשו קצה [א“ה, ודלא כרד”ק שורש קצן] כמו ואת נתת את נְדָנַיִךְ (יחזקאל טז לג) מלשון לכל זונות יתנו נֵדֶה (יחזקאל טז לג) [הוא מנחה ומתנה]. שהנו“ן תמורת הה”א או ה“א נוספת. אף כאן, שהראש [על] איזה בני אדם הוא קוצותיי, [ל' קצה], כי אין עליו מי שימשול. אבל המשנה [הוא] (או) רק ממוצע, בין אשר עליו, ואשר תחתיו. ובזה יתפרש לנו מאמר, ולקחו עם הארץ איש אחד מקציהם (יחזקאל לג ב), שר”ל כמו מקצינם כלומר, איזה אשר [ראש] הוא להם.
וזהו נראה לי דעת רבותינו ז“ל בספרי (הביאם רש"י (במדבר יא א) פ' בהעלותך) ותבער בם אש ד', ותאכל בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר, בקצינים שבהם ובגדולים, ע”כ. והיינו, כי כבר ידענו, כי לשון קצה, נופל על הקץ הראשון, וכן על הקץ התכליתי והסופיי. וא“כ הערב רב מתואר בקצה המחנה, לשפלותם. והגדולים מתוארים ג”כ בקציים, לראשותם, וק"ל.
ז רב כתב הרד“ק בשרשו, וכן האדם הנכבד החשוב נקרא רַב, לפי שרבו מעלותיו, ע”ש, ואין צורך. אבל לפי שהגדר אשר הוקם על המונהגים מאתו, שוקל הוא כנגד כמה בני אדם רבים פרטיים. אמרו העם אל דויד כי עתה (כמו אתה), כמונו עשרה אלפים (שמואל ב יח ג), (יקרא רַב, כמו שנקרא העם עם רַב). ועל דרך זה נקרא הנכבד גדול, לפי שהוא שקול כנגד גוי גדול בכמות.
ח נגיד אמר הרד“ק בשרשו, [א”ה שורש נגד] כי נקרא ראש העם, נגיד, מפני שהעם שמים נגדו פניהם, ופונים אליו בכל עניניהם ע“כ. כלומר שהוא מלשון נֶגֶד, והוא רחוק. ולולי דבריו הייתי אומר, שהנו”ן בזה הוא מהנפעל, והמלה מנחי עי“ן, מלשון גד גדוד יְגודֶנו והוא יגוּד עקב (בראשית מט יט). ולפי שהגדוד יסובבנו, מתואר הוא בלשון זה נָגִיד, על דרך כמלך בגדוד (איוב כט כה). ומצאתי לי חבר, וַיָזֶד יעקב נזיד (בראשית כה כט), שחשבוהו הקדמונים לזרות, ואמרו שהיה ראוי להיות וַיִזֶד על משקל וַיַגֵּש (בראשית כז כה) בדגש עי”ן הפעל, והיינו לפי שחשבו את הנו“ן במלת נזיד שרשיית. אבל לדעתי שורש זָד מנחי עי”ן. והתבשיל שמו נזיד, כי הנו“ן נפעל, כלומר, מקבל ההזדה והבשול. ומצאתי און לי מדברי רז”ל (סוטה יא א), כי בדבר אשר זָדוּ (שמות יח יא) הקדרה שבשלו כו'. ואסמכוה אקרא של ויָזד, ודו"ק).
ט אלוף זה השם הוא משותף בהוראתו מלשון אֶלֶף למטה (במדבר לא ד), וגם מלשון פן תֶּאֱלַף (משלי כב כה). מעתה נאמר, כי אלוף תימן אלוף אומר (בראשית לו טו), הוא מהראשון, והוא תואר, כלומר שר האלף. ויהיה ההבדל בין תואר אַלוּף ובין תואר רַב, כהבדל הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו (שמואל א יח ז) כפירוש הרד“ק, הכה שאול עם אלפיו, ודוד עם רבבותיו. וא”כ תואר השבח שראוי לשבח את דוד, הוא רב. והראוי להלל את שאול, הוא אלוף. ע"כ חרה אף שאול, ואמר, נתנו לדוד הרבבות, ולי נתנו האלפים. (מבואר כי תואר רב הוא יותר נכבד מאלוף) ועוד לו [אף] המלוכה, כי תואר רב הוא סמוך במדרגה לתואר מלך.
אולם מה שאמר דוד, ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי (תהלים נה יד) יהיה פירושו מלמדי, מלשון ואאלפך חכמה (איוב לג לג).
ומזה, אַלוּף נעוריה (משלי ב יז) מלמדה בילדותה. וכן דעת יונתן שתרגם מרביתא דטליותהא. ומזה, ונרגן מפריד אַלוף (משלי טז כח). כלומר, מלמדו פורש ממנו, בראותו כי מתלמדו הוא נרגן. והעד על פירושי זה, (משלי טז כט) איש חמס יפתה רעהו, והוליכו בדרך לא טוב. ואיננו אלופו מן הוא והלאה. ועד“ז אמר עוד, מכסה פשע מבקש אהבה, ושונה בדבר מפריד אַלוף (משלי יז ט), ותרגם יונתן בשני המקראות הללו מעריק [רחמיה] (רחמנא), כי המלמד המוכיח הוא האוהב, ע”ד אמרו כי את אשר יאהב ד' יוכיח (משלי ג יב). ומצד זה הוא נרדף לשם אב, כד"א הלא מעתה קראתי לי אבי, אַלוף נעורי אתה (ירמיה ג ד), כי האב הוא המדריך ומלמד להועיל, וכן האלוף.
י אדון לפי מה שכתבנו לעיל, בשורש אֶחָד, כי שורש מְאוֹד, אד, כי האותיות אל“ף חי”ת דלי“ת, יש בכל שנים מהם לשון יחיד. וראיה, מביאורו של תרגום שתרגם מאוד, לחדא. וכן פירש הלוצאטו מאמרם ז”ל (מנחות יח א) חביב לפניו עד לאחת, כמו עד מאוד, (וכן בתוס' מנחות יח א ד"ה עד לאחת) (דלא כפירוש הערוך). נאמר כי שורש אדון, אד. והנו"ן נוספת לתואר, כמו מן זד זָדוֹן, שָשוֹן, לָצוֹן. והכוונה שיש בו ענין אחדות, כי בלעדי לא ירים איש את ידו. והוראתו כמו ראשון (עיי' לעיל) או ראש. ומזה נבין מליצת אבימלך, כמעט שכב אחַד העם גו' (בראשית כו י), המיוחד שבעם, והוא המלך, אשר איננו רק אחד.
יא מלך כבר רמזנו בקצרה בספר אפיקי יהודה (עמוד קמב: ועמוד תד:), כי זה הלשון, הוא מלשון רז“ל ונמלך עליהן שלא ליתנן. ר”ל בעל עצה והמלכה לעשות עצתו רצונו. כי הנכנע והמשועבד לזולתו, לא יעשה עצת עצמו, רק ממה שיצוהו אדניו. אבל המלך, אשר אין על עפר משלו, מתואר בשם זה שהוא בעל המלכה ועצה. ומצד זה, הרדיפהו הנביא (מיכה ד ט) הַמֶלֶך אין בך, אם יועצך אבד, עם לשון יועץ. וכן (איוב ג יד) עם מְלָכִים ויועצי ארץ [אבל ההבדל בין מלך ובין יועץ הוא, כי יועץ, הרצון לזולתו, ומלך לעצמו (איננו סר למשמעת זולתו]. ועד“ז וַיִמָלֵך לבי עלי (נחמיה ה ז), מִלכִי ישפר עלך (דניאל ד כד), [וביאר רש”י מלכי], עצתי.
יב מושל ידובר על בחינת השלטנות והממשלה. והאותיות המשמשות, מתחלפים בלשון ממשלה, מאשר הם משתמשים בלשון מלוכה. (בראשית לז ח) המלך תמלך עלינו, אם משל תמשל בנו. ומעולם לא נאמר לשון על, אחר ממשלה, ולא בי"ת, אחר לשון מלוכה. מעולם לא משלת בם (ישעיה סג יט), ונשים משלו בו (ישעיה יב ג), עבדים משלו בנו (איכה ה ח) ומושל בגוים (תהלים כב כט). אבל במלוכה נאמר, ומלך ד' עליהם בהר ציון (מיכה ד ז), ועתליה מולכת על הארץ (מלכים ב יא ג, ד"ה ב כב יב), כי מלך ימלך (שמואל א יב).
ודעת לנבון נקל, כי ההבדל הנזכר בשמוש האותיות, נצמח מהבדל ההוראות אשר ביניהם. כי המלוכה תדובר לפעמים (ותכהונה), גם זולת מעשה שולטנות והכרח. כי האיש הנכבד ומוסכם כי הוא ראוי למעלה, ימליכוהו המסכימים עליהם. [מדעתם ורצונם] גם בלא חרב וחנית. וא“כ גדר לשון מלוכה [הוא] העליונות, ע”כ נאמר בשימוש לשון על.** אבל** לשון ממשלה, תדובר על השולטנות והרדוי [של מושל עריץ, אשר ימשל בם ביד חזקה ובחימנ שפוכה,] אשר יפעל (הוחלט) ומושל בגוף הנכנעים לפניו (מבלי מה שנביט אם הוא ראוי לעלוי, מצד מדותיו), ע“כ ידובר בבי”ת.
ונבין מזה כי מ“ש ומָלַכְתָּ בכל אשר תאוה נפשך (שמואל ב ג כא) בבי”ת, וכן עוד ומלכת בכל אשר תאוה נפשך (מלכים א יא לז), היינו שהכוונה, שאף אם לא יסכימו להמליכך מצד מעלתך, תמלך עליהם מצד הממשלה. ותהיה [תיבת] ומלכת בכל גו‘, כאלו כתב, ומשלת בכל גו’.
יג ונשכיל מזה כי גדר המלוכה הוא, שהעם ההמוניי מקבלים עליהם ההשתררות והעליונות מזה האיש, ומשימים אותו עליהם מדעתם ומרצונם (כד"א (דברים יז יד) אשימה עלי מלך, מצד דעתם [אותו] (אותם) ראוי לכך. [לזאת] נתייחס המלוכה בערך על המשועבדים שלו, מצד עצמות בחירתם [אותו] וקבולם אותו עליהם למלך.
יד ובזה נבין מאמר יפתח, (שופטים יא ט) אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ד' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש. הוסיף על [דבריו] (דברי) הראשונים ונתן ד' אותם לפני. ירצה, אין ענין [התמנותי] עליכם לראש, בתורת מתנה ותשלום שכר, זולת אם תמנו אותי כעת, אשר אתם עדיין מסופקים, להנצח או לנצח על ידו. אבל אחר שיתן ד' אותם לפני, אנכי אהיה גו', מצד עצמות הענין המחוייב, כי בעל החסד יקבל חסד, וא"כ אנכי אהיה הנוטל בראש, לא אתם הנותנים.
וכאשר הבינו דבריו, הוסיפו אחרי זה למנותו לראש, קודם הלחמו בבני עמון. וזה שאמר הכתוב שם (שופטים יא יא), וילך יפתח גו', וישימו אותו עליהם לראש (אף שהוא הי') כלומר מיד. אבל הממשלה, ידובר על עצמות הרדוי והכבישה אשר יעשה המושל, עדי יהיו המשועבדים לפניו מוכרחים לכוף כאגמון ראשם ולהשתחוות ולהכנע לפניו. ומצד זה ישתמשו המקראות בלשון בם בו בי בך, אחר לשון הממשלה, לא בלשון על. כי הם מצד עצמם, לא יהיו מקבלים אותו עליהם. רק הרדוי והממשלה, לא בלשון על. כי הם מצד עצמם, לא יהיו מקבלים אותו עליהם. רק הרדוי והממשלה בגופם ובמאודם, כי הוא יכניעם והרודד אותם תחתיו.
טו מעתה יש מקום לפרש מאמר אחי יוסף (בראשית לז ח), המלך תמלך עלינו, אם משל תמשל בנו, שאיננו לשון כפול, שיהיו שניהם בלשון תימה. אבל כלפי שספר להם חלומותיו בלשון מורה שהם לבדם יתרצו להמליכו עליהם, מצד שהוא ראוי לכך. וזה יתראה ממה שאמר והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחווינה לאלומתי, ולא אמר, והנה הֵסִיבָה אלומתי את אלומותיכם. משמע כי אלמותיהם של האחים תסובינה מעצמם, וימליכו עליהם אלומה של יוסף.
על זה ענו ואמרו אותו, לו יונח כי משול תמשל בנו, לפי מה שיורה עליו ענין קימת אלומתך, במאמר והנה קמה אלומתי גו', עכ"ז אין בזה עדיין הוראה לשתמלך עלינו בגדר מלך, [מדעתינו ורצונינו, כי אנחנו לא נסכים שתמלוך עלינו] רק בגדר מושל ורודה, שלא בטובת משועבדיו. [עיין ספר איי הים מסכת שבת קה א (בנדפס כג־א)].
טז שוטר לא נמצא במקראות, יבנו פועל ממנו, לאמר ושטר תשטר. והיינו, כי השוטר, אין משטרו בידו, להטותו לכל אשר יחפץ. רק את אשר רוצים המושל או השופט בידו, אותו ישמור לעשות. א“כ איננו רק כמו שליח, אשר איננו רצוניי. ע”כ אין ראוי לתלות השטירה שלו בפעולות עצמו, רק בפעולת מצווהו, ולומר, השופט או המלך עשהו לשוטר. וזהו שדקדק שהש“י בשאלתו לאיוב, הידעת חקות שמים., אם תשים מִשְטָרו בארץ (איוב לח לג) ולא [אמר] אם תשים ממשלתו, וכיוצא מהנרדפים בזה. להורות כי השמים והגלגלים אין עליהם שם מוֹשֵל בעצם, רק בהשאלה, אבל שמו העצמיי, שוֹטֵר. ובדרושים הארכנו בזה ת”ל.
[יז] מחוקק הוא המושל, אשר בידו לעשות חקים בהנהגת משועבדיו. ויהיה פירוש מחוקק, עושה חוקים, כד“א ורוזנים יחוקקו צדק (משלי ח טו). ולכך הוא נרדף לשופט, כי ד' שופטנו ד' מחוקקנו גו' (ישעיהו לג כב), תרגם יונתן, ארי ד' דַיָנָנָא גו' דיהיב לנא אולפן אורייתא, ע”כ. ולפי שהמשים דתות וחקים ומשפטים, ראוי לדעת סוד הוויות העולם ותקוני המדיניות, ע"כ נאמר ורוזנים יחוקקו צדק.
יח כי לדעתי מלת רוזן (או רזון, בפסוק מחתת רזון (משלי יד כח) הוא מלשון רבותינו ז“ל, מי גלה לבני רז זה. וכן רזי לי, רזי לי (ישעיה כד טז) פירש התרגום ורש”י, מלשון סוד. זהו שדקדק ג“כ שלמה ע”ה, (משלי לא ד) אל למלכים שתו יין, ולרוֹזְנִים אי שכר. פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין גו‘. עיין לקמן שורש אביר אות ג’.
יט נציב אשר הועמד על העם ברשיון המלך, נקרא נציב. ויתן נציבים בערי יהודה (ד"ה ב יז ב). ומלך אין באדום, נצִָב מלך (מלכים א כב מח). פירוש, בימי יהושפט לא היה מלך באדום, אבל הנצב היה להם למלך, והוא [הנציבים] שהיו מעמידים להם מלכי בית דוד. ומזה גם ויבא הנצב אחר הלהב (שופטים ג כב) כי יד הסכין, הוא המעמיד את הסכין להיות לו יד לחתוך בו. וכן נְצִיב מלח (בראשית יט כו), הוא תל מלח. וכן נראת האבן, שמעמידין אותה לעובדה, מַצֵבָה (ויקרא כו א). כל זה כתב הרד“ק [א”ה, שורש נצב].
כ אצל ענין התגדלות ונכבדות. והנה לשטת המפרשים, לא אָצַלְתִּי מהם (קהלת ב י), לא הפרשתי, יהיה פירוש ואל אצילי בני ישראל (שמות כד יא) ומאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הפרושים שבאומה [א“ה, עיין רמב”ן שמות (כד יא), ורש“י במדבר (יא יז)]. אולם לשטת המפרשים, [א”ה, רד“ק שורש אצל] לא אָצַלְתִּי, מענין אֵצֶל המזבח (ויקרא א טו). ופי' לא הנחת אצלך. יהיה פי' אצילי בני ישראל, (שמות כד יא) שכל ישראל הם סמוכים אצלם ונשענים עליהם, ע”ד ותלו עליו כל הצאצאים והצפיעות (ישעיה כב כד). ויותר נראה לי כי [האל“ף ] (הא"ו) היא נוספת, ועקר המלה, צֶל, ע”ד סר צִלָם מעליהם (במדבר יד ט), כי המגין בכחו הוא מֵצל, ומזה נאמר ד' צִלְךָ (תהלים קכא ה).
כא נסיך נסיכי סיחון (יהושע יג כא) אלהיהם עם נסיכיהם (דניאל יא ח), נגזר מן הפעולה, (תהלים ב ו) ואני נסכתי מלכי. ולנסוך מסכה ולא רוחי (ישעיה ל א). וכתב הרד“ק [א”ה, שורש נסך], שענין כולם, הגדולה והקצינות והנסיכות, ע“ש. ונראה לומר כי לשון נסיכה הלז, הוא מלשון יציקה והזלה, לא יסכו לד' יין (הושע ט ד) ונסך לא תסכו עליו (שמות ל ט). ויאמר על יציקת שמן ג”כ לשון נסך (ועיי' תי“ט פ”ט דמנחות מ“ד ד”ה לא). ועיקר לשון סיכה, נאמר בשמן. ושמן לא תסוך (דברים כח מ), ואסוכך בשמן (יחזקאל טז ט), ואם כי זה הוא מגזרת אחרת. וא“כ לשון משיחה ונסיכה בשמן, המה נרדפים על כוונה אחת. ואחר שלשון משיחה הונח על מינוי המלך, כמו תמשח למלך על ישראל (מלכים א יט טז), למשחך למלך על עמו (שמואל א טו א) בעבור יציקת השמן על ראשו, הושאל מזה גם לשון נסיכה על מינוי המלך, ע”כ אומר, ואני נסכתי מלכי (תהלים ב ו). וכמו שהונח תואר משיח, על הנכבד והנגיד, כד“א עד מָשיח נגיד (דניאל ט כה), כי מָשיח ד' הוא (שמואל א כד ז), כמו כן הונח שם נְסיך על הנכבד והגדולה. וזה נראה דעת יונתן, שתרגם ואני נסכתי מלכי (תהלים ב ו), ואני רִבֵיתִי מלכי ומניתיה גו', וכן תרגם על מאמר למשחך למלך (שמואל א טו א) לרַבָּיוּתָך למהוי מלכא. ומה נעמו לי לפ”ז דברי רבינו יונה, אשר אמר כי מאמר, כרוב ממשח הסוֹכֵך (יחזקאל כח יד), מלת סוכך, הוא שם השמן הטוב שהיה מנהג המלכים להמשח בו, וראיתו כי מלת ממשַח, פתוחה, בעבור שהיא נסמכת אל סוֹכך [א“ה, הובא ברד”ק שורש סוך] ע"כ.
כב פקיד. אשר היה פקיד על אנשי המלחמה (ירמיה נ כה). והקבוץ, להיות פקידים בבית ד' (ירמיה כ כו). משקל אחר פְקוֹד ושוע (יחזקאל כג כג) (ענין מנוי גזברות, לשון רד"ק). אבל יונתן לא תרגם מאמר פקוד ושוע, אבל אמר פקודאי ושועאי וקועאי. ולדעתו כל אלה הם שם מדינות, והביא רש“י ז”ל ממה שנאמר בירמיה ואל יושבי פְקוֹד (ירמיה נ כא). אבל הרד“ק שם (ירמיה) כתב וז”ל קרא ג"כ פקוד, שבא העת לפקוד עוונם.
כג שוֹעַ ולא נכר שוע לפני דל (איוב לד יט) ולכילי לא יאמר שוע (ישעיה לב ה), [א“ה עיין רד”ק ישעיהו שם] אמרו שהוא בעל הממון ונדיב לב, ולא ביארו טעם המשמעות. ואולי הוא מלשון וַיִשַע ד' אל הבל (בראשית ד ד), והכוונה, לשון פניה. כי כל הָרֵעַ לאיש מתן (משלי יט ו). ופירשו מזה היערך שוּעֲךָ לא בצר (איוב לו יט), ר“ל, היערך ממונך שלא יהיה בצר. [א”ה, עיין רד"ק שורש שוע].
כד חרש. החרש והמסגר (מלכים ב כד יד־טו. ירמיה כד) הוא הנכבד [ובעל] המחשבה [א“ה עיין רד”ק שורש חרש], ומזה וחכם חרשים (ישעיה ג ג), חכם מחשבות ועיונים. והרלב"ג פירש מזה שנים אנשים מרגלים חרש (יהושע ב) שהיו מרגלים מחשבת אנשי הארץ.
כה מסגר והחרש והמסגר (מלכים ב כד טז, ירמיה כט ב) אמרו שהוא לשון זהב סָגוּר (מלכים א ו כ. ד"ה ב ד כ) לא יתן סגור תחתיה (איוב כח טו), כי הדבר החשוב ומטוהר ומזוקק מתואר כן. ואמרו כי כן יקרא לחשוב מכלי המלחמה, סגור, והרק חנית וסְגוֹר (תהילים לה ג). [א“ה, רד”ק שורש סגר].
אבל לדעתי יהיה חבר למלת וסגרו על מַסְגֵר (ישעיה כד כב), הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמב ח), ממסגר אסיר (ישעיה מב ז). רמז על מליצת ישעיה, ונתתי מפתח בית דויד על שכמו, ופתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח (ישעיה כב כב). והכוונה, במקום אשר יצוה להסגיר בבית כלא אין פותח, כי בלעדו לא ירים איש גו'. והוא קרוב לתואר חוֹבֵש, שהמושל אומר, יחובש, לבלתי תת יוצא ובא, ולפעמים סוגרו על מסגר ובית כלא.
כו חור חורי יהודה (נחמיה ו יז), חוריה ואין שם מלוכה (ישעיה לד יב), ולחורים ולסגנים (נחמיה ב טז). אמר הרד"ק (בשרשו) שהוא מלשון ולא עתה פניו יֶחֶוָרוּ (ישעיה נט כ). כי תרגם לבן, חיור. ואמר, כי השרים והגדולים, יכנום בלשון ישמעאל בלשון לובן.
וכן כתב הראב“ע (קהלת י יז) פסוק מלכך בן חורים, וז”ל, אמר אחד מן המפרשים ידוע שאין בעינים כדמות הלובן, שהוא דומה לאור כו', והכתוב ידמה הגדולים ללובן. והקטנים, שאין להם מעלה וגדולה, לחשך. ויפרש חורים, לבנים. והפך החורים חשוכים, (משלי כב כט) בל יתיצב לפני חשוכים ע"כ. ונדחק בזה לתקן המליצה המקבלת במאמר (קהלת י טז) אי לך ארץ שמלכך נער, כי הנער הוא חשוך, והגדול הוא לובן.
כז אולם לדעתי אין צריך לדחוק בזה וכיוצא בו. כי אחד שמצינו לשון משנה, יצא לחירות, על החפשיות. נאמר, כי לבעבור השרים הגדולים הם חָפשיים מעבודת הפרך ושירות העבודותיי, נקראים חורים. מעתה נאמר, כי המליצה מהחכם שלמה ע“ה, נכונה בזה מאוד. כי ידענו כי שם נער, הוא לשון שירות ועבדות (יהיה גדול או קטן), כמו מפנק מנוער עבדו (משלי כט כא) [שרצונו לומר, מפנקהו מענין שירותו ועבדותו. ואם כן מאמר בן חורין, הוא מקביל ישר לעומתו, ור”ל, איננו משרת ומשועבד לזולתו].
כח ומזה נראה לי לבאר מאמר התורה (בראשית לז ב) יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה גו‘, והוא נַעַר את בני בלהה גו’, ויבא את דבתם רעה גו'. כלומר, יעקב חלק את בניו לשני כתות, הגדולים בני הגבירות, נתנם להיות רועה צאן (כי בימים ההם היה המרעה מלאכה נכבדת). אבל בני השפחות, נתנם להיות מאנשי העבדות והשירות בהצטרכות הבית, להיותם חוטבי עצים ושואבי מים וכדומה.
ויוסף, מצד שהיה לו בן זקונים, וגם היה לו בר חכים, היה להם כמו מנהיג [כולם] ודבר לא יכחד ממנו. והיה רועה בצאן את אחיו, כלומר בני הגבירה. והוא היה גם נער, כלומר משתדל בעסקי שירות עם בני בלהה, ומצד זה ידע את כל מעשה איש ופקודתו. ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
והנה ידענו מליצת התלמודיים (מגילה ז ב) אי חקלאה מלכה להוי, דיקולא מצאווריה לא נחית. כלומר [אם העבד והמשרת יצא למלוך, אינו לוטש את עיניו על עסקי המלוכה, אבל] נוהג הוא במלכותו, מעשה כפרי עובד אדמה. לא כן אם המלך הוא מזרע המלוכה ובעלי החפשית.
כט וזהו שאמר (קהלת י טז) אי לך ארץ שמלכך נער. כלומר, מולדתו ועסקו הוא מעשה נערות ועבדות, כי אז שריך בבקר יאכלו (ע"ד הוי משכימי בבקר שכר ירדופו) [ר“ל, מגמת פניהם אינה רק על עסקי אכילה ושתיה], והארץ תעזב על ידיהם בהנהגת המדינה. אולם אשרי ארץ שמלכך בן חורין, אשר מעולם אנשי השם, להעמיד הארץ במשפט ושמירת היושר בין תושבים, והרחקת העול מבינותם. נמשך מזה, כי גם שריהם בעת יאכלו, ולא על עסקי האכילה והשתיה משכימים בבוקר. ואז נמשך מזה כי השתדלותם הוא בגבורה ולא בשתיה, כתרגומו של יונתן ולא בחלישות וסמיות עינים. (עיין לעיל שורש גבר, ויונעם לך לדברינו אשר פה) ויצא לנו עכ”פ מזה כי שם חור, הוא מלשון חפשית. [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק ב עמוד תת"ק בערבי נחל שם].
ל לכהן. מוליך כהנים שולל (איוב יב יט) אתה כהן לעולם (תהלים קי ד) פירושו בו ראש ראשים. אבל לפי שראשיתו נמשך מצד עבדותו אל מי שראוי לעבדו, והוא המלך. השאילו לו זה השם מבני אהרון הכהנים, כי הכהנים היו עובדי השם, והיו מצד זה ראשי בני ישראל. ומזה, ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח יח) שהיו עובדי ד' ויראיו, ע“כ היו נכבדים בעיני העם. וגם הכהנים הנגשים אל ד' (שמות יט כב), אינו אומר על בני אהרון כי אם על הברכות, כי אז היתה העבודה בבכורי ישראל, וכל עובד יקרא כהן. [א”ה, עיין רד“ק שורש כהן]. ויפה אמר מוהרי”ע, כי ההשתעבדות אל מי שראוי להשתעבד [היא] עצם הראשית והחפשיית. וביאר בזה מאמר (תהלים קטז טז) אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי.
לא נזיר נְזיר אחיו (בראשית מט כו, דברים לג) בתוספת מ“ם, מנזריך כארבה (נחום ג טז) והוא תואר אל נושא הנזר והכתר [א”ה עיין רד“ק שורש נזר]. גם איננו רחוק שנאמר, שהכוונה, הנבדל ומופרש מההמון. וא”כ יהיה פירוש המלה, מלשון וינזרו מקדשי בנ"י (ויקרא כב ב).
לב סריס ואל יאמר הסריס (ישעיה נו ג), לפוטיפר סריס פרעה (בראשית לז לו) הם המסורסים מביצים או מגיד, עדי יוכלו לרוץ לשרת במהירות לפני אדוניהם. והושאל מזה אל המשרתים, גם אם [לא] יהיו נטולי הבצים, והיו סריסים בהיכל (ישעיה לט ז), שבעת הסריסים המשרתים (אסתר א י).
לג אחשדרפן (אסתר ח ט) הרד“ק פירש כי הוא מלה מורכבת, כי אחש, הוא שם הגדול בלשון ארמית, (וכן אחשורוש, אחש וראש). ותוכן מלת אחשדרפנים, אחש דרי פנים, פירוש, השרי הגדולים העומדים תמיד בפנים. כלומר, הרואים פני המלך תמיד, ע”כ. וא"כ לא אחשדרפן יחידי.
לד חַשְׁמַן יאתיו חשמנים (תהילים סח לב) פירשו בו, אנשים גדולים ונגידים, כמו שנקרא מתתיהו כהן גדול חשמונאי (תפילת על הניסים, וע"ע שבת כא ב), או הוא שם למשפחה גדולה ששמה כך, עכ“ל הרד”ק [א"ה, שורש חשמן].
לה פרתם כתב הרד“ק, [א”ה, שורש פרתם] כי המ“ם נוספת, כמ”ם פתאוֹם, שלשֹם, והם הפחות של עבר נהר פרת ע"כ.
לו כר שלחו כַר מושל ארץ (ישעיה טז א), לכרי ולרצים (מלכים ב יא ד), ומשפטו לכַרים, ושים עליה כרים (יחזקאל ד ב). והושאל מלה זו לנגידים מבני אדם, אבל עקרו הונח על המשובח שבכבשים, וכן [ע“ד ההשאלה] נקראו הנגידים ג”כ, אלים ועתודים. [א“ה, עיין רד”ק שורש כר].