רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש דעת
דעה. בינה. שכל. ערמה.
א ז"ל הראב“ע (פ' תשא (שמות לא ג) על [פסוק ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת] החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש. ומלת בינה, גם תבונה, מגזרת בין. והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה, כנגד הנקב האמצעי במוח הראש, כי החכמה כנגד הנקב האחרון. והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות. ובלשון ישמעאל, קורין הדעת, אל תכיי”ל. והתבונה, אלכפר“א. והחכמה, אלחכמ”ה ע"כ. והנה אף שבאר כל המקומות מושבותיהם, לא באר לנו עוד חלוק הוראותם במקום זה.
אמנם רש“י (שמות לא ג) ביאר יותר, חכמה, מה שאדם שומע מאחרים ולמד. תבונה, מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד. בדעת, רוח הקודש, ע”כ. [ובמסכת שבת (לא א) חכמת זה קדשים, ודעת זה סדר טהרות. פירש רש"י, דעת עדיף מחכמה.]
ונראה לי כי גם לפי פירש“י, לשון תבונה נגזרת מלשון בין, על דרך שכתב הראב”ע, והכונה על דרך מבינות לגלגל (עזרא י ו) ור"ל מתוך הגלגל, אף דבר מתוך דבר (ועיין ראב“ע ורלב”ג ריש משלי).
ומתוך דברי האלב“ו בי”ו מראשון, כי דעת יקרא מושכל, בינה יקרא תולדות מן ההקדמות. וכן כתב מוהר“ש מותיר”א בס' גבעת שאול ד' מ“ח, כי הדעת הוא הטבע, והחכמה הוא הנקנה, והבינה הוא כלול משניהם. וז”ל מוהר“ש יפה (ויקרא פ"ב) לפי הפשט שהדעת הוא מקובל ונודע מפי אחרים, והבינה מה שיבין מדעתו ע”כ. והלוצאטו כ' בהקדמתו לקל“ח פתחי חכמה וז”ל כי לא היה נראה חכמה שהוא שכל עצמו. אך התבונה הוא בינת השכל, המחבר דבר אל דבר, ומקיים דבר בדבר. והדעת הוא התולדה היוצא מכל אלה כו' ע“כ. ראה נא קורא משכיל איך שוטטו הרבים ותרבה הדעת. ולא כל דעות שוות. ולא עוד שמצאנו רבותינו בעלי הש”ס והמדרש דברים הסותרים זא"ז. בשמות רבה (מא ג) אמרו גדולה החכמה, וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בויקרא רבה (א טו) אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו. מבואר כי הדעת הוא היסוד העקריי. משנתנו באבות עשתה את הדעת מוקדם ומאוחר, [סיבה ומסובב], שהרי אמרה (אבות ג יז) אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת, ואיך יתפשרו המאמרים.
ב והנראה לי להתאים הדעות הנראות חלוקות בעניניהם אל דעה אחדותיית [א“ה עיין קונטרס שער המים, והוא הקדמת המחבר לספר מים טהורים והדפסנוהו בסוף ספר איי הים לגהמ”ח], כי בזה יצדקו דברי מוהר“י אלבו, שהדעת נטוע הוא בטבע האדם ע”ש. ומזה נראה לי סדרו אנשי כנסת הגדולה לומר אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. ויחסו את החנינה לשם דעת ואת הלמוד אל הבינה [והיינו כי הדעת, חנן אותו לאדם בטבע הבריאה, בלתי שקידה ולימוד, לא כן הבינה], כי אל הבלתי לומד ושוקד עליה, לא חלק לו בבינה. וגם מקראות יעידון על זה. אמר שלמה (משלי יג טז) כל ערום יעשה בדעת. והיינו למה שהמושכלות הראשונות הן הנה יסודות ומשענות, להשעין עליהם כל משען ההקשיים המושכליים, שניים ושלישיים, יאמר כי האדם המשכיל יעשה השכליותיו וערמימותו עם יסודות הדעת (ויהי' בי“ת הדעת, בי”ת הכלי).
אמר עוד (משלי יד יח) וערומים יכתירו דעת, ר“ל המשכילים יתארו את הדעת בשם כתר ועטרה בראש העיונים. אבל מי שמשליך את הדעת (והוא מושכלות ראשונות) אחרי גיוו, או אם המה אצלו משובשות, אף חכמתו לא עמדה לו, כאילן שענפיו מרובים וחשובין ושרשיו מורקבין. ועל דרך זה אמרו רז”ל (ברכות מ א) ד“א אם שמוע תשמע, אם שמוע בישן תשמע בחדש (עיי' רש"י שם). והטבנו ת”ל אשר דברנו בס' איי הים בזה, כי [כיון שהדברים החדשים הנולדים יום יום מלאים הזיות ודמיונות כוזבים, ורובם הם רבי הנזק, על כן] הזהירו אותנו האלקיים הנז' שלא יקבל השומע את הדבר החדש, בלתי אם הוא רצוף וטמון תוך הישן. כלומר בהיותנו שומעים את היסודות בהררי קודש, והמה אצלנו ישנים, מן הכתוב או מן הקבלה הנאמנה. אז נשמע בחדש, ואז נהיה כננס הרוכב ע“ג ענק, ומותר לנו להמציא מהישן את הדבר החדש, ע”ש.
וזה שאמר שלמה (משלי כג כב) אל תבוז כי זקנה אמך, תאר את הדברים המקובלים בשם זקן וישן. ורמז בזה על החכמים בעיניהם ומעיזים פניהם לדבר גבוהות, ומלין לצד עלאה ימללו. ועל אל אלים ידברו מסברת הכרס המלאה. ואין לו בתהלוכות ההמצאות האלה הקדמות מולידות, לא מהטבע ולא מהנסיון אשר בעולם המעשיי, כי כגבוה שמים בחומרו מחומר הארץ, כן גבהו התולדות וצאצאי הארץ. ואם זה בגלגלים, אנן מה נענה אבתרייהו, במשפטי השכלים הנבדלים והאופנים וחיות הקודש, אף כי בעניני הבריאה ותהלוכות רצון הבורא ית' שמו ויתעלה.
ג והוא שאמר ישעיה (מד כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ירצה שיבת חכמים אחור בתהלוכות החקירה, הוא במה שיסכל את דעתם ומשבש מושכלותם הראשונות (אשר ימצאו בעצמם). ואז, יכשל עוזר ונפל עזור. אולם בושת פנים לגן עדן, כלומר האיש אשר איננו מעיז לחקור חקירות, זולת אשר יולידו הנסיון ותולדותיו, ואשר כיוצא בו בקודם ונמשך. ובבואו למה שאחר הטבע, הוא כאלם לא יפתח פיו, אבל יכרה אוזן וישמע מה שילמדוהו בעלי התורה וקבלת רז"ל (ע“ד שהזהיר רבי אלעזר לתלמידיו, והושיבום בין ברכי ת”ח) מפי משה מפי הגבורה, יושמע בו מושכלות ראשונות אחרות מולידות תולדות, מתייחסים אליהם אל המושכל הראשון המתואר דעת.
ומה יקרו לפי זה דבריהם ז“ל, באמרם (ויקרא רבה א טו) כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. והיינו כי הסרחון המתפשט מהנבלה בחוצות העיר, יכלה בהיכלות הכחות המסבבות. אבל השכלות בלתי ידועות מקבלות נאמנות, אשר לא שערום הראשונים מהקדמות האלקיות, אז התולדות הנצמחות, מסריחות את אשר סביבותיו (על דרך אבדה עצה מבנים (ירמיהו מט ז) (שרשו בי"ן), נסרחה חכמתם עד אין קץ ודוק. וכן אליפז לעג, ואמר (איוב טו ב) החכם יענה דעת רוח, ר”ל, הייתכן שהחכם ישען במענהו וטענותיו על משענת שכלו, מושכלות רעועות, אשר תארם דעת רוח לא דעת חזק. ועל דרך זה עצמו שחק אליהוא ואמר (איוב לה טז) בבלי דעת מלין יכביר. כלומר איך ירבה האדם דברים רבים, אם הוא משולל אפי' מהדעת הנטוע בטבע היצירה. כל אלה המאמרים נאמרו להסכמת הקדמונים הנזכרים כי הדעת היא ההכרה הנטועה בטבע היצירה, והוא יסוד כל המושכלות.
ד אולם מה נעשה במאמרים אחרים, מורים כי הדעת הוא המאוחר, ונולד מן החכמה והבינה. א' מה שאמרו רבותינו ז“ל (אבות ג כא) אם אין בינה אין דעת. ושלמה אמר (משלי כא יא) ובהשכיל לחכם יקח דעת. עוד שם (משלי יט ו) ודעת לנבון נקל. עוד שם (משלי יט כה) והוכיח לנבון יקח דעת. ופרעה אמר ליוסף (בראשית מא לט) אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. מורה כי מהדעת אשר הכיר פרעה וראה ביוסף, נודע לו כי הוא נבון וחכם, כי אם אין בינה אין דעת. והתורה אמר (שמות ל ג) בחכמה ובתבונה ובדעת. מורה שהדעת מאוחר לחכמה ותבונה, וכפירש”י שם דעת, רוה"ק.
ואמרנו (בספר איי הים) שם בהתפשרות המקראות ובהשוות דעת הדרשנים המקובלים עם דעת הפשטנים. והוא כי יש ויש שני מיני הכרת הדעת: א' הוא הנטוע בתולדות האדם, וכמ“ש למעלה. והוא יסוד מוסר אל החכמה [והבינה]. זאת שנית הכרת הדעת ברוה”ק, והיא יסוד מוסד אצל האלקיים, אל חכמת הנבואה ומעשה מרכבה. אמנם זה הדעת, מושג לו לאדם ממה שקדם להשתדל בחכמה וקיום מצותיו ית', אחר שישמע חכם ויוסיף לקח בחכמה ותבונה, נטע הש“י בו אחרי זה הכרה חדשה, נמשכת מהתעסקות החכמה ובינה במה שעבד. וזאת ההכרה החדשה תתואר ג”כ בשם דעת, מצד שהיא כמו מושכלות ראשונות אל החכמה והבינה, הנמשכות ויוצאות מזאת ההכרה.
נמצינו למדין כי שם דעת יוקדם אל החכמה והבינה, גם יאוחר. כמו שהמספר האחד הוא במציאות קודם שאר המספרים תשע גם הוא מאוחר להם במספר אחד העשירי. (ועיי' בספר היצירה (פרק א משנה ד) במאמר עשר ולא תשע. עשר ולא י“א. (בבאור הגאון החסיד רבי אליהו ז"ל, באופן הב'). והיינו כי הדעת הנטוע בטבע הוא קודם בזמן אל החכמה והבינה האנושיים. ובזה יתאמתו דברי התנא (אבות ג כא) אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. והרי זה דומה למי שיאמר, אם אין אחד אין תשע, ואם אין תשע אין אחד. ור”ל שהאחד היחידי, הוא יסוד אל מספר תשע, והאחד העשיריי, הוא מאוחר ונמשך ממספר תשע. ויתאמתו גם דברי שלמה ע“ה כי באמרו (משלי יג טז) כל ערום יעשה בדעת, רומז על הדעת היסודי הטבעיי. ובאמרו להיפוך, ובהשכל חכם יקח דעת, רומז על הדעת הנקנה לו מחדש. ועד”ז יתבאר מאמר (משלי יד ו) ודעת לנבון נקל. כלומר, הדעת האלקי המושג לו לאדם שהמתבונן בבינה קודם לזה.
ה ובמדרש (בראשית רבה פט ו) וישלח ויקרא כו' הדא הוא דכתיב (משלי יד ו) בקש לץ חכמה ואין, אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים. ודעת לנבון זה יוסף, ע“כ. והחכם האלמושנינו ביאר זה ואמר, כי טעות הפותרים היה, לפי שחשבו שהחלום הזה הוא כשאר חלומות, שאין ענין החלום הוראתו השטחיית ממש, אלא פתרון רמוז ונעלם דרך חידה. אמנם יוסף ע”ה הבין שהחלומות של פרעה לא היה בהם מעומק והסוד, אלא כוונתם כפשוטם, לא יצטרכו לפירוש ולפתרון, כי אם מעט מזער. ולזה כיונו רז“ל באמרם (משלי יד ו) בקש לץ חכמה ואין, אלו חרטומי מצרים. כי דייקו מלת ואין, שאחרי הבקשה שייך העדר הבקשה, לא ההעדר עצמו. אבל עם האמור ירצה, כי סכלות חכמי פרעה היתה, לפי שבקשו בענין זה חכמה עמוקה. ואין כלומר, ולפי האמת אין כאן חכמה, ולא היה בזה רמז נעלם. ודעת לנבון נקל זה יוסף, הידיעה שהיתה ליוסף הנבון בזה החלום, היא היותו פשוט ונקל ומבואר, בלתי עמוק, ע”כ.
והנה ראש דבריו, דברי פי חכם חן, אבל סופם, עקם עלינו את פירוש המלות, במ"ש תיבת נקל, הרצון הוא שהוא נקל ופשוט. בשגם מצאנו עצמנו מחוייבים לחקור, מאין ידע יוסף כי אין בחלום הזה ישות חכמה.
אמנם למ“ש למעלה יתבאר פשט הכתוב כפשוטו, והיינו כי ההבדל שבין חכמי מצרים ובין יוסף, עקרו הוא בשהיה לו ליוסף אותו הדעת האלקיי (המושג אחר החכמה ובינה האנושיים), כמ”ש אלהים יענה את שלום פרעה. ואחר שאמר יוסף בעצתו, (בראשית מא לג) ועתה יראה פרעה איש נבון, לדעת התחבולות הטבעיים, ויצברו בר גו' אוכל בערים ישמרו, וכפירש“י שלא ירקבו. השיב פרעה, (בראשית מא לט) אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך. ר”ל, אחרי ראותי כי יש בך הדעת האלקיי, יודע אני מזה, שאתה נבון וחכם, כי אם אין בינה, אין דעת אלקים.
מבואר מזה כי חכמי מצרים, שלא קדם להם החכמה והבינה, לא נמשך להם השגת הדעת האלקיי, ע“כ בקשו חכמה ואין. אבל ליוסף המתואר נבון, נקל להשיג זה הדעת, והוא רוה”ק. והוא מה שאמרו רז“ל (ברכות נח א) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם. חכמי א”ה אומר ברוך שנתן מחכמתו כו‘. עיי’ מוהרש“א לפי שישראל הם חלקו [כאילו הוא חולק עמהם חכמתו, שהיא חכמת התורה] כו'. אבל חכמי א”ה אינו חולק להם, אלא נותן להם חכמה דעלמא, כו' ע"ש.
ו ולפי דברינו עוד יומתק ממה דאיתא במדרש (שמות רבה מא ג) כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, מלה“ד כו', א”ל בנו איני מבקש אלא ממה שבפיך. ועיין ב“ח אורח חיים סי' רכ”ד. והנראה כי זהו שסדרו מסדרי התפלה לומר אתה חונן לְאדם דעת (למ"ד שואית, כלומר לכל אדם יהיה מי שיהיה), אמנם אנחנו עמך חלקך ונחלתך, שואלים, חננו מאתך דעה בינה כו', כלומר מעצם חכמתך תחננו:
ונרויח בזה להבין התייחסות שלמה, מציאת המים והתהומות אל הדעת. באמרו בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל (משלי ג כ). (ולא ייחס את מציאות המים אל החכמה ואל התבונה). והיינו כי ידענו מעדות התורה, כי יש ויש במציאות מים עליונים זולת התחתונים, וכמ“ש ויבדל אלהים בין המים אשר מתחת הרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. ויומתקו דברינו עוד, בשנצרף לזה מה שכתב הרלב”ג שם וז“ל, והנה הרמז במה שיושפע מלמטה יהיו נובעות אלו הידיעות אל הדברים הטבעיים המוחשים אלינו, אשר יעוררו אותנו על החכמה והתבונה הזאת. ובמה שיושפע לנו ממעלה, רמז על השפע שיושפע לנו מהש”י כו' ע"ש.
ואם כן יפה עשה בעתו בייחסו הדעת אל המים. כי כמו שהדעת יש בו כפלים לתושיה, ענין גם טבעיי גם אלקי רוחניי, כמו כן יש במציאות המים, מים התחתונים המתוארים תהומות, גם מים עליונים מתוארים רעיפת שחקים ודו"ק.