אור ברסלב
רדיפי מיא שורש זמר

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש זמר

שורש זמן

זמר. שיר. שבח. הלל.

א אמר המשורר (תהלים נז ח) נכון לבי אלהים, נכון לבי, אשירה ואזמרה. הלב מתואר בשכל. (נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו), גם בתאוה (וכד"א המה מטיבים את לבם). והמשורר, בהתפארותו כי שני חלקי הלב (הימיני גם השמאלי), נכונים אצלו לעבודתו ית‘. אמר, אתה אלהים, נכון לבי באודותיך, גם נכון לבי בעסק האדם. נמשך מזה בעתיד אשירה ואזמרה. על דרך אמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (תהלים ל א) מזמור שיר חנכת גו’, מזמור על הבית הראשון, שיר על הבית השני.

ונראה לי כי יש הבדל בין שירה לזמרה. השירה מתוארת על התעוררות השמחה למשיגה, מבלי מה שיביט מי אתו מי, אשר הושיט לו זאת הסיבה, המשמחת אלקים ואנשים. אבל המזמור, מצינו גם בלא למ"ד המשמשת. (תהלים נז י) אזמרך בלאומים, (תהלים קמז א) כי טוב זמרה אלקינו. ולא יונעם לומר אשירך, או שיר אלקינו. כי אין האלקים תורף השירה, אבל הזמרה היא תורף אלקיי, להודות ולשבח ולפאר אותו ית‘, על הטוב המושג לנו מאתו. ומצד הטובה, נאמר, (תהלים ל ה) זמרו לד’, כמו.., ומצד הנזמר, נאמר אזמרך.

וזהו שאמר שלבי נכון באלהים, גם לבי בעצמו שמח ונכון. ולכך אשירה גם אזמרה. ולפי שבבית ראשון ראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא גו', ע“כ מיוחס במזמור. ובבית שני לא היתה שכינה, והנסים היו לוטים בשמלת הטבע, היתה ההודיה מתוארת בשם שירה לבד, משוללת הזמר, ודו”ק:

ב ובזה תתיישב הסתירה הנמצאת בדברי רז“ל בענין זה. והוא אמרם ז”ל במדרש חזית (שיר השירים רבה ב יב) עת הזמיר הגיע כו‘, אמר רב ביבי זמירות היו לי חקיך כו’. והנה בסוטה (ל"ה א) אמרו מפני מה נענש דויד כו' מפני שקרא לדברי תורה זמירות היו לי חקיך, ע“ש. ולמה א”כ קרא רב ביבי דברי תורה בשם זמירות כו‘. ועיי’ ר“ש פרק ט”ז דאהלות משנה ד. הרגיש בזה על לשון ר“ע דתוספתא שם, ע”ש, ובספרנו מים טהורים מה שכתבנו שם.

וכעת נאמר כי פועלת הזמרה יש בה כפלים בכוונה, יש שמזמר ומשבח את הזולת בזמירות ושבחים המיוחסים לאותו הזולת, ויש אשר יזמר וישבח בשירה ובזמרה על שמחת עצמו. וזה יתפרש לפי המלות הסמוכות אל זה השורש. והיינו, כי אם יאמר אזמרה לאלוהי בעודי (תהלים קמו א), לך ד' אזמרה (תהלים קא א), מבואר שהזמרה מיוחסת לשבח את הבורא. אולם באמרו (תהלים קיט נד) זמירות היו לי חקיך, (ל)ייחס את הזמירות לעצמו, ר“ל לשמח את עצמו, על זה אמר בש”ס שם עשאוני בני ככנור כו‘. מבואר כי מאמר [המדרש] עת הזמיר הגיע, ע“ש זמירות היו לי חקיך, רומז ע”ש הזמר והתורה המיוחסות אל הש“י, לא על האדם המזמר. ואז הוא מאמר משובח ומבואר. [ועיין בספר אפיקי יהודה ח”ב עמוד תשצא־תשצב] ועיי’ מ"ש בס' איי הים (עירובין י"ח ) סוטה (מצויין פ"ד) [בנדפס עמוד כט־ג, צ־ג] תירוץ אחר מספיק אל הענין.

(ועיין קונקורדאנץ. טעה בניקוד מלת כי טוב זמרה אלהינו (תהלים קמז א) אשר הכניסו במשקל פִּעְלָה, כמו שאו זמרה ותנו תוף גו'. ואיננו כן, אבל הוא ניקוד זַמְרָה וכמוהו רבים).

ג אמנם ההבדל בין ההלול לשבח, נראה לומר כי השבח הוא הספור במעלות המשובח, כמה גדול מעשיו וכמה נאוה, מבלי מה שיביט אם אלה המעלות הועילו כלום אל עניני המשבח ואודותיו, אם לא. אבל ההלול הוא, כי המהלל מספר מעשי המהולל כמה הגונים הם, עד שגם לו לעצמו באים לתועלת וצורך, ע"ד (תהלים יח ד) מהולל אקרא ד' ומן אויבי אושע. כי הדברים המהוללים בו ית‘, יסבבו שיוושעו מן אויביו. והשבח נאמר בלשון תלמוד שבחוהו רבנן כו’, כלומר, פרסמו מעלותיו ומדותיו.

והנה אמרנו בזה להמתיק מליצת הפיוט מלך מהולל בתשבחות. אמר כי הנברא הוא משובח בתשבחות, מהולל בתהלות. אבל הש"י, גם בספור התשבחות כבר הוא מהולל (הוא) בזה. כי בפקוח עיניים מלוטשות, יודע המשבח כי אלה התשבחות אשר בפיו, הועילו לו בעסק חייו (ע"ד אהללה ד' בחיי גו') ונשמתו וטרף חקו, כי מי זה אמר ותהי ד' לא צוה:

ד ובמדרש שוחר טוב (תהלים קיז א) [הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים] שאל רבי שמעון בריה של רבינו הקדוש את אביו, מי הן כל הגוים, ומי הן כל האומות. אמר לו, כל הגוים אלו האומות, ששעבדו את ישראל. כל האומים, אלו שלא שעבדו בהם כו'.

הוקשה להם, ראובן שמחה, שמעון מה אכפת ליה. ולמה א"כ צוה שיהללו את ד' כל גוים כו‘, במה שגבר עלינו ד’ חסדו. על זה שאל, מי הם כל הגוים כו'. ובאה התשובה, גוים הן ששעבדו בישראל, והיינו שרבינו הקדוש הבדיל בין לשון הלול לשבח, כמו שכתבנו.

והנה למה שבארנו בדרוש נהר שלום [ספר אפיקי יהודה ח“א עמ' קמ־קמא], מאמר המקונן, (איכה א ה) היו צריה לראש אויביה שלו. כי הצר הוא המציר לישראל בפועל ובמעשה. והאויב הוא המאייב אותם במחשבה, לא בפועל. והאמר, כי המציר נעשה ראש. [א”ה (גיטין נו ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש]. והאויב לבד איננו ראש, רק שרוי הוא בשלוה לבד.

והטעם, ראיתי למי שכתב בזה, כי הש"י, מצד חסדו וטובו איננו עוזב את עמו גם בעבדותיהם. ולפי שהוא ית' הוא היודע ועד, כי האיש הנכרי, בהיותו משולל מאיזה שלטנות ומנוי, דרכו לנשוך את האיש הישראלי כחמור, בלא משפט. כי כן דרך השורים המרצחים. אולם בעליתו לאיזה מנוי ושלטנות, שוב לא ישלוט באדם להרע לו, רק במשפט נמוסיי, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו.

על כן עיני ה' משוטטות בארץ, עיניו בגוים תצפינה. ובראותו אותם שהם בחינת צר המיצר בפועל ומעשה, עושה [אותם] ראש, כדי שימנע [להצר להם] (צריו) חנם, אבל יעקב להם במשפט.

אבל האויב לבדו איננו עולה למעלה ראש. כיון שבעצמותו איננו ראוי להיות ראש, רק לטעם שלא יצר לישראל. א“כ אחר שהש”י ידע אותו לאויב לבד, לא לצר, גם הוא איננו רק שוכן בשלוה לבד, לא לראש.

מעתה נאמר כי הגוים המשעבדים בישראל ומצירים להם, ראוי להם שיהללו את ד‘, במה שהוא ית’ גובר חסדו על ישראל לעולם, ר"ל גם בהצירו להם, כי אלמלא שנתחסד עמהם, לא היה עושה את הצר הצורר לראש, אחר שבעצמותו איננו ראוי לראשיית.

וזהו שאמר המשורר הללו את ד' (איך מעשיו ית' הגונים, עד שגם להם נמשך מהם תועלת) כל גוים. וע"ז אמר רבינו הק‘, היינו המשעבדים בישראל, יהללו במה שהוא ית’ גובר עלינו חסדו. ואמת ד' לעולם, כלומר גם בהיותם בארץ אויביהם. אבל האומים, שאינם משעבדים, אין להם להלל רק לשבח שהרי לא השיגו מעלת הראשיית, רק עליהם נאמר אויביה שלו:

שורש זהר

זהר. צהר. בהר. הלל. הלה. נגה. נהר. קרן. אוֹר. אוּר.

א זוהר צוהר קרובים זה לזה בחלוף אות זסשר“ץ, אולם משרש זֹהַר מצאנו גם בפעלים, והמשכילים יַזְהִירוּ (דניאל יב ג), אבל לא בשרש צהר. כי בין שורותם יצהירו (איוב כד יא) הוא מלשון תירוש ויִצְהָר. והכוונה, ידרכו הזתים, ויעשו שמן. אולם גם לשון תירוש ויצהר (דברים כח נא) הוא ג”כ מלשון זהרורית, כי הוא מזוכך, ועוד לפי שהוא מעותד למאור, כד"א שמן למאור.

ב אולם תיבת ואל תופע עליו נהָרָה (איוב ג ג), שרומז ג“כ על האור, הוא לשון תרגום. תרגום אור נהרה, רמז הַמִנְהָרוֹת אשר בהרים (שופטים ו ב), יכנו אותם כן, מפני החלונות, שיכנס שם דרך שם האור. [א”ה, עיין רד"ק שורש נהר].

ג בהר אינו רומז על שיתן זהרורית לזולתו, הכוונה שיש בו בעצמו ענין זוהר ולובן, ונגזר מזה שם בַהֶרֶת. והתואר הזכר, בָהִיר הוא בשחקים (איוב לז כא).

ד קרן גם הוא נמצא משמש בלשון הזוהר, ואיננו זז מלשון העצמי שלו (שהוא קרני השור). כי בהסתכל אדם בשמש או בשאר הדבר המאיר, ידמה לו שהזוהר עשה קרנים. וזהו שאמרה התורה, כי קָרַן עור פני משה (שמות לד לה).

ה הלל מצאנוהו בהפעיל, אור כי יָהֵל (איוב לא כו), תָהֶל אור (איוב מא י), לא יהלו אורם (ישעיה יג י). ומצאנוהו, הן עד הירח לא יַאֲהִיל (איוב כה ה). האלף הנמשך מהקמץ נראית תמורה למ“ד הכפל. ומצאנוהו גם בפִעֵל, בְהִלוֹ (איוב כט ג), משפטו בְהַללוֹ. וקצתם אמרו, כי במלאכיו ישים תהלה (איוב ד יח), הוא ג”כ מענין הזוהר. ולפירוש זה, תהיה מלת לא, שבמאמר (איוב ד יח) הן בעבדיו לא יאמין, מושך את עצמו ואחר עמו. ותקונו, ובמלאכיו לא ישים תהלה.

ו אוֹר אוּר האור יש לו שתי בחינות. א' המאיר לארץ ולדרים. ב' המחמם ועושה אש. ואשר רומז על המאיר מנוקד אוֹר. ואשר הכוונה שהוא מחמם מנוקד אוּר. אשר אוּר לו בציון (ישעיה לא ט) חמותי ראיתי אוּר (ישעיה מד טז) אוּר לשבת נגדו (ישעיה מז יד) אוּר כשדים, לדעת רז“ל שהיה תנור שורף. באור תבעיר (יחזקאל ה ב). ועיי' תוס' מגלה י”ד מלמד שגלתה לו שוקה והלך לאוּרה שלש פרסאות. עיי' מוהרש“א שם דהיינו מלאפו”ם. ומטעם זה דעת הרב מוהר"מ דיסלאדראף, לנקד, כנגד אוּרן של חכמים:

ז נוגה ידובר ג"כ על האור החוזר מהכפלת הניצוצות של המאיר, על איזה גוש. ולזה מדוקדק הכתוב (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאוֹר יומם, ולנוֹגַה הירח לא יאיר לך. והיה לו לומר והירח לא יאיר לך. ובעל הטעמים הפסיקו בזקף גדול. והרצון, כי השמש אשר היה לך עד הנה לאור, שוב לא תצטרך [אליו אז. וכן הירח, אשר עד הנה האיר לך, לסיבת הנוגה אשר קיבל מאור השמש, לעתיד לא תצטרך] שיאיר לך הירח לְנוֹגַה.

ועל דרך זה אצלנו ([בספר אפיקי יהודה ח“א עמ' שעה־ו בערבי נחל] דרוש מעייני הישועה בע”נ ח'), מאמר הנביא (חבקוק ג ד) [ונגה] כאור תהיה. שהרצון בזה, על דרך שבארנו ([בספר אפיקי יהודה חלק א עמוד קנז] דרוש נהר שלום י"ג) במאמר (תהלים עב ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. שרמזו בו, שבעתיד לא יתואר הצדיק בצורת הלבנה וירח, לומר עליו שהוא מושפע בלמודו מבשר ודם, אבל יהיו כולם במדרגת משה רבינו ע"ה, אשר נאמר עליו (בבא בתרא עה א) פני משה כפני חמה.

ועל זה רמז הנביא במאמר ונוגה כאור תהיה. כלומר, זה החכם אשר תוארו היה עד עכשיו נוגה, כאמרם פני יהושע כפני לבנה, עתה יהיה [כאור]. והשלים הנביא [וביאר] באיזה בחינה יהיה כאור, ואמר קרנים מידו לו, ר“ל, ניצוצי הזריחה המתוארים בשם קרנים ימשכו מידו של הקב”ה ממש לו, ר"ל אל החכם המיועד, אשר תארוהו עד עכשיו נוגה.

וכן הולכים לנוֹגַה זרחך (ישעיה ס ג), לְנוֹגַה ברק חניתך (חבקוק ג יא). כי האומות זולתינו, לא ילכו לאור העצמי המושפע מאת הש"י, אבל כבוד ד' עלינו יזרח. ויוכפלו הניצוצות על שטח הנוכחי, אשר בינותינו עדי [ילכו האומות] זולתנו לנגה זרחנו. וכן מנוגה נגדו (תהלים יח יג), מנוגה (שמואל ב כג ד). וכל זה בשם נוֹגַה, אבל בפעלים, השאילוהו גם על האור, ועל דרכיך נָגַה אור (איוב יב כח), אור נָגַה עליהם (ישעיה ט א).

שורש חפץ

חפץ. רצון. יאל. יאת. כסף. כמה. תאב. יאב. עגב. חביב תשוקה. ידוד. חמדה. תאוה. אבה. דביקה. חשק.

א נראה לי כי שורש חפץ, ידובר על המכוון האמתי מבעל החפץ, אשר הוא תכליתיי לו, והוא אהבת המועיל. אבל לשון רצון, ידובר ג"כ על ההכנה ומבוא אל השגת התכלית.

ונביא אי אלו מקראות אשר יתפרשו בהנחה הנזכרת. אמר הנביא (ירמיה ט כב־כג) אל יתהלל החכם בחכמתו, גבור בגבורתו, עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי באלה חפצתי גו'.

והנה השלילה המחייבת מזה המאמר, היא קשת המובן. כי איך יאמר אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת גו' השכל גו‘, כי באלה חפצתי גו’. וידמה הקורא כי החכמה וגבורה ועושר שזכר קודם זה, באלה לא חפץ ד' מציאותם וקיומם. וזה קשה לאומרו, כי מי זה אמר ותהי ד' לא צוה. ואם הש"י לא יתן הטוב בחכמה והגבורה ועושר, שוא שקד שומר, ומשתדל להשיגם.

והנראה לומר כי זה נמשך על דרך שאמר המשורר דוד ע"ה (תהלים קיט לה) הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי, ולא אמר כי בו רציתי. בשגם כי כלל ההודעה הלזו הוא למותר, מי לא ידע כי המבוקש מהמבקש הוא חפץ, כי לולי זה לא היה מבקשו.

אולם לדעתי הנזכרת, הודיענו כי שאלת הדריכני בנתיב מצותיך, אינה רצון הכניי [לדבר אחר], כאלו ירצה בזה להקרות רבי, או כדי להשיג על ידי זה קניני העולם וכבוד המדומה. לשלול זאת הכוונה אומר, הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי [ולא אמר, כי בו רציתי]. כלומר, זהו עיקר תכליתיי (וכאמרם ז"ל (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין לו).

וזה שאמר ירמיה בשם הש“י (ירמיה ט כב), אל יתהלל חכם בחכמתו גבור גו' עשיר גו‘, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי גו’. כי באלה חפצתי גו'. כלומר החכמה והגבורה והעושר, המושגים לו לאדם מהש”י ברצונו, אינם אצלו ית' בגדר חפץ [אשר משמעותו רצון תכליתי], רק בגדר רצון. והיינו שאינם רק הכנה אל התכלית (והוא השכל וידוע אותו). ולזה אין מקום לאדם שיתהלל במציאות ההכנה, כל עוד שלא [הגיעה] אליו התכלית המכוון. אולם בהשכל וידוע אותו ית‘, אשר לזה נברא, כד"א עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, בזאת יתהלל. כי בו חפצתי, לתכלית המכוון בכוונת הבריאה [עיין אפיקי יהודה חלק ב’ עמ' תרסה־ו].

ב אמר המשורר (תהלים א א־ב) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים גו' כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה גו‘. עיי’ רש"י הרגיש לתקן בכפל בתורת ד' ובתורתו (ויישב ע"ד הדרש). עוד יש להרגיש בכפל לשון חפצו, יהגה.

ולביאור זה נאמר שרמז בזה כי אחת דבר אלהים (והוא התורה בכללה), שתים זו שמענו, במאמרו, האמונות האלקיות, וההשכל וידוע אותו ית‘, מתואר בתורת ד'. כלומר, המתוארת במיוחדת ומרוממת היותה אלקית, ודבר אין לה עם אדם, אי אפשר שיהגה ויתעסק האדם בה יומם ולילה. כי האדם, מצד שהוא חומר, מצטרך לדבר שימלא מחסורו לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, צריך הוא להשתדל כדי עסקי גופו בהגעת טרפו ופת לחמו. ומצד זה יש לו בטלים הרבה [מהעסק] (מהעמק) ומעיין בהשכל וידוע אותו ית’, באמונות אלהיות.

אמר המשורר, שעכ"פ חפצו הפנימי יהיה בתורת ד‘. כלומר, יחשוב ויאמר בלבו, עתה אני עוסק בעניני משא ומתן, ועמלי לחם לפי הטף, בטרדותי ויגיעותי אשר סביבותי כעת, אלה מזה ואלה מזה. ואני יושב ומצפה, מתי אפנה מטרדותי אלה, אז אשב ללחום במלחמתה של תורה, אקח מועד להשכיל וידוע אותו ית’ בסוד אלוה עלי אהלי, שכל מגמתי והשתדלותי בהשגות צרכי הגוף, הם לתכלית זה.

אבל בתורתו, כלומר התורה משתפת את האנושיית ג“כ אל ציווי השי”ת, כמשא ומתן, ומאכלו ומשקהו, וכל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מתוארת בשם תורת האדם. [באהבתה] (באהבתם) ישגה ויהגה תמיד יומם ולילה. כי בכל עסק ומעשה, יש בה ממצות עשה או לא תעשה ציוי ואזהרה. האיך יתנהג ע"פ הדין, יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת.

והיה זה האדם, כעץ שתול על פלגי מים, אשר איננו נותן פרי תמיד, רק בעתו המיוחד לו לשאת פרי (גם זה האיש נותן פריו, והוא השכל וידוע אותו ית', בעתות הפנאי). ועלהו לא יבול, כלומר, בעת אשר העץ הוא צריך אל העלה וסגולת טבעו, איננו נובל (גם זה האיש, נפשו המרגשת בצרכה למגין וקנין, איננה נובלת). וכל אשר יעשה זה העץ בחומר העציי, וכחו הצומח, להתארך ולהתעבות, יצליח, אל מה שהחומר העציי הוא צריך. גם זה האיש, נפשו הצומחת מצלחת בבריאות וגבורת המעשיי במרכולתו עסקו, יצליח, ר"ל יוחשב לפניו ית' לעוסק במצוות, למה שהם הכנה אל תורתו ית‘, שהרי בתורת ד’ חפצו.

וסיים הפסוק לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. כלומר, אין פרי תכליתו רק מוץ, וא“כ אין בו צורך טבעיי, ע”כ תדפנו רוח.

על כן לא יקומו רשעים במשפט עם עדת צדיקים, לאמר, למה עדת צדיקים יש להם באנושיית, הלא גם אנחנו עשינו מעשים דומים למעשה צדיקים, במאכל ומשתה ובגדי חופש. אולם לפי שהצדיקים היה להם בזה חפץ פנימי תורת ד', וא"כ מעשה גופניותם, הוא להם דרך ומבוא אל תכלית אלקיי.

ואז ידובר עליהם כי יודע ד' דרך צדיקים, כלומר, משגיח עליהם, על דרך עין ד' אל יראיו. כי הידיעה מסבבת לו הראיה וההשגחה (וכתרגום אונקלוס, על מאמר כי ידעתיו גו' (בראשית יח יט), ארי גלי קדמי בדיל די מפקד כו'. (עיי' [ס' אפיקי יהודה ח“א עמ' רמה] דרוש נחל מצרים י”ג).

אבל דרך רשעים, כיון שאיננו מכוון לתכלית אלקיי, שהרי הוא הולך בו בעצת רשעותיי, תאבד, כלומר אין השגחתו ית' עליה, ע“כ ע”ד אבדון תלך, ע"ד לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך (תהלים ה ו).

ג על שאלת אנשי דורו של הנביא (ישעיה נח ג) למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשינו ולא תדע. השיב הנביא, הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגושו. פירש“י, כל חפצי צרכיכם אתם עמלים למצוא, ואף בגזל וחמס. וכל עצביכם, בעלי חוב שלכם הנעצבים על ידכם, אתם נוגשים ביום צומכם, ע”כ.

הנך רואה כמה מאמרים ותיבות הוצרך רש“י ז”ל להוסיף בלשון המקרא. והיותר מוקשה, במה שהחזיר הנביא הכנוי והקנין של במלת חפץ. והיה ראוי שיאמר תמצאו חפצכם, או חפץ שלכם. כי באמרו חפץ, מושלל מהכינוי, אין ענינו מבואר [על מה מהחפצים, מתרעם] בהשתדלות המצאם. גם מה שכתב רש“י ז”ל בפירוש המאמר וכל עצביכם, בעלי חובות שלכם הנעצבים כו', דחוק מאוד. דאטו אין בעולם דבר המעציב את הנעצב, זולת נגישות החוב, עד שיגדרהו במלת עצב סתם.

אולם עם הדברים אשר הזכרנו, נאמר, כי אנשי הדור הנזכר, היו סוברים, כי הצום ותענית [יש בהם] ענין תכליתיי, במה שהמה משוללים מהשמחה, ומשתדלים בענוי נפש מהרעבון וצמאון, ודעתם עצבה, וכלו ביגון ימיהם המתענים בהם. לזה שואלים, למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע. לומר, כבר עשינו את שלנו, והכוונה המכוונת להשי"ת, במה שהיינו בצום וענוי, כי אותה הוא מבקש מאתנו. [ואם כן] למה לא ראית, בהשגחה מיוחדת וידיעה מחובבת, להצילנו מכף מתקוממינו, ולעשות עמנו אות לטובה.

על זה משיב הנביא ומוכיח על פניהם טעותם, הן ביום צומכם תמצאו חפץ. כלומר [טועים אתם בדבר הזה, אשר אתם סוברים כי ביום צומכם] יש [בזה] (בכם) מציאת חפץ התכליתי, והוא העינוי והעצב, על כן אתם תנגשו אותי, את העצב והיגון אשר היה לכם ביום צום, והוא המאמר ענינו נפשנו ולא תדע.

דעו כי אין הענין כן באמתיות, אבל הצום אינו רק רצון הכניי, במה שע"י העצב וההכנעה אשר יש לו לאדם ברעבונו וצמאונו, יזכור לו יום המיתה, ויפתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה. וצום כזה, אבחרהו ואקראהו יום רצון, לפי שענינו הוא הכנה אל התכלית המבוקש ממני. אמנם הצום אשר תצומו לריב ומצה ולהכות באגרוף רשע, לא לבד אשר איננו מתואר בשם חפץ, גם יום רצון איננו נקרא. כיון שאיננו הכנה אל התכלית10.

ד אמר עוד הנביא שם (ישעיה נח יג), אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג גו‘, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך גו’. אז תתענג אל ד' גו'.

אמרו המפרשים [א“ה עיין רד”ק ומצודות] כי מאמר עשות [חפציך] (דרכיך), המאמר חסר מ'. והשלמתו, מעשות חפציך. [גם מאמר אם תשיב, מושך עצמו ואחר עמו. ותשלומו, אם תשיב מעשות חפציך (ע' אפיקי יהודה ח"ב עמוד תל, ערבי נחל אות א')] גם מאמר ממצוא חפצך, הוא מאמר כפול עם מאמר עשות חפציך (לפירוש המפרשים) בשגם שינה הנביא לשונו, מעשיה אל מציאה, וזה צריך ביאור.

על כן נראה שהדברים משלימים ומחזיקים את הההבדל אשר שמנו בין לשון רצון ובין לשון חפץ. בשנזכיר עוד מאמרם ז“ל [א”ה, לא מצאתי] על מאמר המשורר (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה, מזון יריאיו כו‘. והיינו כי רז“ל הרגישו, שלא אמר חפץ יראיו יעשה. כי למה דקיי”ל (ברכות לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וא"כ מה שהוא [החפץ] התכליתיי אצל יראיו, לא ד’ פעל כל זאת, רק היראים עצמם פועלים אותו, ללכת בכל דרכי ד' ולשמור מצותיו. אבל מה שהוא אצלם רצון ההכניי אל התכלית, והוא המזון הגופניי, וכדא' (ויקרא כו ג) ונתתי גשמיכם בעתם גו' ואכלתם לחמכם לשובע גו', הכל כאשר לכל הוא בידי שמים, וע"ז המליץ המשורר לאמר רצון יראיו יעשה.

מעתה נשכילה בדרך איש תמים, ונאמר, כי כל ששת ימי המעשה, השתדלות עניניו מתחלפים המה פעם אחר פעם. כי בלכתו הליכות אלהינו מלכנו בקודש לקיים מצותיו, והוא המבוקש התכליתי אשר לו נברא (כמה דאת אמרת (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו) אז יאמר האומר, זה האיש הנעלה חפצו הוא עושה, כלומר המבוקש התכליתיי. וכאשר יבקש ויחפש לעשות ולמצוא טרף ביתו בהצטרכות הגוף וענינו, אז יאמר עליו, רצונו הוא עושה. כלומר, אותו המבוקש, אשר הוא הכנה אל התכלית, משתדל הוא כעת להשיגו.

לעומת זה בא ישעיה ע"ה להזהיר את האדם הנעלה, לאמר, (ישעיה נח יג) אם תשיב משבת רגלך. ירצה, אותו ההשתדלות החומריי, המתואר אצלך בשם רגל, לפי שהוא מלך והכנה אל התכלית, תשיבהו מיום השבת, ולא תעסוק בו. ומהו שתעסוק ביום קדשי, הוא עשות חפציך. כלומר המבוקשים אשר המה תכליתיים אצלך, כמה דאת אמרת, שבת לד'.

וביאר עוד מאמר מבואר, ואמר, וכבדתו מעשות דרכיך (הוא שם נרדף בפעולה אל מאמר רגלך) ממצוא חפצך. כלומר [היום הקדוש הזה, קדוש הוא לאדונינו לעשות בו חפציך, אבל לא להמציא חפציך. כלומר] גם אם תשתדל בקבוץ הממוניית, להוציא על ידם החפץ התכליתי, תכבד את יום הנזכר מהמציא אותו, לפי שאיננו כי אם דרך והכנה אל התכלית, לא התכלית עצמו. [וע' אפיקי יהודה ח"ב עמ' תתמו־ז המשך הענין].

ה יאל ענינו לדעתי, כמו לשון הסכמה, בדברי רז"ל. והנה זה הלשון נופל על הרוב [כאשר יש] (בשרש) כנגדו איש הזולת, מפתה אותו (על) שיעשה הדבר הידוע. וזה המפותה מסכים עמו, לשימלא רצונו. הואל נא ולין (שופטים יט ו), ויואל הלוי לשבת את האיש (שופטים יז יא). ועתה הואילו פנו בי (איוב ו כח), הסכימו עמי, ופנו מדברים אחרים. על כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה יא), הסכים עם המסיתים.

הואל וקח ככרים (מלכים ב ה כג), לפי שמקודם לא רצה אלישע לקחת מאת נעמן מאומה. ואחר אשר כבר הסכים (לדעת נעמן) לקחת, אמר הסכם עוד וקח ככרים, ויפצר בו ויקח.

ועל דרך ההשאלה, נאמר (שוב) זה הלשון, גם בשלא נמצא כנגדו איש הזולת, אבל עכ“פ יש במחשבותיו של זה הרוצה, איזה דעת ורעיון, לשלא יעשה זאת, ויש ג”כ דעת ורעיון מפתה אותו לשיעשה. אז יאמר בהשאלה, הסכים פלוני עם רעיוניו אלה, עשה אשר זמם. ויואל הכנעני לשבת (יהושע יז יב) (ודומהו (שופטים א א כז)), לפי שהיו לו לכנעני מחשבות, לשלא יישב בין שונאיו וצריו, אבל ילך אל ארץ אחרת. כי זהו מה שמעיק נפש האדם, ע"ד צוה ד' ליעקב סביביו צריו (איכה א יז), אמר הכתוב שהסכים לשבת כאן מלכת אל ארץ אחרת, ובחר הרע במיעוטו. כי הטלטול יותר גרוע.

הואיל משה באר את התורה גו' (דברים א ה). דבק עם ראש הפסוק, בעבר הירדן בארץ מואב הואיל גו'. כלומר, לפי שרעיוניו השתדלו אותו שיבאר את התורה בכמה מקומות שקדמו לזה המקום, והסכים אח"כ שלא לבאר עד בואו לארץ מואב בעבר הירדן, והיינו כי אז ראה שהיתה שעה מוכנת לכך.

ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (יהושע ז ז). פירושו הלואי הסכמנו עם המדברים כן, או עם מחשבותיו אשר בקרבנו היו מאז.

כי הואיל ד' לעשות אתכם לו לעם (שמואל א יב כב), דבק עם ראש הפסוק כי לא יטוש ד' עמו בעבור שמו הגדול. כלומר אף שאינכם כדאי ומידת הדין מקטרגת, אולם מדת הרחמים אומרת, מה תעשה לשמך הגדול. והסכים הש“י עם זה הרעיון לעשות אתכם לו לעם, או שב על כוונת התחלת הבריאה, [א”ה עיין בראשית רבה ח ה] שהסכים עם [החסד והצדק] שאמר[ו] יברא, אף שהאמת והשלום אמרו אל יברא, הסכים עם רעיונות הנ"ל.

ועתה הואֶל [נא] וברך (שמואל ב ז כט) הסכם עמו.

ויואל ללכת כי לא נסה (שמואל א יז לט), עיי' מפרשים נדחקו. ואני אומר כי מאמר כי לא נסה, שב על הכח הבלתי רצוי ללכת. כי אם אמר וירצה ללכת, אז היה במשמע כי רצונו היה ללכת מיד, בתתם אותם לו. ולא היה אז מקום למאמר, כי לא נסה. אבל הכתוב אומר ויואל ללכת, כלומר, (עמוס ה ט) הבליג שוד הרעיונות המפתים אותו ללכת על עז הרעיונות שכנגד. והמשיך הכתוב לזה, למה מאנו הרעיונות שכנגדם ולא עזבוהו ללכת, כי לא נסה, אבל הוא הסכים ללכת.

הואלתי לדבר אל ד' (בראשית יח כז) לפי שקמו הרעיונות התשובות נגדו לאמר, מה יצדק אנוש עם אל, שתק, ואל תרבה תדבר. אמר, הנה הסכמתי עם הרעיונות שכנגדם.

ויאל אלוה וידכאני (איוב ו ט), יסכיר כי בעת עדיין אינו רוצה.

הואל נא ולך את עבדך (מלכים ב ו ג), הסכם עמו, למה שאני מבקש מאתך, והוא, שתלך את עבדיך.

ו יאת זה השורש ענינו קרוב מענין יאל, כי האותיות קרובים זה לזה, והתי“ו והלמ”ד אחים הם בעלי לשון. אבל ההבדל שביניהם הוא, כי הסכמה עשר עליה מורה שורש יאל, מורה על שמסכים עם הזולת לעשות רצון זה הזולת. ושאז אחר ההסכם, שוב אינו מתנגד לדעת הזולת אכן, עכ"ז, עדיין אינו מרוצה ברצון טוב, רק מצד שאינו רוצה להתנגד. אבל שרש יאות מורה כי אחר הסכימו עם הזולת, כבר הוא מרוצה מצד עצמו, מצד איזה דבר וחפץ שזה הזולת משתדל לרצהו.

בזאת נאות לכם אם תהיו גו' (בראשית לד טו). כלומר, אחר המילה נסכים וגם נתרצה, אבל זולת זה, לא מבעיא שלא נתרצה מצד החפץ הפנימי, אבל גם ההסכמה הפשוטה לא נסכים. ועד"ז אך בזאת יאותו גו' (בראשית לד כב).

ויאותו הכהנים לבלתי קחת הכסף, ולבלתי חזק את בדק הבית (מלכים ב יב ט). והיינו כי המחשבות עומדות לפתות את האדם לקחת כסף, והם הסכימו עם הרעיונות האומרות לבלתי קחת. ולא עוד, אלא שנתרצו גם אינך הרעיונות לזה. והיינו כי אז שוב לא יצטרכו לחזק את בדק הבית.

[מי לא יראך מלך הגוים] כי לך יָאָתה (ירמיה י ז), פי' הרד“ק לך נתרצה המלוכה, כי לך נכונה, ולא לאחר. אבל בתחלת המחשבה לא [היתה] המלוכה [ראויה] להיות נתלית בבורא יתברך. נמשך למה שכתבנו [בספר אפיקי יהודה ח”א עמוד שמג] דרוש בכי נהרות, כי אם נמשיל אותו ית' למלך, תעשהו ח“ו מחוסר השלמות [המושג מהנבראים, שהרי אין מלך ללא עם] כו', ע”ש. אבל לפי מה שבני אדם מבינים, נתגברה המלכות על אלה הרעיונות והסכמים להתלות בו יתברך. ונהפכה, מלא הסכמה, אל רצוי גמור, מטעם המבואר אצלנו [ ס' אפיקי יהודה ח“א עמוד ש”ה] (דרוש עין רוגל ע"נ [ט] (ז').

ז כסף כאריה יכסוף לטרוף (תהלים יז יב). והנפעל נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פ"ד ג). הגוי לא נכסף (צפניה ב א). והכוונה, שאיננו מאנשי חמודות שיהיה נכסף מהכוספים אליו. נכסף נכספתה לבית אביך (בראשית לא ל). ובא [הפועל] והנפעל בענין אחד, לפי שכמים הפנים לפנים גו'. א“כ הכוסף לרעהו, בלי ספק שהוא ג”כ נכסף מחבירו.

ח כָּמַה לך בשרי (תהלים סג ב ) (ואין) ע“ד אז”ל במדרש רבה פ' ויצא (ס"ט א) צמאה לך נפשי כמה לך גו' (תהלים סג ב). א“ר אייבו, כבהמות הללו (כן הגיה הי"מ והוא נכון [ובספרים שלנו: ככמהות]) שהן מצפים למים ע”ש. כלומר, שהוא שם נרדף לשם צמאה, והיינו שמצפין למים. וא"כ הוא שם מושאל לא החוזק, כמו לשון צמאה.

ט תאב תאבתי לישועתך (תהלים קיט קעד). גרסה נפשי לתאבה (תהלים קיט כ). אמרו [א“ה, ברד”ק שורש תאב] שהוא מענין תאוה וחשק. ומאמר מְתַאֵב אנכי את גאון יעקב (עמוס ו ח), הוא מהכבד, והוא בהיפך, על דרך תבואתי תְשָׁרֵש (איוב לא יב), שמשמעותו תעקור השורש. אמנם יותר נראים דברי הראב“ע שאמר כי שורש תאב הוא קרוב למשמעות כָלָה. וא”כ מתאב אנכי גו‘, כלומר מכלה אני גו’. ומאמר הנה (תהלים קיט מ) תאבתי לפקודיך, הוא כמאמר (תהלים פד ג) נכספה וגם כלתה נפשי גו', שהכוונה, מחמת החשק תכלה הנפש ותתמעט. וע“ז הדרך, מאמר תאבתי ודו”ק.

י יאב למצותיך יאבתי (תהלים קיט קלא) היו“ד תמורת תי”ו תאבתי, כיו“ד חסיָה נפשי (תהלים נז ב) מקום תי”ו חסתה.

יא עגב הונח אל השמחים אלי גו'. בפועל גופני [ותנועת] איבריו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, אם בכלי, אם בפה, או ביד, דו"ק ותשכח.

יב שוק ואל אישך תשוקתך (בראשית ג טז). ועלי תשוקתו (שיר ז יא). ונפשו שוקקה (ישעיה כט ח). כולם קרובים לדעתי אל שורש שקק [א“ה, ודלא כרד”ק שורש שוק]. ארי נוהם ודוב שוקק (משלי כח טו). כמשק גבים שוקק בו (ישעיה לג ד). בעיר ישוקו (יואל ב ט). והכוונה, הדפיקה והתמדת התנועה. והושאל מזה על המתאווה ומשתוקק לדבר, כי אז תפעם רוחו ותדפק, ונפשו שוקקה.

יג ידיד ידידות נפשי (ירמיה יב ז), ידיד ד' (דברים לג יב). נ“ל כי נגזר משורש דוד, והיו”ד בו נוספת [א“ה, ודלא כרד”ק שורש ידד], במשקל יקום, משורש קום. יתור הרים מרעהו (איוב לט ח) משורש תור. ואין יבול בגפנים (חבקוק ג יז) משורש בול.

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה