רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
עין המים
אמר המחבר, דע אתה הקורא החביב, כי אני, בהבדלים אשר אני עושה בין הנרדפים, בשמות או (ש)בפעלים, מפי עצמי או מפי אחרים, לא באתי להתעקש עקשות הרבה, ולומר, כי לא נמצא במקראות מקום שישתמשו בו, בפעלים או בשמות, רק על האופן אשר ייחדנו לכל אחד מהם, לא זולת זה. לא כן אנכי עמדי בזאת המחברת, כי מלאכת החפוש והביאור בכמו זה הענין, הוא מלאכת הדרשן, לא הפשטן, וחוקר בטיב הלשון.
רצוני בזה, כי אף אם המצא ימצא [שישתמשו] קצת המקראות באיזה שם או פועל [חילוף] (חלוק) מה שהנחנו, עם כל זה אין בזה הוראה תכריח בטול הנחתינו, המבדלת בין הנושאים והמלות המרדיפים ענינים. כמו שלא נאמר כי בעבור המצא במקרא לקץ הַיָמין, (דניאל יב יג) הנו“ן במקום מ”ם כי משפטו הימים, נתבטלה בזה ההנחה אשר ידענוה מאז, כי מ“ם איננה נו”ן ולא הנו“ן מ”ם, ממה שמצאנו [מקום, בו] תבא הנו“ן במקום מ”ם. וכן [ב]מצאנו הכתוב אומר נשפת ברוחך (שמות טו י) הפ“א במקום בי”ת, נתבטלה ההנחה הידועה לנו מאז, שהבי“ת איננה פ”א, והעד, חלופם זה בזה.
והתשובה בזה תהיה על אחד משני דרכים. על דרך הפשט נאמר, כי המ“ם והנו”ן, אף כי ידענום נבדלות בהברתן, מחולפים בהשתמשותן, משונים בצורתן, עם כל זה, מצד שתמצא בהם שתוף מה, והוא שהברת שתיהם [היא כהה] בלתי לטושה בסגירת החוטם, יתחלפו ויתיימרו זה בזה.
ועל דרך הדרוש נאמר, כי החלוף והתמורה הלזו, רומזת על ימינו של הקב“ה, שתחזור ותשב ידו כבראשונה. הוא מה שאמרו במדרש איכה (ב, ח) פסוק השיב אחור ימינו גו', אמר הקב”ה כו' א"ל לקץ הימין, אותה ימין שהיא משועבדת, קץ נתתי לימיני כו' (עיי' שורש יש"ע ביאורו).
על דרך זה עצמו אני אומר בהבדלים בין הנרדפים מהפעלים והשמות, והוא כי אף שהמניח הלשון, כיון בלא ספק כוונה מיוחדת, בכל שם או פועל אשר הניח, עם כל זה מצד הקורבה והשתוף הנמצא ביניהם, יחליף הלשון את זה לעומת זה. ולא נכחיש ג"כ היות להתחלפות הלזה איזה דרש או רמז (ובמקום הדרוש נעורר בהם ואודותיהם כיד ד' אלהינו לטובה) [באופן כי מהתחלפות והתמורה בקצת המקראות, לא תצא הוראת הביטול על ההנחה הושמת מפי איזה מבאר הבדלי הנרדפים,] כי כוונת המבאר הבדלים, אינה לפרש כתובים, רק כוונתו או כוונתינו [לחקור] מהו הצורך אשר הביא למניח הלשון המקודש הלזה, להניח כך וכך שמות לפועל אחד וענין אחד, עד כי יתוודע לנו כי הענין הנשוא על שפתי המלות והתיבות הנזכרות, יתחלף לבחינות או אופנים נבדלים ושנין דא מן דא. אי לזאת נצרך הלשון לייחד כל אחד מהבחינה או אופן, תיבה ומלה מיוחדת, תורה על הבחינה הנשואה עליה במשמעה והוראתה.
וימצא המבאר הנרדפים, סמוכים לדבריו במקור האותיות, המחברת את התיבה להיות אחד, ובמשמשיהן, ומנסיון רובי המקראות הנמצאות בכתבי הקודש. אבל בבאור הנשארים מהמקראות, המחליפים קצת המלות בקצתם, לא על העוסק בנרדפים לגמור, רק הדרשן או הפשטן יתקן המקראות העומדים לעומתו דבר דבור על אפניו. אי לזאת שתלנו אצל המים הנאמנים נטיעים מגודלים [עולות] (ערות) על היאור בהגה“ה הנקרא ערבי נחל, שם תמצא ריווי צמאון תשלום הדברים במדרשי חכמינו ז”ל [א“ה, עיין ספר אפיקי יהודה להגאון המחבר חלק א עמוד י”א י"ב].