רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש גוע
גויעה. מיתה. שכיבה. אסיפה.
א כבר דברו בזה הקדמונים. עיי' ראב“ע ורמב”ן ומוהרי"א סוף פרשת ויחי. ואף אני אענה חלקי כיד ד' הטובה עלי. ונאמר, ידענו כי הסוג הכולל יתחלק לסוגים פרטיים מיוחדים, הכלולים בסוג העליון. וזה הסוג הפרטי יתחלק עוד לסוגים קטנים ממנו ופרטיים יותר. וכל אחד מהסוג השלישיים יתחלק למינים, וכל מין ומין לאישים נפרדים וגופים מחולקים, מפורדים לאחד אחד.
באור זה, הצומח, זה השם הוא סוג עליון, כולל כל הצמחים, אם בהמה אם אישים מדברים, וכל ירק עשב וכל עץ השדה. שהרי בכולם יש ויש כח הצמיחה וההתפשטות במרחקים ששה, בעודו באטו וטל ילדותו.
אמנם כאשר תאמר החי, זהו סוג כולל (אבל לא עליון), שהרי הוא כולל במשמעותו כל הבעלי חיים, שם רמש חיות קטנות עם גדולות, ויבא גם האדם בתוכו. והכלל, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, נכנס תחת הסוג הלז.
אולם שם אדם, אינו מתואר בשם סוג, רק בשם מין. והיינו לפי שמין האנושיי הוא מיוחד בעניני נפשו ושכלו, ואין בו רבוי מינים, רק רבוי אישים, וזה מבואר.
מעתה נאמר, כמו שהונח שם מיוחד אל הסוג הכולל וגדר העליון אל מציאותו, וכן הונח שם כולל על העדרו והפסדו. וכן על דרך זה הונח שם אחר, (גדר) על העדר השני, מיוחד בענינו בסוג והבדל מן השם הראשון. ועל דרך זה הונח עוד שם אחר, על העדר המין המיוחד, כמו שהונח שם מיוחד על מציאותו והווייתו.
והנה שם מיתה, עיקר משמעותו, בטול כח המחזיק את הנרמז, והנהו שם כולל על העדר הנמצאים כולם. לכן נמצא במקראות, משתמשים בזה הלשון, בהעדר כל אחד מחלקי הסוג הכולל, והם הצומח והחי והמדבר. שהרי נאמר (בראשית מז יט) למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו גו‘, ותן זרע ונחיה ולא נמות. כלומר, האדמה תשאה שממה, במה שיתבטל מאתה הכח המחזיק אותה, והוא להצמיח תבואה היוצא [השדה] שנה שנה.ובצומח נאמר (איוב יד ח) ובעפר ימות גזעו, כלומר, הגזע יאבד כח הצמיחה בשל עצמו. ובחי ומדבר אין אנו צריכים ראיות אם נאמר בהם לשון מיתה, כי המקראות בזה רבים וכן שלמים. אולם לשון גויעה, לא נאמר ולא נמצא איזה מקראות שישתמשו בו על העדר הכח הצומח (בין בדומם בין הצומח), אבל נאמר על כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כד"א (בראשית ז כא) ויגוע כל בשר בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ גו’, וכל האדם. מבואר מזה, כי לשון גויעה, הונח על העדר כח החיות, אשר ישנו בסוג בעלי החיים יתר על הצומח. אמנם שם שכיבה, מבואר מאוד כי לא הונח רק על הפסד המין האנושיי, לא נמצאהו במקראות ישתמשו בו על העדר בעלי חיים זולת האדם. ודעת לנבון נקל בזה, והוא, שהרי הקומה זקופה אשר באדם, מבדלת אותו ביתרונו משאר בעלי החיים ההולכים על ארבע, ובלכתם המה מושכבים ומושטחים על פני תבל ארצה. (כי רוח בני האדם העולה היא למעלה, נמשכת אל שרשה ממקום שבאה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, אשר משם נחצבה.)
ולזה כאשר ירצה המדבר לספר הפסד האדם, ובטול כחותיו המיוחדים לו, יגדירהו בשם שכיבה, כלומר כבר בטל את כל היקום המעמיד אותו על במותיו האנושיות, וישכב על הארץ וירדם תרדמת עולם. אבל העדר שאר בעלי החיים כולם, אינו מוגדר בשם שכיבה, שהרי גם בעודם בחיים חיותם בקומתם וצביונם, ג“כ הם שוכבים הוזים הולכים על ידיהם ועל רגליהם, ואם נזכיר בהם את ההעדר בלשון שכיבה, לא יהיה ניכר א”כ הפסדם בלשון. ע"כ גדרוהו בהם בלשון גויעה (והיה די באלה השלשה שמות הנזכרים).
ב אולם עוד שאר קטן להבדיל בגדר ההעדר, בין האדם הנוהג בחיים חיותו בעסקי שמים, השכל וידוע אותו, ית' ובין המתנהג בעסקי העולם האבד. והוא כי הנוהג בחכמה וביראה, אין הכליון מושל בו בנפשו המשכלת, אבל עולה היא למעלה לצרור בצרור החיים, אל המקום אשר היתה שם בתחלה בין בית אל והשוכנים שמה. (לא כן האדם הארציי, אשר הלצנו עליו (דרוש מי אפסים יא) מאמר (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו, שרוצה לומר, רוחו ישוב לאדמתו גו') לזה העדרו איננו אמתיי (רק בהעברה נאמר), אבל הוא התפרד חלקיו זה מזה, (כאשר תראה בשלהבת הדבוק בפחם הנר השט במים, ותחתיו נעוץ כובד אבן ומטיל ברזל, כי השלהבת מושכת עצמה ואחר עמה, למעלה אשר אהלה בתחלה, והברזל למטה, וע"כ מעמיד בקומה זקופה) וכל אחד מהם אל מקומו שואף ובא. ויוגדר בזה בלשון אסיפה כי זה הלשון יאמר על המטולטל ואיננו שוקט במכונו ובמקומו הקבוע לו. ובבואו אל נוה שאנן ומשכנות מבטחים נאמר (שמואל ב יא כז) ויאספה אל ביתו (דברים כב ב) שור אחיך או את שיו נדחים ואספתו אל תוך ביתך גו‘. ואחר שידענו כי נפש הצדיק בעוה"ז, ענינה כאורח נטה ללון בארץ נכריה, נאמר בשובה אל מקומה (בראשית מט לג) ויגוע ויאסף אל עמיו, (ישעיה נח ח), וכבוד ד’ יאספך. ובזה יובן דעת חז“ל באמרם כי [בלשון] גויעה לחוד לא נרמז מיתת הצדיק, כי אולי שב על הכח החיוני לבד, וזה יתכן אף בבהמה (או באדם הדומה לזה). וכן [לשון] אסיפה, לא נרמז בו השארת הנפש דווקא, דאולי שב על כלי הגוף. אמנם כאשר [חוברו] לו יחדו, ר”ל גויעה ואסיפה, וידענו שלשון גויעה רומז על בטול [כח] החיוני של האדם, והוא נפשו, לא אל הגוף. וידענו ג“כ שנפש האדם לא תשיג הכליון. (אף) [א”ה נראה דצ“ל אך] אם היא נפש רשע אותה רע, נאמר עליו הכרת תכרת, כלומר נפסדת ממקורה ומזיו כבודה. א”כ לא יתכן לומר שלשון אסיפה נאמר אצל זה, ר“ל הכליון. וע”כ הרצון בלשון אסיפה זה, הביאה אל הקבוע, וזה נפש הצדיק הגמור.
ומצד זה לא נאמר גויעה במרע“ה, והיינו אחר שהעיד עליו הכתוב לא כהתה עינו גו', מבואר שחייו לא היו ע”ד החיים זולתו מהשפלים, בעליה וירידה, אבל חייו נהגו על מנהג אדה“ר קודם חטאו, שהיה מוכן בבריאות עד יומו יבא ונספה (עיין דרוש עמק הבכא) אבל חייו [הנבדלים] ההבדל היה מעת היותו עם ד' בהר ארבעים יום, לחם לא אכל גו'. ומן הוא והלאה חי עם השכלים הנבדלים בהלבשת לבישת הגוף. וא”כ לא היה בעת מיתה בטול כח החיוני, עד שיפול עליו שם גויעה) והבן.
אולם נמצא במקראות נשתמשו בשורש זה ג“כ על הכליון הגמור (ירמיה ח יג) אסוף אסיפם, (צפניה א ב) אסוף אסף כל גו' אסף עוף השמים, והיינו שיאספו [אל] (על) האדמה אשר לוקחו משם, והיו כלא היו. אבל זה נמצא במקראות על המעט. ויש אשר הכניסו זה השורש בגזירת נחי עי”ן, לא בנחי פ"א. עיין קונקורדאנש שרש סוף הביא כולם בלשון כליון. (א“ה ועיין ספר אפיקי יהודה ח”ב עמ' תקטז־תקיז).