אור ברסלב
רדיפי מיא שורש הלך

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש הלך

שורש הוד

הלך. אזל. עבר. חלף. רמש.

א זה בלשון בעל יריעות שלמה (לרבי שלמה פפנהיים) (חברת ג' יריעה ב') הלך, אזל, הנחת שתיהם השתוף על פעל ההליכה, בעקירת רגל והנחת רגל. וההפרש ביניהם הוא, כי שם הלך הנחתו על פעל ההליכה בדרך כלל, שהוא בבחינה הגשמיית התנועעות הרגלים להעתק ממקום למקום. הן בהליכה מן דבר, כמו (בראשית יב א) לך לך מארצך, הן בהליכה, אל דבר, כמו (בראשית כב ב) ולך לך אל ארץ המוריה. בין מלפני דבר, כמו (שמות יג כא) הולך לפניהם. הן מלאחריו, (במדבר טז כה) וילכו אחריו זקני ישראל. וכן מן הצדדים של דבר כמו, ואלכה לנגדך (בראשית לג יב). ובבחינה העיונית, אמר (בראשית כ כב) ויתהלך חנוך, התהלך נח (בראשית ו טז) וילכו אחרי אלהים אחרים, והיא תנועה נפשיית. ובפעלים, ויולך את הים, דהיינו שעשה אותו הולך (והוא פעל יוצא מבנין הקל, על משקל (תהילים קז לו) ויושב שם רעבים. (אמר המחבר: לא ידעתי מי הכריחו לכך, ולמה לא הלך בעקבות אבותינו המדקדקים, כמו ויולך ויושב, המה ההפעיל). ובבנין הכבד הנוסף, למוליך עמו במדבר. ובבחינה עיוניית, מוליך יועצים שולל כו'. אמנם שם אזל, הנחתו ביחוד, על ההולך באופן הפרידה שילך מן דבר אל דבר. (וועק גיהן). והוא פועל יוצא (אמר המחבר: זהו טעות, אבל הוא עומד), כמו כי אזלת יד (דברים לב לו), יד לשון כח, שהלכו כחותיו ממנו. הלחם אזל (שמואל א ט ז). ואוזל לו אז יתהלל (משלי כ יד), אזלו מים מני ים (איוב יד יא) ע"כ.

וכתב הרד“ק [א”ה, שורש אזל] כי מן הענין הזה, מה תֵזְלִי מאוד לשנות את דרכך, (ירמיה ב לו) מה תלכי (והנח שבין התי“ו והזיי”ן, במקום פ"א הפעל, והוא מבנין הקל), ע“ש. והנה המליצה דחוקה מאוד בסמיכות מלת מאוד ע”ז.

אמנם למה שהעמקנו אנחנו עוד, להוסיף (עוד) בין שורש הלך [לבין שורש] אזל, גם בזמן שידוברו שניהם על אופן הפרידה. ומה נמרצו אמרי יושר בתוכחות על עוון, מה תֵזְלִי מאוד גו'. והיינו כי שורש אָזַל ידובר ביחוד על העתקת דבר מדבר, ובהעתקה זו, כלא היה, ונעדר ונאפס ואיננו. (משא“כ הלך, ידובר ג”כ על הנזכרים, [א“ה אולי צ”ל הנשארים. והפסוקים] מעידים על אמתות דברינו, (דברים לב לו) אָזְלַת יד. ויגיד עליו ריעו, אפס עצור, הכח הלך ונעדר ואיננו. הלחם אָזַל מכלינו, ושוב איננו במציאות. (איוב יד יא) אזלו מים [מני] (מן) הים, ואינם. אף כאן, מה תֵזְלִי מאוד לשנות את דרכך. כלומר, בשנותך את דרכך אשר מאז, ללכת לדרכים אחרים, כמה מהאפיסות וההעדר מתייחס לך בזה, עד שיאמר עליך אָזְלַת יד, ואפס עצור ועזוב.

ב ובזה יתבאר לנו דעת התרגום (משלי כ יד), שתרגם, מאמר רע רע יאמר הקונה, ואוֹזֵל לו אז יתהלל. (משלי כ טו) יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. חברא לחבריה נאמר דקנית והיידין נשתבח ונימר. דאית דהבא כו'. [ומני] (ליכא) דיקרא שפותא דידיעתא, ע"כ.

והנה ראשית דבריו [פירש] (סופי') תיבת רַע כמו רֵעַ, וכן פירשו רבותינו ז“ל מאמר רַע מנעוריו, ואין ריע אלא יצה”ר [א“ה עיין מ”ש המחבר בספרי איי הים סוף חגיגה (בנדפס עה א) ובספרו אפיקי יהודה חלק ב עמ' תתפ]. אבל סוף דבריו והידין נשתבח וכו‘, צ“ב בשגם יוסיף אות דלי”ת, דאית כו’.

ולענ“ד פי' ואוזל לו, נעדר ונשלל מאתנו כונתו בדברי שלמה, דה”ק, יש בין קניני העולם לקניני התורה ושפתי דעת כו‘, בקניני העולם אנחנו רואים שישתבח הקונה איש אל רעהו, ויאמר, ראה זה קניתי. אבל איננו אותו האיש (כלומר, אזל מאתנו ונעדר) שיאמר, כמו שיש זהב גו’, כן יש שפותא דידיעתא.

ג הלך גם ילך, חלק העבר לא מצאנו רק בשורש הלך. וכן בבינוני לא נשתמשו במקרא בשורש ילך. אבל המקור והצווי והעתיד, מצאנו על רוב בשורש ילך, לבלתי לכת (רות ג י). וכן בשמוש בכל“ם, ובלֶכֶת החיות (יחזקאל א יט), ללכת ארצה כנען (בראשית יא לא), מלכת ברחובותי (איכה ד יח), ובציווי לֶך לְךָ לך (בראשית יב א). וכן בתוספת ה”א, לכה נשקה (בראשית יט לב), על משקל דְעֵה חכמה, (משלי כד). ובעתיד, אלך ילך ילכו תלכו.

ועל המעט אשר נמצא במקראות, משתמשים בשרש הלך בכל חלקי הבנין. במקור, הַלֹך עמנו (במדבר כב יד), נאוף והלוך בשקר (ירמיה כג יד). ובשמוש בכל"ם לתתי תהלוך עמכם (במדבר כב יג), מֵהַלֹך אלי (במדבר כב יג). ובצווי הִלְכוּ אל תעמודו (ירמיה נא נ). ובעתיד הן קדם אהלך (איוב כג ח), יהלוך עליו אימים (איוב כ כה), תִהלך בארץ (תהלים עג ט), לפידים יַהֲלֹכוּ (איוב מא יא).

ובבנין פִּעֵל לא מצאנוהו רק בשורש הלך, קודר הלכתי (איוב ל כח), כמהלך ראשך (משלי ו יא), והלך בדרכי לבך (קהלת יא ט) אהַלך באמתך (תהלים פו יא), הִתְהַלך נח (בראשית ו ט). אבל בבנין הפעול לא מצאנוהו רק שורש ילך הוליך גולה (מלכים ב כד טו) מוליך לימין משה (ישעיה סג יב), והולך מהרה (במדבר יז יא). ובצווי הֵילִיכִי את הילד הזה (שמות ב ט), הוליכו שמה (מלכים ב יז כז), כשמן אוליך (יחזקאל לב יד).

ובצר"י מאומה לא ישא בעמלו שֶיוֹלֵך בידו (קהלת ה יד), כמו שֶיוֹלִיך. ואפשר שהוא בינוני בקל על משקל פוֹעֵל, ושב על מלת מאומה, והכוונה, מאומה לא ישא בעמלו, שהוא (ר"ל זה המאומה) הֹלֵך בידו:

ד עתק הונח על שממנו, לא על שאיליו, על כן תשמשהו המ“ם נו”ן, וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח) העתיקו מהם מלים (איוב לב טו) וַיַעְתֵּק משם (בראשית יב ח), עתיקי משדים (ישעיה כח ט). ומבואר כי גם במקום אשר לא נזכר במקרא המקום הראשון אשר משם נעתק ההולך, ישנו בכח המאמר, כמו המעתיק הרים (איוב ט ה) ר"ל ממקומם.

ה עבר, עקרו הונח על התייחסות המקום, וקרוב הוא מאוד אל לשון העתקה, זולת שההעתקה תדובר על האדם (הנעתק ממקום מקום), וההעברה תדובר על המקום. כאלו יאמר האומר, שהאדם העובר חידש במקום העובר בו איזה פעולה. והוא, כי מאז היה המקום המזרחיי מכון לשבתו, ועכשיו נשתנה המקום ונתרוקן ממנו, שהרי האדם הלך מזה אל מקום אחר.

ומצד זה מצאנוהו משתמש במלת את, המורה על סימן הפעול. וכאשר ישאל השואל, את מה עבר. כלומר, איזה מקום הוא אשר החליף ועבר אותו ממנו לזולתו. ישיב המשיב, עבר את פניאל (בראשית לב לב), עבר את הירדן (שמואל ב יז כב), עברו את תורתך (דניאל ט יא) והיינו כי התוה"ק, הוא המקום אשר נצטוינו ללכת בדרכה, כי הוא דרך המלך. וכאשר החליפו מקומה, נאמר עברו את תורתך. ועל דרך זה כי עברו את ברית ד' (יהושע ז טו) עברו את בריתי (שם).

ולא נצטרך לדחוק כהרד“ק בשרשו, כי את בריתי, פירושו מעל בריתי. והיינו שהרגיש לתקן מלת את, אשר איננו שייך אחר פועל עומד, שהרי פועל עומד [עקר] הוא, ואיננו מוליד פָעול, עד שמלת את תרמוז עליו. אמנם למ”ש, שורש זה הוא ג"כ בבחינת פועל יוצא, בזמן שהוא מדבר, ורומז על מקום ההעברה, כי אז עשה העובר רושם, בחניו באותו מקום, במה שריקן אותו מהיותו שם עומד או שוכב. [אולם פועל הלך לא מצינו שישתמש במלת את רק תשמשהו מלת אל.] (ועיין בזה בקונטרס שפה לנאמנים דבור ג' ד“ה ע”כ, ותתבונן בדברים [ועיין עוד בספר אפיקי יהודה ח“ב עמוד תשכ”ג־ד]).

ונראה לי כי מזה הוא ויאכלו מעבור הארץ (יהושע ה יא), והרצון בזה התבואה העוברת דרך הארץ. ולהוציא מלב הסובר שאכלו מדשא הארץ, ועל דרך שאמר (ישעיה סא יא) כי כארץ תוציא צמחה (והוא היוצא השדה מכחניותה), וכגנה זרועיה תצמיח (כלומר שאלו לא זרעו את הזרעונים בארץ, לא היתה מצמחת אותם). ומבחינה זו נקראת צמיחת הזרעונים עַבוּר הארץ. כלומר אכלו מהתבואה שנזרעה, לא מהדשא והירק.

והרד“ק בשרשים [א”ה, שורש עבר] כתב, כי תבואה הוא משנה הבאה, ומשנה העברה נקרא עבור ע"ש. (ורוב המקראות אשר מדברים בלשון תבואה, עמדו נגדו. ואכלתם מן התבואה ישן (ויקרא כה כב), ראשית תבואתה (ירמיה ב ג), ומזה נקיש על השאר.

אמנם לדעתנו הנזכרת, יומלץ על פרי הארץ בשלשה מיני התנועה וההעתקה, שממנו, ואיליו והאמצעי המשתף ביניהם. כי בערך הארץ המוציאה צמחה, נאמר היוצא השדה (דברים יד כב), תבל וכל צאצאיה (ישעיה לד א). ומה שאיליו, הוא לשון תְּבוּאָה, כלומר, אל יושבי העולם בָאָה, ומצד זה מתוארים כל ההכנסות בזה הלשון. ויהיה פירושו ומי אוהב בהמון לא תבואה (קהלת ה ט), כראשית המקרא, אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון לא תבואה. כלומר מי הוא הפתי אשר יאהב המון הכסף ורבוייו. אם לא יתואר בשם תבואה והכנסה חדשה. על דרך אמרם ז“ל טבין דחמשין, ממאתן דלא עבדין. אולם האמצעי המשתף את שניהם ר”ל [חסר]

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה