אור ברסלב
רדיפי מיא שורש יפת

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש יפת

שורש ישע

מופת. אות. סימן. ציון. תי"ו. רשם. תמרור. נס. פלא.

א כתב הרד“ק (בשורש יפת), מופת, ענינו כמו אות. אלא שמלת אות נופל במקומות שלא תפול מלת מופת, כמו איש על דגלו באותות (במדבר ב ב). והיתה לאות ברית (בראשית ט יג). ולא תפול באותם המקומות ודומיהם מופת. כי המופת הוא דבר נראה להאמין בו דבר כיוצא בו שעתיד להראות. ומלת אות, תבא ג”כ בזה הענין, אלא שלפעמים תבוא לסימן לבד, ולא כן מלת מופת עכ"ל.

והראב“ע פרשת ראה (דברים יג ג), כתב, שיש אותם גם מופת כמו סימן [לא בתורת פלא חוץ לטבע,] והעד, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים (ישעיה ח יח), ואות הנביא, כאשר הלך עבדי ערום ויחף (ישעיה כ ג). ואותות בניו, שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם כו' ע”כ. ור"ל כי אלה המופתים, אינם ראיה מופתית על שהאמינו שיהיה כן. שהרי זה הענין, רצוני, שעשה הנביא ברצונו, אבל לא עשה כן רק לסימן.

אולם הר"ש ן' תבון בס' ההשלמה כתב כי מופת ענינו [כענין] (בענין) אות או ראיה כו'. ואולם בעבור שהראיות על הדבר שני מינים, ראיה חזקה שאין ספק באמתתם, ההיא תקרא בשם מופת. והאחרת בשם [אות] וראיה. ופעמים יקרא המין השני מופת, על צד העברה בלשון.

והר“י לבלג כתב כי יש הפרש גדול בין מופת לראיה, כי המופת הוא מן הסבה אל המסובב, כגון שתאמר בבית הזה יש עשן, מפני שיש אש בבית, יש עשן [והיינו כי האש הנוכחי שאנו רואים בבית, הוא לנו מופת על שיהיה עשן בעתיד, אף כי עדיין אינו במציאות. אולם האות הוא להיפך, כי אם יש כאן עשן, זהו אות ברור שהיה כאן (או שעדיין יש כאן) אש]. והמופת יחלק לשלשה, למופת המציאות, ולמופת הסבה, ולמופת הסבה והמציאות יחד. כגון דרך משל הרעם, הויות הרעם היותו הבאת האש בעבים, כי בהכוות האש בעבים ימצא הרעם, וסבת הרעם, הכוות האיש בעבים. נמצא הסבה והמציאות יחד וכ”.. בספר מקור מיים חיים (פ' ראה).

ואנחנו בספר אפיקי יהודה [חלק א' עמוד שלג] הבאנו מעין דברים אלו בשם הראב“ע. ובארנו שם (בדרוש מי מצור) מאמר המשורר (תהלים עד ט) אותותינו לא ראינו אין עוד נביא, ולא אתנו יודע עד מה, עד מתי אלהים יחרף צר גו‘. שהוא מאמר התוודות והתעוררות [לתשובה]. למה שכתבנו כי אות הוא מהמסובב אל הסבה כו’. ע”ד זה נאמר כי העון הנמצא, הוא מופת על שיענש לעתיד. ולהיפך, במציאות איזה עונש מכאוב ומציק, הוא אות גמור על עון שקדם.

וזה מה שאמר דוד ע“ה במ”א (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. כלומר, מההוראה שלך תלמד אותו לומר, על מה עשה ד' ככה ומה חרי, אין זה כי אם רוע המעשים והשחתת הדרכים. עדי מזה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ד', כי אז ישוב אפו וינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.

גם בהיות מקדשנו על מכונו וגבולו, לא היתה לטישת העין ושימת לב על דרכי עצמו צריכים כל כך, כי איש האלהים נביאו נאמן ביתו, הודיע לבני אדם עלילותיו ומעשי ידיהם ועבודתם, הטובה היא אם רעה בעיני אדוניה. ומזה ידעו את אשר עשו, והביטו את אשר פקרו, ויתוודו על עונם גו‘. ואז נאמר עליהם ומודה ועוזב גו’.

ואולם בגלות החל הזה, ואריכת הזמנים וצוק העתים, אשר חסרנו גם שניהם. והוא, כי אין איש דורש וחוקר אותותיו וסימני מושגיו, למען יידע מהם מה פעל ועשה, אם הוא עובד אלהים או לא עבדו. גם אין בינינו נביא וחוזה, יודיענו מהות משפטנו ומעשינו. נפש המשורר ירעה לו בשערו, כי ח"ו יומשך מזה אריכת גליותינו, והרכבת אנוש לראשנו וחרוף מערכות אלהים חיים.

וזהו אמרו (תהלים עד ט), אותותינו לא ראינו (כלומר, להתוודע ולהגלות ממציאות עשן הצרות אשר השיגנו, מציאת אש תבערת היצר שקדמנו). גם אין עוד נביא להודיענו זה. ונמשך מחסרון שניהם, כי אין אתנו יודע עד מה, ומסובב מזה קול יללתנו, עד מתי אלהים יחרף צר גו‘. [ע"ש באפיקי יהודה עמ’ שלג־ד].

ב וכעת נוסיף מיא נוסיף קמחא, לבאר בזה דברי המשורר (תהלים סה ט) וייראו יושבי קצוות מאותותיך, מוצאי בוקר וערב תרנין, פקדת גו' ברביבים תמוגגנה גו'.

והמאמר בכללו צ“ב, כי לפירש”י שפירש תרנין לך את הבריות יושבי הקצוות, בבקר אומרים ברוך יוצר המאורות ובערב ברוך המעריב ערבים, ויהיה המאמר חסר ובלתי מסודר. וכן פי' הרד“ק שפירש שהיית מרנין להם במוצאי בוקר וערב גו' ענן עמוד יומם ועמוד אש לילה. הוסיף בי”ת במלת מוצאי. גם לדבריו, יהיה תיבת מוצאי בקר, בכלל למותר, כי היה די לומר בוקר וערב תרנין.

ג ולמה שאנחנו בו, יסכים אל הענין ואל סדור המלות. נמשך למה שאמרו במדרש (דברים רבה ו ט) ורבנן אמרי, תדע לך שהנגעים באים על לה“ר כו‘, זהו שאמר הכתוב (תהלים נ כ) תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי גו’. אמר ר' יוחנן אם הרגלת לשונך, תדבר באחיך שמאביך [שאינו בן אומתך], סופך, בבן אמך [אומתך] תתן דופי. א”ר יוחנן, כל מי שמגיס לבו לדבר בגדול ממנו, יגרום (כן) לעצמו, שיקרבו בו הנגעים כו', ע"ש.

והדברים אומרים דרשוני וחיו, במה שאומר, סופך בבן אמך תתן דופי, א“ר יוחנן כל מי שמגיס לדבר בגדול ממנו, יגרום כן לעצמו שיקרבו בו הנגעים כו' ע”ש. כי רחוק הוא מה שכתב בספר יפה מראה, שהרצון, בבן אמך, על עצמך שאתה מן האם. גם במה שמפרשים דופי, על הנגעים, לא מצאנו חבר לזה.

והנראה לבאר כי זה הדרש נמשך למ“ש החכם (שיר השירים א ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש גו', בני אמי נחרו בי. שהרצון בבני אמי הללו, תולדות הארץ וצאצאיה, כי הם מתוארים, בערך האדם אשר הוא עפר מן האדמה, בשם אחים בני אם אחת. כי הארץ, היא היתה אם כל חי דומם צומח מדבר, ע”ד שאמר (איוב א כא) ערום יצאתי מבטן אמי, וערום אשוב שמה, עיין פירוש רש“י שם. גם בבאור, אמר הכתוב, (ישעיה נה י) כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה גו‘. גם ידענו מדברי הכתוב (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך, והסרותי מחלה מקרבך, כי המחלה המשמשת לבני אדם, עקרה הוא [בסיבת] הלחם והמים, כלומר המזון, כי ברצות ד’ דרכי האנשים האוכלים למעדנים, וברך השם יתברך את הלחם ואת המים לשלא יחלה מהם, וההיפך בהיפך. עיין רמב”ן בפירושו שם, ויבואר לך בהרחבה.

ד נמצינו למדין כי החוטאים בנפשותם, מאבדים טובה הרבה, כי בחטאם מקלקלים תוצאות חיים הנצמחים היוצאים שנה שנה, וארורה האדמה בעבורם, להוציא מים ומזון מחליאים, מפריחים באדם אבעבועות ונגעים.

וכי ישאלהו איש לאמר, מה המכות האלה על אצילי ידיך, פצע וחבורה ומכה טריה. יענהו מן הסערה, הן המה המים הזידונים אשר שתיתי, וזה לחמנו יבש היה נקודים, מקלקל האומר והשתנות העתים קיץ וחורף מימי שלג חטאו.

ובכגון זה יחרה אף ד' וקנאתו על האיש ההוא, בהשניאו את העולם ותוצאותיו, ונותן בהם דופי לאמר כי ברע הוא. וע"כ תאבל הארץ אבילות גדולה ומרה, באמרו, אולת אדם תסלף דרכי העולם, ועליו יזעף לבו, חף אנכי מפשע ולא עוון לי. אבל רבה רעת האדם בארץ ובתוצאותיה, כי בשלכם הסער הגדול הזה, אתם מה לכם עלי, ליתן דופי בלחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי. וכבר צווח המדרש (בראשית רבה יב א) בפסוק, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. בוראן משבחן, ומי מגנן. כלומר, והמגנה בחטאו ישא, כי עונותיו הטו אלה, וחטאתינו מנעו הטוב מתולדת הארץ וצאצאיה.

וזהו שאמרו רז“ל ראה איך עברה גוררת חברתה. אם הרגלת לשונך לדבר באחיך, כלומר לדבר לה”ר באחיך ממש, סופך ליתן דופי בבן אמך, כלומר במציאות הארץ. (אשר היא מולדת [תוצאותיה] מוצותי') מהמאכלים והמשקים המתוארים בשם בני אם אחת. ובאר הדברים לפי שכל מגיס לבו לדבר, גורם שיבואו עליו הנגעים. והיינו עברת לה"ר גוררת, שלחמו ומימיו בלתי יתברכו, ואז ישימו מזור תחתיו, ויומשך מזה שתתן דופי בתולדות הארץ ויגנה אותם, אחר שבוראן משבחן.

האמנם נשכיל ממוצא הדברים, כי האנשים השלמים, הפוקחים עיניהם לראות אותותם המובאים עליהם מאת ה' מן השמים, יראו דרכם בגיא, ידעו מה עשו, ואז מתקנים עותותם. וינחם ד' על הרעה אשר דבר לעשות, וברך את לחמיהם ואת מימיהם. גם אז ירננו כל עצי היער וכל נאות דשא, ישמחו השמים ותגל הארץ ומלואה.

וזהו שאמר המשורר (תהלים סה ט) וייראו יושבי קצוות מאותותיך, (היפך המאמר אותותינו לא ראינו). אז מוצאי בוקר וערב תרנין. כלומר, תוצאות הזמן וילדי היום תרנין, כלומר, תשמרם, הפך מה שנאמר (הושע ד ג) ע"כ תאבל הארץ. ובאר למה ירננו, והיינו כי תפקוד הארץ, ותשגיח עליהם לטובה, צמחה תברך.

ה סימן, לא נמצא במקראות, רק ושעורה נִסְמָן (ישעיה כח כה). ואולי אין כוונת זאת המלה רק סימן גבוליי [לחטה] (למטה) [א“ה, עיין רד”ק שורש סמן]. אבל מדברי רז"ל יראה, שהוא כולל לכל הענינים.

ו תָּו והתוית תיו (יחזקאל ט ד). ובה"א הידיעה, אשר עליו התָּיו (יחזקאל ט ו). ובכנוי הן תָּוִי (איוב לא לה), ובפעלים והתוית תיו (שם ט ד) ויתָו על דלתות (שמואל א כא יד).

וקדוש ישראל התוו (תהלים עח מא), רש“י פירש מלשון אות וסימן, בקשו ממנו אות וסימן, היש ד' בקרבנו אם אָיִן. והרד”ק בפירושו [כתב, כמו והתוית תו], שמו לו גבול בלבבם. זה יכול לעשות מן והתוית תיו [א“ה, ועיין רד”ק ספר השרשים, שורש תוה]. ולפי זה יהיה תְתָאוּ לכם הור ההר (במדבר לד ז) תתאו לבא חמת (במדבר לד ח) עד תאוות גבעות עולם (בראשית מט כו), [מזה] (וזה) הענין מלשון גבול. ויהיה פי' (תהלים עח מא) וקדוש [ישראל] התוו, פשוט, שהגבילוהו.

אולם לדעתי שורש תָוָוה, איננו רק סימן מכתביי, ושורשו, תָאָה גבול.

ז רשם. הוא יחידי במקרא, הרשום בכתב (דניאל י כא) [א“ה, וכתב הרד”ק שורש רשם, והלשון מענין רושם, שהוא כענין אות וסימן].

ח ציון. לא מצאנו בפעלים במקראות, רק השם, ובנה אצלו ציון (יחזקאל לט טו) הציון הלז (מלכים ב כג יז), ובלשון רבים הציבי לך ציונים (ירמיה לא כ) הוא סימן על הדרכים או על הקבר [א“ה, עיין רד”ק שורש צין].

ט אולם מלת תמרור לא מצאנוה, רק דרך סימן על הדרכים, שימי לך תמרורים (ירמיהו לא כ) (ונראה דעת רש“י, כי שרשו תמר, כי כן דרך לעשות תמרים קטנים לסימן בדרך. (ולא כהרד“ק [א”ה, בספר השרשים] שהכניסו בשורש מר). והרד”ק [א“ה, בשורש מרר] (בשרשו) כללו עם הכעיס אפרים תמרורים (הושע יב טו), ופירש, [בתמרורים] (בתמורתו) שעשה הכעיס הש”י. אולי כוונתו, כי הציונים היו כמו האשרות.

י נס זה לשון מוהר"י אברבנאל (ישעיה ז י) הנה אם כן אות ומופת הם מיני ראיה וסימן, אם לא שהמופת הוא סימן יותר חזק מהאות. ואולם הנס, כבר יאמר על הבחינה והנסיון [כמו שאמר בחנני ה' ונסני] כו‘, ויאמר על הדבר הנרשם שיביטו הכל בו והוא הנס כו’ [כמו שנאמר ונשא נס לקוים]. ומזה הצד נאמר (ישעיה יא י) שורש ישי אשר עומד לנס עמים גו'.

יא אמנם הפלא נאמר על כל דבר שיפלאו ממנו בני אדם, ועל כל דבר הנסתר יאמר כן כו', [כמו (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר, (דברים ל יא) לא נפלאת היא, שהם כולם ענין פלא] ואין בזה דבר יוצא מהמנהג הטבעיי.

וזה כולו ממה שיורה שהשמות האלה, אות, מופת, נס ופלא, אין הנחתם הראשונה על הדברים הנעשים נגד הטבע כו'. ואין ספק שיאמרו ג“כ על דברי הנפלאות אשר יעשו הנביאים בזולת מנהג הטבעי [א”ה, עד כאן דברי האברבנאל, שהובאו בקיצור אמרים]. ע“ש, שהאריך לומר שאותו הבדל עצמו אשר ביאר בין השמות הנזכרים, [כאשר] ידוברו על הדבר המנהגי, ואינו יוצא מהטבע. אותו הבדל עצמו [קיים] כאשר ידוברו על הדברים הזרים היוצאים מהטבע. כי אות ידובר על [מופת] בלתי חזק, ואף שהוא יוצא מצד הטבע, איננו רחוק כ”כ. ויותר חזק [ממנו] המופת, ויותר חזק הוא הנס, ואחריו הפלא ע"ש.

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה