רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש אנך
אני. אנכי.
א [לפי שראה מניח הלשון, כי הנפש המדבר צריכה לדבר פעם בעד עצמה, פעם בעד גופה, הניח שתי תיבות מחולפות, תורה כל אחת מהם על מדבר בעד, מיוחד לתיבה זו, והשני על מדבר בעד, מיוחד לה לבדה, באופן שלא יחסר הלשון השתמשיות השנים הנזכר.
ואומר דרך כלל, כי תיבת אני, הונחה בעצם וראשונה על מאמר הנפש המדבר בעדה בלחוד, זולת הגוף. ומאמר אנכי, הונח על מאמר הנפש המדברת בעד גופה, זולת הנפש, וכמו שנבאר בס"ד.
ב ידענו מדברי ר“ת בספר הישר שער התשובה, כי הנפש פועלת ומתפעלת, ואחריו החזיק מוהר”י אלב“ו בי”א מ“ב. וזה לשונו, והחלק השלישי, הנפשות, שהן חלק ממוצע בין שני אלו, כי הן נתלות בגשמים, ממן מה מן התלות, כי הן תקבלנה רושם מן השכלים הנבדלים, ותפעלנה ותעשינה רושם בגשמים, עכ”ל.
יוספים אנחנו לשמוע כלמודים, ולומר, כי לא לבדו מן השכלים הנבדלים תקבלנה הנפשות רושם והתפעלות, משכנה הקרוב אל ביתה במכסת כחותיו ההיולאניים (עיין דרוש נחל מצרים אות ו).
וההבדל שבין ההתפעלות שזכר מוהרי“א ז”ל, למה שכתבנו אנחנו, הוא בקידום ואיחור. והיינו כי למה שכתב הוא ז“ל, תקבלנה הנפשות התפעלות מזולתן. והיינו כי הנפש מחויבת לעשות בכחות גופו מלאכת האלקימיא”ה, להוציא יקר מזולל. אחרי זה תתפעל הנפש מזה, לשתוסיף אומץ, עד שיתעצמו עמה ויתקשרו הכחות אשר המה מטבעם כלים ונפסדים, ויקנו בזה השארות וקיום, כדברי המוסקאט"ו.
ג והנה על אלה הפעולות המתאימות הקבועות בנפש תאמי צביה, הונחה תיבת אני, המורכבת מאותיות שמושיות, ושורש דבר לא נמצא בם. רצוני לומר, הא' בתיבת אני, נגזרת מן אל“ף אית”ן, המשמשת בעתיד, אפעל, יפעל וכ‘, רומזת על מה שהנפש מעותדת לפעול בזולתה, כי האל"ף, היא מה שתורה על מדבר בפעלים העתידים. אולם שתי אותיות נִי, (אשר הם שארית תיבת אני) נגזרים מכינוי המדבר בעדו בכינויים, כאמרו (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא גו’. ואם כן, מלת אני בצירוף והרכבה, גודרת גדר הנפש כולה וצורתה, והוא שהיא פועלת ומתפעלת, כי המדבר בעדו בכינוי, הוא המתפעל.
אמנם תיבת אנכי, אמר הראב"ע פרשת שמות (שמות ג יא), שהיא מגזרת אנך, ולא ביאר בו מה שכיוון. ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו, (גם כי אפשר שלא כיון לזה). ידידי הקורא, הבט נא וראה מה שפירשו במקרא (עמוס ז ז) והנה ד' נצב על חומת אנך ובידו אנך. שהרצון בזה השם הוא, לתאר את אבן המשקולת, המכביד למטה את פתיל הפשתים אשר ביד האדריכל, (לישר על ידו החומה). ולולי זה האבן הברדיליי, לא היה הפתיל מטבעו יורד בתכלית מה שאפשר.
ד אף אנו נאמר, כי הגוף אשר באדם, מגודר היטב בשם הלזה אנך, שהרי הגוף, ג"כ עיקר מציאותו היא לצורך זה, והוא שיכביד את פתיל הנפשותיי משמים וארץ, עדי תתהלך בין שוכני בתי חומר ותתגורר בינותם. ולולי הגוף, היתה הנפש עולה במעלות אל מקום מחצבה, כי מה לה ולנפש בזה, ומי לה בזה כי תחקוק בסלע משכן לה.
ואם כן, מבואר נגלה, כי הנפש המדברת, באמרה אנכי, הרצון בזאת התיבה, אנך שלי. (והיו"ד תורה קנין, כמו עבדי, כספי), והוא כאילו אומרת, גופי, כי הגוף הוא האנך של הנפש כו'].
[א“ה, כיון שבכת”י חסר דף, העתקנו ממה שכתב המחבר בספר אפיקי יהודה חלק א' עמוד שעז־שעח, שם צוטט מהספר רדיפי מיא וע“ש בהמשך ובעמוד תע”א].