אור ברסלב
רדיפי מיא שורש אמר

רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל

שורש אמר

עין המים

אמר. דבר.

א כבר ידעת את הכלל אשר אתה מראה בהר דברי חכמינו ז“ל (מס' מכות יא א) כי דבור הוא קשה. אמנם לא נסתפק בזה לומר כי הם רז”ל כוונו לתת בזה דרך כלל מספיק בכל לשון. ועוד יבואר במה שלפנינו תיבת לאמר דכל מקום, שלפי הנראה בתחלה הוא שפת יתר בכל מקום, והתורה לא אמרה שיחה בטלה ח“ו. וא”כ דבריהם הקדושים צריכים תקון ובאור.

ועתה שמע ודעת לנפשך ינעם, והוא כי ההבדל בין אמירה לדבור עקריי הוא אחד שרשיי, ומזה יסתעף לכמה הבדלים. (דברנו קצת מזה בספר מים טהורים בהקדמה מתואר שער המים) כי הדבור הונח בעצם וראשונה על התעסקות חפציי או השכלותיי, ומשקל שם דבר שלו הוא דָבָר. וא"כ כשנאמר ראובן דִבֶּר אל שמעון, הרצון בזה, נתעסק עם שמעון באיזה דבר, (ע"י כלי המבטא, המודיעים לחבירו ענין התעסקותו עמו), מבלי מה שנביט להוודע מהו ההתעסקות אשר אמר לו או הודיעו. כי מאמר ראובן דבר אל שמעון, לא בא אלא להודיע שדבר עמו, יהיה הדבור מה שיהיה. אבל לשון אמירה הונח על פרטיית המאמר הנאמר מראובן אל שמעון, מבלי מה שנביט אם שמעון הוא משותף עמו באיזה התעסקות או לא.

ומצד זה תמצא כי לשון דבור ישמשהו על הרוב מלת עם או את, כמו במקום אשר דבר אתו (בראשית לה יג), אשר דבר אתו אלהים (בראשית לה טו), פן תדבר עם יעקב מטוב גו' (בראשית לא כד), בדברי עמך (שמות יט ט), ודברתי אּתְּךָ מעל גו' (שמות כה כב), וידבר אתו (בראשית יז ג). הרי כי מלת דבור סמוך אל לשון עם את אשר הוראתם על צירוף הגופים. והיינו כי הדבור היוצא מפי המדבר מצרפם. ומזה הצד אין המספר מוכרח להשמיענו פרטות הדבור מה הוא, כי אחר שעקר ההודאה במאמר המספר הוא צירוף המדבר עם הנדבר באיזה ענין אשר [נדברו איש אל רעהו] (נדבר בו), כבר השמיענו חדשות בזה. אבל לשון אמירה הונח על המאמר הנאמר (מפי האומר), לא בבחינת מי שנאמר אליו, לכך לא ישמשוהו אלה התיבות [את, עם] המשתפות.

ב ויעידו לי על זה עדים נאמנים, והוא כי במה שנראה בעליל כי מצד זה שִכֵּל האונקלוס את ידיו בתרגומו על מאמר (שמות ו יג) וידבר ד' אל משה, ומליל ד' עם משה (בתיבה המשתפת). אבל מאמר ויאמר ד' אל משה (במדבר טו לה) ויאמר משה אל קרח (במדבר טז ח), תרגם למשה, לקרח, אמור אל אלעזר (שם יז ב) לאלעזר. והיינו כי החכם המתרגם הנזכר, ראה כי לשון דבור, תיבת עמו אתו ישמשהו, [פן תדבר עם יעקב (בראשית לא כד), בדברי עמך (שמות יט ט), אשר דבר אתו (בראשית לה יג)] אבל לשון אמירה, לא ישמשוהו אלו התיבות המשתפות. יובן מזה כי לשון דבור, משתף הוא את המדבר עם הנדבר עמו במצב גם בענין, למה שיש ביניהם איזה התעסקות חפציי, אשר ע"כ נאמר וידבר אתו ולא נאמר ויאמר עמו. והיינו כי לשון אמירה, אינו זולת על תורף המאמר.

[וזה עיקר כוונת המספר, באמרו ראובן דבר עם שמעון, להודיע חדשות, כי אף שעד הנה לא נתעסק ראובן עם שמעון בשום דבר, אמנם עכשו דבר עמו דבר מה. ומזה הצד אין המספר מחויב לידע ולהודיע מהות הדיבור, כי אין זה אצלו כוונת הסיפור. אבל המספר בלשון אמירה, ואמר, ראובן אמר לשמעון, מחויב הוא להשמיענו מהות המאמר וענינו, ואם לא ישא המספר על שפתיו את המאמר הנאמר אז מראובן לשמעון, יהיה המספר מקצר במאמרו, וייחשב לנלעג לשון.]

ומזה יבא רעהו החכם הראב“ע ז”ל וחקרו במאמר והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי (אסתר א יח), כי היום הוא האמור, והוא פעול, ע“כ. והיינו כי הרגיש, אלו היה הכתוב אומר והיום הזה תדברנה גו‘, לא היינו מחוייבים לחפש בלשון הכתוב מהות הדבור, כי כמוהו ותדברנה לפני המלך (מלכים א ג כב), אז נדברו יראי ד’ גו' (מלאכי ג טז), ישבו שרים בי נדברו גו' (תהלים קיט כג), וכיוצא בהם, אשר לא זכר שם הכתוב מהות הדבור, כי לשון דבור רומז על עסק ענין שכליי המדובר בינם לבין עצמם, ואין מן ההכרח להודיע אופן הדבור שהיה בינם. אבל באמרו והיום הזה תאמרנה גו', ובכמו זה יוחשב ללעג לשון, אם לא יזכיר המספר מהות האמירה. ונתיישב לו להראב”ע, כי היום הזה הוא האמור, ונאמר אז מפי השרות מה שנתהווה אז ביום ההוא1 (עיי' ערבי נחל א'):

מסכים לזה ביאר מוהרע“פ [בספרו בינה לעתים] מאמר הכתוב (מלכים ב ה יג) ויגשו עבדיו וידברו אליו, ויאמרו אבי דבר גדול דבר גו'. כי מאמר וידברו אליו, ר”ל בענינים זולתיים, ולא ספרו ענינם כו‘, ומתוך הוויכוח א"ל דרך פיוס אבי כו’ ע“כ. ובזה לא נצטרך לדחוק במאמר ידברו לו אלי גבורים (יחזקאל לב כא) כמו שנדחק הרד”ק ואמר שלא ספר הכתוב מה ידברו לו, וסמך על המבין כו‘. ולהלן בישעיה (יד י) נאמר, כולם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו גו’ ע"כ. והיינו כי בישעיה אמר יענו ויאמרו אליך גו', הוצרך להזכיר מה יאמרו.

ראה נא כמה הרגישו חז“ל לבאר פרטות האמירה מה היתה בין קין והבל טרם הרגו אותו. ואמרו ז”ל (בראשית רבה כב ז) ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה (בראישת ד ח) על מה היו מדיינים, אמרו באו ונחלוק את העולם כו‘. ונתלבטו כ“כ, לפי שהוקשה להם לשון האמירה הכתובה בתורה בזה, ויאמר קין אל הבל אחיו, מהו פרטות האמירה. לזה אמרו קצתם, שעל חלוקת הארץ היו מדיינין. וזה נרמז בלשון אחווה הנזכרת במאמר, הורה בזה כי האחווה היא היתה סבת החלוקה. וחד אמר שעל בהמ”ק היו מדיינין כו’, ר“ל בזה שביארו כאלו כתוב ויאמר קין בהיותם בשדה, כלומר זהו תורף האמירה, זה אומר בתחומי יבנה ביהמ”ק כו'.

ג ומה נעמו לפי“ז דבריהם ז”ל בפסיקתא (ילקוט חקת) על מאמר (במדבר כ ח) ודברתם אל הסלע גו‘, שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע, ע“כ. הוצרכו לעזוב פשט המקרא, כי המאמר ונתן מימיו הוא [ה]מאמר שיאמר מפי משה בלשון עתיד המצווה, דא”כ הול"ל ואמרתם אל הסלע גו’ ונתן מימיו, כיון שזה המאמר נאמר ונזכר בפירוש בלשון הש“י. לכך פירשו את מאמר ונתן מימיו לעתיד המודיע. ועיקר מה שהשמיע הש”י למשה במאמר ודברתם אל הסלע, הוא, שיתעסק בהתדברו איזה ענין תורותיי אשר לא זכר בכתוב כלל, ואז יתן הסלע מימיו.

ובמדרש איכה (א מא), כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר, לא נתן אלא להדרש ויאמר אל האיש גו‘, ויאמר גו’. אלא כך אמר הקב"ה כו' (ועיי' במדרש על שמואל סי' כ"ד, דרש כל ויאמר ויאמר שבמקרא) ולא דרשו כן בכפל דבור ואמירה בזה אחר זה.

והיינו כי לפי ההנחה הקדומה כי לשון דבור אין מן ההכרח להודיע מהות הדבר הנדבר בין המדוברים, וכמ“ש התורה (במדבר ז פט) ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת גו'. הודיעתנו התורה מקום הדבור ואופן הדבור, לא מהות הדבור, כי אין זה מן החיוב והכרח בלשון זה. אמנם בשיכפול הכתוב לשון האמירה עצמה בפסוק אחד, אז הוצרך לדרשה. לזה מצאו האלקיים רבותינו ז”ל להעמיס איזה מאמר בלשון האומר הראשון, והוא אז“ל (סוטה כ"ז ב) ויאמרו לאמר* מלמד [שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר] (שהיה משה שר כו'). ובמאמר ויאמר המלך אחשורוש, ויאמר לאסתר כו' ודרשו במגלה [טז א] (ע"י מתורגמן) לשכנו תדרוש ובאת שמה, מ”ש שם בספר איי הים [בנדפס סט ד].

ונשכיל ממוצא הדברים בהבדל הנזכר להתבונן בזה אי אלו מקראות בזה:

אמר הכתוב (אסתר א יב) ותמאן המלכה ושתי גו' לבא בדבר המלך גו'. ואחשורוש שינה לומר (אסתר א טו) כדת מה לעשות על אשר לא עשתה את מאמר המלך. הוא הדבר אשר הנחנו בזה (אות א'), כי האמירה הוא תורף המאמר הנאמר, והדבור הוא המסבב את הנרצה להאמר והקשיו וסברותיו.

דרך משל ראובן יאמר לשמעון קח לי שני גדיי עזים ועשה אותם מטעמים כו‘, ואינו מסביר לו למה שני גדיי עזים ולא כבשים, ולמה היום ולא למחר, ולמה צוה לו ולא לחבירו. אמנם אם יקדים לו ראובן טעמים והסברות והקשים המסבבים את אמירתו בקומתה ובציונה לפי מה שהיא, ראוי שנמליץ ונאמר, וידבר ראובן אל שמעון לאמר, קח לך שני גדיי עזים כו’.

והיינו כי מלת וידבר, משמעותו, הכניס באזני השומע הדברים [הנצרכים] אל הענין. ושם אמירה רומז על גוף הענין הנאמר, מבלי שיסביר לו אל הנאמר לו הטעמים וההשכלה אל זה המאמר.

ומזה נבין מאמר התורה (ויקרא ד א) וידבר ד' אל משה לאמר, שהכוונה, הש“י הודיע למשה הדברים והסברות אשר ישנם בטעמי המצוות, או האמירות למה צוהו כך, ובזה האופן ולא בזולתו. ומשה יאמר המאמרים לישראל בתורף המצוה, ואיננו מוכרח להודיעם הטעמים [הנסתרים] בזה, כי אולי לאו כל מוחא סביל דא. ומה שנאמר דבר אל בני ישראל ואמרת גו'. לפי שכל המקבלים, השומעים דבור ומענה נערך אל שכלם. עיין דרוש גלות עלית [א”ה, בספר אפיקי יהודה חלק ב' עמ' תקפד] יפה בארנו פרשת ציצית, בשינוי מאמרים ודקדוקים*.

ד אמר יהודה אל יוסף מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק (בראשית מד טז), משמע כי שלשתן אין לו, לא אמירה ולא דבור ולא הצטדקות. והנה התורה העידה מאמר ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר גו' (בראשית מד יח). הרי כי יש ויש בפיו אמירה גם דבור, זולת ההצטדקות אין לו.

אולם למה שהנחנו יבאו הדברים מדוקדקים ונאמרים בהשכל. והוא כי בתחלת ההשקפה והחרדה אשר חרד יהודה לעומת אדני הארץ, באמת לא מצא את עצמו שגיא כח לא באמירה, ר"ל שיאמר כה תעשה אל האיש אשר נמצא הגביע בידו. ולא בדבור, כלומר שיציע לפניו איזה סברה וטעם לדבר אל לבו, עדי יקל בדינו. גם לא בהצטדקותו, והיינו לברר דברים כי זה האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא צדיק, לא גנב. על כן עשה יהודה את עצמו בתחלת עניניו כאלם לא יפתח פיו, ונעדר ומשולל הוא משלשתן, ואמר מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק.

וחרץ יהודה הדין הראוי לפי השורה הדתיית הנהוגה להם אז, ואמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. כי היה אז שורת הדין כן, עשרה בני אדם בקבוץ, נמצאה הגניבה ביד אחד מהם, יתפשו כולם וימכרו ממכרת עבד (ב"ק צב ב). כי לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו.

אולם אחר ששמע יהודה את אדני הארץ, איך מתחסד עמם ונוטה משורת הדין, ואומר, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם, אז אמר יהודה בלבו ההתחסדות אין לו גבול קצוב, לאמר עד פה תבא. (בראשית מד יח) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר גו'. ויהיה פירוש מלת נא עתה (כתרגומו כען). כלומר, עד עכשיו הייתי חושב את אדני מתנהג לפי תוקף הדין, על כן לא מצאתי את לבבי נאמן לפניו, לבא באמירה או בדבור או בהצטדקות. אבל כעת, מצאתי בידי אפשרות הדבור וטעימת סברות, בבקשת חסד יותר גדול מאשר שמעתי מאדני. והאמירה היא מאמר בי אדני.

והשלים דבריו במאמר (בראשית מד יח) כי כמוך כפרעה. כלומר, בקשת ההתחסדות אין לה מקום, זולת מהמושל העליון אשר אין עליו מושל אחר. ובו יומלץ הפה שאסר הפה שהתיר, לא כן מהמשועבד תחתיו. אולם אחר אשר ידעתיך בשם אדני הארץ, כי כמוך כפרעה, כלומר, יש ויש בכחך וברשותך להתחסד עם עבדיך, כמו שיש ביד פרעה (וזה נודעתי ממאמר ואתם עלו לשלום אל אביכם). על כן מצאתי לבבי לדבר לפניך ספורים אמתיים, מסבבים אותך להתחסד עם אחי בנימין. ותחלתם הוא, אדני שאל גו‘. ויהי כי עלינו אל עבדך אבי גו’ והורדתם את שיבתי גו', וכל הענין. עד אשר הרגיש יהודה בסדור דבריו, כי מזה יאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו, ר"ל זהו החסד אשר אני שואל מאתך באמירה, אחר הדבור שדברתי לפניך*.

ה מאמר התורה (בראשית יז א־ו) וירא ד' אל אברם ויאמר אליו גו' התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך גו‘. ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר, אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. והפריתי אותך במאוד מאוד גו’.

צריך ביאור בכלל ופרט, כי לא ידענו, נפילתו על פניו מה היא עושה בזה. גם לא ידענו מה חידש ומה הוסיף הש“י במאמרו אני הנה בריתי אתך גו‘, הנאמר לו מפיו ית’ אחר נפילת אפים, יותר על מה שאמר לו קודם ואתנה בריתי ביני ובינך. גם מאמר והיית לאב המון גוים גו' כי אב המון גוים נתתיך גו', הוא משולל הבנה, כי לענין רבוי זרעו נאמר לו אח”כ והפריתי אותך גו'. גם מאמר (בראשית יז ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם, צריך ביאור מה ענינו לכאן.

ורבותינו ז"ל הרגישו לפרש זה, ואמרו, אברם אינו מוליד אברהם מוליד גו'. אולם לפי זה יהיה שם המצטרף הלז, סותר את עצמו, שהרי שם אברהם איננו צודק זולת בשיהיה אב המון גוים, להיותו אז אב לבנים. ומציאת הבנים אין לו מקום אצל אברם, זולת בשיקרא אברהם, ואיך יקדים המאוחר, ויהיה הנמשך סבה להקודם. גם זולת זה נחקור בטעם הדבר ובסגולתו, במה שיש בשם אברהם סגולה נאותה [יותר משם אברם. ועל דרך זה נצטרך להתבונן בשם שרה, מאיזה צד וסגולה] יש בשם הלזה ללדת יותר משם שרי].

ומה שנראה לנו בזה הוא, כי חכמי אותו הדור הבינו והחזיקו את העולם היותו חלוק ונפרד. וייחסו את מצרים למזל טלה והבתולה לאדום כו‘, על דרך המאמר (דברים ד יט) אשר חלק ד’ אותם לכל העמים. ויש א"כ לכל מדינה ומדינה מנהיג מיוחד אשר שם בארץ משטרו וממשלתו, והמדינה מושפעת מאותו המזל והשר אשר הושם עליהם אלופים לראש. ולזה כל איש ואיש, בקראו את שם בנו הנולד לו, כיון להמשיך על עצמו הממשלה המזריות אשר יש באותו כוכב המושל באותו אקלים.

וגם תרח בקראו את שם בנו הנולד לו אברם כוונתו כי זה הנולד יהיה אב לארם. אבל לא מצא תרח את לבבו לקראו בשם אברהם, עדי יהיה אב המון גוים רבים ומשפיע לאומים. כי ידע תרח כי אין מלכות של שר ומזל נוגע בחבירו ובמדינות ממשלתם כמלא נימא, וכמ"ש הנביא (הושע יא ז) ואל על יקראהו יחד לא ירומם (עיי' דרוש מקוה מים ביאורו).

וכן על דרך זה אבי שרי קראה בלשון מדבר בעדו יחידיי, לברך אותה בשמה, תהיה מושלת בשררותה במקום מולדתה לבד. כאלו יאמר מולידה, זאת הנולדת תשתרר עלי ועל כל אשר סביבותי במושבותי. והיה בזה לנולדים אפשריית ממשלה (לדעתם) על מה שהמזל עצמו היה מושל ומשתרר, לא זולתו. וא"כ אחר שאלה המזלות אשר אברם ושרי היו מושפעים מהם, מורים כי לא יולידו, כן חוייב להם ולא ישנו את תפקידם.

אולם אחר שהסכים השם יתברך על ידם להרבות זרעם, הוציא אותם למעלה מהכוכבים ממסלותם והקריב אותם אליו, לבלתי יהיו משועבדים תחת מערכתם מן הוא והלאה, אבל יהיו מושפעים מאתו יתברך, אשר הוא יוצר הכל. גם אברהם יהיה מושפע כולל (לא מדינה מיוחדת לבד) לא לארם לבד. וזהו פירוש ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית יב ג). כלומר, יתברכו מאתך כללות המשפחות, לא מדינה מיוחדת לבד. ועל זה מורה שם אברהם במשמעות אב המון גוים. כלומר, אב משפיעיי (לא אב מולידיי) המונים המונים, על דרך שנקרא יוסף אברך (בראשית מא מג), במה שהושם אז לאב המשפיע, הוא המשביר בר גו'.

והנה בסור הסבה יסור המסובב, כלומר כיון שכל עצמם של אברהם ושרי אשר לא הולידו, היה מחסרון המשפיעים אליהם, וסיגלו עליהם ענין העקריית בלתי מוליד, לזה אחר שהוציאם הש“י מתחת האצטגנינות ושם שמו אברהם ושם אשתו שרה להיותם משפיעים כוללים [והוא יקרא אב המון גויים, וגם היא תתואר בשם שרה, כלומר משתוררת כוללת] אז יאמר מאמר והפריתי אותך גו‘, במליצת פרו ורבו גו’, וכאז”ל (ברכות יג א) בתחלת נעשה שרה לאומתה ולבסוף לכל העולם כולו.

ו מעתה שמע נא פירוש המקראות הנזכרים (בראשית יז א) וירא ד' אל אברם ויאמר אליו גו' התהלך לפני והיה תמים (רמז על המילה). ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך גו', כלומר יהיה לך זרע רב.

ויפל אברהם על פניו גו', כלומר נשאר משתאה משתומם על זאת ההבטחה בעיון נפלא ומתמיה, באמרו בלבו, איך אפשר להוליד בנים, אם המזל והמבט אשר בו אמר הורה, אינו מורה על הולדה. (ועל דרך ביאור השלם נאמר להלן (בראשית יז יז) ויפל אברם על פניו גו' ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, הרי כי נפילת אפים מורה על ההפלאה והתמיהה).

וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (בראשית יז ג־ד). כלומר עד עתה לא דבר אתו אלקים בהמתקת הענין, רק נראה אליו ויאמר גו' ואתנה בריתי גו‘, וארבה אותך גו’. אבל אחר שהתפלא אברהם בזה על האפשריית, אז דבר אתו אלקים, להשכילו בינה בצירוף לאמירה, והודיעו חדשות בדיוק מכוון, ויאמר לו אני הנה בריתי אתך. כלומר, לא כימים הראשונים אתה תהיה, אשר ברית המזלות היה אתך, ואז נמלץ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ובטבעיית נאמר (ישעיהו לא ג) וכשל עוזר ונפל עזור. אבל כעת אשר מן הוא והלאה אני הנה בריתי אתך, ושוב לא תתואר בשם אב חלקיי, כלומר אב לארם בלבד, אבל תהא מתואר מן הוא והלאה אברהם כלומר אב המון כי אב המון גוים נתתיך. כלומר שדדתי מערכתך מהיותך משפיע חלקיי (והוא על ארם לבד) אל היותך משפיע כולל, ונברכו בך כל משפחות האדמה, ואז יומשך מזה מאמר והפריתי אותך גו‘, על ריבוי בנים היוצאים מחלציך. [א"ה, עיין ספר אפיקי יהודה חלק ב’ עמוד תקעה – תקעח (בערבי נחל) ובספר איי הים עמוד ט, ובקונטרס “שער המים” לגהמ"ח והוא הקדמה לספרו “מים טהורים”. ההקדמה נדפסה גם בסוף הספר “איי הים” למחבר].

תוכן העניינים

רדיפי מיא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה