רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש זמן
זמן. עת. מועד.
א המתבאר מדברי הר“מ ז”ל (מורה נבוכים, חלק שני פרק ל). ומוהרי“א (פי"ב מב') כי זמן, נאמר על המשך הויות הנמצא, מעת היותו עד הפסדו, אבל עת, נאמר על העבר הבינוני, בין העבר והמתאחר. ונשכיל מזה אם כן בהסמכו לאיזה נמצא, לא ידובר רק על התחלתו ומועדו הקבוע לו. ועל זה רמז החכם שלמה ע”ה בדיוק מכוון, באמרו (קהלת ג א) לכל זמן, כלומר אחר שכולם נבראים [אולי צ"ל ישובו] (שוב) תחת הזמן הקודם והמתאחר, אבל אינם בשעור המועד הקבוע, אחר שהם למעלה מהגלגלים, הנעשים לאותות ולמועדים. אבל לכל חפץ אשר תחת השמים, יש גם כן עת קבוע, כי המאורות יגדרוהו.
ב אמנם מלת מועד לדעתי, הוראתו, להיותו עת קבוע לשיתוועדו בו הנועדים, כמו פרעה שאון העביר המועד (ירמיה מו יז). וכן למועד אשוב אליך (בראשית יח יד), אלה מועדי ד' (ויקרא כג ד). כי עיקר הזמנים הקבועים אשר יש לנו בחגים, הוא לשיתאספו בני ישראל ויוועדו יחדו אל החבורות המקובצות להדרת קודש [ועיין ספר אפיקי יהודה ח"א עמוד קסט].
ונראה לי כי גם מה שמתואר המשכן או המקדש בלשון המקראות מועד הוא ג“כ מטעם הנזכר. דהיינו שנמשך למ”ש בישוב הספק הגדול הנופל בציווי המשכן. והוא כי המתקומם במקום זולת מקום, הוא בעל שיעור כו‘, וחלילה לנו לייחס לו ית’ השיעור וגדריו. ועיי' מוהרי"ע האריך, ולא הניח את רוחינו רק בדרך דבר שפתים.
אולם לפי דעתנו אין המשכן נעשה רק להתוועדות הישראל. והם הם בעלי השיעור, הצריכים מקום להתקומם בו, ושיקיפם גדרי איזה מעון. ואחר התוועדם בו, יכינו את עצמם להיות מרכבה לשכינה. זהו שאמר הש“י ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר כו'. ולזה נאמר ונקרא בהמ”ק מועד, מלשון וועד והתאספות. ובדרך השאלה נאמר לשון וועד עליו ית‘, ע“י מעשיהם של ישראל. והוא מ”ש יודעי חן לייחד כו’.
ג וזהו באור המקרא (שמות כט מג) ונועדתי שמה בתוך בני ישראל. ורצה לומר, ע“י אמצעות ישראל, יבא הייחוד והוועד של שמו ית' ושכנתי', מלשון ונוועדה יחדו (נחמיה ו ב). כי במקום המקודש הנזכר, שמה נקבצו כל הקוים, מן העגולה המוקפת אל הנקודה המרכזיית, שהוא מקום מקדשם. [וע”ע אפיקי יהודה חלק א עמוד קסט].
והיינו כי בהיות הש“י שוכן בתוך בני ישראל, אז הש”י סביב לעמו, ונמשל הוא ית' למרכז, כי ממנו תוצאות חיים, קו לקו, קרנים מידו לו לישראל. וכאמרם ז“ל (על הפסוק אני ישנה ולבי ער) הקב”ה נקרא לבן של ישראל (שיר השירים רבה ה ב א). כי כל עצמות צווי מעשה המשכן ובריחיו וקרשיו כו', הכל המה ציורים ורמזים להתבונן מהם הציורים העליונים העומדים ממעל לו. וכאמרם ז“ל (תנחומא משפטים יח, ירושלמי ברכות ד ה) בהמ”ק שלמטה מכוון כנגד בהמ"ק שלמעלה (כמ“ש הרשב”א והבחיי והרמ"א). כי בו נרשמים השמים ונוטיהם והשברים הרוחניים העליונים.
ואז בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל, היודעים דעת עליון, המה ישאו דעה למרחוק מהקו הציור האלקיי, וצרופי ההויות ויחודי השמות הנרמזים בפרטי מעשי המשכן, ואיך יתאחדו פרטי העולמות כולם זע“ז. והצירוף ההשתלשלותיי, הנמשך מסדור הקרשים והאדנים ושארית פרטיו, הכל מיד ד' עליהם השכיל, עדי יתבוננו, כי כל מעשי חוט וחוט, רומז על ענין מכוון ממנו. ואז, על ידי חומר הבנינים וצרופי פרטיהם, יתאספו שמה כל עדרי צרופי ההויות והאותיות, כמו שאמרו רז”ל (ברכות נה א) יודע היה בצלאל כו'. והוא המרומז במאמר ונועדתי שמה בתוך בני ישראל [אולי צ“ל: ונועדתי שמה לבני ישראל (שמות כט מג)]. כלומר, שם במקום המקודש יוגמר ויושלם יחוד שמותיו של הקב”ה, מלשון ונוועדה יחדיו:
ד ובדרוש בארנו דברי [המדרש] (הד"ש) (פתיחתא דמדרש איכה יא) אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כג ב) אלה מועדי ד', עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים (איכה א טז) על אלה אני בוכיה ע"כ.
והוא למה שידענו כי ההתאספות בין פרטי אנשים, והתקוותם אל מקום אחד, הוא אחד משתי אלה, אם שקורא אליהם אביהם או אדוניהם, יעמדו יחדיו לשמוח בשמחתו ולהתעלס באהבתו, או בהפך זה, בהתאסף אל קבר אביהם. וכאשר ישאל השואל אותם, מי הוא המאסף אתכם בהעדר אביכם. על זה ישיבו אמרים אמת, היום המיוחד (בהזכיר קינתנו על העדר אבינו) הוא המקבץ אותנו.
וזהו שהעיר אותנו הדרש ואמר כי ההתקבצות בזמנים המיוחדים, יתחלפי באומה הישראלית, בזמן שעושים רצונו של מקום, ובין הזמן [שאין] עושין רצונו של מקום. כי בזמן שעושין, אז מתייחס ההתקבצות (בזמנים המיוחדים) אל הש“י, כי הוא הוא ית' המאסף אותם, ונקראים לפי”ז מועדי ד‘. כלומר, מאוספים ומקובצים לאלקות להשיגו. ואז תהיה ההתאספות בשמחה, על דרך מאמר דוד ע"ה (תהלים מב ה) כי אעבור בסך (כלומר בהתאספות) אדדם גו’ בקול רנה גו' המון חוגג.
אבל עכשיו שלא זכיתם, שאז ההתקבצות איננו, רק, להוועד יחדו אל הר הבית ולקונן עליו, ואז אלה (ההתקבצות) אזכרה ואשפכה עלי נפשי. כלומר, הששון נהפך לאבל. ונאמר על זה, על אלה (ההתאספות) אני בוכיה.
ובמדרש איכה (מצויין ס"ג) [הובא בילקוט שמעוני תהלים תתטז] השכח חנות אל (תהלים עז י) [השכחת חניותך אל], על פי ד' יחנו [במדבר ט כ] (עיי' מ"כ). לא נראה לו שיהיה שרשו חנן, דא“כ היה ראוי להיות המקור חון או חָנוֹן, ע”כ פירשו לשורש חָנָה, על משקל ראות. אולם לפי“ז אין מקום לדגש שבנו”ן. ע"כ פירשו, שהוא פִּעֵל על משקל פָּנוֹת.
והכוונה להם בזה, כי למה שמורה (במדבר י לה) ויהי בנסוע קומה ד' ויפוצו גו' ובנחה יאמר שובה ד‘. והיינו להורות כי ד’ בדד ינחנו גו‘, בין בהעתקה ממקום למקום, ובין למצוא מנוחה. וזהו פי’ (במדבר ט כ) על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. והנה מקום הקביעות הוא במקום משכן או מקדש, לשכון כבוד בארצנו. אבל בחוצות לארץ [בגלות הארוכה] הרי אנחנו מתוארים מטולטלים נדים ונעים. א“כ נאמר כי אנחנו עם ד' אלה, על פיו יסעו. אבל מאמר ע”פ ד' יחנו, במקום קבוע, נשתקע ולא נאמר. וזהו שקובל המשורר, השכח חנות אל, כלומר לעשות חניה ומנוחה, שהרי מנוחה לא מצאנו [ועיין ספר אפיקי יהודה חלק ב עמוד תשצו (בערבי נחל)].