אור ברסלב
רדיפי מיא שורש דאב

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש דאב

שורש דשן

דאבה. עצב. אבל. אונן. יגון.

א דאב הרד“ק אמר בשרשו, שענינו, העצבון והדאגה. ולי נראה שהוא מלשון וכימיך דבאך (דברים לג כה) שהוא מלשון זיבה, כי הזיי”ן והדלי“ת יתחלפו, כמו ימי נזעכו (איוב יז א). זחלתי ואירא (איוב לב ו), כמו דחלתי. וכן דעת רש”י ז“ל כן, ימי זקנותך שהם דואבים זבים. ובהגהת המכלול יופי אמר, כל ימיך תהיה ארצך זבת חלב גו' ודפח”ח. ולדעתי נאמר זה על כחות הגוף שיהיו בלתי יבשים, על דרך נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים לב ד). אמר, לא ינוס דבאיך, אבל כל ימיך תהא מרוטב בלשד וליחות. ואמר במי שהוא נוזל דמעות והם זבות מעיניו, אמר עיני דאבה מני עוני (תהלים פח י). זה המאמר נרדף עם פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט קלו), וזה הושאל אל כל צער הגוף. ואמרו כל נפש דאבה מלאתי (ירמיה לא כה) על דרך [בכו] (בכה) לא תבכה (ישעיה ל יט), מנעי קולך מבכי (ירמיה לא טז). ובזה הושאל אל העצב, כי על העצב והיגון תפול הבכי ונפילת דמעות. ולפניו תדוץ דאבה (איוב מא יד). (ועיי' שורש..).

ב שורש אבל נרדף (אבל) אל ענין שממה. ולדעתי היא היא. וכן דעת בעל הדרש דרכי ציון אבילות (איכה א ד), אשר לפי הפשטנים הרצון, חריבות, כמו אבלה אדמה (יואל א י) אבל הדרש אמר, (איכה רבה א לא) הכל מבקשים תפקידם, כלומר וכאשר אינו משיג, הוא אבל וחפוי ראש. וזה הלשון מושאל גם אל הבלתי חיים, אחר שיש רושם האבילות בהם, אבל הרואה אותם (עיין לקמן). וגם אָבֵל כרמים (שופטים יא לג) וחביריו, פירש הרד"ק בשרשו שהוא מלשון זה, ואיננו מלשון מישור. אבל אֲבָל שרה אשתך גו' והדומה, הוא לשון ברור הדבר בלי ספק.

ג אמנם מלת אונן, יתבאר ממה שאמרו, במדרש איכה (מצויין נ"א בפתיחה [פתיחה דאיכה רבה אות ז]) ואבלו פתחיה (ישעיה ג כו), אנינה מבפנים ואבילות מבחוץ ע“כ. ירצו בזה, שמי שאינו מראה הצער והיגון על שטח פניו ומעשה ידיו ואביריו, אבל מתגעגע ומתרגז בפנים על לבו, זה אונן מתואר. אָבֵל, הוא המתפעל מצערו כ”כ, עד שאומר לכל כי הוא שרוי בצער. ונראה לי כי מזה הצד, תארו חז“ל למי שמת לו מת כל זמן שלא נקבר המת, אונן, והיינו כי עדיין אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת וכפיית המטה, ומותר לצאת מפתח ביתו, ואינו חייב רק בדברים שבצנעה כמו תשמיש המטה, ועוד דברים אשר אין ענינם ראיה שהוא מצטער, כמו רחיצה וסיכה ושמחה ותספורת, דהרבה איכא בשוקא מבלתי מצטערים, אשר הם יושבים ואינם עושים רחיצה וסיכה (עיי' ש“ע י”ד שמ"א ה'). וא”כ ענינו שיצטער בפנים ולא בחוץ, ע"כ תארו אונן. אבל משיקבר המת, שמחוייב בחליצת הסנדל ובעטיפת ראש וחביריו, אשר ענינם לפרסם צערו, מצד זה אָבֵל יתואר.

ומזה הצד נ“ל אמר הכתוב ויהיו העם כמתאוננים רע באזני ד' (במדבר יא א) אמר (שרצו) שלא רצו לגלות בפרהסיא. ובזה היו כמתאוננים ולא כאבלים. והש”י הבוחן לבות ידע זה, ולכך היה רע בעיני ד‘, וישמע ד’ ותבער בם אש ד'.

אמר אח"כ (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו בהתאוותם תאוה, והיו עזי פנים בפרהסיא, ובזה משכו גם את בני ישראל מפנימיות לבם, ויבכו גם בני ישראל, ויאמרו מי יאכילנו גו', ונצטערו שוב בגלוי.

אז, (במדבר יא י) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו גו‘. ויחר אף ד’ מאוד, ובעיני משה רע. כלומר שהש“י, שידע שגם מאז היו כמתאוננים, רע באזניו גם מתמול גם משלשום. והנה [אחרי] שכבר בערה בם אש ד', היה להם לקחת מוסר, ושלא ישובו ויבכו ע”ז, כי בכמותם נאמר, על מה תוכו עוד תוסיפו סרה גו‘. ואחר שלא קבלו מוסר ככלב שב על קיאו, חרה אף ד’ מאוד. אבל בעיני משה, שלא הרגיש עד הנה פנימותם, היתה בעיניו זאת הבכיה דבר חדש, לא היה בעיניו רק רע.

מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונשובה עד ד' (איכה ג לט־מ). אמר הנביא, לא די שיעשה האדם החי כמתאונן ומצער על לבו לבד, שלא יֵראה ממעשיו איך הוא מתחרט, אבל יעשה מעשה גלויים, בחפוש דרכים ובחקירה ושובה עד ד':

ד עוד נראה לי כי שורש און, הוא נרדף ישר למלת אַלְלַי לי (איוב י טו). והיינו כי לדעתי (לא כמו שכתב הרד“ק, [א”ה, הוא בשורש אלל] הבאתיו לקמן שורש אבוי) הוא (מלשון) משורש אל תפנו אל האלילים, והם הדברים הנעדרים ונחשבים כאין, כמו רופאי אליל כולכם (איוב יג ד). והיינו כי המצער ורואה את עצמו טוב שלא נברא משנברא, נחשב בעצמו כמו כן כאין, כמו שנאמר באיוב בצערו, מדוע לא קדמוני ברכים גו', כנפל טמון לא אהיה (איוב ג טז). נופל לשון אללי לי, כלומר שלילה והעדר מיוחסים לי. ועל דרך זה עצמו, האונן, רצונו בצערו, לעשות את עצמו כאילו אינו, א"כ הוא מתאונן.

וגם זה הענין וההודאה מסכים עם דברי רז“ל, שתארוהו כן, בהיות עדיין מתו מוטל לפניו, מצד שהוא פטור מכל המצוות המחוייבין (וישרות). אבל הכא בשלילה, אינו מסיב ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכות כולן ואינו חייב בעטיפה (כילה) וחליצת הסנדל, א”כ הוא אינו. אבל אחר הקבורה יתואר בישיי [משורש יש] אוכל בשר גו', וחייב בכל המצוות ובדינים השייכים לאבלים, ודו"ק.

העצב הוא נרדף ג“כ אל אלה הנזכרים. אבל שם העצם הזה הוא יגון, וחביריו הם מושאלים לו (על דרך שכתבנו בשורש אביון.) ומצד זה לא תמצא שורש יגון, יהיה משותף עוד אל איזה הוראה אחרת. אבל עצב, עקרו הונח על ענינים אחרים, (שאשר) [באשר] הוא נרדף להתרגזות. מעצבך ומרגזך (ישעיה יד ג), מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה סג י). יעציבוהו בישימון (תהלים עח מ), כמו הרגיזו. ויתעצב אל לבו (בראשית ו ו), ויתרגז, על דרך אל תרגזו בדרך גו'. כי דברי רבינו יונה (שערי תשובה שער א' אות ד) הם נכונים, שביאר בו כי המתחרט על מה שעשה בעבר, יודבר בלה”ק בלשון רגז (ומזה אל תעצבו גו‘, נרדף למאמר אל תרגזו גו’).

מענה רך משיב חימה, ודבר עצב יעלה אף (משלי טו א), כאלו אמר ידבר רַגָז, ואז הוא הפך מענה רך. כל היום דברי יעצבו, ירגזו (תהלים נו ו). אם דרך עוצב בי (תהלים קלט כד). כלומר, אין בו דרך שנאמר עליו יעציבוהו בישימון דרך.

אם ברך תברכני גו‘, ועשיתי מרעה לבלתי עצבי גו’, (דברי הימים א ד י), נמשך למאמר שלמה ע"ה ברכת ד' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב). כלומר, התרגזות לא יתלוה אל ברכת ד' לאמר מדוע ככה עשית, כי כל פעולותיו לא יקולקלו ולא ילכו לבטלה. ומזה, ולא עצבו מימיו לאמר מדוע ככה עשית (מלכים א א ו). כלומר, לא הרגיזו ולא הכניסו בחרטה לאמר לו, במה שעבר, מדוע עשית ככה.

וכן התרגזות פגעי הזמן מתואר כן, לבלתי עצבי (דברי הימים א ד י), יגורתי כל עצבותי (איוב ט כח), כלומר, את אשר יגורתי מפגעי הזמן באו לי כעת ירגזוני. ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים י"ו ד), אותם אשר נתנו מוהר ומתן לאחד זולתך, ירבו התחזות פגעיהם. למעצבה תשכבון (ישעיה נ יא), להתרגזות הפגעים.

ה ויש אשר עקר הנחתו על היגיעה והעמל. בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג) עיי' רש“י שם. אולם למען לא תהיה סתירה למאמר (קהלת א ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו גו', הוצרך לשנות מלשון עמל ללשון עצב. כי אותו ההבדל אשר בין עמל לעצב, אותו הבדל הוא בין המאמרים המקבצים את הענין, והבן. אוכלי לחם העצבים (תהלים קכז ב) לחם היגיעה ועמל, כמ”ש ריש דבריו ומשכימי קום מאחרי שבת, ועצביך בבית נכרי (משלי ה י) וכל עצביכם תנגושו (ישעיה נח ג). וכ“פ הרד”ק שם (ומן התימה על רש"י שנדחק והראה מקום לומר ועצביך, ובמשלי פירש הוא עצמו כדברינו).

ו יש לפרש (תהלים קלט כד) אם דרך עוצב בי, מזה, והיינו כי הבוטח בהשם ית' איננו מתייגע ומתעמל בסבות מטרידות אותו מעבודת הש"י וכמו שכתב בחובת הלבבות, אבל בוחרבעצמו סבות קלות.

ועל דרך זה נראה לי ביאור מאמר (ישעיה מג כב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי גו‘. כלומר, אחר אשר אתה יגע ועמל, נראה מזה אתה [בוטח] בסבות הטרף, לא בהש“י, וא”כ לא אותי קראת גו’.

על זה אמר דוד ע“ה (תהלים קלט כד) אם דרך עוצב בי, אז ינחני גו‘. אבל אינני רק מקיים (דברים טו יח) וברכך בכל אשר תעשה, יכול אפי’ יושב ובטל כו', וק”ל.

ז כלל העולה, כאשר תדקדק במקראות המשתמשים בזה השורש, מעט אשר נשאר לפנינו אשר הוראתם מענין יגון (כי שאריתם נכללים בשני הוראות אשר זכרתי.) הם ועצובת רוח (ישעיה נד ו), כי נעצב על דוד (שמואל א כ לד), נעצב המלך על בנו (שמואל ב יט ג), ותחקור עוד ותדע, כי שם המקרה מזה השורש, לא נמצא במקראות אשר יורה על היגון. כי בעוצב (דברי הימים א ד ט) הוא עמל. וכן בעצב תלדי גו' (בראשית ג טז) וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז), ומעצבון ידינו (בראשית ה כט), עצבונך והרונך (שם ג). אבל קורץ עין יתן עצבת (משלי י י), ובעצבת לב (שם טו), הוא לשון כעס והתרגזות.

ח ומזה נראה לי אשר משתמשים בלשון יגון, הבדל גדול יש בינותם. כי היגון, הוא אשר זאת ההפעלה נמשכת ממה שקרה צרה כמבכירה, הראויה להמשיך אל בעליה יגון, ומצד זה הוא נרדף לצרה. צרה ויגון אמצא (תהלים קטז ג), ביגון שאולה (בראשית מב לח), כאלו נאמר בצרה. אבל לשון עצב ידובר דייקא על האדם הנעצב, מבלי מה שנביט אם הסבה המסבבת זה העצב, הוא צרה, או איזה קפידא, אשר בעצמותן איננו צרה, רק שזה הנושא יקפיד בזה. ולכן אין לו שם בפ"ע, זולת בשינשא על נושאו, והבן.

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה