רבנו בחיי· רבנו בחיי אבן חלאווה
במדבר
פרק א
פסוק א
פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי טז, יא)
שלמה המלך ע"ה כוון בכתוב הזה (משלי טז) כי כל מעשיו של אדם נשקלים, וכל המשקלות כולן הם לשם יתעלה, המשקל הגדול היחידי הוא הפלס, גם המשקל הקטן שהם שנים, ועל כן נקראים מאזנים בכפל הלשון, כענין התיבות הנמצאות בכתובים בענין זה שהם מורות על שנים, והנה הוא יתעלה שוקל פרטי המעשים כלן בכל אבני כיס, והכוונה בזה כי כשם שיש לו כל המשקלות מהגדול ועד הקטן, יש לו כל האבנים מהגדול ועד הקטן שבכולן, כגון שתאמר מן הככר שהוא שעור המשקל הגדול עד האונקיא וחצי האונקיא ושלישיתה ורביעיתה, וכן עד סוף השעור הקטן בתכלית. וכל זה משל להבין ולהורות כי הוא יתעלה שוקל העברות כולן, החמורות הקלות, ומעניש עליהן כפי גודל העברה החמורה וכפי קטנות העברה הקלה, ואין שכחה לפניו יתעלה. וראיה שהוא יתברך חוזר לשקול העברות הקלות אחר ששקל העברות החמורות מה שאמר הנביא בשם הקב"ה (ירמיהו ט״ז:ט״ז) הנני שולח לדיגים רבים נאם ה' ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, הזכיר לשון צידה אחר לשון דיגה, כאדם המפנה כלי הבית וחוזר ושונה עוד עליהם אם נשאר עוד מהם שם. ובאור הכתוב כי הפלס והמאזנים וכל אבני כיס אשר לה' הכל משפט, כלומר דין אמת. ומה שהזכיר לשון כיס לפי שהמנהג הוא לתת האבנים בתוך הכיס כדי שישארו בנקיותן ולא יקבלו שום לכלוך ולא יהיו נשחקים ברוב ההתמדה שהאדם משתמש בהן וכדי שיהיו מכוונים במשקלן.
ויתכן לפרש שיכלול עוד לשון כיס לפי שאבנים נחבאים ונסתרים בתוך הכיס ואין אדם יודע מה בתוכו כי הם טמונים ונעלמים שם, כן המשפט אשר לה' באבני משקלו נסתר ונעלם מן הבריות, אי אפשר לו לאדם לדעת זה, כי כח השכל האנושי הוא דל ואין ידו משגת איך הוא יתעלה שוקל מעשי הצדיקים והרשעים, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ל״ו:ז׳) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, באר הכתוב כי צדקת ה' וחסדיו ורחמיו גבוהים ומפורסמים כהררי אל המפורסמים והנגלים לעין כל, אבל משפטיו נסתרים ונעלמים הם כתהום רבה שאין אדם יודע לו סוף. וזהו שאמר במדרש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כשאתה מביא צדקה בעולם מפורסמת היא כהרים הללו, אבל המשפטים הם נסתרים כתהום רבה. כיצד כשחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה לו יחזקאל הפורענות הראוהו בעשירי בחמשה לחדש, אבל כשבא לגדל את ישראל הוא מפרסם את ישראל, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה יום באחד לחדש, לאיזה חדש לחדש השני, באיזו שנה בשנה השנית, לאיזה דבר לצאתם מארץ מצרים. וזהו שכתוב.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. במדבר סיני, שבו היה הר סיני.
ובמדרש במדבר סיני בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים במדבר, באש דכתיב (שמות י״ט:י״ז-י״ח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, במים דכתיב (שופטים ה׳:ד׳) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים הללו, לומר לך מה אלו חנם לכל באי עולם אף התורה חנם לכל באי עולם, וכה"א (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.
באהל מועד הוא המשכן, ומשעה שקראו משם שנאמר (ויקרא א׳:א׳-ב׳) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, לא דבר עמו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם, ועל כן יצוה בכאן להגביל את המשכן שיהיו הלוים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר (שמות י״ט:י״ג) לא תגע בו יד, והזהיר על המשכן (במדבר י״ח:ה׳) ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כשם שהזהיר בהר סיני (שמות י״ט:כ״ד) והכהנים והעם אל יהרסו, וצוה עליו ולא יבאו לראות כשם שצוה בהר סיני (שם יט) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'. ועוד יצוה שיחנו הלוים סביב לאהל מועד, והיו כ"ב אלף לוים כשם שירדו עמו בהר סיני עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת, הוא שכתוב (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו', והיו ישראל ארבעה דגלים כשם שראו בהר סיני ארבע מחנות שכינה.
ובמדרש באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג׳:ד׳) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אח"כ דבר עמו במצרים שנאמר (שם יב) ויאמר אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה' אל משה במדין, ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר (ויקרא כ״ה:א׳) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו׳:ח׳) והצנע לכת עם אלהיך התחיל מדבר עמו באהל מועד, וכן אמר דוד (תהילים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך זה משה, שנאמר (ישעיהו י״ט:ד׳) וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן, וכתיב (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. מכאן אמרו רז"ל כל אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית ראויה שתנשא לכהן גדול ויעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר (תהילים מ״ה:י״ד) ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב"ה זהו כבודה שיהא מדבר בפניה שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו יודעין אומות העולם מה ביהמ"ק מועיל להן היו מקיפין אותו חיילות כדי לשמרו, שהיה יפה להן יותר ממה שהיה יפה לישראל, שגם שלמה סדר בתפלתו (דברי הימים ב ו׳:ל״ב) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו', ואתה תשמע מן השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, ובישראל כתיב (שם) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אמר שלמה ע"ה רבון העולמים אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו, לפי שישראל מכיר הקב"ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו ובחטאו, אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי והתפללתי בתוכו ולא מצאתי בו ממש כמו שאין ממש בעבודה זרה לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ולא תאמר בהמ"ק בלבד יפה להן אלא אפילו ישראל, שאלמלא ישראל לא היה מטר יורד לעולם ולא השמש זורחת אם לא בשבילן, שנאמר (ירמיה לג) אם לא בריתי וגו', ולעתיד לבא יראו האומות שהקב"ה מדבר עם ישראל ובאים גם הם להדבק בהם, שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם.
באחד לחדש השני. צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני. ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב"ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב׳:ב׳) אין קדוש כה' כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר השירים ב׳:ט״ז) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם.
פסוק ב
שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון שאו שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו, האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש. וכן אמרו במדרש שאו את ראש אמר הקב"ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהילים קמ״ח:י״ד) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. הסרת הראש, מלשון (בראשית מ׳:י״ט) ישא פרעה את ראשך מעליך, כמי שאמר לקוסטינר ארים רישיה דפלן, ולכן אמר שאו ולא אמר גדל או רומם, כלומר אם זכו הרי לשון עלוי אם לאו יסתלק עלוין.
ואמר למשפחותם לבית אבותם, כי משפחת האם אינה קרויה משפחה.
במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג׳:מ׳) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל.
ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל.
והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב׳:ל״ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה.
פסוק ג
מבן עשרים שנה ומעלה. לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל בן עשרים לרדוף.
כל יוצא צבא. כל הראוי לצאת בצבא.
בישראל, להוציא ערב רב.
תפקדו אותם. לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים.
לצבאותם. כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול.
ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהילים ק״ו:מ״ח) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כ״א:י״ח) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עובדיה א׳:י״ח) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם.
פסוק י
לבני יוסף לאפרים. אחר שהזכיר בני לאה תחלה הזכיר בני יוסף, והזכיר אפרים קודם מנשה כי כן עשה יעקב אביהם שנאמר (בראשית מ״ח:כ׳) וישם את אפרים לפני מנשה, ואחרי כן הזכיר בני בנימין, ולכבוד רחל הקדימן לבני השפחות, ואח"כ הזכיר בני השפחות, והתחיל מדן שהוא בכור השפחות, וצרף לו אשר, שהוא חונה בראש על דגל דן, שנאמר (במדבר ב׳:כ״ז) והחונים עליו מטה אשר, כי נסמך לו להאיר על חשכו, ואחרי כן הזכיר גד שהוא בכור שפחת לאה וצרף לו נפתלי.
פסוק יח
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. בו ביום שהיה הדבור למשה הקהילו כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם הענין ביום אחד, ועל כן הוצרך לומר ויפקדם במדבר סיני, שהשלים מנינם במקום ההוא, לא ביום ההוא, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
ויתילדו על משפחותם. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, או נכתבו תולדותם ונתיחס כל אחד ואחד על שבטו, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.
פסוק כ
ויהיו בני ראובן בכור ישראל. הקדים ראובן כי הוא הבכור אע"פ שדגל יהודה קודם לדגלו, ואחר ראובן שמעון כי כן נולדו, ואחריו גד כי הוא בכור שפחת לאה, ואחרי כן הזכיר דגל יהודה, ואחריו יששכר וזבלון כי הם חונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל אפרים ואחריו מנשה ובנימין החונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל דן ואחריו אשר ונפתלי החונים עמו, וכן הם מסודרים כסדר הזה בחנכת המזבח. והשבטים הנמנים הללו הם שנים עשר כי לוי ויוסף אינן בכלל והיו שני בני יוסף במקום אביהם, והשבטים הללו היו עומדין לארבע רוחות העולם שלש לכל רוח ורוח. ולא מצינו בכל השבטים גבורים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה (בראשית מ״ט:ט׳), וכשבט דן שכתוב בו ג"כ (דברים ל״ג:כ״ב) דן גור אריה, ולכך היו הם ראשונים והאחרונים. ומה שהזכיר לגלגלותם בראובן ושמעון ולא נהג כן בשאר השבטים, אחז הכתוב דרך קצרה. או מפני שראובן ושמעון צערו אביהם והיו צריכין לכפרה כפלים משאר השבטים. והוסיף לומר פקודיו בשמעון מה שאין כן בשאר השבטים ולא ידעתי למה, אולי מלת פקודיו אינה לשון מספר כי אם פקידת עון, ושעור הכתוב כן לבני שמעון פקודיו תולדותם למשפחותם לבית אבותם, ויהיה במספר שמות נמשך למטה עם פקודיהם, ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב"ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז"ל (בראשית ל״ז:כ״ד) ויקחהו וישליכו אותו, ויקחהו כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (שם מב) ויקח מאתם את שמעון.
והנה מספרם שעלה בכאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות, לרמוז ששלט השטן במספרם ועל כן כשחטא הנשיא שלהם נגמר דינם ונתחסר מנינם עד שחזרו לפחות הרבה מחצי המספר שבכאן. ומה שהזכיר בכל השבטים לבני ובנפתלי הזכיר בני נפתלי, מפני שנשתנה שבט נפתלי משאר השבטים, שהרי בשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים, ולכך נרמז בברכת יעקב בלשון נקבה (שם מט) נפתלי אילה שלוחה, ומפני זה הזכיר בו בני כמי שבורר הבנים מן הבנות.
פסוק מה
ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', כי ספר כמה היו.
ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א׳:ג׳) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה (ירמיהו ל״א:ל״ה) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים.
פסוק נ
ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות. באור הוא למה שאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ולומר כי מה שלא התפקדו הלוים בתוך בני ישראל אינו אלא למעלתם כדי שיהיו משרתי המשכן.
ובמדרש ואתה הפקד את הלוים, כל מי שמקריב עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, מנין מבני לוי שקרבו עצמן מעט דכתיב (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, לפיכך אמר הקב"ה הם קרבו אלי אף אני מקרבן ועושה אותן משרתי וגדולי ביתי ואיני מפקיד ביתי אלא להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, אמר על משכן העדות והוא הארון שבו העדות, ועל כל כליו הם המנורה והשלחן והמזבחות, ועל כל אשר לו כל הכלים, המה ישאו את המשכן הם הנושאים בנסוע המחנות והם המשרתים בחנותם.
פסוק נא
ובנסוע המשכן יורידו אותו ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קומו אותו ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת. כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפך אותיותיו מורה על מדת הדין כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו ואמר (אסתר ה׳:י״ג) וכל זה' איננו' שוה' לי' בכל עת ונתהפכה מדה"ד עליו, והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיא מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים, וכענין שאירע בעזא שכתוב בו (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה' בעזה.
והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא והיא ה"א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה"א בכל פעם ממלת הלוים, וזה מבואר.
ובאור הכתוב יורידו אותו יסירו הבריחים והעמודים ובחנותו היו הם מקימין אותו. והזר הקרב, לעבודה, יומת, בידי שמים.
פסוק נג
על עדת. על כל אחד מעדת.
פסוק נד
כן עשו. שנזהרו שלא נגעו במשכן לעולם.
פרק ב
פסוק ב
איש על דגלו באותות. מלשון (ירמיהו י׳:ב׳) אותות השמים, והם סימנין שיהיו בכל דגל ודגל, היה בדגל ראובן צורת אדם רמז לדודאים, והיה בדגל יהודה צורת אריה שכן המשילו אביו לגור אריה, והיה בדגל אפרים צורת שור כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו, והיה בדגל דן צורת נשר עד שהיו דומין לכרובים שראה יחזקאל.
ויתכן לפרש באותות מלשון (שם יב) בכל אות נפשך, שכן ישראל נתאוו לדגלים במעמד הקדוש כשראו שם דגלים של מלאכי השרת, וכן אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ה׳:י׳) דודי צח ואדום דגול מרבבה, ודרשו רז"ל בשיר השירים רבה שבא הקב"ה לסיני עם מלאכי השרת עשוין דגלים, ועוד דרשו שם (שם ב) הביאני אל בית היין, זה הר סיני שבו נתנה התורה שנמשלה ליין, ודגלו עלי אהבה זו שכינה. וכן באר הכתוב (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם ע"ד הקבלה, ולכך אוו ישראל שיהיו עליהם דגלים כמותם.
וכך היה סדור הדגלים כפי מה שמצינו בכתובים, כבר ידעת שהיו י"ב שבטים נחלקים לארבעה דגלים, שלשה לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם כשם שי"ב שבטי מעלה הידועים נחלקים לד' מחנות שלשה לכל רוח, והם הנקראים ד' מחנות שכינה, והיה להם י"ב מפות מפה לכל שבט ושבט והיו המפות משתנות בגווניהן וצבעוניהן חלוקים זה מזה, כעין דגלים של מעלה שראה בסיני שהן כדמות להבי אש במיני גוונים וצבעונין. יהודה ויששכר וזבלון שהיו במזרח, יהודה צבע מפתו כעין השמים מצוייר בה אריה, ויששכר צבע מפה שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח, על שם שהיו בקיאים בתקופות ומזלות, זבולן צבע מפה שלו לבנה סימן לעשרו שהכסף לבן ומצוייר בה ספינה. ראובן ושמעון וגד שהיו בדרום, ראובן מפה שלו אדומה מצוייר בה דודאים, שמעון מפתו ירוקה מצוייר בה שכם, גד מפה שלו מעורב לבן ושחור ומצוייר בה גדוד. אפרים מנשה ובנימין שהיו במערב, אפרים ומנשה צבע מפות שלהם כמראה שוהם, בשל אפרים מצוייר בה שור, ובשל מנשה ראם, בנימין מפתו כלולה מכל הצבעים מצוייר בה זאב. דן ואשר ונפתלי שהיו בצפון, דן מפתו דומה לספיר ומצוייר בה נחש, אשר צבע מפתו דומה לאור השמן מצוייר בה אילן זית, נפתלי צבע מפתו דומה ליין צלול מצוייר בה אילה. ועתה הבן היטב ואסדרם כולם בשמותיהן שבטים שבטי יה של מעלה ושל מטה.
דגל מחנה יהודה. היה נוסע תחלה והיה במזרח, ולפי שהיה בעל גבורה נמשל לאריה, שנאמר (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, ועמו מטה יששכר ומטה זבלון, וכתיב בהם ראשונה יסעו, והמלה הזו תרמוז לחכמה כי כן היו כלם בעלי תורה שנאמר (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי, וכתיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולן מושכים בשבט ספר, ועל כן הם ראוים לשבת יחדיו, ושלשתן נקראים מחנה יהודה. והיו דוגמת מחנה גבריאל עזריאל שמעיאל מלפני השכינה ושלשתם נקראים מחנה גבריאל, ויש לכל אחד מהם כמה מחנות וכמה צבאות מלאכים שהם ממונים עליהם כשם שהיו במטה יששכר ובמטה זבולן כמה אלפים רבבות מישראל. ומעתה הבן הרמז הנמרץ אשר רמז הכתוב באמרו (דברי הימים א ה׳:ב׳) יהודה גבר באחיו, בא לרמוז כי מחנה יהודה דוגמת מחנה גבריאל.
דגל מחנה ראובן. היה בדרום, והיה בעל תשובה והתשובה היא חסד גדול מהבורא יתברך על נבראיו, והוא פתח תחלה בהצלה ורחמים שנאמר (בראשית ל״ז:כ״א) וישמע ראובן ויצילהו, ועמו מטה שמעון שנולד אחריו, ומטה גד שהוא בכור שפחת לאה, וכתיב בהם ושניים יסעו, כי כן הבינה שניה לחכמה ושלשתן נקראין מחנה ראובן, והיו דוגמת מחנה מיכאל כוכביאל פדיאל מימין השכינה ושלשתן נקראין מחנה מיכאל, הוא שרמזו משה רבינו כשפתח בשירת הים (שמות ט״ו:י״א) מ"י כמוכה, וסיים בתורה (דברים ל״ג:כ״ו) אין כא"ל ישרון, הרי מיכאל, וידעת כי הוא מלאך החסד והרחמים. ואחרי זאת כתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, וידעת כי מחנה הלוים שנים ועשרים אלף היו, שנאמר (במדבר ג׳:ל״ט) כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף, דוגמת המלאכים שירדו בסיני שהם שנים ועשרים אלף שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושנים ועשרים אלף הללו היו קרובים לשכינה.
והנה הלוים משרתי המקדש זכו אל המעלה העליונה הזאת כי היה במספרם כמספר מלאכי השרת הקרובים לשכינה, ואין ספק כי ירדו שם צבאות רבות ומחנות עצומות של מלאכים מלבד אלו והיו רחוקים לשכינה מפני שלא היתה מעלתן כל כך, וכן היו פקודי ישראל רחוקים מן הארון כענין שכתוב מנגד שהוא לשון רחוק, כלשון (בראשית כ״א:ט״ז) ותשב לה מנגד הרחק.
ויש לך לדעת כי כמו שהיה מחנה ישראל ארבעה דגלים לארבע רוחות העולם מקיפין למחנה הלוים, הוא שאמר מחנה הלוים בתוך המחנות, כלומר שמחנה הלוים היה באמצע תוך ארבע מחנות ישראל, כן היו מחנה הלוים מקיפין לאהל מועד לארבע רוחות העולם, שהרי משה אהרן ובניו היו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון ואהל מועד היה באמצע תוך הלוים. ומה שאמר הכתוב ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, פירושו כך, ונסע אהל מועד בתוך מחנה הלוים ומחנה הלוים בתוך המחנות של ישראל, נמצא אמצעית הנקודה לאהל מועד שארבע מחנות ישראל מקיפין לו מנגד, וזה כנגד השכינה שארבע מחנותיה מקיפין לה, וזהו שאמר בפרשת מרכבה ושכינת אל רם ונשא באמצע וכסאו גבוה ותלול למעלה.
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה. ידעת כי ירבעם חטא והחטיא את הרבים והוא היה משבט אפרים, לפיכך היה צריך רפואה לרפאות את שברו, ועמו מטה מנשה ומטה בנימין, וזהו שכתוב (תהילים פ׳:ג׳) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך, והיו חונים במערב, ואמרו רז"ל שכינה במערב, וכתיב בהם ושלישים יסעו. ומהראוי לסמוך לתורה ולתשובה גבורה כדי שישוב האדם בתשובה ויתגבר על יצרו, ושלשתן נקראים מחנה אפרים והיה דוגמת מחנה רפאל זבדיאל אחזיאל מאחרי השכינה ושלשתן נקראים מחנה רפאל, הוא שרמזו משה רבינו ע"ה על מרים הצריכה רפואה ואמר (במדבר י״ב:י״ג) אל נא רפא נא לה, הרי רפאל.
דגל מחנה דן צפונה. מן הידוע כי שבט דן קבלו שני עגלי זהב שעשה ירבעם, הוא שכתוב (מלכים א י״ב:כ״ט) את האחד נתן בבית אל ואת האחד נתן בדן, והיה ראוי להיותו בצפון לפי שמשם העושר יוצא לעולם, ודן החשיך כל העולם בע"ז, ואמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:ט״ו) והיה במחשך מעשיהם, כי המזרח השמש יוצא משם, גם הדרום השמש הולך שם בגובה, לכך נקרא דרום שהוא דר רום, כלומר שדר ברומו של רוח, גם המערב כיון ששוקע שם הנה הוא מתהלך באותו רוח, אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם כי לכך נקרא צפון שהשמש צפון משם וכלו חשך, והוא הרוח הראוי לשבט דן שהחשיך בע"ז את העולם, ולפיכך היה צריך כפרה שיכפר לו הקב"ה ושיאיר עליו, וכענין שכתוב (מיכה ז׳:ח׳) כי אשב בחושך ה' אור לי, ועמו מטה אשר ומטה נפתלי להאיר על חשכו, ממה שכתוב (דברים ל״ג:כ״ד) וטובל בשמן רגלו, שהשמן קרוי אור, וכתיב בנפתלי (שם) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', וכתיב בהם לאחרונה יסעו. ולפי הכתוב בשאר הדגלים היה לו לומר ורביעים יסעו, ואמר לאחרונה לרמוז על האבן הראשה העשירית הה"א האחרונה, ושלשתן נקראים מחנה דן, והיו דוגמת מחנה אוריאל דניאל רמאל משמאל השכינה, ושלשתן נקראים מחנה אוריאל, הוא שרמזו דוד המלך ע"ה בענין כפרת הקרבנות (תהילים קי״ח:כ״ז) אל ה' ויאר לנו, הרי אוריאל.
ודע והבן כי כשם שהיה סדור ארבע דגלים שבמדבר דוגמת ארבע מחנות שכינה כן הסדור בעצמו בארבע חיות הקדש, וכך הוא הסדור לכל, חיה ששמה אריה ומחנה גבריאל ודגל מחנה יהודה למזרח, חיה ששמה שור ומחנה רפאל ודגל מחנה אפרים למערב, חיה ששמה אדם ומחנה מיכאל ודגל מחנה ראובן לדרום, חיה ששמה נשר ומחנה אוריאל ודגל מחנה דן לצפון. והבן היטב מה שהזכרתי ותבין כח תורתנו הקדושה ואיך הם צבאות ישראל למטה נקשרים ונאחזים עם צבאות מלאכי השרת למעלה, ואז יתגלו לך תעלומות חכמה. וכדי לבאר כי שנים עשר שבטי יעקב כנגד שנים עשר מלאכי שבטי מעלה אלה שהזכרתי שכולן חתומים בשם אל, תמצא שמות נשיאי השבטים העומדים לארבע רוחות שחותמים בשם אל גם כן.
והנה גם זה ענין נפלא והיה ראוי להסתירו, כי הנשיא העומד לרוח מזרח בדגל יהודה שמו נתנאל, והנשיא העומד לרוח דרום בדגל ראובן שמו שלומיאל, והעומד לרוח מערב בדגל אפרים שמו גמליאל, והעומד לרוח צפון בדגל דן שמו פגעיאל, ולא תמצא בשאר השמות שיהיה חותם אחד מהם בשם אל זולת אלו הארבע העומדים בארבע דגלים לארבע רוחות העולם. וכן תמצא זה מפורש בפרשת קרבנות הנשיאים שהקריבו כסדרן בסדור הדגלים ואמר ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער נשיא יששכר, ביום השלישי נשיא לבני זבולן אליאב בן חילון, ביום הרביעי נשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור, ביום החמישי נשיא לבני שמעון שלומיאל בן צורישדי, ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל, ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד, ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור, ביום התשיעי נשיא לבני בנימין אבידן בן גדעוני, ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי, ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן, ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן. הרי לך י"ב נשיאי השבטים איך הקריבו קרבנם כסדרן כפי הסדור שהיה בדגלים ממש, ואם תצרף הארבעה ימים שהקריבו בהם הארבעה נשיאים שחותמים בשם אל, ביום השני שהקריב נתנאל, וביום החמישי שלומיאל, וביום השמיני גמליאל, וביום עשתי עשר פגעיאל, יצא לך מחשבון השני והחמישי והשמיני והעשתי עשר מספר השם המיוחד, וכענין מספר ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש, שעלה ל"ט והוא שם הגבורה כאשר ידעת.
ובמדרש איש על דגלו באותות, באותות שמסר להן אביהן, כשנפטר יעקב אבינו צוה לבניו שלא יגעו במטתו אחד מן המצריים ולא מבני בניו לפי שיש בהם מי שנשא מבנות כנען, וכן הוא אומר (בראשית נ׳:י״ב-י״ג) ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצה כנען, ולא בני בניו, אמר להן, יהודה ויששכר וזבולן ישאו מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון מפני שהוא טוען ארון ה', ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם תטענו מטתי כמצותי עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים במדבר. ועכשו היה משה מצר על סדור הדגלים שלא תפול מחלוקת בין השבטים מי במזרח מי במערב, אמר לו הקב"ה אינך זקוק לטרוח בזה שכבר היה דבר זה מסורת בידם מאביהם.
יחנו בני ישראל מנגד. רחוק מיל, כענין שנאמר ביהושע (יהושע ג׳:ד׳) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה, כדי שיוכלו לבא שם בשבת להתפלל, והיו הדגלים שוים לכל רוח ורוח, והיו משה ואהרן סמוכין לארון שנאמר (במדבר ג׳:ל״ח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, אמר הקב"ה שאם כעסתי על בני יהיו אלו עושים פשרה ביני וביניהם. זהו שאמר הכתוב (תהילים כ׳:ו׳) נרננה בישועתך זו תשועת הים, ובשם אלהינו נדגול אלו דגלי מדבר, ימלא ה' כל משאלותיך חבה יתרה חבבן לעשותם דגלים כדי שיהיו נכרים בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, וכה"א (שיר השירים ה׳:י׳-י״אשירים ה׳:י׳-י״אשירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין נכנס לבדקו מצאו כולו חומץ, בא לצאת מתוך האוצר מצא שם חבית אחת של יין טוב, אמר חבית זו חביבה עלי מן כל האוצר. כך יש להקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל. יין בגימטריא ע' כמספר ע' אומות, ועל כולן (שם) ודגלו עלי אהבה, ואומר (שם ו) ששים המה מלכות, והם אלופי בני שעיר, ושמונים פילגשים, נח ובניו, ועלמות אין מספר, בני ישמעאל, אחת היא יונתי תמתי, שלא נתערבה באומות העולם. רבי יהודה אומר הביאני אל בית היין, למרתף גדול של יין זה סיני שמשם יצאה תורה שהיא נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא. זהו שאמר הכתוב (שם) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, מלמד שהאומות היו רואין אותן איומה בדגליהם ואומרים להם שובי שובי השולמית, הדבקי בשכינה, שובי שובי ונחזה בך, נעשה מכם שלטונין והגמונין כמה דתימא (שמות י״ח:כ״א) ואתה תחזה מכל העם, שהוא לשון שררה, וישראל משיבין מה תחזו בשולמית מה שררה תתנו לנו, כמחולת המחנים, יכולים אתם לעשות לנו כאותו כבוד שהיה הענן חופף עלינו. והחונים קדמה מזרחה ומונה והולך יהודה יששכר וזבולן, והיו סמוכים למשה אהרן ובניו כי כן יזכיר למטה והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו, ולפי שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה שנאמר (בראשית מ״ט:י׳) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, וכן יששכר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכן זבולן (שופטים ה׳:י״ד) ומזבולן מושכים בשבט סופר, ועל שהיו שלשתן שכני התורה נעשו כולן בני תורה, זהו שאמר טוב לצדיק טוב לשכנו. והיו בני קהת בדרום וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד, ושלשתן היו שכני קרח ועדתו ונאבדו במחלקותו של קרח, זהו שאמרו אוי לרשע אוי לשכנו. והיו שבעה ענני כבוד מקיפין אותן, ארבע מארבע רוחות ואחד הולך לפניהם דרך שלשה ימים וענן שכינה שהיה ביניהם, ואחד מסך על גביהן שנאמר (במדבר י׳:ל״ד) וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה, הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג הנחשים והעקרבים ומשוה להן הדרך, משפיל להן את הגבוה ומגביה את השפל, ואותו שהיה מסך עליהם שלא יראו שרב וצנה ארבעים שנה, ועל אותו הדור אמר שלמה ע"ה ברוח הקדש (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, שאני מתרצה להן ומעמידם ומושיבם. ואמר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ב:י׳) ימצאהו בארץ מדבר יסובבנהו, שהבינם בדרכי תורה, יצרנהו כאישון עינו, עושה להם דגלים כמלאכים שנאמר (שיר השירים ה׳:י׳-י״א) דגול מרבבה, וכתיב (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, עד כאן במדרש.
פסוק ט
ראשונה יסעו. דרשו רז"ל אתה מוצא יהודה בכל מקום בתחלה, בין לחניה בין לנסיעה בין לקרבנות בין למלחמה. לחניה, והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. לנסיעה (במדבר י) ויסע דגל מחנה בני יהודה, לקרבנות (שם ו) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, למלחמה (שופטים א) מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה ויאמר ה' יהודה יעלה. ואף לעתיד כשיבא המבשר יהודה יתבשר תחלה, שנאמר (ישעיה נב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו', וכתיב (נחום ב) חגי יהודה חגיך.
פסוק יד
ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל. ברי"ש ולא בדל"ת כי כן כתוב במסרה על זה לית כוותיה בכל שבטיא, וחד (במדבר ד) בן רעואל המדיני. א"כ הפסוק שהזכיר בראש הספר לגד אליסף בן דעואל, בדל"ת, מאחר שהזכיר על זה דלית כוותיה בכל השבטים. והוא נקרא פעם בדל"ת ופעם ברי"ש, והכל ענין אחד, כי הענין שרצה באל וידע אותו.
פסוק לב
אלה פקודי בני ישראל וגו', שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. כבר הזכיר המספר הזה למעלה, ומה שהחזירו פעם שנית להורות על הפלא העצום שהיה בהם כי לא מת אחד מהם מן הגוי הגדול הזה מיום שנפקדו ועד יום הנסיעה והיו עשרים יום, שהרי בעשרים לחדש נסעו.
פרק ג
פסוק א
ואלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה לפי שלמדם תורה, כי תלמידיו של אדם הן הן תולדותיו העקריות, והיו תולדות אהרן בהולדה ותולדות משה בלמוד התורה, ולזה הזכיר הר סיני שבו נתנה תורה, ואמר ביום דבר ה' את משה בהר סיני. וכן דרשו רז"ל כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ואחרי כן הזכיר ואלה שמות בני אהרן לבאר שהיו בנים לאהרן לבדו, ולזה הזכיר ארבעתם בשמותם. ואחרי כן הזכיר שלישית אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא וגו'.
ויתכן לפרש על דרך הפשט כי הוצרך זה ללמדך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שנאמר (תהילים נ׳:ג׳) וסביביו נשערה מאד, ועל כן הוסיף הכהנים המשוחים ולומר כי אפילו אנשים גדולים כאלו הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן לא נשא פניהם כשחטאו לפניו אבל הענישם מיד בעונש מיתה, וזהו שכתוב (דברים כ״ח:נ׳) אשר לא ישא פנים לזקן וכתיב (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם.
ויתכן עוד שיהיה בכתוב סוד, כי בני אהרן יחזור לנדב ואביהוא בלבד שכבר מתו, והוא שהזכיר וימת נדב ואביהוא לפני ה', ואמר הכהנים המשוחים ומפני שארבעתם היו משוחים לכך הוצרך לפרש אשר מלא ידם לכהן קרי ביה לכהן, כלומר אותם אשר מלא ידם לכהן אחר, והוא פינחס בן אלעזר, והוא שכתוב (שמות ו׳:כ״ה) ותלד לו את פינחס אלה וגו', וזהו שהזכירה תורה מיתת נדב ואביהוא בפרשת פינחס, וזהו שכתוב בתחלת פרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן, כי כל התורה כולה רמזים והערות, ועל כן הזכיר בכאן שלשה פעמים אלה לרמוז על שלש הויות, הראשונה הויה שכלית כלפי משה, והשניה גופנית כלפי אהרן, והשלישית הויה מחודשת כפי מדותיו של הקב"ה. ומפני ששתי הויות היו בזמן אחד לכך הזכיר בהן ואלה בקשור וא"ו, מה שאין כן בהויה מחודשת שבה הזכיר אלה בלא וא"ו. והואיל והזכירם פירש מיתתם וחטאם שמתו בו.
פסוק טו
מבן חדש ומעלה תפקדם. אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, מה תמרה זו צלה רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק, מה היא עושה תמרים ועושה נובלות אף ישראל יש בהם בני תורה ויש בהם עמי הארץ, מה היא עושה נובלות שאין נכנסין לאוצר ויש בה תמרים שנכנסין לאוצר כך ישראל במדבר מהם נכנסו לארץ ישראל ומהם לא נכנסו.
פרק ד
פסוק ה
ובא אהרן ובניו. סדר כסוי כלי המשכן, על הארון כסו את הפרוכת, ועליו מכסה עור תחש ומלמעלה פרשו עליו בגד תכלת, והשולחן מכסין בבגד תכלת ועליו הכלים, ועליהם מכסים בבגד תולעת שני ועל בגד תולעת שני מכסין אותו בעור תחש, והמנורה מכסים אותה תחלה בבגד תכלת ועל התכלת עור תחש, ומזבח הזהב המיוחד לקטורת פורשין עליו בגד תכלת ועל הבגד עור תחש, ומזבח הנחשת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות, ועל הארגמן עור תחש. נמצאת למד שבכל הכלים בין שיהיה בהן תכלת או שני או ארגמן כולם מכוסין בעור תחש והוא המכסה העליון הנראה על כולן, חוץ מהארון שלא רצה הכתוב להעמידו במכסה עור תחש כשאר הכלים אלא שיהיה המכסה העליון תכלת כעצם השמים לטוהר.
פסוק טז
ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ופקודת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל מן הירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובודאי היה משא גדול, שהרי הקטרת שס"ה מנה היה ושמן המאור לשנה שלמה היה קפ"ג לוגין, והיה בלי ספק מעשה נס, עד כאן לשון הרב ז"ל.
ומצאתי בירושלמי בפרק המצניע, שמן המאור בימינו, מנחת קטורת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה בימין צלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו.
פסוק יח
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. צוה הקב"ה לאהרן ולבניו להזהיר הלוים בני קהת ולשמור אותן שלא יבאו לידי כרת. וחס הקב"ה על שבטו של לוי שמסר עצמו על קדושת השם בעגל שנאמר (שמות לב) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, ולכך אמר אל תכריתו.
ובמדרש אל תכריתו, כך שנו ז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתותן שנאמר (דברים כה) והפילו השופט, כתיב ארבעים יכנו וכתיב ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ולמה ארבעים, אלא האדם נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שנתנה לארבעים יום, אמרה תורה ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים עונשין, אדם הראשון עשרה, וחוה עשרה, והנחש עשרה, והאדמה עשרה. ולפיכך כשיעבור האדם על המצוה ילקה ארבעים. כן אתה מוצא במדבר בעונש מרגלים שלקו ארבעים שנה במדבר.
משפחות הקהתי. ולא אמר משפחת קהת, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שעתידין קרח ועדתו לערער על משה ואהרן, אעפ"כ אמר הקב"ה אל תכריתו. נטל חצי שמו ונתן אותו על קהת ואמר הקהתי. משל למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, אמר המלך בשביל בני אני פודה אותן עכשיו, ועז"א הכתוב (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך.
פסוק כ
ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לשון כבלע הסרת דבר ובטולו, וכן (שם ג) ודרך אורחותיך בלעו.
וע"ד הפשט יאמר ולא יבאו לראות כאשר יוסר בנינו ויוסר מסך הפרוכת ואז יתגלה הארון שהוא קדש, וכאלו אמר ולא יבאו לראות את הקדש כבלע.
וע"ד הקבלה ולא יבאו לראות כבלע, כשהכבוד מתבלע וחוזר אל מקומו הראשון אל הקדש למעלה.
וידוע כי כל השנה היה הכבוד נשמט מן הענן לפני ולפנים לגמרי ומתגלה על הכפורת, זהו שכתוב (ויקרא ט״ז:ב׳) כי בענן אראה על הכפורת, לא אמר כי אראה בענן אבל אמר כי בענן אראה, כלומר אני בא בעמוד ענן ואחר כך אשמע מן הענן ואראה על הכפורת, וכבר הזכתי זה במקומו, ולפיכך לא היה רשות לכהן גדול ליכנס לשם כי אם פעם אחת בשנה ביוה"כ, ואף ביוה"כ אינו רשאי ליכנס לשם כי אם בקטורת, ולא שיכניס הקטרת עשוי, אלא שיעשנו לשם ויעלה תמרת עשנו שם ויהיה הכבוד נכסה מעיניו, וכענין שכתוב (שם) וכסה ענן הקטורת את הכפרת. וזהו שהזהיר את הלוים ולא יבאו לראות כשהכבוד מתבלע אל הקדש שהוא חביון עזו, וכענין שכתוב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזו.
פסוק כב
שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (משלי כא, טו)
שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כא) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע"ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהילים ל״ב:י״א) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה' צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק. ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.
והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהילים ק׳:ב׳) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה' כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה. אמר גם הם כלומר כמו שנשאת בני קהת, כי כן הזכיר בפרשה של מעלה, ולפי שהיו בני קהת ראשונים במעלה שהיו נושאים כלים המקודשים לכך צוה למנותן תחלה אע"פ שגרשון היה הבכור, וכבר הזכרתי בסדר של מעלה כי כשם שהיו ישראל במדבר ארבע דגלים לארבע רוחות העולם, כן היו הלוים ארבע חלקים לארבע רוחות העולם, כי משה ואהרן ובניו במזרח ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון.
פסוק כה
ומכסה התחש אשר עליו. לא הזכיר ג"כ מכסה עורת אילים מאדמים, כי היו דבוקים זה עם זה, או אחז הכתוב דרך קצרה.
ופרשה זו תבאר משא הלוים ועבודתם, כי משא בני גרשון היתה קלה כי היו נושאים הבגדים, והם יריעות המשכן והמכסאות והקלעים, והוא ששנו רז"ל בני גרשון היו ממונים על כלי הארג, והנה היא עבודה קלה משל מררי, אבל בני מררי עבודתם כבדה שהיו ממונין על הנחשת ועל העצים, והן קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, והיה איתמר ממונה על בני גרשון ובני מררי, כי בחנות המשכן היו מחזירין כל הכלים על ידו.
פסוק מז
לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקרבנות, וכן הוא אומר (תהילים ק׳:ב׳) עבדו את ה' בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לה) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן. ואמרו רז"ל כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר (תהילים ט״ז:י״א) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד ע"ה אומר (שם קיט) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר (שם יב) למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבא עשרה שנאמר (שם לג) בנבל עשור זמרו לו, ואומר (שם צב) עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו רז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו. ובאור הענין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעוה"ב תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש ענין השיר עד שבא אדוננו דוד ע"ה.
והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלוים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף הימן ידותון איתן האזרחי הרי ארבעה, ולוי היה שם ששמו בן הרי חמשה, ועל הגתית הוא משפחת הגתית והוא משפחת עובד אדום הרי ששה, ובני קרח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפלה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים ג"כ בשמונה כלים ואלו הן, על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, והמשא, שנאמר (דברי הימים א ט״ו:כ״ב) וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון (בראשית כ״ט:י״א) וישא את קולו, ודרשו רז"ל במסכת ערכין אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב (מלכים א א׳:מ׳) והעם מחללים בחלילים, ועל שושנים, על הגתית, על השמינית.
פסוק מט
על פי ה' פקד אותם ביד משה. לא תמצא בפקודי בני ישראל שיזכיר בהם על פי ה', והזכיר זה בלוים לרמוז על מדתם שהיא מדת הדין, והיו ממונים להשמיע קול וכן תולדת השי"ן לשרוק, ועל זה אמרו בספר יצירה שי"ן שורקת מ"ם דוממת. ומלבד מנוי עבודת השיר היה ממונה עוד על המשפט ולשמור המקדש והיה אפשר לו לשחוט, כי הכהן לא היה שוחט, וכן כתיב (במדבר י״ט:ג׳) ושחט אותה לפניו, ועל כן תמצא שיזכיר הכתוב תמיד בלוים על פי ה', הוא שכתוב (שם ג) ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צוה.
וקרוב בעיני לומר כי לכך חייבה התורה למנותם מבן חדש ומעלה כי הוא הקף הלבנה המושלת בלילה, ומדת הלוים היא מדת לילה הנקראת אמונה, ואמר הכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות.
פרק ה
פסוק ב
וישלחו מן המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי הצרוע והזב וטמא מת שהם טמאים טומאת שבעה משולחים הם ממחנה שכינה, אבל בשאר מחנות והן מחנה לויה ומחנה ישראל דין שלשתם חלוק, שהצרוע משתלח חוץ משלשתן שהן מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל, שכן מצינו במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, והוא מחנה ישראל, והזב ובעל קרי משולח מן השתים ממחנה שכינה ומחנה לויה, ומותר במחנה ישראל, שכן דרשו רז"ל בפסחים בענין בעל קרי (דברים כ״ג:י״א) וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, כל שכן שאסור ליכנס למחנה שכינה, וטמא מת משולח ממחנה שכינה לבד ומותר בשל לויה וכל שכן בשל ישראל.
פסוק יז
ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע. למה במים שמן השמים ובעפר שמן הארץ, אמרו במסכת סוטה אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שכתוב (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה, עד כאן.
בכלי חרש. דרשו רז"ל היה רבי מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר (ישעיהו כ״ז:ח׳) בסאסאה בשלחה תריבנה, סאה בסאה. ותני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלה סנהדרי גדולה ובטלו ארבע מיתות ב"ד, דין ארבע מיתות ב"ד לא בטל, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הרג או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. וכן בסוטה, במדה שמדדה בה מודדין לה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך הכהן משקה אותה מים המרים בכלי חרש, היא עמדה על פתח ביתה לראותו והכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה סודר נאה על ראשה כדי להתנאות לפיכך ופרע את ראש האשה, היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי, הדא הוא דכתיב (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל.
ואם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחית המתים אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה אם זנתה תאבד מן העוה"ז ועוה"ב, שהמזנה תחת בעלה כעובד שתי רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שהזכוכית יש לו תקנה בנפיחה והמתים עתידין לחיות ק"ו מזכוכית, וזה סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו, שתכרת נפשה מחבורם ולא תהיה עם אחד מהם, והבן זה.
פסוק יח
מנחת קנאות ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו. כבר הודעתיך בפרשת הפלגה שבכל מקום שתמצא שם המיוחד למפרע הוא רמז למדת הדין, ובאותו ענין שנרמז שם מדת הדין מתוחה, וכבר העירותיך למעלה כי נ"ד תיבות היו כותבים לסוטה שהיו נמחים על המים, שהוא אמצעות שם הכנוי שהיא מדת הדין המתוחה כנגדה.
מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כ״ב:ו׳) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיהו מ״ז:ב׳) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה.
והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר.
והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מ׳:י״ט׳:י״טרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג׳:ה׳) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה׳:י׳) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג׳:ה׳) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו.
והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה.
פסוק לא
ונקה האיש מעון. דרשו רז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, והנקיון הזה הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה.
ויש שפירש אם בעל שום ביאה אסורה כל ימיו אין המים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדרבנן אין המים בודקין את אשתו, שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון אשתו נושאת את עונה, לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ודרשו רז"ל במסכת סוטה משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד׳:י״ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט, כלומר לא יעשה עוד בהם הנס הגדול הזה שהוא נעשה להן לכבודן של ישראל ולהיותם עם קדוש וכדי לנקותם מן הממזרות, לפי שאינן מנוקין מביאה אסורה, זהו כי הם עם הזונות יפרדו, כלומר מלשון פרדה שאינה עושה פירות כך הם שטופים בזנות כפרדים וסוסים ולא לעשות פירות אלא למלאות תאותם, ועם לא יבין הטובה הזאת ילבט בסכלותו, וכן (משלי י׳:ח׳) ואויל שפתים ילבט, ובתרגום ירושלמי וסכלא בשפוותיה מתאחד.
פרק ו
פסוק ב
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז"ל, וכן הוא אומר (הושע ד׳:י״א) זנות יין ותירוש ותירוש יקח לב.
וע"ד הפשט הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים, ונצטוה בגדול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת הש"י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף, וזהו לשון יפליא יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכין אחר תאותם וזה פורש מהתאוות, וזהו לשון נזיר מלשון (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל, שהוא לשון הפרשה.
או יהיה נזיר מלשון נזר הקדש, כי נזר אלהיו על ראשו, והוא ענין עטרה וכתר מלכות, ונקרא בשם הזה על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות.
להזיר לה'. כי כוונתו בנזירות לה' הוא, לפי שהיין מפסיד השכל ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה.
פסוק ג
מיין ושכר יזיר. יין הוא הישן, שכר הוא התירוש, ואחרים אמרו כי היין הוא היין החדש ושכר הוא היין הישן שהוא משכר, כאשר כן תרגם אונקלוס מחמר חדת ועתיק, והוא נצטוה שיתרחק מחמשה דברים היוצאים מן הגפן, היין והענבים והצמוקין וחרצן וזג, ועל כל אחד מחמשה אלו עובר בלאו, והבוסר בכלל ענבים הוא, והחומץ בכלל יין הוא לפי שמתחלה היה יין ואסורו לא הופקע בחמוצו, ואמרו במסכת נזיר אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה, לוקה חמש.
וע"ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט״ז:י״ז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו.
והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז"ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר.
ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י׳:ט׳)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.
פסוק ט
בפתע פתאם. כמו (דניאל יב) אדמת עפר. והנה הוא מביא קרבן על המזיד כשוגג, וכן אמרו ז"ל בפרק ב' של כריתות ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג ואלו הן, נזיר ושבועת הפקדון ושבועת העדות ואשם שפחה חרופה שהיא לוקה והוא מביא קרבן. נאמר בנזיר בפתע שהוא שוגג, פתאם הוא מזיד, לפי שנאמר (משלי כב) ופתאים עברו ונענשו, עשה בו מזיד כשוגג. וכן שבועת העדות לא הזכיר בו הכתוב ונעלם, ובכולן הזכיר ונעלם ובשבועת העדות לא הזכיר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. שבועת הפקדון למד משבועת העדות בגזרה שוה דתחטא תחטא. הבא על שפחה הזכיר בו ונסלח לו (ויקרא יט) לעשות מזיד כשוגג, כלומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה בין בשוגג בין במזיד.
פסוק יג
ביום מלאת ימי נזרו. טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.
והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנאמר (עמוס ב׳:י״א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש כי היכן מצינו קרבן על העתיד.
אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות, ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות.
פסוק כג
כה תברכו את בני ישראל. ע"ד הפשט כענין זה תברכו, וכן (במדבר ח׳:ז׳) וכה תעשה להם לטהרם.
וע"ד המדרש כה תברכו, מסר להם הקב"ה הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה ועם זו הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה כ"ה תברכו, כלומר עם ברכת כהנים הם עשרים וחמשה. ודרשו רז"ל כה תברכו בנשיאות כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו בעמידה, כה תברכו בקול רם, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בשם המפורש. בנשיאות כפים דכתיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. בלשון הקודש, בעמידה, בקול רם, דכתיב (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם, מה התם בעמידה ובלשון הקדש ובקול רם, אף כאן פנים כנגד פנים דכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם. בשם המפורש נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים י״ב:ה׳) לשום את שמו שם.
וע"ד הקבלה כה תברכו, מלת כה היא המדה העשירית שמתוכה מתנבאים הנביאים תמיד ואומרים כה אמר ה', וע"כ אמר כה תברכו כלומר תמשיכו הברכה ממדת החסד שהיא מדתו של כהן אל העשירית, ועם זה היה העולם מתברך בנשיאות כפיו של כהן ובכונת לבו, ולכך תמצא ה"א במלת כה תברכו והיא רמז לה"א אחרונה שבשם, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קמ״ח:א׳) הללוהו במרומים אחר שהקדים ואמר הללויה, כדי להשלים ה' המיוחד, ומפני שמלת כה היא מדת הדין רפה המנהגת את ישראל והיא כלולה ברחמים לפיכך כשאמר לו הקב"ה לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) כה יהיה זרעך חשבה לו לרחמים, שנאמר (שם) ויחשבה לו צדקה.
אמור להם. אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותן באנגריא ובהלות אלא תהיו מברכין אותן בכונת הלב, לכך נאמר אמור מלא.
ועוד יכלול אמור מלא שהוא רמ"ח עם המלה, כי הברכה נבלעת ברמ"ח אברים שבאדם, וחסרון האחד הוא אבר הלב שממנו ישתרגו כל שאר האברים וכולן תלוים בו, ומה שנסתר מן המספר כי הוא כנגד השכינה השורה על כפי הכהן ונסתרת שם שהיא לב השמים שממנו יתברכו העליונים והתחתונים.
ועוד יכלול אמור להם, בסתם לא במפורש, כי יש זמנים שהכהנים מזכירים את השם בנשיאות כפים בפרסום ויש שאין מפרסמין אבל מבליעין אותו, וכן דרשו רז"ל משרבו הפריצים היו מבליעין אותו. וכך יאמר הכתוב כי יש עתים במפורש זהו כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש, ויש עתים בסתם וזהו אמור להם בסתם.
ועוד יכלול אמור להם זכו אמור להם לא זכו אמור סתם, שהרי הכתוב היה ראוי לומר ותאמרו להם אבל אלו אמר כן היה במשמע שהברכה להם נמשכת לעולם בין ראוין בין שאינן ראוין, ולכך כתיב אמור להם שהמובן ממנו זכו אמור להם לא זכו אמור סתם ולא להם.
וכבר הודעתיך בפרשת ויבא עמלק שהכהן כשנושא העשר יתקדשו כל העשר והשפע יורד לשכלים הנפרדים והשכלים וישראל מתברכין, וזהו כה תברכו את בני ישראל את לרבות מלאכי השרת, אמור להם לכולן מעלה ומטה, והבן זה.
ועוד יש לדרוש אמור מלא ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים לכהנים הנושאים כפיהם ולהקרותו להם מלה במלה והם עונין, וזהו אמור לשון אומר יחיד לרבים.
ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל כל כהן המברך מתברך שנאמר (בראשית י״ב:ג׳) ואברכה מברכיך, ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן ומהכהן לישראל, וזה מבואר.
ועוד יכלול אמור להם שהכהנים חייבים לברך את ישראל כשישראל אומרים להם, וזהו לשון אמור להם ותרגם אונקלוס כד יימרון להון, ואחר האזהרה הם עוברין בעשה זה, אבל בלא אזהרה אינן עוברין, שכן מצינו בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי, רבי אלעזר נפיק לבראי, כלומר שהיו חלשים ולא היה אחד מהם יכול לישא את כפיו, זה היה מתחבא בין העמודים וזה יוצא חוץ לבית הכנסת, כדי שלא יזהירו אותן לברך ונמצאו עוברין בעשה זה אם לא היו מברכין אחר האזהרה.
ובשם ה"ר יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל אמרו שאין כהן נושא את כפיו אלא א"כ נשוי. ובאמת נראה שיש עקר לזה, לפי שאין האדם שלם בלא בת זוגו ואינו ראוי לא לברך ולא להתברך, ומטעם זה היו נדב ואביהוא ראוין ליענש שלא רצו להנשא והיו בנות ישראל ממתינות להם ויושבות עגונות כל ימיהן, וכבר כתבתי כי זאת אחת מן השש דעות שבאו לרז"ל במדרשם על חטאם, ומזה אמר הכתוב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו, מה טעם בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו, ומכאן נענשו לאחת מן הדעות כי לא היו ראוין שיתברכו ישראל על ידם, ועל כן יצטרך שיהיה הכהן שלם עם בת זוגו דוגמת המדות שהוא ממשיך הברכה מהן, וזה מבואר.
פסוק כד
יברכך ה' וישמרך. ע"ד הפשט הברכה תוספת ורבוי טובה ועם הברכה שמירה מה שאי אפשר כן למלך בשר ודם שיש כח בידו להעשיר את האדם אבל אין בו כח שיהא נשמר בידו, וכן אמרו רז"ל מלך בשר ודם שיש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו ובא אצלו נתן לו מאה לטרין זהב טענן ויצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול לשמרו מן הלסטים.
וע"ד המדרש יברכך ה' וישמרך, יברכך בעושר, וישמרך שתהא עושה המצות, יאר ה' פניו אליך, יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור, יאר ה' פניו אליך, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח שנאמר (מלאכי א׳:י׳) ולא תאירו מזבחי חנם וכתיב, (ויקרא ו׳:ה׳) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ויחונך, שנה רבי חייא הגדול יחנה ה' אצלך. דבר אחר ויחונך, יעמיד ממך נביאים, שנאמר (זכריה י״ב:י׳) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים. ד"א ויחנך, יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך כמו שכתוב (אסתר ב׳:י״ז) ותשא חן וחסד לפניו. ישא ה' פניו אליך, וכתיב (דברים י׳:י״ז-י״ח) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, הא כיצד, עשה תשובה עד שלא נחתם גזר דין ישא ה' פניו, כיון שנחתם גזר דין אשר לא ישא פנים. דבר אחר יברכך ה' וישמרך, יברכך בבנים וישמרך בבנות, שהנקבות צריכות שמירה, וכן הוא אומר (תהילים קכ״א:ה׳) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. יאר ה' פניו אליך, יאר לך מאור פניו, ואין יאר אלא חיים שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים, וכן הוא אומר (תהילים ס״ז:ב׳) אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. ישא ה' פניו אליך בכל מקום שתפנה יהיו פניו נשואות לך לשום לך שלום ותנצל מכל פגע ומכל מקרה, וזה השגחה פרטית ויתירה, ובהפך זה (ישעיהו א׳:ט״ו) אעלים עיני מכם. ודרשו במסכת ברכות ישא ה' פניו אליך, וכי הקב"ה נושא פנים והלא כבר נאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים כך אני עושה להם, כיצד, כתבתי בתורתי (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ואדם יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, והם נושאים לי פנים ומברכים ומדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, לפיכך ישא ה' פניו אליך. זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ג׳:ז׳) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, וכי שמירה היה צריך שלמה, אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות, ד"א הנה מטתו שלשלמה, אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, מטתו זה ביהמ"ק, ולמה נמשל ביהמ"ק למטה, מה המטה הזו נתנה לפריה ורביה כך ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, שנאמר (מלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, וכן הוא אומר (שם ג) והזהב זהב פרוים, שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר (מלכים א ז׳:ב׳) ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער, לומר לך מה יער פרה ורבה אף ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה, לכך נאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. כלם אחוזי חרב, כל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. איש חרבו על ירכו, מה ראה הירך להיותו נזכר כאן, אלא אפילו רואה אותו בחלומו והחרב שלופה בצוארו וקוטע את ירכו משכים בבקר והולך לבית הכנסת. מפחד בלילות, מפחד שראה בחלומו ורואה כהנים נושאין כפיהם והחלום רע הוא מתבטל ממנו, לכך אמר הקב"ה למשה שיזהיר לאהרן ובניו שיהו מברכין לישראל. אמר הקב"ה לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי ברכתי לאדם ולאשתו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ברכתי לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם שנאמר (שם כד) וה' ברך את אברהם בכל, אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הברכות מסורות לך שנאמר (שם יב) והיה ברכה, מה עשה הוליד שנים יצחק וישמעאל ולא ברכן, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות ואילן אחד של סם חיים מורכב על גביו, אמר האריס אם אני משקה לאילן של סם חיים הרי אילן של סם המות שותה, אמר אני אעבוד זמני ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס עושה. המלך זה הקב"ה והפרדס זה העולם והאריס זה אברהם שמסרו לו הקב"ה אמר לו והיה ברכה היו לו שני בנים אחד צדיק ואחד רשע, יצחק וישמעאל, אמר אברהם אם אני מברך ליצחק ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע אלא אעבוד אני לפי שאני ב"ו. וכשנפטר מן העולם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (בראשית כ״ה:י״א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק ברך ליעקב, ויעקב לשנים עשר בניו שנאמר (שם מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה הרי הברכות מסורות לכם הכהנים יהיו מברכין את בני, עד כאן במדרש.
פסוק כז
ושמו את שמי על בני ישראל. כאשר יזכירו את שמי עליהם אני אברכם לכולם, כהנים לוים ישראלים שהרי השם בכל פסוק ופסוק מהשלשה. ועוד על דרך המדרש, בשלשה פסוקים אלו יש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמש, ובשלישי שבע, והסימן גה"ז, פסוק ראשון כנגד שלשה אבות שיזכור להם ברית אבות, פסוק שני כנגד חמשה חומשי תורה שהתורה נתנה בזכות אבות, פסוק שלישי כנגד שבעה רקיעים. מצאתי בירושלמי דסנהדרין עבור השנה מתחילין בשלשה ונושאין ונותנין בחמשה וגומרים בשבעה. בשלשה כנגד יברכך, בחמשה כנגד יאר, בשבעה כנגד ישא, בשלשה כנגד שומרי הסף, בחמשה כנגד חמשה מרואי פני המלך, בשבעה כנגד שבעה רואי פני המלך.
וע"ד הקבלה יברכך ה' וישמרך, סדר הברכות האלה ממטה למעלה כסדר הכונה בקרבנות, כי הכהן היה מברך לישראל ברכות אלו אחר שהשלים מעשה הקרבן, הוא שכתוב (ויקרא ט׳:כ״ב) ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ושעורו ויברכם אחר שירד ובשעה שהיה מקריב קרבן היה מכוין תחלה אל הה"א שהיא ה"א אחרונה שבשם, וכמו שבארתי בסדר ויקרא בתוספת ה"א של המזבחה, ומן הה"א אל הוא"ו ומשם ואילך אל המחשבה הטהורה, כי עקר הכונה בקרבן להמשיך רצון מן המחשבה הטהורה אל שמותיו העליונים, כי עם זה יתברך המדור העליון והמדור התחתון, וזה סוד שלשה פסוקים אלה בסדר הזה, יברכך ה' וישמרך זו מדת שמור, וזהו לשון וישמרך, יאר ה' הוא הקו האמצעי, ופניו פני עצמו שהם פני הרחמים, ישא ה' הוא הבינה ומלת פניו היא מדת הפחד שיסלקנה מעליך ואז בסלוקה ישם לך שלום שהן שלשה אבות, כי תתגלגל מדת הרחמים למעלה בחסד בלבד ואז תהיה שלום בלי פחד, והענין הזה מבואר ממטה למעלה, ולשון הברכה שבכל פסוק ופסוק הוא מוסיף ועולה, והבן זה, כי שלש ברכות אלו הן כלל עשר ספירות, כך קבלתי.
אבל דעת הרמב"ן בפירושו, ברכות אלו הם ממעלה למטה ובאורם כן, יברכך ה' הכונה שישפיע ברכתו דרך הקו האמצעי עד שמור, זהו וישמרך, ישמור למדתם שהיא כנסת ישראל והשמירה התלויה ביד ישראל ובזה הם נשמרים, יאר הקו האמצעי פניו שהיא מאור שכינתו לצרכך ויחנך שימציא חנו למדתך כי בזה תבא הברכה והחנינה לישראל, ישא ה' פניו כלומר שישאנה אליו כענין (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי, אליך לצרכך, וישם לך לצרכך, שלום בינו ובין מדתך כי השלום הוא מכריע בין הרחמים והדין. ושמו את שמי, המיוחד, ואני, כלשון (שמות ט״ו:כ״ו) כי אני ה' רופאך והנה זה מבואר. וכבר הזכרתי למעלה בפסוק אמור להם כי יש עתים שהיו מזכירין את השם המפורש בפרסום, וזהו שדרשו רז"ל כה תברכו בשם המפורש, ושלשה שמות אלו הם נקראים שם המפורש של י"ב, וכך היה הכהן מזכיר לדעת הבהיר, יברכך יפעל יאר יפעל, ישא יפעל וכך נדרש שם על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, ואם תשכיל לנקוד שלשת היודי"ן של יברכך יאר ישא אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כי תנועתם בנקודם תרמוז על הזכרת השם המפורש בענין, והבן זה.
אמנם קבלת אשכנז קבלתי בלחישה הדרה הרודף ירדוף, והמשכיל יבין. וכבר כתבתי בפסוק (שם יז) ויהי ידיו אמונה כי הכהן בנשוא כפיו היה רושם אותיות ההוי"ה בידיו, אבל יש שפירשו כי אותיות שם שדי היה רושם, דל"ת בגודל, יו"ד בזרת שהוא הקטן, שי"ן בשלש אמצעיות.
ותמצא עוד בספר הבהיר יברכך ה' יאר ה', ישא ה' זה השם בן י"ב אותיות, מלמד ששמותיו של הקב"ה שלשה חיילים וכל חיל וחיל דומה לחברו ושמו כשמו וכלן חתומין ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, כ"ד פעמים יו"ד ה"א וא"ו ה"א היינו חיל אחד, וכן השני וכן השלישי, והיינו ע"ב שמותיו של הקב"ה, ובא ולמד שהגבורה שר על כל הצורות הקדושות משמאלו של הקב"ה והוא גבריאל, ומימינו שר על כל הצורות הקדושות וזהו מיכאל, ובאמצע הוא האמת שהוא שר על כל הצורות הקדושות, וכל שר כ"ד צורות, ואין חקר לגדודיו שנאמר (איוב כ״ה:ג׳) היש מספר לגדודיו, וא"כ הרי הם ע"ב וע"ב, אמר ליה לא, דבעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתיחדים יחד, והיינו יחודו של אלהינו. ואמאי אקרי קרבן, אלא על שם שמקרב הצורות הקדושות, כדאמרינן (יחזקאל ל״ז:י״ז) וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך, ואמרינן ריח ניחוח ואין ריח אלא באף ואין נשימה שהיא הרוח אלא באף ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב (ויקרא ט) וירד ומתרגמינן ונחת, הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ומתקרב על ידי קרבן, והיינו דאקרי קרבן, עד כאן. ואחר שתבין זה יתבאר לך מה היתה כוונת הנשיאים בחנוכת המזבח שהקריבו כ"ד פרים, הוא שכתוב (במדבר ז׳:פ״ח) וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים, כי כוונת הקרבן היתה להסתפק כל מדה ומדה ממנו, ולכך הקריבו כ"ד פרים והוא כנגד החיל האחד שהוא מצד שמאל היא מדת הגבורה, והם כ"ד שמות, כמו שנתבאר במדרש הבהיר.
וצריך אתה לדעת כי יש בפסוק ראשון י"ה אותיות, ובשני הי"ה אותיות, ובשלישי יה"י אותיות, והרי זה מורה שהשם הגדול הנזכר בהם שלש פעמים הוא שליט בשלשה זמנים הוה והיה ויהיה, והרי לך ששים אותיות, ועליהם אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ג׳:ז׳) ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל.
ומה שהתחיל הרמז בהוה מפני שהזמנים כלם הם בהוה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כענין שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ח) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ולכך אנו מחברים בתפלתנו ואומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד לרמוז שלשה חלקי הזמן שהם הוה היה ויהיה, וכבר ידעת כי אינו פסוק אחד כי אם פסוקים מפוזרים תמצא בספר תהלים בסדר הזה, והזכיר תחלה ענין ההוה וזה שתמצא במזמור העשירי שהוא למה ה' תעמוד ברחוק (שם י), ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (שם טז), והתבונן כי לא הזכיר דוד מלכות שמים עד המזמור הזה שהוא עשירי, ותמצא גם כן במזמור העשרים שהוא עשירי לעשירי שהזכיר בו ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו (שם כ), ואחר כן הזכיר בכל הספר לשון מלך שהוא לשעבר, הוא שאמר (שם מז) מלך אלהים על גוים, ועוד אמר (שם צו) אמרו בגוים ה' מלך, ועוד אמר (שם צז) ה' מלך תגל הארץ, ועוד (שם צט) ה' מלך ירגזו עמים, ואחר כן בסוף הספר הזכיר העתיד ואמר (שם קמו) ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, והרי לך שהזכיר דוד שלשתן כסדר, וידוע כי ה' ימלוך לעולם ועד פסוק מלא הוא אמרו משה בשירת הים.