רבנו בחיי· רבנו בחיי אבן חלאווה
דברים
פרק א
פסוק א
מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג)
שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך. ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו. וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו.
ובמדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוכיחן להביאם אחריו, לפיכך חן ימצא, שנאמר (שמות לג) כי מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בלשונו לישראל בברכות שהרבה להם וגבה לבם ונפלו בשטים כ"ד אלף, ועל זה נאמר (משלי כז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו. וכן מצינו עוד שהוכיחם בעבר הירדן ודבר אתם קשות והיה מגלגל להם בתוך דבריו קצת עבירות שעשאום כבר, והיה מזכיר להם בשמם המקומות שחטאו בהם להקב"ה, והם ערבות מואב בשטים ובים סוף ובמדבר פארן ומעשה העגל וכיוצא בהן, וזהו שכתוב.
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. במדבר, הוכיחן על מה שעשו במדבר שנאמר (תהילים ע״ח:מ׳) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בערבה, פירש רש"י בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מים סוף שנאמר (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. בין פארן, על מה שעשו בפארן על ידי המרגלים. ובין תפל ולבן, הוכיחן על דברי תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן שאמרו (במדבר כ״א:ה׳) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וחצרות, זהו מחלקותו של קרח ודבתה של מרים. ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו להם בשביל די זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב׳:י׳-י״א) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, עד כאן.
ובאלה הדברים רבה דרשו ודי זהב, מהו ודי זהב, אמרו יכול הוא לברוא עולם בששה ימים ולפרוש אותו לארבע רוחותיו וליתן לנו עשרת הדברות, זהו וד"י זהב, עד כאן. הנה המלות הללו כלן תוכחותיו של משה בחטאות של ישראל כי אינם מקומות המדבר, כי כבר יצאו מן המדבר ונכנסו בערבות מואב, גם לא מצינו תפל ולבן ודי זהב בכלל המסעות, וא"כ הכל נאמר על עניני עבירות והכעסות שהכעיסוהו ישראל במדבר לשעבר, וזהו דעת אונקלוס שפירש ענין המלות כן, כי משה סתם דבריו ולכבודן של ישראל הזכירן ברמז.
ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה למה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה, ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד, ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר, ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם. ואחר ספר בראשית נתיחד ואלה שמות, שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד בראשית ואלה שמות, כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד. ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה. ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ ולולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה. ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות.
ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה, לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות, ועל כן הזכיר להם מהעבירות שבע ואלו הן, תלונות המדבר, וחטא פעור, והמרתם על ים סוף, וחטא המרגלים, ודבת המן, ומחלקותו של קרח, ועון העגל. והנה תפל ולבן דבר אחד הם, ועל כן הם שבעה, על שם שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלהינו ה' אלהיך מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואמר אש אוכלה, כלומר ממה שראית בראש ההר, והבן זה.
פסוק ב
אחד עשר יום מחורב. גם זה מן התוכחות, ואמר יש מחורב עד קדש ברנע אחד עשר יום ואתם הלכתם אותם בשלשה ימים, ומכאן יש לכם להבין כי עונותיכם גרמו להתעכב במדבר ארבעים שנה, שאילו לא כן היה הדרך מתקצר לכם ובעונותיכם נתארך. וכיצד הלכו אותו בשלשה ימים, מצינו שבעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, ובכ"ט בסיון שלחו מרגלים מקדש ברנע, ואם תוציא למפרע מכ"ט בסיון עד כ' באייר שלשים יום ששהו בקברות התאוה באכילת הבשר ושבעה ימים בחצרות להסגרה של מרים, נמצא שבשלשה ימים הלכו כל הדרך.
ובמדרש אלה הדברים רבה אחד עשר יום מחורב אחד עשר יום היו ישראל מושלמים להקב"ה, כלומר מארבעים יום שהיה משה בהר היו ישראל אחד עשר יום ולא יותר בשלום עמו, וכ"ט יום לתשלום ארבעים יום חשבו לעשות העגל. וחד אמר שני ימים היו מושלמין בחורב לא יותר, שנאמר (ישעיה כח) ואותי יום יום ידרושון, וחד אמר יום אחד שנאמר (דברים ד׳:י׳) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, וחד אמר אפילו יום אחד לא היו מושלמין אלא בו ביום עשו עבודה זרה, שנאמר (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי. דבר אחר אחד עשר יום מחורב, אחד שבעשרת הדברות הכעסתם אותו מחורב.
פסוק ג
ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש. סמוך למיתתו הוכיחן, וכן דרך הצדיקים להוכיח סמוך למיתתן, וכן מצינו ביעקב וכן מצינו ביהושע שלא הוכיח לישראל אלא סמוך למיתתו וכן שמואל ע"ה אמר (שמואל א י״ב:ג׳) הנני ענו בי, וכן מצינו בדוד ע"ה לשלמה בנו.
פסוק ד
אחרי הכותו. אחר שהיטיב הקב"ה לישראל כל הטובה הזאת שעל ידו הכה לפניהם סיחון ועוג והורישם את ארצם, אחר כן בא להוכיחם.
אשר יושב בעשתרות באדרעי. מצינו שלשה דברים נקראים בכתובים עשתרות, ואלו הן, ההרים והצאן ועבודה זרה. ההרים הוא שהזכיר כאן אשר יושב בעשתרות, כי כשם שהיה עוג מלך הבשן גבור גדול וחסון הוא כאלונים כן היה מקום שבתו חזק בהרים הגבוהים, והוא עשתרות קרנים שהזכיר הכתוב (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ונקרא עשתרות קרנים על שם שעולין שם באותן ההרים הצאן אשר להם קרנים, כגון היעלים והעזים והכבשים. הצאן הוא מה שכתוב (דברים ז׳:י״ג) עשתרות צאנך, כי עדרי הצאן נקראין עשתרות על שם שמעשרות בעליהן בצמר וחלב ובולדות, ואמרו במסכת חולין לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים שנאמר (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) ומחיר שדה עתודים, וכתיב (שם) ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. עבודה זרה, הוא שכתוב (שופטים י׳:ו׳) ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, כי היתה ע"ז עשויה בצורת צאן.
באדרעי. שם המדינה אשר שם הבירה למלך, בנו אותה בסוף ההר במישור ושם קבץ כל מחנהו, כענין שכתוב (במדבר כ״א:ל״ג) ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי.
פסוק ה
הואיל משה באר את התורה הזאת. ע"ד הפשט רצה משה לבאר להם עתה בשנת הארבעים כל המצות ועיקר התורה הזאת שהיא עשרת הדברות, ולפי שהאבות שמעו אותן מפי הקב"ה חזר משה והשמיעם לבנים ושמעו אותן מפיו, ואע"פ שכבר ידעו זה מפי אבותיהם והאמינו בהם הנה נבואת משה מבוררת אצלם ומוחזקת בעיניהם, ומה שישמעו מפיו כאלו שמעו מפי עליון.
וע"ד המדרש בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמנין מואב, וכה"א (שיר השירים ה׳:י׳) דוד"י צ"ח ואדום, כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ואדום, וזהו שכתוב (משלי ב׳:ד׳) וכמטמונים תחפשנה, מ"ט מונים, מלשון (בראשית לא) עשרת מונים.
פסוק ו
ה' אלהינו דבר אלינו. צריך שתשכיל כי בכל הספר הזה שהוא משנה תורה ינהג משה להזכיר תמיד ה' אלהינו ה' אלהיך, וכבר הזכרתי זה למעלה.
בחורב, זה סיני.
פסוק ז
ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר. ובחוף הים, זו ארץ אשקלון ועזה וקסרי וחברותיהם.
פסוק ח
לתת להם ולזרעם אחריהם. דרשו רז"ל לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח, כן דרשו באלה הדברים רבה. ונראה שהוצרכו לדרוש כן ממה שמצינו שלשה פסוקים ובכל אחד ואחד מוסיף והולך, והוא שכתוב (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ובסוף והיה עקב (שם) כתיב לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ זבת חלב ודבש, וכאן הזכיר לתת להם ולזרעם אחריהם, ולכך דרשו שלשה ירושות.
פסוק ט
ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. ע"י יתרו שאמר לי והקב"ה הסכים על ידו כענין שכתוב (שמות י״ח:כ״ג) וצוך אלהים ויכלת עמוד.
פסוק י
ה' אלהיכם הרבה אתכם. במצרים, שירדתם שם שבעים נפש ועליתם שש מאות אלף רגלי, והנכם היום שאין לכם מספר. או יאמר הרבה אתכם הגדיל אתכם, מלשון (ירמיה לט) רבי המלך שפירש גדולי המלך.
והנכם היום ככוכבי השמים. המשילם לכוכבים לענין הרבוי, וזהו שאמר לרוב.
ובמדרש אלה הדברים רבה, והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים, כשם שהראה הקב"ה לאברהם שהראהו כל המזלות מקיפין השכינה, כך דגל מחנה ישראל שלשה לכל רוח ורוח וכבודו באמצע, אמר לו הקב"ה כשם שהמזלות מקיפין אותי וכבודי באמצע כך בניך עתידין להתרבות וחונין דגלים דגלים ושכינתי באמצע, שנאמר (במדבר ב׳:ט״ז-י״ז) ונסע אהל מועד וגו', הוי אומר והנכם היום ככוכבי השמים, וחניתכם היום ככוכבי השמים עד כאן.
פסוק יא
ככם אלף פעמים. אמרו במדרש רבה, אמר להם משה ברכה זו קצובה משלי, שתהיו אלף פעמים ששים רבוא, אבל הקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ.
פסוק יב
איכה אשא לבדי טרחכם. הטורח שיש לי שאשכיל המצות לפתאים. ודרשו רז"ל מלמד שהיו ישראל טרחנין הרבה, אחד מהם רואה בעל דינו נוצח בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה להביא מוספני עליכם דיינין.
ומשאכם. כשבקשו הבשר והמים, שכן כתיב (במדבר י״א:י״א) לשום את משא כל העם הזה עלי.
וריבכם. למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.
פסוק יג
ואשימם בראשיכם. שיהיו ראשים ומכובדים עליכם שתנהגו בהם יראה וכבוד, ודרשו רז"ל ואשימם בראשיכם, ואשמם כתיב, כלומר שאשמותיהם של ישראל תלוין בראשי השופטים שלהם שלא מחו בידם, אע"פ שבספרים שלנו כתוב ביו"ד.
פסוק טו
אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי בהן.
שרי אלפים. שר אחד היה ממונה על כל אלף ואלף מישראל ושר היה ממונה על כל מאה ושר על כל חמשים ושר על כל עשרה.
ושטרים. אלו שכופתין ומכין ברצועה על פי השופטים.
פסוק טז
ואצוה את שפטיכם. זרזתי אותם שיהיו מתונים שאע"פ שכבר בא דין זה לפניהם פעמים רבות שלא יקלו בו למהר ולחתכו עד שיהיו נושאין ונותנין בדבר.
שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. זו פשרה שהוא משפט הבא מצדק.
ובין גרו. דרשו רז"ל אפילו על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים.
פסוק יז
לא תכירו פנים במשפט. אזהרה לדיין שלא יהא קשה לזה ורך לזה.
כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.
לא תגורו מפני איש. ואפילו הוא אלם. כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתם דנין לבני אדם אין המשפט לאדם, שאם אתם מחייבין לאדם שלא כדין הרי הקב"ה ישלם לו מצד אחר, ונמצא שאתם חוטאין, שאין משפט זה לאותו שחייבתם כי אם לאלהים שעתיד לשלם לו מה שהפסדתם ממנו, וכן אמר יהושפט (דברי הימים ב י״ט:ו׳) כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט.
וע"ד הקבלה כי המשפט לאלהים הוא בודאי כי הוא שופט העולם, שנאמר (תהילים ע״ה:ח׳) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, מקבל ממדת הגבורה שהוא קו הדין, וכן לשון משפט הוא הדין הנחתך, ולכך נקרא שופט העולם ברחמים בשם אלהים ממדת הגבורה של מעלה, ומפני שאלהים נצב בעדת אל נקראו אפילו בני האדם בשם משותף אלהים, שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) עד האלהים יבא דבר שניהם, אין צריך לומר המלאכים שנקראו אלהים גם כן בשם משותף כי הם השופטים להנהיג ולדון כל אחד ואחד אומתו שהוא ממונה עליהם, כי כלם מקבלים ממדת הגבורה.
ויש לך להשכיל כי מפני שהגבורה מן השמאל כענין שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל, על כן נקראו סנהדרי גדולה בלשון (שיר ז) שררך, וכן בית הועד שלהם ששם היו חותכים הדין נקרא לשכת הגזית שהוא לשון חתוך, וזה מבואר. ומה שאמר תקריבון אלי ושמעתיו. דרשו רז"ל שזה הדבור נחשב לו למשה לעונש ועליו נתעלם ממנו דין בנות צלפחד וכמו שהזכרתי שם.
ויש לתמוה מה חטא בדבור זה משה להקב"ה ומה ראה על ככה להענישו, או מה יהורא יש בלשון תקריבון אלי, ואי אפשר לו לדבר אלא כך.
אבל נראה לומר כי מפני שהזכיר משה כבר כי המשפט לאלהים הוא, וחזר ואמר תקריבון אלי כאלו לא דקדק משה בלשונו וכמעט שהשוה עצמו לקונו, ומפני זה חשבוהו רז"ל לעונש.
פסוק יט
ונלך את כל המדבר הגדול. זהו אחד עשר יום. והנורא ההוא. שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות.
פסוק כא
ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש. היה לומר הנה נתן ה' אלהיך לך את הארץ, אבל ירמוז לשר שלהם, כי מאחר שנתן לפניהם השר שלהם למעלה בודאי הארץ תהיה שלהם למטה, וזהו שאמר עלה רש, כלומר על השר, כי מצד שהוא ה' אלהיך עליון מתגבר על השר נתן לפניך את הארץ, ועל כן אמר ראה שהוא לשון הסתכלות וראיית הלב.
ומזה אמרו במדרש ראה נתן ה' אלהיך לפניך, וכי לפניהם היתה, אלא שהפיל שרה תחלה. וכן הזכיר למעלה ראה נתתי לפניכם את הארץ וחזר ואמר בואו ורשו את הארץ, והיה ראוי שיאמר ורשו אותה, אבל יאמר ראה נתתי לפניכם למעלה שר הארץ ומעתה בואו ורשו את הארץ שאין מערער בדבר. וכן יזכיר עוד בדבר הש"י (דברים ה) ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו יאמר אני החילותי תת לפניך למעלה את סיחון ואת ארצו, ומעתה עשה אתה את שלך, החל רש לרשת את ארצו למטה. ומה שאמר לשון החל היה לו לומר לשון גמור כי כיון שהקב"ה התחיל בזה יש עליכם לגמור הדבר, אבל אמר החל רש להורות כי תיכף שיתחילו ישראל יהיה הענין נגמר ויירשו את ארצו, כיון שהקב"ה התחיל במה שהוא עיקר. וכן דרשו רז"ל בנבוכדנצר בשעה שנפרע הקב"ה ממנו נפרע משרו תחלה, שנאמר (דניאל ד׳:כ״ח) עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל, מהו קל אמר ר' יהושע שרו של נבוכדנצר קל היה שם והפילו הקב"ה מן השמים, שנאמר קל מן שמיא נפל, ואחר כך נפרע מנבוכדנצר שנאמר (שם) לך אמרין נבוכדנצר מלכותא עדת מינך.
פסוק כב
ותקרבון אלי כלכם. היו באין בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים והזקנים דוחפים את הראשים.
ויחפרו לנו את הארץ. יכנו הכתובים הרגול בלשון חפירה, כי החופר יחפש מה שבסתר.
פסוק כג
וייטב בעיני הדבר. לפי שכלכם הסכמתם על זה. ויובן ממנו עוד בעיני ולא בעיני המקום, שכך אמר לו (במדבר יג) שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך.
פסוק לו
הארץ אשר דרך בה. היא חברון שנאמר (במדבר יג,כב) ויבא עד חברון. והזכיר כלב תחלה כי הש"י יזכירנו כן לעולם ואחריו יהושע.
פסוק מ
ואתם פנו לכם. לאחוריכם לצד ים סוף.
פסוק מא
ותהינו. מלשון הן, כלומר אמרתם הננו ועלינו. והתרגום אמר ושריתון למיסק לטורא, כי המזמין עצמו לדבר לומר הנני הוא המתחיל בו, וכן (תהילים פ״ח:ט״ז) נשאתי אימך אפונה, מלשון פן, כלומר נשאתי אימך פן אענש.
פסוק מד
כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם.
ויש ברמז הכתוב עוד כי היו מן הרודפים מתים ברדיפתם, כי כן מנהג הדבורים יזילו ארס וימותו מיד.
פסוק מו
ותשבו בקדש ימים רבים. תשע עשרה שנה, ותשבו שם כימים אשר ישבתם בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה. וכן הזכיר למטה והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה, וכן אמרו בסדר עולם י"ט שנה עשו בקדש וי"ט שנה חוזרין ומטולטלין במדבר.
פרק ב
פסוק ג
רב לכם סב את ההר הזה. מנעם מלהתגרות בבני עשו מפני שכבד את אביו ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וכדי שלא יהא לו פתחון פה לעולם הבא שכבר נטל שכרו בעולם הזה.
פנו לכם צפונה. אמרו במדרש רבה, אם באתה שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר פנו לכם צפונה. דבר אחר פנו לכם צפונה, אמר הקב"ה מזבח אחד יש לי והוא עתיד לפגרו. דבר אחר פנו לכם צפונה, צפון אחד היה לי ביניכם זה בית המקדש שהייתי נצפן עמכם בו, והוא עתיד להחריבו שנאמר (יחזקאל ז׳:כ״ב) והסבותי פני מהם וחללו את צפוני.
פסוק ד
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. אע"פ שהם בני עשו, אחיכם הם. בגבול, מעלתו גבול יש לה ובאין הכל ומזדווגין לו שנאמר (עובדיה ז) עד הגבול שלחוך, מכאן ואילך השיאוך יכלו לך.
וייראו מכם ונשמרתם מאד. ומה היא השמירה, אל תתגרו בם.
ובמדרש רבה וייראו מכם ונשמרתם מאד, אמר ר' אלעזר אוי לאזנים שכך שומעות, ומה אם בשעה שייראו מכם אמר ונשמרתם מאד, כשאנו יראים מהם על אחת כמה וכמה. ר' יהושע בשם ר' לוי אמר וייראו מכם ונשמרתם מאד, מבקשים אתם שייראו מכם, עסקו בתורה, כמה דתימר (דברים ד׳:י״ד-ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
פסוק ה
עד מדרך כף רגל. אפילו דריכת הרגל בה איני נותן לכם רשות שלא ברצונם,
ובמדרש עד מדרך כף רגלם עד שיבא יום דריכת הרגל על הר הזיתים, שנאמר (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ובמקום אחר דרשו, עד מדרך כף רגל עד (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי.
כי ירושה לעשו. מאברהם, עשר עממין נתתי לו לאברהם, שבעה שלכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן של עמון ומואב ושעיר, נתתי אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט.
פסוק ו
אכל תשברו מאתם. בתמיה, וכי צריכין אתם לקנות אוכל ומים מאתם והלא אינכם חסרים כלום, ולכך סמך לו כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך זה ארבעים שנה לא חסרת דבר.
פסוק ח
ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר. עברנו מדרכים הערבים שבתורה ועל איילותיה של תורה, ומעציון גבר מה דעציון לגברא דעלמא דאמרי נעשה ונשמע ולא עבדין כן. כן אמרו במדרש רבה.
פסוק יא
רפאים יחשבו אף הם כענקים. פירש רש"י ז"ל סבורין אתם שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל אינה זו, כי אותן רפאים הורשתי לבני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אימים על שם שאימתן מוטלת על הבריות. וכן ובשעיר ישבו החורים הם בני שעיר החורי ונתתיה לבני עשו.
פסוק טז
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר. ע"ד הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב. ודעת רז"ל שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל"ח שנה והיום שנודע להם זה ט"ו באב היה כשנתמלאה הלבנה כדאיתא במסכת תענית, והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור. ומה שלא נתיחד עמו מיד כשכלתה הגזרה בעשירי, לפי שהיה מתאבל משה על הגזרה שבעה ימים מן הט' עד ט"ו, ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומטעם זה לא נתיחד עמו עד ט"ו, ומעתה יהיו הכל שמחים כאחד, משה ובני ישראל. ולכך לא מצינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים עד כאן אלא לשון ויאמר, לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה. ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמרו וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור, כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה. ומזה תבין דבר ירמיה שאמר (ירמיהו א׳:ו׳-ז׳) ואומר אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהוא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה, ולכך הזכיר אחר שם אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, שהיא אספקלריא שאינה מאירה, מדת הדין שבה הרחמים, והיא השגת הנביאים כלן, ולכך סמך לו מיד (שם פסוק ז) ויאמר ה' אלי.
פסוק כד
החל רש. מלשון ירושה. ודרשו רז"ל החל רש, עשיתי ארצו חולין לפניך. והכוונה בזה כי עמון ומואב טיהרו בסיחון, ומעתה מותר להם לכבוש הארץ כי היא של סיחון.
פסוק כה
אחל תת פחדך. כאן רמז שעמדה לו חמה למשה במלחמת עוג כשם שעמדה ליהושע, וכן דרשו במסכת תענית שלשה נקדה להם חמה, משה יהושע נקדימון בן גוריון. נקדימון גמרא, יהושע דכתיב (יהושע י׳:י״ג) שמש בגבעון דום, וכתיב (שם) ויעמוד השמש בחצי השמים, משה מנלן אמר ר' אלעזר אתיא אחל אחל, כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב ביהושע (שם ג) אחל גדלך, רבי יוחנן אמר אתיא תת תת, כתיב הכא תת פחדך וכתיב התם (שם י) ביום תת ה' את האמורי, ר' שמואל בר נחמני אמר אתיא מגופיה דקרא, דכתיב אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אמתי רגזו וחלו מפניך כל העמים אשר תחת כל השמים בזמן שעמדה לי חמה למשה, כלומר שנודע הדבר בכל הכיפה, ולכך הזכיר היום הזה, ואיך יתכן שינתן פחדו ויראתו על פני העמים שתחת כל השמים כי אם בעמידת חמה.
והנה זה נס גדול ופלא עצום בחדוש בריאת העולם, מפני שקיום העולם בתנועת הגלגל וסבובו, ואם יעמוד אפילו רגע יחרב העולם, וכאן עמד הגלגל מלסבב ונתקיים העולם, ולא כן היה הענין בחזקיה כי שם לא עמדה חמה אלא שחזרה לאחוריה כלפי השחר, ולא עמד הגלגל מלסבב או לפנים או לאחור ולא היה הנס גדול כל כך, ועל כן אמר שלשה ולא מנה חזקיהו עמהם, וכן יורה לשון נקדה שהוא מלשון נקודה, וכאלו אמר שלשה עמדה להן חמה בנקודתה שעמד הגלגל מלסבב כדרכו.
ואמרו במדרש כי מה שאמר לו יהושע דום ולא אמר עמוד, לפי שהשמש בהלוכו מקלס להקב"ה, ואם שתק אינו יכול להלוך, שנאמר (תהילים קי״ג:ג׳) ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', משעה שהוא זורח עד שעה שהוא שוקע מהלל שם ה', ולכך צוהו שישתוק כדי שיעמד ויתעכב בנקודתו. ודרשו עוד, אמר לו השמש ליהושע י׳:י״גש קטן אומר לגדול דום, ואני נבראתי ברביעי ואתה בששי, אמר לו יהושע בן חורין קטן אינו אומר לעבד גדול שתוק, מיד וידום השמש, ומששתק עמד, שנאמר (יהושע י) ויעמד השמש בחצי השמים.
פסוק כח
אכל בכסף תשברני ואכלתי. אם הוצרכתי. וכן אם רציתי מים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי, בצבאותי. ומכאן אתה למד (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שכתוב בהקב"ה, שפירושו צבאותיו וחיילותיו.
פסוק כט
כאשר עשו לי בני עשו. אי אפשר לפרש שיחזור לאוכל בכסף תשבירני הסמוך לו, שהרי הוא אומר והמואבים היושבים בער, וידוע כי המואבים לא עשו כן שהרי כתיב (דברים כ״ג:ד׳-ה׳) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, אבל יחזור אל בדרך, יאמר כאשר עשו לי בני עשו שנתנו לי דרך לעבור שסבבנו הר שעיר בדרך, כענין שכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו', כי בני עשו רצו בדבר זה שיעברו דרך ארצם, גם המלך שלהם מלך אדום היה רוצה בכך אבל לא הניחם לעבור דרך מדינתו שהוא היה הדרך הקרוב לא"י, וזהו לשון המלך שאמר (במדבר כ׳:י״ח) לא תעבור בי, כלומר בדרך מדינתי, אבל בדרך ארצם לא היתה מניעה לא מצד המלך ולא מצד העם, ושם כתבתיו.
פסוק ל
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א י״ח:ל״ז) ואתה הסבות את לבם אחורנית.
פרק ג
פסוק ד
כל חבל ארגוב. שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.
פסוק ה
לבד מערי הפרזי שהן פרוזות ופתוחות מאין חומה, וכן (זכריה ב) פרזות תשב ירושלים, שלא תצטרך לחומה.
פסוק ט
צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר. הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד׳:מ״ח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א"י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א"י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.
פסוק יא
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית י״ד:ה׳) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז"ל זה עוג.
באמת איש. באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.
פסוק יג
ההוא יקרא ארץ רפאים. אותה שנתתי לאברהם.
פסוק יח
ואצו אתכם בעת ההיא. עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים ל״א:כ״ז) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.
פסוק כא
עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות. חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה' לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע"י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.
ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע"ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהילים קל״ו:י״ז-י״ח) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.
פסוק כג
מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז)
שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה (משלי יט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם יד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיהו י״ד:ל״ב) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים י״ד:כ״ט) למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהילים ל׳:ט׳) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.
לאמר. היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר י״ב:י״ג) ויצעק משה אל ה' לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.
ובמדרש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ׳:כ״ז) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים ל״ב:נ׳) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כ״א:ה׳) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב ל״א:ל״ה) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.
פסוק כד
אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה. יש לתמוה על התפלה והתחנה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת ומה ענין זה לזה, כי מתחיל ספורו בזכרון נפלאותיו של הקב"ה וגבורותיו וחותם שאלתו ותחנתו באעברה נא ואראה.
וע"ד הפשט אתה החלות, יבאר ענין מתן תורה שהוא התכלית המבוקש מהאדם, ולכך אמר את עבדך שהוא העבד הנאמן שזכה בקבלת התורה שנתנה על ידו, את גדלך על שם שכתוב במתן תורה (דברים ה׳:כ״א) את כבודו ואת גדלו, ואת ידך החזקה על שם שכתוב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש, אשר מי אל בשמים ובארץ על שם שכתוב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, אשר יעשה כמעשיך בשמים, וכגבורותיך בארץ, וזהו שאמר בתחלת דבורו שני שמות הקדושים על שם שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך, וקשור הכתובים כן, אתה החלות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן אעברה נא ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר"ש נר"ו.
ויתכן לפרש בקשור דברי התפלה והתחנה הזאת, כי יזכיר משה בכלל דבריו כלל הנקודות כלן שהן עקרי המציאות כולו מעלה ומטה, מפני שהשיג כבר הקו האמצעי של מעלה, לכך בקש שיראה בחוש העין הקו האמצעי של מטה להשיג המכוון כנגדו, ועל כן יאמר אתה החלות ונתתה בי כח והשגה להשיג הנקודה האמצעית שכל הענפים משתלשלין ומשתרגין ממנו, והיא כנקודה בתוך העגול שהיא תחלת העגול, אשר מי אל בשמים ובארץ שהיא הנקודה בתוך השמים שהם הגלגלים המקיפים אותה, ולכך אמר אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי גבורתו של הקב"ה מתפרסם כשעולם מתקיים בתנועת הגלגלים, וכן לשון הכתוב (תהילים י״ט:ב׳) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועל כן יאמר אעברה נא ואראה, כיון שחננתני דעה שהשגתי הנקודה האמצעית למעלה יגדל נא חסדך עמי שאראה את הארץ הטובה שהיא הנקודה האמצעית של מטה, ההר הטוב הוא ירושלים, שהוא הקו האמצעי של הארץ הטובה, והלבנון הוא בית המקדש שהוא הקו האמצעי של ההר הטוב, ירצה לומר כי כיון שהורהו והשכילהו העליון בעין השכל, בדין הוא שלא יסתיר ממנו השפל אבל יזכה לבא שמה לראותו כדי שיוסיף זכות על זכותו בקיום המצות התלויות שם, ומתוך השפל תתעלה נפשו אל העליון לאור באור החיים באותה מעלה המעותדת למי שקיים כל המצות כלן על השלמות.
וע"ד המדרש אתה החלות, כלום אתה גוזר עלי שלא אכנס לארץ אלא בשביל (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המורים, אתה החלות שאמרת (שם יז) למשמרת לאות לבני מרי.
וע"ד הקבלה אדני יהוה אתה החלות להראות בסנה, את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, הגדולה והגבורה, וכן היתה תחלת נבואתי והודעת לבריות על ידי שאין אלוה בשמים ובארץ שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פו) אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך, ועל כן יגדל נא חסדך עמי ואעברה נא ואראה וגו', ולפי שהוא אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים ומשה חטא בו בענין הצור ונגזר עליו על זה שלא יכנס לארץ על כן יבקש משה עתה מלפניו שיסלח לו ויעבור ויראה. מזה נכתב השם הזה אל"ף דל"ת ואחריו יו"ד ה"א וא"ו ה"א כי הוא אדון אשר בו הרחמים, כי ביה ה', ולכך הזכיר לשון ואתחנן שהוא לשון נאמר על מדת הדין, כלשון (שם ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, סמך התחנה לאלף דל"ת, וכן כתוב (איוב ח׳:ה׳) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן.
פסוק כה
הארץ הטובה, ההר הטוב. אמרו במדרש משל למלך שבקש לישא אשה ושלח שלוחיו לראותה אם היא נאה אם לאו, הלכו וראו אותה ואמרו לו אין כעורה ממנה, שמע שושבינו ואמר להם בני מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כאן שגניתם את בתי לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו אף אתה לא תכנס, אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואמרתי למלך אין בעולם נאה הימנה והם אמרו אין כעורה ממנה, עכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם. כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע המרגלים אמרו לשון הרע, שנאמר (במדבר י״ג:ל״ב) ארץ אוכלת יושביה היא, ואני לא ראיתיה ושבחתיה לישראל, שנאמר (דברים ח׳:ז׳) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ההר הטוב הזה והלבנון, זה בית המקדש שמלבין עונותיהם של ישראל.
פסוק כו
ויתעבר ה' בי למענכם. ע"ד הפשט נתמלא עלי עברה בשביל תלונותיכם, וכן הזכיר בסמוך וה' התאנף בי על דבריכם, והוא שכתוב (תהילים ק״ו:ל״ב) וירע למשה בעבורם.
וע"ד המדרש ויתעבר ה' בי, זהו שכתוב (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה' על פניו, כלומר אותה שעה כשנתן לי גדולה בשבילכם והעביר כבודו לפני בסיני התחננתי לפניו על זאת ולא שמע אלי.
וע"ד הקבלה ויתעבר ה' בי, ירמוז לסוד העבור, וזהו לשון בי כי היה ראוי שיאמר עמי, כענין שכתוב (תהילים פ״ט:ל״ט) התעברת עם משיחך, וידוע כי לשון סוד העבור מלשון עברה, כי סוד הגלגול בענין היצירה מדה מתנהגת בעוה"ז במדת הדין, והוא סוד (שמות ז) פוקד עון אבות, וכבר רמזתיו שם, וזהו שאמרו רז"ל בברכות אפילו בשעה שאתה מלא עליהם עברה באשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך. ויש מן החכמים קורין כאשה עוברה בכ"ף, ובהרבה ספרים נמצא כן, וגרם להם שלא הבינו פנימיותו של ענין ולא לקחו ממנו רק נגלהו, אבל העיקר כי הוא באות בי"ת, וכן קבלת החכם רבי יצחק בן הרב ז"ל באשה עוברה באות בי"ת. ומה שנקרא סוד העבור על שם כח הדורות שהוא קורא הדורות מראש שהוא מעובר מן הכח הפנימי, ועל שם שכל המתגלגל יתגלגל מכח הדורות לכך נקרא סוד העבור כח הדורות, ועוד שלשון עבור מלשון רבוע, ועל שם שהענין עם רבעים עם המגולגל וזולתו פעמים שלש, ועוד לשון עבור על שם שאינו עובר ממשפחתו.
רב לך אל תוסף. דרשו רז"ל, רב לך דייך מה שצפון לך, ממה שכתוב (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
ובמדרש תנחומא רב לך אל תוסף, כיון שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף, אמר לו משה, רבש"ע יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו עוד שיניה במיתתי, אמר לו כך עלה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, עד כאן. ופירוש מחשבה העליונה שכלן נאצלו ממנה וכלן נכללות בה, וזהו לשון מחשבה, והמשכיל יבין.
פסוק כז
ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. לא מצינו זכרון הרוחות בתורה בסדור אחד, כי לפעמים יקדים הכתוב רוח מזרחי לכלן, הוא שכתוב (איוב כ״ג:ח׳-ט׳) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו, שמאול בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה, וזהו הסדר הראוי כי הם רצופות ישרות ממזרח למערב ומצפון לדרום, ולפעמים יקדים מערב לכלן הוא שנאמר ליעקב (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ולפעמים יקדים צפון לכלן הוא שאמר לאברהם (שם יג) שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. ומה שהתחיל ביעקב ומשה מרוח מערב, יתכן לתת טעם בזה על שם השכינה שירדה עם יעקב למצרים, וידוע כי השכינה במערב, גם בכאן משה ידבר בתחלה אל השכינה והזכיר תימנה ולא נגבה כי חצי השם נרמז בכל רוח ורוח, כי כן קלסו משה להקב"ה (במדבר ט״ז:כ״ב) אל אלהי הרוחות לכל בשר, ומה שחזר שני פעמים עיניך והזכיר לשון עליה, כי משם נתעלה לראות הארץ בעין הבשר לארבע רוחותיה ולהתבונן בשם בן ארבע אותיות שהוא המרכבה הראשונה העליונה לארבע רוחות העולם.
וצריך אתה לדעת כי ארבע רוחות העולם שהם מזרח ומערב וצפון ודרום יש להם שלשה שמות, מזרח קדם פנים, מערב ים אחור, וכן דרום נגב ימין, וכן צפון אסתן שמאל. ובאור זה כי נקרא רוח מזרח כן על שם שמשם זריחת השמש, וקדם כי מאותו רוח יקדים לזרוח, ופנים על יצירתו של אדם שנבראו פניו למזרח ואחוריו למערב ימינו לדרום שמאלו לצפון. וכן נקרא מערב על שם שקיעת השמש שהצורות מתערבות באותה שעה, וים לפי שהים הגדול במערבו של עולם, ותרגום (דברים ל״ד:ב׳) הים האחרון ימה מערבאה, ואחור כנגד מזרח הנקרא פנים וזהו שכתוב באיוב (איוב כ״ג:ח׳) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן נקרא דרום לפי שהשמש הולך בגבהו של רוח, והוא נוטריקון דר רום, או דרך רום, מלשון (חבקוק ג׳:י׳) רום ידהו נשא, ונגב שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת א׳:ו׳) הולך אל דרום וסובב אל צפון, הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב.וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות וזהו שכתוב (שופטים א׳:ט״ו) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמין ארע דרומא, וימין על שם ימינו של אדם הפונה למזרח, או על שם הפעולה הזאת שהשמש מזומן תמיד באותו רוח, מלשון (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך, (תהילים ס״א:ח׳) חסד ואמת מן ינצרוהו, ומזה נקרא מזון ישראל שבמדבר בלשון מן על שם ההזמנה שבא להם מזומן בכל יום, וכענין שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) ולקטו דבר יום ביומו. וכן נקרא צפון על שם שהשמש צפון ומתעלם שם, ממה שהרוח ההוא אין בו ישוב, ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבת, שנאמר (איוב כ״ו:ז׳) נוטה צפון על תהו, ואסתן הוא לשון רז"ל עדיה בצד אסתן ותאסר, ותרגם (בראשית ח׳:כ״ב) קיץ וחרף קיטא וסתוא, וידוע כי החרף זמן הגשמים כי רוח צפון לח מאד והגשמים באין משם, ומטעם זה אמר הכתוב (משלי כ״ה:כ״ג) רוח צפון תחולל גשם, כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח כי השמש צפון משם. גם יתכן שיהיה אסתן לשון אסותא, לפי שרוח צפונית יש בו רפואה, וכן דרשו רז"ל רוח צפונית מעלה ארוכה, ומטעם זה לא מלו ישראל במדבר לפי שלא נשבה להן רוח צפונית, ומה שלא נשבה אמרו בזה שני טעמים ביבמות פרק הערל, איבעית אימא משום דנזופין היו, ואיבעית אימא כי היכי דלא לבדורי ענני כבוד, ושמאל על שם שמאלו של אדם הפונה למזרח, או על שם פעולתו שהשמש מתעלם משם ולכך נקרא שמאל מלשון סומא, מלשון דבר הסמוי מן העין, כלומר כי העלים השמש משם. ואמרו במדרש אדם הראשון ממזרח למערב נוצר, פניו למזרח אחוריו למערב, שנאמר (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני, צדו שהיה למזרח קבע בו מאורות ונקרא פנים כנגד פני החמה, צדו שהיה למערב נקרא אחור כנגד אחורי החמה שאין בה אורה, צדו שהיה לדרום שהחמה משתמשת בו תמיד נקרא ימין, כך ימין האדם משתמש בכל מלאכה, צדו שהיה לצפון שאין החמה משתמשת בו כל עיקר נקרא שמאל, כך שמאל של אדם בטל ממלאכה, עד כאן.
כי לא תעבור את הירדן הזה. אפילו עצמותיך אין עוברין. זה שהזכיר משה בסמוך כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן, אף עצמותי אינן עוברין. שאם לא היה יודע בכך היה ראוי לו למשה לצוות לאלעזר ויהושע שיכניסו עצמותיו לארץ, או שישביע לישראל בכללם כשם שעשה יוסף. והנה יעקב החוט המשולש באבות המרכבה זכה בזה שנקברו בארץ גופו ועצמותיו, ויוסף לא זכה בגופו אלא בעצמותיו, ומשה הגדול מכלן לא בגופו ולא בעצמותיו, והיה רצון הקב"ה שלא יכנסו עצמותיו לארץ לכבודן של ישראל שמתו במדבר ולא נכנסו עצמותם לארץ, ועוד לכבוד כל אותן שמתו בגלות בחוצה לארץ והיתה נפשם לה' משומרים לבקר הגאולה, לבאר שיזכו הכל לתחית המתים בזכותו ושיקומו עמו.
פסוק כט
ונשב בגיא מול בית פעור. וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה שהזכיר, ולפי שנצמדו שם לעבודה זרה לכך יזהירם עתה על עבודה זרה בפרשה הסמוכה.
פרק ד
פסוק א
ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.
פסוק ב
לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. יזהיר שלא יתחכם האדם על המצות לומר אוסיף על מה שצוה השם יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע. ורז"ל דרשו בתוספת זה, כגון ארבע טוטפות שבתפילין שיאמר אוסיף עליהן אחד ויהיו חמש, ארבע מינין שבלולב, שיוסיף עליהם ויהיו חמשה, וכן בברכת כהנים שהן שלשה ויוסיף ויהיו ארבע. אבל מה שתקנו רז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם, וכענין שאמר לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב, אדרבה העובר על גדריהם ותקנותיהם עובר על לאו (דברים י״ז:י״א) דלא תסור מן הדבר, וכן צותה התורה (ויקרא י״ח:ל׳) ושמרתם את משמרתי, ואמרו רז"ל עשו משמרת למשמרתי.