רדיפי מיא· רבי יהודה ליב אדל
שורש אחד
אחד. אַחַד. חד. אח.
א [למה שמצאנו כי סגולת אותן אותיות, להורות על האחדות, בהיותן במעמד שלשתן, וכן בהיותם שנים שנים לבד. כמו (יחזקאל לג ל) ודבר חד את אחד, הרי כי הד' והחי“ת בלא א', ג”כ משמעו אחד. עוד מצאנו (יחזקאל יח י) ועשה אח מאחת מאלה, וכתב הרד“ק [א”ה, בספר השרשים, בשרש אח] שהוא כמו אחד. ויאמר בשני לשונות כמו אני, אנכי עכ“ל. ולדעת רבינו יונה, יהיה פירוש מאמר (תהילים מט ח) אח לא פדה יפדה, לא ימצא אדם אחד אשר פדה יפדה. הרי כי גם שתי אותיות, אל”ף חי“ת, ג”כ משמעו אחד.
אף אנו נאמר, כי האל“ף והדלי”ת בלא חי“ת, ג”כ משמעו אחד. אבל לא נמצא זאת המלה, רק בתוספות מ“ם האמנתיו, והיא תיבת מאד. והכוונה בזאת המלה, שזהו הענין הוא אחד, ואין שני לו בבחינתו הטובה או רעה. [כי שורש מאד הוא אד, כי האותיות של אל”ף חי“ת דלי”ת, יש בכל שְנַיִם מהם, לשון יחיד].
וזאת היא כוונת אונקלוס שהעתיק זאת התיבה בלשון לחדא, כמו לחדא, כמו לאחר. וא"כ באמרו טובה הארץ מאד מאד, (במדבר יד ז) העתיק לחדא לחדא. כלומר, טובת הארץ היא טובה אחדיית, עד שלא יצוייר ענין שני לה.
ב אולם אחר כתבי זאת מצאתי לתוס' מנחות (יח א) על הא שאמר רבי שם מצאתי כו‘, והיה חביב לו ביותר עד לאחת, כתבו, דרבינו ניסים גריס עד לאחת, פירש עד מאד, כדמתרגם מאד לחדא, ע“כ. ואולי כיון למה שאמרנו [וכן פירש הלוצאטו מאמרם ז”ל חביב לפניו עד לאחת, כמו עד מאוד (ולא כפירוש הערוך)] [א“ה עיין לקמן עמוד פט ביאור המילה “אדון”]. [א”ה כיון שחסר דף בכת“י, העתקנו תחילת הענין מספר אפיקי יהודה ח”ב’ עמ' תכג־ד, ושם נכתבו הדברים כהעתקה מספרינו רדיפי מיא שורש אחד].
[א"ה, יש כאן חסרון הניכר בהתחלת הנושא. קרוב לודאי שהוא דן בהבדל שבין משקל אֶחַד לבין משקל אַחַד. המחבר עוסק בדברי הגמרא (מגילה כח א) “אם נאמר כבש למה נאמר אחד וכו', אמר ליה אחד מיוחד שבעדרו”].
ד וכלשון השואל אם נאמר כבש למה נאמר אֶחָד כו‘, משמע משם שגם אם היה כתוב אַחַד כולו בפת"ח, היה השואל שואל, והמשיב משיב אחד המיוחד כו’. נראה בכ"ז כי אין אחד משני המשקלים שזכרנו, מיוחד ומבורר לכוונה מיוחדת יותר מחבירו, אבל משתמשים בערבוביא.
האמנם מצאתי לרבינו הרשב“ם פרשת קרח שכתב וז”ל (במדבר טז טו) לא חמור אחד מהם נשאתי, אפילו חמור אחד מהם לא נשאתי כו', ואם היה נקוד לא חמור אַחַד מהם, פתרונו היה חמור של אחד מהם, (כמו אַחַד העם) וכמו את אַחַד מהם עכ“ל. נראה מלשונו ודבריו, כי אם היה כתוב אַחַד בפת”ח, לא היה משמעותו שהוא תואר על החמור הקדום, רק על אחד העם.
וכוונתו סתומה, אין חזיונה נפרץ.
והנה למה שידענו להרשב“ם ז”ל כי הוא עמקן גדול בפשטי המקראות וצחות המליצה, בדקתי ובחנתי אם יש הבדל בין שני המשקלים, עדי יתבארו (בין) דברי הרשב"ם.
ויגעתי ומצאתי, כי משקל אַחַד הפתוח, לא יוקדם לפניו איזה דבר המתואר שיתואר באחדות, כמו שהוא במשקל אֶחָד, כמו יום אֶחָד (בראשית א ה) גורל אֶחָד (ויקרא י"ו ח), נד אֶחָד (יהושע ג יג) גוי אֶחָד (שם ג), ורבים כאלה, אשר יוקדם למלת אחד איזה דבר המתואר באחדות, היום ההוא אחד, הגורל הוא אחד, הגוי הוא אחד. אבל במשקל אַחַד הפתוח, לא יקדמוהו בשום פעם איזה דבר המתואר בו. אבל המתואר לעולם הוא חסר במאמר, כמו עד אַחַד לא נעדר (שמואל ב יז כב), לא נאמר איש אַחַד. ויאמר אַחַד מעבדיו (מלכים ב ו יב), לא נאמר לאיש אַחַד. ואף [כי] גם במשקל אֶחָד מצאנו ג"כ חסר המתואר, אֶחד באֶחד יגשו (איוב מא ח) ולא נותר מהם אֶחָד (ש"ב יג ל) טהור מטמא לא אֶחָד (איוב יד ד), זהו על המעט. אבל נמצאו למאות ולאלפים יוקדם המתואר [אליו], אבל במשקל אַחַד לא מצאתי גם אחד, יוקדם לו המתואר.
ה ובזה תבין דעת רש“י ז”ל פ' ויחי (בראשית מח כב) פסוק שכם אחד על אחיך, שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך (וכן הוא ביונתן, יהבית לך ית קרתא דשכם חולק חד יתיר כו'). ונדחק הרא“ם וכתב על דברי רש”י ז“ל, וז”ל אע“פ שאחד על אחיך, מורה שפירוש שכם, חלק, כמו אחלקה שכם (תהלים ס ח) כתרגומא (באונקלוס), מ”מ המקרא של קברו בשכם הכריע כו'. אין לו הכרע, דאטו ממה שקברוהו בשכם לא נוכל שוב לפרש מלת שכם בכאן מלשון אחלקה שכם.
אולם [לפי] מה שאמרנו כי [לא יתכן] (הוא) דבר זה שיקדים הכתוב את המתואר באחדות אל משקל אַחַד. ובנידון שלפנינו, אם נאמר כי פירוש שכם, הרצון בו, חלק, יהיה א“כ מלת שכם מתואר עם האחדות הכתוב אח”ז, והיה א“כ ראוי להנקד, נתתי לך שכם אֶחָד על גו' כמו מליץ אֶחָד (איוב לג כג). ואחר שמסורת בידינו לנקד שכם אַחַד על גו', ע”כ שנאמר כי חסר המתואר, והוא מלת חלק. וא“כ ע”כ תיבת שכם הקודמו הוא שם עיר שכם, כמשמעו. ומה שכתב רש"י חלק אחד יתיר כו', הוא הדבר הנאמר בחוץ משקל אַחַד הפתוח.
ו ומה נמרצו דברי יושר דברי הרשב“ם ז”ל לפי דברינו, כי במה שנקוד לא חמור אֶחָד גו' בסגול, יורה פירושו שהתיבה הקודמת היא מתוארת במלת אֶחָד, והכוונה אפילו חמור אחד כו‘. ואם היה נקוד לא חמור אַחַד, היה פתרונו חמור של אַחַד גו’. כלומר והמתואר באחדות שהוא מלת איש, הוא חסר, וכמו לא הריעותי את אַחַד מהם, שהמתואר חסר, והכונה את איש אחד מהם, כיון שהוא כולו פתח, שוב איננו מתאר התיבה הקודמתו, רק את הנאמר מחוץ. ומזה תשוב ותתבונן כי גם מה שכתב הרשב“ם פרשת ויחי, ואני באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך כו', הוא ג”כ בכח מאמר על אחיך, ולא שפירש שכם אחד, חלק אחד, ודו"ק.
וכאשר חקרתי ודרשתי הסבה בזה, מצאתי את הענין מיוסד על עומק צחות הדבור ונעימות השיחה. והוא, כי המשקל אשר כולו בפת"ח, הוא נאמר על הרוב בסמיכות, אַחַד השיחים (בראשית כא טו), אַחַד ההרים (בראשית כב ב), אַחַד העם (בראשית כו י) אַחַד הריקים (שמואל ב ו כ), אַחַד שבטי ישראל (שמואל ב ז ז), מיכאל אַחַד השרים (דניאל י יג).
אולם פעמים רבות נמצא משתנה זה המשקל גם בלא סמיכות, אל אַחַד מבניו (ויקרא יג ב), הרעותי את אחד מהם (במדבר י"ו טו), את אחד מהנערים (ש"א ט ג ) לְאַחַד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים (זכריה יא ז). וכתב הרד“ק בסוף שער השמות כי בזה וכיוצא בזה נגרע הנסמך, ור”ל לאחד המקלות, ע“ש. מעתה נאמר כי כמו שלא יאות לומר תחת שיח אֶחָד השיחים, או על הר אֶחָד ההרים, כי אחר שמלת אחד הוא תואר לתיבת שיח או הר הקדמו לו (והסבה בזה נכונה למבין). לזה ברצות המסדר גם במקום אשר הנסמך איננו במאמר, רק הוא בכח הניקוד, מחסר הוא ג”כ את המתואר באחדות מלשונו. כי באמרו לאַחַד קראתי נועם גו‘, הרי הוא כאלו אמר לאחד המקלות גו’, ואיך א"כ יאמר למקל אחד המקלות. ועיין בחבורי עיון תפלה השלמת הדברים.