אור ברסלב
רדיפי מיא שורש דשן

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש דשן

שורש דעת

דשן. אפר. עפר. אבק. שחק.

א דשן עקרו הונח על אפר הנתפעל משריפת איזה דבר. גם מלת אפר (על הרוב) הוא כן. וכמבואר בפ' כסוי הדם (חולין פח ב) שלדעת ב“ש אין מכסין באפר, והתורה אמרה וכסהו בעפר כו'. ואפילו לב”ה דפליגי, היינו דגם [שם] עפר נופל על אפר השריפה. אבל בהא מודו לב"ה, דאפר, הוראתה אפר השריפה.

וכן יראה מדברי רש“י (בחומש פ' וירא) במאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז). העתיק דברי רז”ל במדרשם, וכבר הייתי ראוי להיות עפר ע“י המלכים, ואפר ע”י נמרוד כו' (בראשית רבה מט יא). כלומר שהיה לו לישרף באור כשדים.

אולם נראה לי כי לא בעצמות הלשון אמרו כן, דא“כ מה יעשו במאמר זכרוניכם משלי אפר (איוב יג יב), ואתמשל כעפר ואפר (איוב ל יט), והתפלשי באפר (ירמיה ו כו), באפר יתפלשו (יחזקאל כז ל). וכי נאמר דאלה וכיוצא באלה, דווקא על האבק הדק הנתפעל משריפה רומזים. (הן אמת כי התרגום מעתיקו בכל מקום ללשון קוטמא). אבל נראה לי שהוקשה לרבותינו ז”ל, מה ענין זה לזה, לומר (בראשית יח כז) הנה נא הואלתי גו' ואנכי עפר ואפר גו‘. אדרבה לפי שהוא עפר, ראוי לו שיהיה יושב דומם, על דרך אל תבהל על פיך, כי אלהים בשמים ואתה על הארץ גו’ (קהלת ה א). ואף שיש לנו לומר כי כח המליצה בזה הוא על דרך ההתבוננות, איך אדבר, הרי אנכי עפר ואפר. כלומר האיך יתוכח עפר ואפר עם בורא עולם ית“ש ויתעלה. נאמר כי הדרש לא יספיק לו פירוש זה משני צדדים. כי הוה ליה למימר איך אדבר ואנכי עפר גו', ע”ד היך יוכל עבד אדני זה, לדבר אל אדני זה (דניאל י יז). ועוד כי לענין וויכוח, גם אם היה המתווכח מחומר האתירי, אשר הוא נעלה ומרומם על הד' היסודות, איננו ראוי להשתדל נגד הבורא ית‘. ולמה א“כ תלה מניעת ארשת שפתיו, במה שהוא עפר ואפר. על זה אמרו בדרש דהכי קאמר, אם ישאל השואל, על מה אתה תומך יתידותיך לדבר על הש”י, ולהשאיר אנשי סדום על מקומותם במושבותם, וכי תעלה על דעתך ששורת הדין יתן לזה לבלתי יְכַלֵם, הלא הש"י לא מראש בסתר דבר, ואנשי סדום רעים וחטאים גו’. לזה אמר, כי על רחמיך הרבים אני בוטח, כי כבר הראיתני שכן דרכך, שהרי ראוי הייתי להיות עפר כו' ואפר ע“י נמרוד, לולי רחמיך הרבים אשר עמדו לי עד כאן. אף כאן רחם עליהם כאשר רחמת עלי. וזהו ביאור המשך הכתוב, הנה נא הואלתי לדבר גו‘, על סמך שהייתי ראוי כו’, ודו”ק.

ואי קשיא לך, א“כ למה טען אולי גו' ימצאון שם ארבעים גו' שלשים עשרים גו‘, ולא טען כפשוטו מצד רחמיו ית’. ועוד כי בסוף שלא מצא שם עשרה, נשתתק הסניגור. אומר אני כי מזה ראיה למה שכתבנו בספר אפיקי יהודה ([עמוד עד] דרוש מי נח בערבי נחל אות י"ב) כי מדת הרחמים אינו עושה מכל וכל בחנם כו‘, והקורא לד’ ואין בידו מאומה, אין זה מבקש רחמים [רק מבקש מתנת חנם], ע”כ. לזה הוצרך כאן לחפש, אולי ימצא שם איזה בני אדם יש בידם מאומה, וק"ל.

ב עפר עקרו הונח על החומר הארציי בבחינת שפלותו, כמו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט) כי שחה לעפר נפשנו (תהלים מד כו), מקים מעפר דל (שמואל א ב ח) הגיע לארץ עד עפר (ישעיה כה יב), ואת עפרה יחוננו (תהלים קב טו), ובעפר ימות גזעו (איוב יד ח). הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (קהלת ג כ).

ומצד זה נקרא האבר עֹפָרֶת, כי אמרו שיקרא כן, כי כל המתכות יאכלם העפר ויפחתו בהיותם בו, אבל העופרת תוסיף בעפר (רד“ק [א”ה שורש עפר]).

ומזה השאילו לשמש בו על החלקים הדקים מהחומר הארציי, כעפר על פני רוח (תהלים יח מג), ותצבר כסף כעפר (זכריה ט ג), ואשחקם כעפר ארץ (שמואל ב כב מג). ומזה השאילו על החלקים דקים שמחומריים אחרים, מי מנה עפר יעקב (במדבר כג י) שפירש בנים הקטנים זרע יעקב, כדברי הרשב"ם. מעפר שרפת החטאת (במדבר יט יז), וידק לעפר (מלכים ב כג ו), ועפרות זהב לו (איוב כח ו), ועשו ממנו פעל, וְעִפֵּר בעפר (שמואל ב טז יג). ובעבור שעקרו הונח רק על הוראת חומרו ובחינת איכותו, איך ענינו מך ונבזה בערך שאר היסודות, לא השתמשו בו רק בענינים נמבזים ושפלים. יתן בעפר פיהו (איכה ג כט), הרימותיך מן העפר (מלכים א י"ו ב).

ויעלו עפר על ראשם (יהושע ז ו), להורות כי ראשיהם יותר נמוך ונבזה מהיסוד היותר שפל ונבזה, בפיהם ובידם מלאו, במה שהעלו את העפר למצב גבוה יותר ממצב ראשיהם. ומזה הצד לא תמצא ייחסו את התבואה והפירות אל העפר, כמו שמייחסין אותה אל האדמה, ויבא קין מפרי האדמה (בראשית ד ג) ראשית פרי האדמה (דברים כו י) ולחם תבואת האדמה (ישעיה ל כג). כי בזה יורה על בחינת המעולה שיש באדמה, אשר תוציא פרי תבואה, ואין קטיגור נעשה סניגור לומר פרי העפר, תבואת העפר.

ומצד זה ג"כ לא ייוחס [אל] העפר איזה ענין נכבד אחר, לומר פני העפר, כמו שנאמר על פני האדמה (בראשית ו א), ופצתה האדמה את פיה (במדבר י"ו ל), אדמת קודש (שמות ג ה). ובמקום אשר רצון האומר להשפיל מעלת האדמה, יסמוך אותה אל העפר, אדמת עפר (דניאל יב ב).

ג אבק העצמיים הדקים הנפרדים ונפרשים מהגסים, הונח עליהם שם אבק. ואולי האל“ף מקום חי”ת חבק, והיינו כי מצד דקותו, אין בו כמעט במציאות נפרדת, אבל יחבק הדבר הגס, וכל מקום שיפול שם יהו, ויחבקהו וינשקהו. (ומזה ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), כמו ויחבק, עיי' רש“י ודו”ק.)

ד ושם שחק קרוב לו מאוד בענין, כי גם הוא נאמר על החלקים הדקים. אלא שההבדל ביניהם הוא בבחינות נשואות עליהם. כי שם אבק הוא בבחינתם לערך זולתם, איך שמצד דקותם יחבקו את הפוגע בהם כלא היו בפני עצמם (או שהם נופלים מזולתם, אשר היו מחובקים בו. ושם שחק נאמר בבחינות הדקות, ואיך שנתפעלו מהגסות אל הדקות, ע“י פועל השחיקה, כמה דאת אמרת ושחקת ממנה הדק (שמות ל לו) ואשחקם כעפר (תהלים יח מג) וכשחק מאזנים (ישעיה מ טו), פירש”י שהנחשת מעלה רפש וטיט ומשתחק ע“כ. ומזה הצד נראה לי נקראו השמים שחקים, מצד החומר בהם הוא דק בערך היסודות. ורבותינו שאמרו בחגיגה (יב ב) שהם שוחקות מן לצדיקים, [אי”ה, ל' הגמ', שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים] הרצון להם בזה כי חומר המן איננו גס ועב, שהרי מעילנא אית ליה אפיקנא לית ליה. ע“כ חומר דק הוא, קרוב לחומר הגלגלים, אשר הם ג”כ דקים. ומה שהסברנו שם אבק, נבין דעת רז"ל בשאלם זה השם ואמרו אבק לשון הרע, אבק רבית, כלומר זה הענין הוא הנטפל ונדבק לבחינת לשון הרע ולריבית.

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה