אור ברסלב
ראשית חכמה שער הקדושה › פרק ז

ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש

שער הקדושה · פרק ז

פרק ו

כבר ביארנו בריש הפרק הקודם שהמוח והלב הם ב' אברים ראשיים שבהם תלוי המחשבה, וביארנו בענין קדושת המחשבה התלויה במוח, כפי מה שנמצא בדברי הרשב"י ע"ה.

עוד מצאנו בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סג ע"א) בענין ברכה קדושה יחוד, שפי' שהם אריה שור נשר, שהם חסד גבורה תפארת, וג' אברים באדם כנגדם מוח לב ריאה, וג' קטגורים כנגדם טחול מרה כבד, ועל מרכבה זו שורה פני אדם העליון, שהוא סוד המחשבה העליונה, וזו היא מחשבה טובה כמבואר בריש פרק הקודם, ויש מחשבה רעה שהוא אדם בליעל איש און (משלי ו, יב) אדם להבל דמה (תהלים קמד, ד). ומכאן תראה כמה פגם עושה החושב מחשבות זרות, שנעקר ממקום עליון אל מקום הטומאה שהוא אדם בליעל וכו' (משלי שם).

ואמר אחר כך ז"ל על מוחא שריא ברכה, על לבא שריא קדושה, על ריאה שריא יחוד, מחשבה כלילא מכלהו, ואינון יברכך ה', יאר ה', ישא ה', יברכך במוחא, יאר בלבא דתמן נהורא דעיינין, ישא בריאה דאיהו שלום, הדא הוא דכתיב וישם לך שלום, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר היות קדושה בלב, וטעם הדבר פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' שלח דף קסא ע"א) שהאדם הוא דוגמת עולם קטן, ויש רמז באדם מהעולם מהמקדש וקדש הקדשים, ואמר שהלב הוא כנגד קדש הקדשים, זה לשונו תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא דתמן שריא לבא, דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא, וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיד ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא, ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא. כגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא, וכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין, וההוא לבא אתקשר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם, וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא, והיא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות דישראל, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו, ולשכת הגזית אסחר לבית האולם, והאולם למזבח, והמזבח אסחר להיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי גופא, ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא לעילא וכו', עד כאן לשונו לעניננו. ולקמיה ביאר במאמר כל בחינות אלו שבעולם הזה ושבמקדש היותם גם כן למעלה, ולמעלה מעלה, ואינו לדרוש שלנו.

ויוצא ממנו לכוונתינו, היות הלב באדם כנגד בית קדש הקדשים שבו ארון וכפורת וכרובים, ונלמוד מזה, שכמו שבבית המקדש היתה השכינה שורה שם מפני היות שם ארון ולוחות וכרובים וכו', כן לב האדם ראוי לעשות לו הכנה שתשרה בו שכינה ושתהיה קדש קדשים. וכן ביארו בתיקונים (דף קמ ע"ב) שעל כנפי ריאה נאמר (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואמרו ז"ל על הכפורת דא כפרת דליבא, קדש קדשין דא ליבא, עד כאן לשונו.

ושם (דף יג ע"ב) ביאר בחינה אחרת בלב, ואמר שהארון שהיה במשכן היה כנגד הלב, זה לשונו ארון ודאי דא לב, ונר דלוק, כלול ל"ב נתיבות, ואיהו שבת, וביה שכינתא עילאה דאיהי תורת חכם, ובה לב מבין. ואמר לקמיה כפרת הלב, דא פרישו דסוכת שלום, דאתמר ביה הפורש סוכת שלום, עד כאן לשונו. והכוונה שהארון הוא כנגד הלב שהיא השכינה הכלולה מל"ב נתיבות, שלב היא שכינה כדפי' בתיקונים (דף מט ע"ב) דקאמר לב מבין, לב יודע, לב רואה, איהי שכינתא וכו'. וכן בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קיד ע"ב) בענין נעשה אדם, מנו ט' אברים, ואמרו שם נעשה אדם הא ליבא דיהא שלימו דכלא. הכוונה, שהיא בחינה עשירית כנגד שכינה, כנדרש שם לגבי שאר האברים. ואמרו הלב מבין, הכוונה כי שכינה עלאה משפיע בה כח ההבנה להיות הלב מבין.

ובתיקון כ"ה (תקונים דף ע ע"א) אמר שה' כנפי ריאה עם הוורדא שהם שש, הם כנגד השרפים שעליהם נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ואמר שית אינון מסטרא דאת ו' דאיהו ספר תורה, ארונא דספר תורה דא כיסא דלבא, ואיהו נור דליק, ואי לאו כנפי ריאה דאינון נשבין עליה הוה לבא אוקיד כל גופא, וההוא נורא דאיהו דדם דערקין דלבא, רוחא נשיב בערקין דדמא, וכלהו מתנהגין אבתריה, ודא הוא דכתיב (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, עד כאן לשונו.

והרוח הזה המקרר דם הדין הוא מצד התפארת שהוא בעל הרחמים, וכן ביאר לקמיה וכד ייתי רוחא לגביה לבא, דתמן נפשא, אתמר ביה (שה"ש ה, ב) קול דודי דופק.

וכן מבואר עוד בתיקונים (דף נג ע"א) זה לשונו האי רוח, בכל אתר דאיהו שכינתא עילאה ותתאה אשתכח, איהו ו' דנשיב בכנפי ריאה, ועל לבא דתמן נר ה', דא נשמתא במוחא, רוח בכנפי ריאה, נפש בלבא. ולזמנין תלת בתלת מוחין, ומחשבה רכיב עלייהו דאיהו אדם. והכי תלת ללב, נ"ר נשמה רוח, דנשיב בהון נר בתרי בתי ליבא ואינון נפש רוח סי' נ"ר. והאי ו' איהו דנשיב בדרועין בשית פרקים דלהון, ואיהו נשיב בתרין שוקין דאינון (שה"ש ה, טו) שוקיו עמודי שש, ועלה אתמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה', כד איברין דגופא מתנהגין בהאי רוחא בפקודין דאורייתא, ספינה מתנהגא לכל סטרא דבעי בר נש, כמה דאת אמר (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, דספינה איהי רישא ואיהי לבא ואיהי גופא. ואם עשרה אברין דגופא דאינון מארי ספינה דאינון עמא קדישא לא מתנהגין באורייתא דאיהי נשמתא, במצוה דאיהי נפשא, פרח רוחא מבינייהו, בההוא זמנא (יונה א, ד) וה' הטיל רוח גדולה אל הים דאיהי רוח סערה, דאיהי גזרת דינא קשיא דסערא גופיה דבר נש דאינון ישראל, וישראל אינון בסערה, והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר, עד כאן לשונו לעניננו.

ובריש המאמר ביאר, כי נשמה רוח נפש, משכנם הם נשמה במוח, רוח בכנפי ריאה, נפש בלב. וכן ביאר גם כן בתיקונים (דף מט ע"א) זה לשונו ועוד נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש אינון תרועה תקיעה שברים, נפשא בלבא, ודא שברים, כמה דאת אמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה. נשמתא במוחא, ודא תקיעה. רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא, ודא תרועה וכו', עד כאן לשונו.

והנוגע מענין זה למעשה, מבואר במאמר כי בהיות עוסקין בתורה ובמצות הרוח הזה מתפשט בכל הגוף, שהרוח הזה הוא פנימיות הדעת, נשמה המתפשט בתוך שש קצוות, והיינו (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואם לאו חס ושלום הרוח הקדוש הזה מסתלק, ושולט רוח סערה שהוא דין הקשה, ואז והאניה חשבה להשבר.

ועוד אמר בתיקונים (סוף דף קמ ע"ב) זה לשונו נפש רוח ונשמה, כהן לוי וישראל. כהן איהו נשמה, אם זכה נר ה', נר הוה נהיר בה מלבא כשמש זורחת, ורוחא דקודשא הוה נפיק מבין גדפוי דכרובים דאינון כנפי ריאה, והוא ממליל עמיה. ואם לאו נורא, ודא נפש, הוה נפיק אשא מלבא ואוקיד ליה, עד כאן לשונו.

וכיוצא בזה ביארו עוד שם לעיל מזה, זה לשונם כליות אינון יועצות, אם זכו עאל בהון נבואה דאיהי נר ה' נשמת אדם ואתעבידו נביאים ואינון יועצים לטב, ואית בהון עצה ותושיה. כנפי ריאה, אם זכו שריא בהון רוח קודשא ואתמר בהון (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ועלייהו אתמר (שמות כה, ב) והיו הכרובים פורשי כנפים וגו', עד כאן לשונו.

והנוגע לקדושת הלב הם ב' בחינות, הא' עשה והא' לא תעשה, בחינת העשה הוא, כי כיון שהנפש מקומה בלב כמבואר במאמרים שהעתקנו, הנפש קדושתה היא קדושת עשיית המצות, כמו שביארנו לעיל בפרק ד', והעתקנו לשון הרשב"י (ת"ז דף סח ע"ב) שאמר עשיתיו דא נפש דתמן עשייה, דשריא ברמ"ח פקודין. וענין זה דקדק הפסוק באומרו (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', נראה שתיקון הלב בעשיית המצות ובזה מתקדש.

ועוד נלמוד מדברי הרשב"י שאמר שכיס הלב הוא הארון, ונודע הוא (ב"ב דף יד ע"ב) שבתוך הארון היו הלוחות ושברי לוחות, כן ראוי שיהיה לבו מלא תורה, ורוח הנושב מכנפי ריאה שהוא ו' יהיה נושב בו אור אויר התורה כראוי, ויזכה אל רוח הקודש כמעלת הכהן גדול, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה.

וכנגד שברי לוחות, צריך שיהיה לבו לב נשבר ונדכה, שיהיה מכון לשכינה, שהשכינה מושבה הם מאנין תבירין דילה כמבואר בפרשת ויקרא (זוהר דף ט ע"א), והם העניים שלבם לב נשבר ונדכה. ומי שלבו מתגאה עליו דוחה השכינה מעליו (משלי טז, ה) שנאמר תועבת ה' כל גבה לב, וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף סט ע"ב) זה לשונו וגסות לבא דהוא שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה, עד כאן לשונו. ובשער היראה פרק ד' העתקנו כל לשונו.

ובלי ספק כי אפילו הנפש השורה בלב תסתלק, מאחר שמכניס בלב קליפה הדוחה אותה, כי אין הקדושה שורה במקום שיש חצוני, לא יגורך רע, והעד כי כשהכניסו צלם בהיכל נסתלקה השכינה, וכן כל פגם שיפגום האדם בלבו מקנאה שנאה כעס ותחרות, הוא כמכניס צלם בהיכל קודש הקדשים, שכבר נתבאר היות הלב קדש הקדשים, וזו היא בחינת לא תעשה, שצריך ליזהר מכל אלו כדי שיהיה לבו כלי קדוש שבו תשרה השכינה, ולא תמצא השכינה ח"ו דבר פגם חצוני שידחה אותה.

וכמו שהוזהרנו ביום שבת מכעס ועצבות, כמו שאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקון כד דף סט ע"ב), כן צריך ליזהר בששת ימי המעשה, זה לשון הרשב"י ע"ה בתיקון מח (דף פה ע"א) זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת, דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה, דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו.

ובודאי כי האזהרה הזו לעולם אנו צריכין אותה, אם שלא לכעוס אפילו בחול, שלא להדליק אשו של גיהנם, אלא שביום שבת הפגם הוא לאין תכלית, כי מאחר שאשו של גיהנם נתבטל מכל וכל וזה מדליקו מחדש, עונשו גדול מאד. וביום שבת צריך אדם להאריך אפו ולהיות עניו בתכלית, וילמוד ממדות קונו, שביום שבת מאריך לרשעים שבגיהנם, שאשו של גיהנם בטל, וכמו שפי' בפרשת יתרו (דף פט ע"א) משום דעתיקא אתגלי כל רוגזין וכל דינין ביום שבת אשתככו. וכמה עובדי עבודת אלילים לפניו, והוא מאריך. וממדת ענוה שיקנה ביום שבת ימשוך לכל ששת הימים, שיום שבת שורש לכל הקדושות, כמו שביארנו בפרק ב, ויתבאר עוד בעזרת האל.

וכן, כמו שצריך לשמור עצמו מעצבות הלב כן צריך בימות החול, כי אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה, כדפי' בגמ' (שבת דף ל ע"ב). מלבד בזמנים שצריך עצבות, כגון בד' צומות שמתענים על חרבן הבית, שאפילו לפניו יש עצבות כדפי' בגמ' (חגיגה דף יג ע"א) דבבתי גואי איכא עציבו, וכן אמרו במסכת ברכות פרק קמא (דף ג ע"א) ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא וכו' כמבואר שם, בזמנים אלו העצבות הוא טוב. או אם יתעצב על עונותיו, אין כל זה פגם בלב, אבל העצבות שהוא מצד דברי העולם הזה הוא הפוגם.

וצריך שיהיה תוכו כברו, וסודו נתבאר בתיקונים (דף קכח ע"ב) זה לשונו מאן דאיהו מאילנא דחיי איהו תוכו כברו, פומא ולבא שוין, ועלייהו אתמר (בראשית ג, כב) ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, אבל אחרא דלאו פומיה ולביה שוין עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דודאי איהו ערבוביא בישא דמשקר מוניטא דמלכא, דמערב כספא בעופרא וכו', עד כאן לשונו לעניננו, ויתבאר עוד בסודו בענין התפלה ב"ה. וצריך שיהא דובר אמת בלבבו, כי בזה גורם יחוד מדת אמת בלב, והוא סוד (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח.

והכלל, כי כיון שהלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף, והוא כנגד בית קדש הקדשים שהוא נקודה אמצעית לעולם, כל המדות הטובות שבאברים נובעות מהלב, וכן להפך, ולכן אמרו במסכת אבות (פ"ב מ"ט) במשנת חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר אומר עין טובה וכו' רבי אלעזר אומר לב טוב, ואמר רואה אני את דברי אלעזר ן' ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. וכן בהפכו, לב רע שורש לכל המדות המגונות.

עוד אמרו בגמרא נדרים (דף כ ע"ב) וילקוט (רמז תש"נ) בפירוש הפסוק (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב, או הלב אחר העינים, אמרת והלא יש סומא שעושה את כל התועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכות אחר הלב. ואמר עוד לקמיה, אמר רבי יצחק לבא ועינא תרי סרסורי דחטאין, ולא תתורו וגומר. תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג, כו), אמר הקדוש ברוך הוא, הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאת לי, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות אם לטוב אם להפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך אחרי עיניכם, וכן תנה בני לבך לי ועיניך וגו'.

ולדעת רבותינו ז"ל שאמרו הן יהבת לי לבך ועינך, צריך לומר שפשט הכתוב הוא תנה בני לבך לי ועיניך, וכאן פסיק טעמא, ובזה דרכי תצרנה, והטעם שלא אמר הכתוב תנה בני לבך ועיניך לי, מפני שהלב הוא העיקר כמבואר במאמר שאמר שהעינים הולכות אחר הלב.

עד כאן דברנו במה שנוגע אל פרטי הלב, האמנם אל מה שנוגע לכללות קדושת המחשבות התלויות בשנים הנאמרים במוח ובלב, יש עוד פרטים שנרמזו בכתובים, ובדברי הרשב"י ע"ה, והם העיקר אל קדושת המחשבה.

הא' מהם שיתמיד לקום בכל לילה בחצות ויעסוק בתורה עד אור היום. ובסגולת הקם בחצות לילה לעסוק בתורה מעלות גדולות אשר יתבאר ב"ה, והאחד מהם הוא הכנעת הקליפות, ודבר זה נתבאר בזוהר (פ' ויחי דף רמב ע"א) בפסוק (בראשית מט, יד) יששכר חמור גרם, פתח ואמר (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא, ולא עוד אלא דכפית לכל פגעי דעלמא ואחית לון לעומקי דתהומא רבה.

תא חזי, בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין, וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא, ואתייהיבת רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו, ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג לילא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבא, וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא, בגיני כך יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור, ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים, בין זוהמי דטפסרי דעפרא, עד כאן לשונו.

וכבר הארכנו לעיל שבלבול המחשבות שיבא לאדם בעת עמדו בתפלה או בעת עוסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי ליחד, והעון הוא המקטרג החצוני אשר יפסיק בינו לבין אלהיו, וכיון שהאדם הזה רגיל לקום בחצות לילה לעסוק בתורה הוא כופה לסטרא אחרא ועונותיו מתכפרים, ובזה יבא לטהר מחשבתו ולא יתבלבל יחודו.

והטעם לזה אפשר לומר, מפני כי מדת לילה היא המשפעת הדינין, וממנה יונקים הדינין החיצונים, והיא נהפכת מחשך לאור, ירצה ממדת הדין למדת רחמים, על ידי עסק התורה, וכיון שהיא נמתקת כל אותם התלויים בה גם כן נמתקים. ועוד כי הקליפה הקשה מכל הקליפות היא המיתה, והשינה אחד מששים במיתה (ברכות דף נז ע"ב), וכיון שאדם נודד שינה מעיניו נמצא הקליפה הקשה משתברת, ומאליו ודאי שכל השאר יכנעו וישתברו, ואור בת עין יאיר על ידי התורה אור, ולכן דוד המלך ע"ה בלילה לא היה ישן שתין נשמי (סוכה דף כו ע"ב, זוהר פ' ויגש דף רז ע"א) מן הטעם האמור, וכן צריך כל בעל תשובה להתנודד שינה מעיניו בלילה על ידי עסק התורה והתפלה כדי להכניע הקליפות, ובודאי שיהיה לו סיוע גדול לתשובה.

וכן אמרו בתיקונים (תקון נ דף פו ע"ב) וכל דא כפום עובדיהון דבני נשא הכי אתפרנסת, זכאה איהו דסליק לה לאתרה ולקודשא בריך הוא לאתריה, דאתמר ביה (ישעיה יט, א) הנה ידו"ד רוכב על עב קל, הנה ידו"ד יוצא ממקומו (שם כו, כא). אמר ליה רבי אלעזר, אבא וכי יכיל בר נש לאחזרא לקודשא בריך הוא לאתריה, אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מה כתיב ביה, ממקומו יפן ברחמיו לעמו וכו', עד כאן לשונו. הרי בפירוש כי דוד המלך ע"ה על ידי שנדד שינה מעיניו החזיר הקדוש ברוך הוא למקומו, וממנו ילמוד כל יחיד ויחיד, שמאחר שבחטאו גורם גלות הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ממקומו, כמו שנתבאר בשער היראה, ראוי שישוב בתשובה וידוד שינה מעיניו להחזירם למקומם.

וכן כאשר יסתכל האדם שאחר מיתתו עיניו סתומות מלראות, כמה יתהה אז על הראשונות ויאמר בעוד עיני פתוחות מדוע לא הסתכלתי בהם בעסק התורה ונדדתי שינה מעיני, לכן בעוד רוח חיים בקרבו יתרחק מהמיתה ויתדבק בתורה שהיא עץ חיים, על דרך שאמר בזוהר פרשת נשא (דף קכו ע"א) במאמר (תהלים קד, א) ברכי נפשי את ה' שהעתקנו בשער היראה פרק יב, בסוף המאמר כד אסתכל דוד באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתתפת עם גופא וכו'.

עוד יש הוכחה גם כן בזוהר (פ' ויקרא דף יב ע"ב) שקימת חצות יועיל לטהרת המחשבות, אמר שם שמזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', נאמר על העומדים לעסוק בתורה בחצות לילה, ואמר ומאן אינון דשבחא כלא דילהון קמי מלכא, הדר ואמר העומדים בבית ה' בלילות, אלין אקרון עבדי ה', אלין אתחזון לברכה למלכא, וברכתא דילהון ברכתא, הדא הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו, וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא, עד כאן לשונו. וכיון שאמר שהמלך העליון מתברך על ידו, ודאי שמחשבותיו נכונות ונקיות, וכשהוא מבולבל ואינו במחשבתו אין ברכה שלו ברכה ואין יחודו יחוד, אלא ודאי מן השמים יסייעוהו שיהיה צדיק גמור ושתהיה מחשבתו קדושה, וזה ממעלות הקם בחצות לעסוק בתורה, שפי' בפרשת ויקרא דאורייתא מודעא ליה חוביה כדי שישוב, כן פירש בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו, זה לשונו ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא בארח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מאריה, ואי תימא דוד דהוה קם בפלגו ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר, ובעא דינא, ובמה דעבר אתדן, הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.

ויש עוד הוכחה לענין זה מהמאמר שהעתקנו בפרשת ויקרא (שם דף יג ע"א), שאמר לקמיה שעל עבדי ה' הנזכרים נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה', ופי' שם שהוא סוד חכמה עליונה שהוא עדן הנקרא קדש. ובודאי שאם אין בנשמתו אחיזה במקום הקדש לא יוכל למשוך משם ברכה לה', אלא ודאי שקודם הוא מתקדש משם, ועל ידי כך יוכל למשוך אחר כך ברכה משם.

וכן פירש בזוהר (שם פ' לך לך דף צב ע"ב) שהעומד לעסוק בתורה יונק מנחל קדומים, זה לשונו אמר רבי חזקיה כל מאן דאשתדל בהאי שעתא ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, אמר רבי יוסי מאי טעמא תדיר, אמר ליה הכי אוליפנא, דכל פלגות ליליא כד קודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן, כל אינון נטיען דגנתא אשתקיין יתיר מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים, דלא פסקין מימוי לעלמין, כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא כאלו ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן, אמר רבי יוסי הואיל וכלהו צדיקיא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה, חולקא שויין ליה בההוא שקיו דנחלא, אשתכח דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, עד כאן לשונו.

וכאשר תעיין במה שפי' בתיקונים (דף פח ע"א) בענין נחל קדומים נחל עדנים, לא יתרחק הדבר שתתקדש מחשבתו, כי הוא יונק מן הקדש, דההוא נחלא אתרק על רישיה, ולכך יוכל למשוך משם ברכה, וראוי הוא שהמחשבה השורה בראשו שתתקדש.

האמנם כדי שיזכה להיות קדוש קדושת המחשבה כדפי', צריך שתהיה תורתו תורה נקיה, שאם הוא רשע תורתו נמאסת, כדכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, ולא יאמר בו שישימו הצדיקים חלקו בההוא שקיו דנחלא, שהרי הוא במעשיו נדחה משם.

ועוד מה שאמר המאמר שנקרא עבד ה', הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (שם קלד, א), וכוונת העומדים בבית ה' בלילות פירו' הוא שדיוקנו למעלה עומד ונחקק בשכינה, שהיא בית ה', שהיא אומרת חזי במאי ברא אתערנא לגבך (זוהר פ' ויקרא דף יג ע"א). שאי אפשר לומר שיהיה פירוש עומדים בבית ה' שיהיה אדם לומד בבית הכנסת שהוא בית ה' דוקא, שהרי מצינו כמה מעשיות בזוהר מחברי הרשב"י ע"ה שהיו לומדים בלילה בבתיהם, ובפרט כשהיו מתגרשים חוץ לבתיהם ולומדים במערות ובכפרים, בפרט בזוהר (פ' לך לך דף צב) במעשה דכפר טרשא, בבית האושפיזא היה למודם בחצות הלילה. אלא ודאי הפירוש הנכון כדפירשנו, שעומד בבית ה', שזכה במעשיו שדיוקנו נחקק למעלה בבית ה'. ואם הוא רשע דיוקנו נמחק מבית ה', ואף על פי שיעסוק בתורה אין תורתו עושה התעוררות. ולכן צריך הרוצה לזכות למדה זו להיות בעל תשובה גמורה, ואז מן השמים יסייעוהו שתחקק דיוקנו למעלה ליקרא עבד ה', ולמשוך מן הקדש, ושאר המעלות שנתבארו ושיתבארו בעזרת ה'.

ומתנאי בעל תשובה שיקום בלילה להתודות ולבכות על עונותיו כמו שהאריך בח"ה ע"ה. וכן אמר דוד המלך ע"ה, (תהלים קיט, קמז) קדמתי בנשף ואשועה וגו', ואמר (תהלים קיט, נה) זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, והכוונה כי מפני היותו בלילה זוכר שמו יתברך בשירות ותשבחות היא סיבה שואשמרה תורתך, וכדפי' לעיל שהקם בחצות כופה לסטרא אחרא.

וזהו שאמר סמוך לו (שם קיט, נו) זאת היתה לי כי פקדיך נצרתי, לפי הפשט יאמר, המדה הזאת האמורה שהייתי זוכר בלילה שמו יתברך היא עשתה לי שפקודיך נצרתי. ועל דרך הסוד, מפני שהקם בלילה משתתף בזאת שהיא השכינה, וכיון שהוא משתתף עמה השכינה אינה מנחת אותו שידחה ממנה ושישלוט בו יצר הרע להחטיאו, כיון שהוא רוצה להיות מעבדי ה' הבא ליטהר מסייעין אותו, וזהו כי פקודיך נצרתי על דרך האמור. וכן אמר גם כן (תהלים פח, ב) ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך, וישועתי פי' עיקר הוא להושיעי מיד היצר הרע כדפי' בזוהר. אם כן ראוי הוא לכל בעל תשובה הקם בלילה לעסוק בתורה, שקודם יתודה ויבכה על עונותיו, ואחר כך יסייעוהו מן השמים.

והנה מלבד בחינת קדושת המחשבה שתלוי בהשכמת חצות לילה כדפירשנו, יש בהשכמת חצות לילה בחינה קדושה כוללת לתלמיד חכם, והוא נוגע לדרוש השער הזה שאנו בו, ובחינה זו פי' בזוהר (פ' קדושים דף פא ע"א) זה לשונו אמר רבי אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשת קדושים תהיו סמוכים דא לדא, אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי, וכל שכן אי אתקדש בקדושא דמאריה, והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לשתמש אלא מפלגו ליליא ואילך או בפלגות ליליא, דהא בההיא שעתא קודשא בריך הוא אשתכח בגנתא דעדן, וקדושא עלאה אתער, וכדין שעתא היא לאתקדשא, האי לשאר בני נשא, תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא, בפלגות ליליא שעתא דילהון למיקם למילעי באורייתא לאזדווגא בכ"י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא, בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכ"י, כמה דאתמר דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואלין אקרון קדישין דכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (תהלים א, ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר הזה, כי שעת זווג שאר העם בימי חול שהוא בחצות לילה, הוא שעת התקדש התלמידי חכמים בזווג כנסת ישראל לקום לעסוק בתורה, ונמצא שהוא מתקדש בזווג רוחני וקדוש מה ששאר העם מתקדשים בזווג גשמי. אמנם בליל שבת שאז כנסת ישראל מזדווגת למעלה ואינה צריכה אל התעוררות התורה מנשמות הצדיקים, וזהו שאמר דרעותא דכלא אשתכח, שמאליו נמצא רצון למעלה ואינה צריכה אלינו, אז זווגא דילהון בההיא שעתא לאפקא רעותא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל וגו', מפני שהזווג בליל שבת הוא באצילות מה שאין כן בו' ימי חול שהזווג למטה במטטרו"ן.

וכן מבואר בתיקונים (דף צג) זה לשונו ובשבת דאיהו יומא שביעאה, תמן קריבו ויחודא דשמא דידו"ד וכן ספירן, ובגין דא תלמידי חכמים זווגייהו מלילי שבת ללילי שבת, האי עריין אינון ודאי לתתא, אבל לעילא אתמר (תהלים ה, ה) לא יגורך רע, וצדיק דקריב לאתתיה ביומין דחול ההוא בן דעביד עליה אתמר צדיק ורע לו, דגרים דאתעביד קדש חול, דאיהו יום השביעי, ובההוא זמנא איהו רזא דצדיק ורע לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר מענין צדיק דקריב לאתתיה וכו' מוכרחים אנו לומר שצדיק זה יש לו נשמה דאצילות והוא קדש, ולכך גורם שקדש אתעביד חול, אבל אם יש לו נשמה דמטטרו"ן שהוא חול, חול בחול הוא ואינו פגם, וזהו זווג שאר העם שהוא בחצות לילה בששת ימי חול, כמבואר לעיל מפני שנשמתם הוא משם.

ועוד מבואר הענין יותר בתיקונים (ריש דף סא) זה לשונו ובגין דא עונת תלמידי חכמים בשבת, דביומין דחול דשליט מטטרו"ן (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא, וביום השבת יפתח תרעא ותפוק מניה שכינתא לאתיחדא עם בעלה, עד כאן לשונו.

ובזוהר (פ' אחרי מות דף עח ע"א) פירש פסוק (ויקרא יח, טו) ערות כלתך לא תגלה על תלמיד חכם בימי החול שלא יקרב אל כלתו שהיא אשתו, זה לשונו כלה ברזא עלאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים למעלה, דתנינן עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת, בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לבא וישתכח רעותהון שלים, ובגין דאולידו אקרון בנין דמלכא, ואי אלין פגימו מלה לתתא כביכול פגימין אינון בכלה דלעילא, כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה, דא בגין דאינון ידעין אורחין דאורייתא, שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש, ובחובא דא שכינתא אסתלקת מנייהו, עד כאן לשונו. הרי מבואר החיוב על תלמיד חכם לפרוש מאשתו בימי החול, מפני היות להם זווג השכינה שהוא לעסוק בתורה, ושאר העם שאינם מסתכלים לעלות במעלת התורה ולהיותם תלמידי חכמים ולהזדווג עם השכינה, גורמים שהשכינה תסתלק מהם.

ועוד האריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"ב) במעלת עונת תלמידי חכמים משבת לשבת בפסוק (ישעיה נה, יח) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, ובעונש עמי הארץ שאינם נוהגים כך, וקרא לבני עמי הארץ בני זנונים, מפני שאינם נוהגים הקדושה הראויה.

ולכן חייב כל אדם להוסיף בכל יום תורה ועבודה עד שיגיע להיות תלמיד חכם, ויזכה להזדווג עם השכינה ולהיות מעבדיה הקרבים לה המתקדשים בקדושתה. ולכן תורתינו הקדושה בפרשת קדושים בתחלת הביאור פי' כיצד ענייני הקדושה, ואמר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וביאר הרשב"י ע"ה בפי' הפסוק (פ' קדושים דף פב ע"א), שאלו הם התלמידי חכמים המסרסים עצמם כל ששת ימי חול לעסוק בתורה, ואמר שלשון תשמורו הוא כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר.

והשכל נותן כי מי שאינו קם שאינו חושק לאהבת השכינה כלל, שהרי החשוק ההולך אחר חשוקתו לא ינום ולא יישן מרוב אהבתה, וכיון שתלמיד חכם זה אינו קם, השכינה תתרעם עליו שאין לו אהבה בה, שהרי מבטל עונתה ואינו חושש לה, והקדוש ברוך הוא גם כן יתרעם עליו כי מבטל עונת בתו שהיא התורה, וכבר נמשלה התורה לבת מלך החשוקה היפה, עיין בזוהר, וכמו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וכו', ואמרו ז"ל בפסחים (דף מט ע"ב) תני רבי חייא כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה.

ועל זה אמרו בזוהר (פ' ויחי דף רז ע"א) שדוד היה ישן שתין נשמי כדי שכאשר יבא חצות לילה שיקום ולא תמצאהו השכינה ישן, שהוא נקשר בסטרא אחרא, זה לשונו ועל דא דוד מלכא הוה משער שעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים דלא ישלוט ביה טעמא דמותא, וכד אפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה, בגין דכד אתער פלגו ליליא וכתרא קדישא אתער, בעא דלא לאשכחא ליה לדוד מתקשר באתר אחרא באתר דמותא, בגין דכד אתפליג ליליא וקדושה עילאה אתער ובר נש נאים בערסיה ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה, הא איהו אתקשר ברזא דמותא ומתדביק באתר אחרא, ועל דא דוד מלכא הוה קאים לאשגחא ביקרא דמאריה תדיר, חי לגבי חי, ולא נאים בשינתא לטעמא דמותא, ובגין כך הוה מתנמנם כסוס שתין נשמי ולא בשלימו, עד כאן לשונו.

הרי שבחצות לילה הקדושה העליונה מתעוררת, והשכינה מתעוררת ושולחת הנשמות למטה כדי שיתעוררו לכבוד קונם, ומי שיתעורר ואינו קם אינו משגיח על כבוד קונו, וכבוד השכינה שיתעורר אדם על ידי התורה שהיא עץ חיים, ועל ידי כך היא מזדווגת על ידי ח"י עלמין, והיינו חי לגבי חי, על דרך שפירש בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) צדיקים ירשו ארץ (תהלים לז, ט) שהשכינה בחצות היא בין ב' צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון.

ובזוהר (פ' במדבר דף קיט ע"א) שהקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות לישראל בחצות לילה כדי שיתעסקו בתורה, וזה לשונו ואי תימא הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא בעוד דאילנא דמותא שליט, ההוא אילנא דמותא קא עביד, מאי טעמא בגין דכתיב (תהלים יד, ב) לראות היש משכיל דורש את אלהים, ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש דיימא אלמלא שליטנא בנפשאי בליליא אשתדלנא באורייתא, עד כאן לשונו.

הרי היות חזרת הנשמה בחצות כולל בין לעם הארץ בין לתלמיד חכם, ואם לא היה מוטל על העם הארץ שיקום לעסוק בתורה למה היה שולח הקדוש ברוך הוא נשמתו, אלא ודאי כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר הקדוש ברוך הוא נשמתי לי בשעה זו, אלא כדי שאעסוק בתורה. ובכל יום ויום יוסיף, שהרי אמרו (אבות פ"א מי"ג) ודלא מוסיף יסיף, והטעם שאם אינו מוסיף יבש, ונמצא שהוא כעץ שאינו עושה פירות ואין בו תועלת אלא להשרף, וכן מאמר הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף פז ע"א) זה לשונו ווי לון לבני נשא דלא משתדלין באורייתא דאתקריאו עצים יבשים, דאינון עתידין לאתוקדא בנורא דגיהנם, ולא למגנא אוקמוה מארי מתניתין דאינון עמלין וירתין גיהנם, עד כאן לשונו.

עוד בעונש מי שאינו קם, ובשכרו אם קם, נתבאר בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) זה לשונו פתח רבי יוסי ואמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, תא חזי בשעתא דאתער רוח צפון ואתפלג ליליא, הא אוקמוה דשלהובא חד נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, ואקיש גדפוי וקארי, וההוא שלהובא בזמנא דמטי ואתער לקבליה, אסתכי ביה ואזדעזע וקארי ואסתם ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה, וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי, אשגחא, ואקרי גבר בגין דיתער בשלהובא דגבורה בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא, כדין אינון בני מהימנותא קיימין ויהבין חילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא, ועל דא ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין, וכד תרנגולא קארי ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי, תרנגולא קארי בתר ואמר מה דאמר והא אוקמוה, לבקר בטיש בגדפוי, ווי לפלניא נזיף דמאריה שבקא דמאריה דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. כד נהיר יממא כרוזא קרי עליה ואמר, ולא אמר איה אלוה עושי נותן וגו' בלילה, לסייעא ליה באינון תושבחן ולמהוי כלא בסיועא חדא, עושי עושני מבעי ליה, מהו עושי, אלא בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא ואשתדל ברנה, דרנה דאורייתא לא אתקרי אלא בליליא, וכד איהו אשתכח באורייתא כד נהיר יממא, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא, ולנהרא ליה בין עילאין ותתאין, עד כאן לשונו לעניננו. ורבי אבא פירש שם בענין עושי, דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, כמה דאת אמר (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו.

הרי מהמאמר נראה גדול השכר למי שהוא קם בחצות לילה לעסוק בתורה, וכן בעונשו אם אינו קם, שהרי אמר שהכרוז העליון קורא אותו נזיפא דמאריה וכו' דלא אתער רוחיה ולא אשגח ליקרא דמאריה. ואמר דלא אתער רוחיה, כי הנשמה באה לאדם בחצות לילה כמבואר במאמר הקודם שבפרשת במדבר, אלא שצריך שבבוא אליו הנשמה יתעורר רוחו לקום לתת כבוד ליוצרו לעסוק בתורה ולא יתעצל באופן שיחזור לישן, כמו שנאמר (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, אלא בזריזות יקום לעבודתו יתברך, כי התעוררות הרוח מורה על הזריזות, כעבדי המלך העובדים את אדוניהם בזריזות למצוא חן בעיניו, ויראו לכל היות מעשיהם בזריזות גדול ובאהבה רבה, כדי שידע המלך טוב לבם עמו ויגדלם וינשאם, ובערך כמה ראוי שנזדרז לעבודת מלכנו ויוצרנו למצוא חן לפניו שיכפר עונותינו ותהיה תורתינו רצויה לפניו שנקרא עבדיו, שהרי פי' בפרשת ויקרא (זוהר דף יג ע"א) מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' על העומדים לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, ובודאי שאין ראוי שיקרא עבד ה' אלא השלם בכל מיני העבודה, ושתהיה העבודה מיוחדת לפניו יתברך בלי שום פניה, כי אם תהיה שום פניה לעבודה ההיא נמצאת הסבה ההיא סבת העבודה, ובהתבטל הסבה תתבטל העבודה, ואין זה נקרא עובד את ה'.

ועל דרך זה, אם ישכים האדם לקרוא בתורה בחצות לילה כדי להשיג מעלה מן המעלות שכתב הרשב"י ע"ה בספרו, להשיג חכמה או שתזדמן לו פרנסתו כמו שפי' בפרשת אמור (דף צ ע"א) בפסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, נאמר על העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, ושאר מעלות רבות הכתובות בזוהר, נמצא הסבות ההם הם סבת קריאתו בתורה, והוא דומה לקורא על מנת שאקרא רב ושאקרא רבי.

והרשב"י ע"ה הוצרך לכתוב כל אותם המעלות, על דרך שהוצרכה תורתנו הקדושה לכתוב שכר המצות בעולם הזה בפרשת אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם וגו', וכדי שמתוך שלא לשמה יבא לשמה.

ועוד אפשר לומר כי כוונת תורתינו הקדושה באומרם שכר המצות, הוא לומר כי בעשותינו המצות לשם שמים ושנייחד מדותיו העליונות כראוי ימשך מזה השכר על כל פנים בין בעולם הזה בין בעולם הבא, כי כפי אשר תעורר הנשמה למעלה השפע מעליון מוכרח שיתנו לו חלקו ממה שתקן. וכן הענין גם כן לעוסק בתורה מחצות ואילך, כי כל אותם המעלות ישיג ממה שעשה, ואינם מעלות חיצוניות שאין להם יחס עם המעשה חס ושלום, אלא כל אותם המעלות הם מתיחסות עם המעשה ונמשכות ממנה.

ולכן המשכיל יתן אל לבו לעבוד עבודתו לשם שמים בלי שום פניה, כי תוכן לבות ומחשבות הוא יודע אם עבודתו רצויה לפניו ונקיה אם לא, כי הקדוש ברוך הוא כאשר רואה בעין השגחתו העליונה את האדם שאין עבודתו לפניו כראוי, נותן מכשול לפניו שלא יתקיימו לו המעלות שכתב הרשב"י ע"ה, למען ידחה מהיות נקרא מעבדי ה', ויבחן אם עבודתו תדירה לפניו אם לא, ובזה יבחן בין עובד אלהים ללא עבדו, אם עובד על מנת לקבל פרס אם יתבטל הפרס תתבטל עבודתו, והעובד על מנת שלא לקבל פרס לעולם עבודתו תדירה ולא תתבטל עבודתו בשום סבה, והוא נקרא עבד ה' ולא עבד הפרס. וכן ראוי שיקרא עוסק בתורה לשמה כדפי', שאינו עוסק בה אלא לעשות רצון קונו.

בזה הורה רבי יוסי ע"ה במאמר שלפנינו שהעתקנו מפרשת ויקרא, שאמר רבי יוסי שאותו השלהבת הבא מלמעלה מצד הגבורה, ומצד גבריאל המלאך שהוא הכרוז העליון הנותן ששה קולות, שביאר הרשב"י ע"ה (פ' שלח לך שלהי דף קעא ע"ב), מכה בכנפי התרנגול, והוא מזדעזע ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה וקארי לון לבני נשא, ועל דא אקרי שכוי אשגחא, ופי' שכמו שהכרוז העליון הוא לנשמות העליונות שיעמדו לעבודת הבורא לעסוק בתורה, שעד חצות לילה כל אחד ואחד עוסק בתורה ומתבונן בעצמו במה שעסקו ביום, כן הכרוז התחתון קורא לבני אדם התחתונים.

וכן פירשו שם (דף הנ"ל) מבתר פלגו ליליא שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר, כגוונא דגבר אחרא עילאה עליה, כיון דבטש ביה האי גבר קרי ויהיב שית קלין, וכלהו בסכלתנו. בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן, איהו מה קרי, בשעתא קדמאה קרי ואמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח קול ה' בהדר, ובשעתא תנינא קרי ואמר (מיכה ו, ט) קול ה' לעיר יקרא, בשעתא תליתאה קרי ואמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, בשעתא רביעאה קרי ואמר (שם כט, ח) קול ה' יחיל מדבר, בשעתא חמישאה קרי ואמר (שם כט, ג) קול ה' על המים וגו', בשעתא שתיתאה קרי ואמר (שם כט, ט) קול ה' יחולל אילות וגו', לבתר קרי ואמר (ישעיה מ, ו) קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו', ודא איהו תרנגולא דקרי ולא שכיך, ולבתר קרי כמלקדמין, ומאי קרי, כל עובדין דבני עלמא, בגין דאיהו מארי דמחמתא וקסת הסופר בחרצוי, וכל עובדין דבני עלמא כתב בכל יומא, ובליליא בתר דקרי כל קריאן אלין קרי כל מה דכתב ביומא, עד כאן לשונו לעניננו.

הרי בפירוש שהכרוז העליון קורא אותו נזוף, והכרוז הזה הוא נקרא גבריאל, כמו שפיר' בסוף דבריו שקסת הסופר במתניו, ופירשו רבותינו ז"ל (שבת דף נה ע"א) שזה נאמר על גבריאל. ואמר בשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, וכן פירש גם כן בזוהר (פ' וישלח דף קעב ע"ב) שאמר שם בענין חצות לילה, וכרוזא קאים בקיומיה קארי בחיל ואכריז, כדין כמה אינון דמתקנו שירתא ופלחין פולחנא. ואמר שם אחר כך, וזמרין עד דסלקא צפרא. וכן בזוהר (פ' ויקרא שלהי דף כא) פי' שבתחלת הלילה כל השערים ננעלות וכל הקדושים יושבים ודוממים, והחיצונים מתפשטים בעולם, ואמר כד אתפליג ליליא כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו וכו'.

והנה כאשר יסתכל המשכיל ויתן אל לבו דברים אלו, ראוי שיתעורר ברוחו ויזדרז לתת כבוד ליוצרו בשומעו קול התרנגול שהוא הכרוז התחתון הנמשך מהכרוז העליון, כמו שהעליונים מתעוררים בשומעם קול הכרוז העליון לתת כבוד ליוצרם, ויחשוב בדעתו אילו היה בהיכל המלך והיה שומע קול כרוז המלך הקורא לעבדיו שיעמדו לעבודת המלך, כמה היה קם בזריזות שיירא פן יענישוהו, ולמה לא יירא בשומעו קול התרנגול שהרי פירשו לנו יודעי הנסתרות שהוא קורא בכח הכרוז העליון, וראוי שיירא פן יקראו לפניו שטרי חובותיו ויענישוהו, שהרי אמר אחר שש שעות שאז שעת עלות עמוד השחר אז קורא כל המעשים שכתב ביום, ואם יהיה האדם אז עוסק בתורה כדאי היא התורה להעביר על פשעיו עד שישוב בתשובה. ועוד שהקם בלילה לעסוק בתורה, אורייתא מודעת ליה חוביה כדי שישוב בתשובה, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"ב) בפסוק (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אבל אם יהיה אז ישן מה ישיב על עונותיו, הלא ודאי ראוי לעונש.

וכן פירש רבי אלעזר ע"ה בזוהר (ריש פרשת מצורע) זה לשונו רבי אלעזר פתח (קהלת ט, יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי בני נשא לא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלין ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי עלייהו ולית מאן דציית ליה, בשעתא דרמש ליליא ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבן ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, כרוזא נפיק, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין שלהובוי נפקי ובטשי תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא, כד אתי צפרא כרוזא קארי וכל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח ביה בכנסת ישראל לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע, ולית מאן דיתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך אנפין יקום קמי מלכא כד יתערון עליה בדינא ויתפשון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב וכצפרים הנאחזות בפח כָּהֵם יוּקָשים בני האדם, עד כאן לשונו.

הרי שאדם נתבע בדין אם התעורר משנתו בחצות ולא קם לקרות בתורה, והעונש הגדול כאשר האיר היום ולא קם לשבח לקונו בתפלת שחרית.

וכן בחופת אליהו אמר זה לשונו רבי שמעון בן מנסיא אומר על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה, על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו, ועל תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, עליו הכתוב אומר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, ועל המתגאה חנם, עד כאן לשונו. וענין הבכיה הזאת על תלמיד חכם שאינו עוסק בתורה באשמורת האחרונה, הוא מפני שעיקר התורה בחכם הוא לתת כבוד למי שנתן לו התורה, ואם אינו נותן כבוד לתורה נמצאת התורה בו כמעט לבטלה, ולכן הקדוש ברוך הוא מתרעם ממנו שנתן לו התורה שהיא בתו ואינו נוהג בה כראוי כמו שיתבאר עוד.

וכן מוכח בכמה מקומות בזוהר שעיקר ההשכמה לקרות בתורה הוא לקשור לילה ביום, וכן נראה בזוהר (פ' בראשית דף ד ע"א) שקול אחד מתעורר בגן עדן ואומר מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר מלכא מכל מלכין דעלמא, מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא לית ליה חולקא הכא, עד כאן לשונו. ופירש מורי ע"ה, שמציאות הארה זו שמאיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, הוא בעת עלות עמוד השחר כדפי' בזוהר (שם פרשת בשלח דף מו ע"א) זה לשונו וכד אתי צפרא, כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקודשא בריך הוא, ואושיט לה לגבה שרביטא דחסד, ולא עלה בלחודהא אלא עלה ועל אינון דמשתתפין בהדה, והא אתמר דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה וגו'.

ושם סוף העמוד דברי הרשב"י ע"ה, זה לשונו כד אסתליק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא ומטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא, עד כאן לשונו.

וכן מבואר עוד שם (זוהר ריש פרשת פנחס) זה לשונו אמר רבי שמעון כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא ואתיין במטרוניתא, כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא אתקיף ואחסין בשכינתא, ולא עוד אלא דשריא ביה חסד כמה דאוקימנא, עד כאן לשונו. וכן ביארו שם (פ' מקץ דף קצד ע"ב) פסוק (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, על הקמים בחצות לילה וממתינים עד היום לקבל חוט של חסד.

הרי מבואר מהמאמרים האלו החיוב המוטל על העוסק בתורה מחצות לילה ואילך לקשר לילה ביום, וכן מבואר עוד שם (זוהר פ' ויקרא דף כה סוף ע"א), זה לשונו וכד אתער איילתא קדישא ברוח צפון נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה ואתגבר כאריא תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא לקבלא חד חוטא דחסד, עד כאן לשונו. הרי מבואר יותר בבירור. ואמרו וקם ההוא זכאה דקני לה, ביאר מורי ע"ה דבר גדול בדבריו אלו, שצריך שתהיה קימת חצות להתקשר בשכינה, כאדם המקנא לאשתו שאינו רוצה שתפרד אהבתה ממנו, ואין הנאה אלא מצד האהבה, כן הצדיק מקנא שאינו רוצה שתפרד השכינה ממנו ותעזוב אותו ותפרד אהבתה ממנו, ולכן מרוב האהבה שיש לו בה קם לעשות רצונה לעסוק בתורה, שעל ידי עסק התורה הוא זווגה, ובלי ספק שמי שיקום לעסוק בתורה בחשק אהבה זו הנזכרת לא יבא לו שינה, ולזה אמר הרשב"י ע"ה בדבריו ואתגבר כאריא תקיפא עד דאתי צפרא.

והקם בחצות הוא דוגמת צדיק העליון לסוד הזווג, וכן פירשו בזוהר (פ' אמור דף צ ע"א) על פסוק (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה לשונו מהו טרף נתן ליראיו אלא כי כתיב (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא, וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא, והאי אשתתף בהדה, והאי אקרי מרי מלכא, ויהבין ליה כל יומא מאינון תקוני ביתא, הדא הוא דכתיב ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, מאן ביתה, דכל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה, ובגין כך טרף נתן ליראיו, מהו טרף, טרף ממש דאיהו נטלא מאתר רחיקא עילאה, דכתיב (שם לא, יד) ממרחק תביא לחמה, ומאן זכי להאי טרף, סופיה דקרא אוכח, דכתיב יזכור לעולם בריתו, מאן דאשתדל באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא, ולא עוד אלא דצדיק חד עילאה אית ליה לקודשא בריך הוא, והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל (ישעיה ס, כא) וצדיקים ירשו ארץ, עד כאן לשונו.

והטעם שיזכו לסוד הטרף הנזכר במאמר, הקמים בחצות, מפני שהיא מדה כנגד מדה, כמו שהם גורמים להמשכת הברכות ממקום הקדוש כדכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש, כמבואר בזוהר (פ' ויקרא דף יג ע"א), כן ראוי שינתן להם מזונם משם, ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי מבואר המעלה הגדולה שיש לעוסק בתורה מחצות ואילך ומקשר לילה ביום.

וכן ביארו עוד בזוהר (פ' תרומה דף קל ע"ב) שיש שבח לתפלת שחרית כאשר האדם מחבר עמה תורת עסק הלילה, אמר שם שכאשר מגיע עת הבוקר כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונים אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחי דיממא, כדין אתפרשו יממא מן ליליא, זכאה חולקיה מאן דקם מגו תושבחתא דאורייתא דלעי בליליא בההוא זמנא צלותא דצפרא, עד כאן לשונו. וכן מבואר גם כן במעלתו בריש פרשת ואתחנן (דף רס ע"א), עיין שם.

וכשם שהשכר גדול, כך העונש גדול למי שאינו קם על דרך שפי', ופירשו ענין זה בזוהר (פ' ויקרא סוף דף כא) זה לשונו כד אתפלג ליליא כרוזא קאים וכריז, ופתחין פתיחו, כדין רוחא חד דבסטר צפון אתער ואקיש בכנור דדוד, ומנגן מאליו ושבחת למלכא, וקודשא בריך הוא משתעשע בצדיקיא בגנתא דעדן, זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, וכל מאן דקאים בההוא זמנא אקרי חבריה דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ולא עוד אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה, דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, אקרון חברים, דכתיב (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך. כד אתי יממא כרוזא קאים וכריז, ופתחין דסטר דרומא אתפתחו, ומתערין כוכבים ומזלות, ופתחין דרחמי אתפתחו, ומלכא יתיב וקביל תושבחן, כדין כנסת ישראל וכל אינון חברים אחידן בגדפהא ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא, כדין פקיד מלכא ובספרא כתיבו כל אינון בני היכליה, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו, דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין, ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית מאן דימחי בידוי, ואינון מאריהון דדינא לא דיינין עליה דינא, זכאה חולקהון דצדיקיא דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מילי דאורייתא.

תא חזי רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, דהא כל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממילי דאורייתא לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא אתקיף חילה, ומלכין קדישין חזי לקבלא לון, וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לגבי מלכא ואורייתא לא אשתכח עמה כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלישין חילהא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בההיא שעתא דאצטריך בה כנסת ישראל, כדין קודשא בריך הוא קארי עליה (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, עד כאן לשונו.

הרי מבואר במאמר הזה החיוב עלינו לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, כי בזה אנו נותנים כח לשכינה על ידי התעוררות התורה, שאז הקדוש ברוך הוא תאב לדברי תורה, ואז השכינה אומרת חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, כמבואר בריש פרשת פנחס. ומי שאינו קם ואינו משגיח לתת כח התעוררות לשכינה, מתיש חס ושלום כח עליון, כמ"ש כביכול תשש חילהא ווי לאינון דמחלישין חילא דלעילא.

וכיוצא בזה פי' בזוהר (פ' וישלח דף קעד ע"ב) על פסוק (משלי כד, י) התרפית ביום צרה צר כחכה על המרפה ידיו מלעסוק בתורה, זה לשונו מאי התרפית, מאן דאתרפו ידוי מקודשא בריך הוא דלא לאתתקפא ביה, והיאך יתקף בר נש ביה בקודשא בריך הוא, מאן דאתתקף באורייתא, דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי, כביכול יהב תוקפא לכנסת ישראל לאתתקפא, ואי הוא יתרפי מאורייתא מה כתיב התרפית, אי איהו אתרפי מאורייתא ביום צרה צר כחכה, ביומא דייתי ליה עאקו כביכול דחיק לה לשכינתא דאיהו חילא דעלמא. ופי' זה הוא צר כח כ"ה, וכן פי' שם לקמן. והטעם שכיון שסמ"אל יבא לקטרג עליו והשכינה אין לה פנים של סניגוריא להשיב בעדו, עומדת בדוחק ובצער, והכח שלה מתצמצם, ואינה נותנת כחה לתחתונים ישראל בניה כראוי.

ופירש עוד שם דבר אחר צר כחכה, תא חזי בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא ואזיל בארחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה למהוי ליה קטיגורין ביומא דעקו, ואפילו נשמתיה דבר נש דאיהו חילא ותוקפא דיליה איהו מאריה דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה, עד כאן לשונו. ופירש זה הוא צר כחכה, שנשמתו שהוא כחו הוא צר ואויב לו.

ונראה לי, כי בלי ספק שמי שיקום בחצות לילה ויהיה כוונתו וחשקו לתת כח לשכינה מאהבה בה, כענין (ישעיה סב, ו) המזכירים את ה' אל דומי לכם, שפירש בפרשת וארא (דף ל ע"א), יושפע כח בנשמתו שיכול להתענות, שהרי אמרו בזוהר שהעתקנו לעיל דעבדי ליה בריה חדתא, ובודאי שיחודש כח בנשמתו.

ואני רואה כמה מבעלי התשובה קמים בחצות לילה ועוסקים בתורה עד היום ומתענים, והכל הוא עזר אלהי עליהם, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ואם לאו, כשם שהוא מתיש הכח העליון יותש כח נשמתו, ודברים אלו הם ברורים, והארכנו בזה בשער התשובה (פ"ו).

והטעם לזה, כי הלילה ניתן לעסק התורה כמו שאמרו (שמ"ר מז ה, ויק"ר יט א, שהש"ר ה י) אין רנה של תורה אלא בלילה, הכוונה היא מחצות לילה ואילך שאז נקרא לילה, שקודם חצות נקרא ליל כמבואר בתיקונים, זה לשונם שם בזוהר (פ' בשלח דף מו ע"א) רבי יוסי פתח, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד, כמה חביבא אורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא, קודשא בריך הוא אצית ליה למלוליה, לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי. ואורייתא בעי למלעי בה ביממא ובליליא, אמאי בגין דיהא שכיח לגבי שמא קדישא שלים, כמא דלית יומם בלא ליליא ולאו איהו שלים אלא דא עם דא, כך בעי באורייתא לאשתכחא עמיה דבר נש יומם וליליא למהוי שלימותא לגבי בר נש יומם ולילה, והא אתמר דעקרא דליליא מפלגותא ואילך, ואף על גב דפלגו קדמיתא בכללא דליליא הוא, אבל בפלגותא ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין בעי ליה לבר נש למיקם ולמלעי באורייתא, והא אתמר דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא כלהו צייתין לקבליה, עד כאן לשונו לעניננו.

ובתיקונים (דף ב) שמחצות ואילך נקרא לילה, זה לשונו מארי תורה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה, ואיהו שומר מה מלילה (ישעיה כא, יא) לי"ל ה', ליל שמורים הוא לידו"ד, ובגינה אתמר כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, עד כאן לשונו, הרי בפירוש מבואר כוונתינו. וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו וכו', והכוונה על בחינתה הנקראת לילה שהוא מחצות ואילך, וכן מבואר גם כן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת ויקרא (דף סוף דף כא).

ומהמאמר הזה שהעתקנו מהתיקונים נראה בפירוש שלא יקראו מארי תורה שהם כנגד מדת יעקב אלא אותם העוסקים בה מחצות לילה ואילך, כמ"ש מסטרא דעמודא דאמצעיתא דביה חצות לילה הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתיה. והטעם שהוצרך הרשב"י לומר ענין זה, הוא לפרש מלת מארי תורה שלשונו בלשון הקדש בעל תורה, והנה בחסידים וגבורים שהם כנגד חסד וגבורה כבר פירש טעם לעיל, אבל טעם לעוסקים בתורה שיקראו בעלי תורה ולא עוסקי תורה, ותירץ מפני שהם מיחדים למדת התורה עם לילה, שכך דוד היה עושה, שהיה קם חצות לילה לחברא ליה בשכינתיה על ידי עסק התורה, ובפרט במה שביארו בזוהר (פ' לך לך דף צב ע"ב) בענין חצות לילה אקום להודות לך, יתיישב הענין יפה.

וזהו ענין עסק תורה לשמה שפירשו בתיקונים (דף ב ע"א) שהכוונה הוא ליחד קודשא בריך הוא שם ידו"ד, בשכינה, והיינו לשמה לשם ה'.

מכאן תראה גודל מעלת העוסק בתורה מחצות לילה שראוי שיקרא בעל תורה, שהוא מזדווג עם התורה שהיא בת מלך, ובלי ספק שהמתמיד במדה זו יתגלו לו סתרי תורה, שאין האשה מגלה סתריה אלא לבעלה.

ומדרש ואלה הדברים בפסוק (דברים ל, יא) כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך וגו' אמר רבי שמואל בר נחמן למה הדבר דומה, לבת המלך שלא היה אדם מכירה, והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה, והיתה בתו של מלך עומדת לפניו, אמר לו המלך ראה איך אני מחבב אותך, שאין בריה מכיר את בתי ועומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ראו כמה אתם חביבין עלי, שאין בריה בפלטין שלי מכיר התורה ולכם נתתיה, שנאמר (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי, אבל אתם לא נפלאת היא ממך אלא קרוב אליו הדבר מאד. אמר להם הקדוש ברוך הוא בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים, שכן כתיב (תהלים קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, עד כאן לשונו. ואחר שהתורה נמשלה לבת מלך בלי ספק כי יותר בת מלך תגלה לאהובה בלילה יותר מביום, כי בלילה הוא דרך צניעות, וכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה.

וכפי הנראה בתיקונים (תז"ח דף צז ע"ב) נמצא אצלינו בכתיבת יד, שהקורא בתורה מחצי לילה ואילך לשם יחוד נקרא עוסק בתורה לשמה, אמר שם ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא שכינתא מגלותא ולחברא לה עם בעלה, דאינון אטימין עיינין סתימין לבא, ובגין דא קלא נפיק בכל ליליא כד נחית קודשא בריך הוא בגנתא דעדן דסלקין, וההוא קלא אמר מה אקרא (ישעיה מ, ו) זיל ואימא דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קודשא בריך הוא כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', ואיהו הוה אשתדל באורייתא דאתמר בה (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך, עם בעלה וכו'. ואמר לקמיה ועל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, ושאר לשונו העתקנו בשער האהבה (פ"ח).

וכן אמר בתיקונים (דף ב ע"א) ואלין דלא משתדלין בה לשמה אתמר בהון (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם, את לרבות שם ידו"ד דאסתלק עמה מההוא בר נש, עד כאן לשונו.

ועיקר עסק התורה לשמה הוא לקרות בה מאהבה, שהרי כמה פעמים נצטוינו במצות אהבה, וכשיהיה האדם קם לאהבת זווג העליון, וידמה זווג עם הארץ באשתו בחצות כיצד הוא מאהבה, כן יבער בלבו אהבת הבורא, כל שכן אַחַר שהוא תלמיד חכם, כדפירשנו לעיל, וכן אמר בזוהר (פ' וארא דף ל ע"א) כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא בריך הוא, לא יהבי שכיכו לליבא וכו', והיינו החשוק ההולך לבו בוער בחשוקתו שלא ינום ולא יישן מרוב האהבה בה.

ועם היות שהארכנו במעלת עסק התורה בלילה, גם צריך לעסוק בה ביום, כמבואר במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת בשלח (דף מו ע"א), וכן פי' במדרש שיר השירים (רבה ה, י), זה לשונו על פסוק (שה"ש ה, יא) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, דאמר רבי עזריה אפילו דברים שאתה רואה אותם שהם קוצין בתורה, תילי תילים הן, במי הם מתקיימות - שחורות כעורב, במי שהוא משכים ומעריב. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה, מה טעם (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה, וכתיב (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. רבי שמעון אמר ביום ובלילה, על שם שנאמר ותקם בעוד לילה, והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). אמר ריש לקיש וכן למדנו רבי יוחנן שאין רנה של תורה אלא בלילה, אמר ריש לקיש כד הוינא לעינא באורייתא ביממא, הות מנהרא לי בליליא, דכתיב והגית בו יומם ולילה, עד כאן לשונו. ומימרת ריש לקיש שאמר כד הוינא וכו' הוה מנהרא, נראה לי שסודו הוא כאור הנר המאיר בתוך העששית, וכשמש שמסתלק מלהאיר ביום ומאיר בלילה בירח ובכוכבים, כך עסק התורה ביום הוא סוד אור השמש, ולכן גורם להמשיך הארה לנשמה בלילה. ומחלוקת זה מרבי יוחנן וריש לקיש הובא באופן אחר במדרש (שמו"ר שלהי פ' כי תשא).

וכן לענין קימת חצות לילה, לא יתמיד בה מי שלא יעסוק בתורה בחשק ביום ויכוון בה לסוד היחוד, וכן בתפלותיו יכוון גם כן לסוד היחוד, ובשכבו יחשוב באהבת השכינה, ויחשוב בדעתו מתי יגיע עת דודים לעשות רצון קונו, וכן היה אומר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, ב) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי וגו'. וכאשר בחצות לילה הנשמה חוזרת לגוף, השכינה באה עמה כדי שתתיחד על ידי הנשמה ההיא.

ואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום, והשכר כמה הוא, רצוננו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם. רבינו יונה כתב בריש ספר היראה, שבבקר כאשר יתעורר האדם משנתו ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו, שכמה שכבו על מטתם ולא קמו, ועל זה אנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא יסב על מטתו דרך עצלות, ויחשוב אילו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אילו נפלה דליקה בחצר. ועם היות דבריו אלה לענין התפלה, ראוי שנלמוד מהם לענין השכמת חצות, שכבר כתבנו שבחצות לילה הקדוש ברוך הוא מחזיר הנשמות אל הגופים כדי שיעסקו בתודה בגין דלא יהא ליה פטרא דפומא וכו', אם כן ראוי לתת אל לבו הערות אלו הנזכרות.

ושתי בחינות אלו הם מפני היראה, כי ראוי לתת עליו מורא שמים כמורא בשר ודם, כי העובר על מצות המלך ראוי לעונש. וראוי שיחשוב שאם לא ישוב בתשובה ויקום לעסוק בתורה יפול בדליקת אשו של גיהנם, שכל לילה שלא קם עתיד ליתן את הדין שפגם ימיו, שהרי תיקון הלילה הוא על ידי עסק התורה, וכיון שלא תיקן מדת לילה הרי ימיו חסרין ופגומים. וכבר ידעת מה שאמר בזוהר (פ' ויחי דף רכד ע"א) ווי לההוא דגרע יומוי לעילא וכו', כמו שהעתקנו לשונו בשער היראה (פ"י).

וכן ביארו בעונש מי שאינו קם שם (ריש פ' לך לך) זה לשונם תא חזי בשעתא דאתער פלגות ליליא, וקודשא בריך הוא עאל לנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, כולהו אילנין דבגנתא דעדן מזמרן ומשבחן קמיה, דכתיב (דה"א טז, לג) אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו', וכרוזא קרי בחיל ואמר, לכון אמרין קדישין עליונין מאן מנכון דעייל רוחא באדנוי למשמע, ועינוי פקחין למחמי, ולביה פתח למנדע בשעתא וכו', ווי לאינון דאינון ניימי שינתא בחוריהון לא ידעין ולא מסתכלן או יקומון בדינא דחושבן אתפקד וכו', והאריכו שם יותר.

ואי חשבון אשר יתן האדם אם לא ישתדל לקיים דבר זה, הא כתיב (מלאכי א, ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, הרי אנו נקראים בנים ונקראים עבדים, בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א), כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם (ויקרא כה, נה), הרי אנו חייבים לכבד לאבינו שבשמים על ידי התורה הנקראת כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה), ומי שאינו קם לעסוק בתורה הרי אמרו דלא אשגח ליקרא דמאריה, והרי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו (אבות פ"ו מי"ב), אם כן מה תועלת בבריאתו אחר שאינו נותן כבוד לבוראו.

וכן בחינת המורא, שהוא אדון עלינו שהוא מושל עלינו, ובידו אנו מפקידים נשמותינו, ובידו לסלקם כרגע, כמ"ש (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי. ולפי הסוד, שמדת היראה היא השכינה, והיא מדת הלילה, ואליה אנו מפקידים נשמותינו, צריך לירא מדיניה, ולכן אמרו בסנהדרין (דף צב ע"א) אמר רבי אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו) כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא. והאש הזה לא דוקא, אלא סוד הדין הניתך עליו. ומטעם זה העוסקים בתורה בלילה הם נקראים יראים ועליהם נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו, וכן טרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה).

גם מהדברים שצריך לתת אל לבו, שהרי ב' פעמים אנו קורין בכל יום קריאת שמע שכתוב בה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו', ומכלל האהבה הוא הקם בחצות לילה לאהבת השכינה כדפי' בזוהר (פ' אחרי מות דף סח ע"א) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, וכתיב (משלי ח, יז) אני אהבי אהב ומשחרי ימצאונני. וכן אנו אומרים (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם, וקדושה שידד האדם שינה מעיניו הרי הוא מכלל הקדושות, שלא ידמה עצמו לבני עולם הישנים כל הלילה, אלא ידמה לבני העולם העליון הצדיקים הקדושים הקמים בחצות לילה לעסוק בתורה, והוזהרנו שלא ימשך אדם אחר עצת יצרו (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', נמצא מי שאינו קם לעסוק בתורה בלילה מבטל ממנו אהבה ויראה וקדושה. והמתענג בשינת הלילה אפשר שיטמאוהו בקרי, כמו שפירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית שלהי דף יט) זה לשונו תו תענוגי בני אדם, דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, עד כאן לשונו. ובפ' י"ח פירש טעם לזה.

ועוד הזהירונו רבותינו ז"ל על השינה, ואמרו שהתורה נקנית במיעוט שינה (אבות פ"ו מ"ו), ואמרו בבראשית רבה (פרשה מד, יז) בפסוק (בראשית טו, יב) ויהי השמש לבא וגו' זה לשונם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תחילת מפולת שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא עביד עבידתא, עד כאן לשונו.

ועוד בברייתא דמסכת כלה (פ"ד) זה לשונם למוד להיות מקבל את כל דברי התורה בצער, תנינא כל המחיה עצמו בדברי תורה אין התורה מתחברת עמו, התם בתענוג נפש הכא בשינה, עד כאן לשונו. ומה שהקשה מכל המחיה עצמו בדברי תורה, פי' שמענג עצמו בהיותו עוסק בתורה, וכן דרשו בתנחומא ריש פרשת נח - ולא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג), לא תמצא במי שיבקש עונג אלא במי שממית עצמו עליה. ותירץ התם בתענוג נפש, פירוש פסוק ולא תמצא בארץ החיים הוא בתענוג נפש, דהיינו אכילה ושתיה, ומה שאמר למוד להיות מקבל דברי התורה, היינו צער שידוד שינה מעיניו.

וכן הזהירנו על זה שלמה המלך ע"ה באמרו (משלי כ, יג) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם. ועם היות פשט הפסוק על עוני הממון, גם פירש בתנא דבי אליהו (זוטא פי"ד) על עוני התורה, אמר בתנא דבי אליהו וכו' על פסוק זה ואין לחם אלא תורה, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו', ואומר (ישעיה נ, ד) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וגו', הא למדת שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא מייעף בהן, כך היתה רוח הקדש מבשרת את תלמידי חכמים ואומרת, בני אף על פי שנתתי לכם טובה בעולם הזה איני צ"ל בעוה"ב, מפני ששכר גדול יש לכם, אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו באכילה ושתיה, עד כאן לשונו. וכוונת אומרו אל תזלזלו בתורתי ואל תרבו וכו', מפני שהמאכל מביא את השינה, והמרבה באכילה ושתיה מרבה בשינה, נמצא בטל מדברי תורה.

וכן מובן מתוך דברי תנא דבי אליהו לעיל מזה, דקאמר זה לשונו מי מוריש את עצמו, מי שהוא מרבה באכילה ושתיה, נאמר (משלי כג, כא) כי סובא וזולל יורש, ואומר אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ואין לחם אלא תורה וכו'. ומה קשר לפסוק אומרו אל תאהב שינה פן תורש, לפסוק כי סובא וזולל יורש, אלא כוונת אומרו מי מוריש את עצמו, אין הכוונה על עניות הממון אלא על עניות התורה, ולמד מגזרה שוה שכשם שפסוק אל תאהב שינה פן תורש היא על עניות התורה, והראיה מסופיה פקח עיניך, כן פסוק כי סובא וזולל יורש הוא על עניות התורה, מהטעם שפי'.

נמצא שמי שירצה לקום בחצות לילה צריך שלא ירבה באכילה גסה שהיא מרבה שינה, וכן יזהר מלהשתכר ביין, ולא ירבה גם כן בשתיית המים, כי שתית המים הרבה מרבה שינה לפי הטבע, ובפרט מי שישתה מים בהשכמה תרבה עליו שינה, ואמרו רבותינו ז"ל על יחזקאל שנאמר לו (יחזקאל ד, יא) ומים במשורה תשתה ששית ההין מעת עד עת תשתה. כי משורה מדה קטנה, אחת משלשים בלוג, ומה שאמר ששית ההין, לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ההין ישתה במשורה מעט מעט, שלא ישבע מהמים באחד מן הפעמים, כך כתב הרד"ק ע"ה בפירוש הפסוק. וששית ההין שיעורה י"ב ביצים, שההין י"ב לוגין, והלוג ששה ביצים, זהו השיעור שישתה האדם מעת לעת וישתה במשורה מעט מעט, ואפשר שלזה כוונו רבותינו ז"ל באומרם (אבות פ"ו מ"ד) ומים במשורה תשתה.

וקרוב לזה כתב הרב יוסף יעבץ ז"ל בפירוש הפרקים (אבות שם), זה לשונו ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה, והמים משכחים, ומושכב בפאת מטה ובדמשק ערש, יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעיין בתורה, והמצטער על התורה ישמרנה, עד כאן לשונו.

ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה דף כא ע"ב) על פסוק (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה, אמר רבי אסי בר חנינא אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו ערום עליהם, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, עד כאן לשונו.

גם ראוי שיתרצה במה שימצא מוכן ממאכל בלילה, ולא יתעכב עד שיבושל לו תבשיל, שנמצא מבטל עבודת קונו בעבור אהבת גופו. גם הרוצה לקיים מדה זו להיות מתלמידי חכמים המסרסים עצמם מלילי שבת ללילי שבת, צריך ליזהר שלא לאכול בשר ויין בלילה בששת ימי חול, פן יבא לידי חמום ויוציא זרע לבטלה, אלא אם יתענה כי אז לא יבא לידי זה, כי סיגוף התענית יבטל כחו ולא יבא לידי חמום, ודבר זה תלוי כפי טבע האדם, יש מי שטבעו קר שאפילו יאכל בשר וישתה יין לא יבא לידי חמום, ויש שטבעו חם, וכל אחד יבחון את טבעו וישמור עצמו שלא יצא שכרו בהפסדו.

גם ראוי לתת אל לבו שראוי לשוב בתשובה לתקן שאר הלילות שנשארו מימיו שלא יהא נתבע עליהם, ואם ישוב כראוי אפשר שלא יזכר לו מה שפגם מכמה לילות שלא עסק בתורה, שהלילה שלא עסק בתורה הלכה לה ואין לה תקנה יותר.

ואין לומר שאם לא עסק בתורה בלילה יעסוק ביום, כי במקום שפגם צריך לתקן, כמו שאמר בזוהר (פ' פנחס דף ריז ע"א) בפסוק (במדבר כה, ד) והוקע אותם לה' נגד השמש, דברי רבי שמעון ע"ה זה לשונו אלא מהכא אוליפנא, באתר דחב בר נש לקודשא בריך הוא לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה, אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש, בגין כך דינא ותקונא איהו נגד השמש ולאו באתר אחרא, מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה, ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תקונא לעלמין כדקא יאות, עד כאן לשונו. הרי שבמקום שפגם שם צריך התיקון.

ונראה לי שאם פגם במדת לילה בקרי, תקונו שידד שינה מעיניו בלילה בעסק תורה, והיינו בהיות הקרי מחצות לילה ואילך, כדפי' לעיל בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא וכו'. וכדי שלא יראה קרי עד חצות טוב שיעסוק בתורה קודם שישכב, כמ"ש במסכת ברכות (דף יד ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, וכבר נודע (זוהר פ' שלח קנח ע"א) כי רע נקרא המוציא זרע לבטלה.

גם ראוי לתת אל לבו מה שאמר הכתוב (מיכה ו, ג) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, הרי אנו רואים כי עבדי המלך כמה ממיני העבודה מוטלים עליהם והם עובדים בלב טוב ובשמחה. וראוי שיחשוב, שאילו היה שבוי, ונודע שהשבויים נותנין עליהם עול כבד, כן ראוי שיקבל עליו עול תורה לקום לעבודת מלכנו אף על פי שיהיה קשה כ"ש כי העבד אם יאמר לו אדניו בעבור אהבתי שתעשה כך וכך לתת לי נחת רוח, כמה יזדרז העבד ההוא, והרי השכינה אומרת (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

עוד ימשול, אם שליח המלך היה בא לקרוא אותו לבית המלך, בפרט אם הוא שר ונכבד, כמה ראוי שיזדרז לקום במהרה. כך יחשוב ששליח המלך היא נשמתו השבה לקרותו שיקום לעסוק בתורה, בפרט שהשכינה עצמה היא החוזרת הנשמות בשעה זו, וראוי שיקום בזריזות ששר ואדון ממתין עליו. וראוי שיקום בשמחה ואהבה, כאשר יחשוב שהוא עומד לפני עלת כל העלות לפני כל הצדיקים שבגן עדן, שהרי אין שום מסך בינינו לבינו, שהרי מחזיר לנו נשמותינו.

וראוי כל אדם לחשוב בתחיית המתים שנעשה בו, כענין מה שאנו אומרים המחזיר נשמות לפגרים מתים, בפרט שהחזיר נשמתו חדשה, כאומרו (איכה ג, כג) חדשים לבקרים, ולכן ראוי שיקום בשמחה ולא יחשוב בקימתו היות עול כבד עליו, כי הוא נענש דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, כי מאחר שהוא עומד לפני המלך העליון ולפני כל עבדיו ומשרתיו, והמלך אומר לו רצוני שתהיה מעבדי המשוררים לפני, מי הוא העבד הרע שלא ירצה להיות מעבדי המלך, ויאמר בלבו מהיכן זכיתי אני שאהיה מבני היכל המלך העומדים לפניו. ויחשוב בטובות הבורא העודפות עליו, כמו שהארכנו בשער האהבה (פ"ב), וראוי שלא יהיה כפוי טובה אלא שיזדרז לעבודת מלכו, וידמה עצמו לעבד שרבו הקדים לו שכרו בפנים יפות, שראוי שהעבד יזדרז לעבוד תמורת מה שנהנה, בפנים יפות ומאהבה, וכבר נודע מאמר רבותינו ז"ל (ע' תנחומא אמור ז) מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ז) שהעתקנו בשער האהבה (פ"ב).

ויחשוב שאילו בקומו היה חופר ומוצא מטמון כיצד היה קם בזריזות, בערך זה יהיה עבודת הבורא, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', הרי טוב העולם הזה כלה ואבד, וטוב עולם הבא עומד וקיים לעד, ודברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב.

ואם יעור משנתו בלילה ומפנה לבו לבטלה הרי הוא מתחייב בנפשו, כי הוא חייב לקום לעסוק בתורה, ואם אינו קם הוא מתלוצץ על שכר המלך, כענין מה שפירש החסיד (יעב"ץ) ע"ה בענין שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שפי' במקומו בפרקים (אבות פ"ג מ"ב).

ולכן ראוי שיקום בזריזות ולא יהיה מסב על מטתו דרך עצלות, לחשוב במה שחלם, שיחזור לישן, וכל חלום שהוא מסטרא דקדושה לא ישלוט בו שכחה.

ואם תאמר הרי שאינם מתעוררים בחצות לילה, יש לומר שזה ממיעוט התעוררות מעשיהם ותורתם. והטעם, שכאשר הנשמה חוזרת בלילה למקומה, השכינה מתעוררת על ידה ומתקשטת אל היחוד מהתורה והמעשים הטובים שעסק ביום, ואחר כך חוזרת למקומה, וכן ביארו בזוהר (פ' ויקהל דף ריג ע"ב) זה לשונם בליליא ישוי רעותיה דהא אתפטר מעלמא דא, ונשמתיה נפקא מניה, ויהדר לה למארי דכלא, בגין דכל ליליא וליליא רזא דרזין קיימא למנדע אינון חכימי לבא, רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה דקיימא כמא דאמרן, ההוא רקיעא כלול מעילא ומתתא ויסוד דיליה לתתא, כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתיחדא בנהורא חוורא יסודא דיליה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא, אוף הכי לתתא בההיא נקודה, ביממא אתכלילת מלעילא, בליליא אתכלילת מלתתא, באינון נשמתין דצדיקיא.

ואמר עוד לקמיה, שהמלאך סורי"א ממונה להעלות נשמות הצדיקים בכל לילה קרבן להקדוש ברוך הוא, והוא מריח בנשמות כענין שעתיד מלך המשיח להריח, דכתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה', והכוונה שמריח בהם ובמעשיהם אם ראויים לעלות למעלה.

ואמר שם עוד רזא דא למארי מדין, כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא, אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההיא אורייתא דישתדל בה ביממא, ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין, לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין, ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין, ורזא דא (איכה ג, ח) חדשים לבקרים, חדשים ודאי כמא דאתמר, עד כאן לשונו לעניננו.

ובזוהר (פ' משפטים דף קיט ע"ב) אמר, שצריך שנשמתו תעלה בכל לילה על ידי תורה ומצוה שעסק ביום, ופי' שם בתורה דאיהי עשר דברות וכו' ובמצות תפילין וכו', עיין שם.

וכן ליזהר בתפלת ערבית להקדים לה תורה, כמו שאמרו (ברכות דף ד ע"ב) אדם בא ממלאכתו בערב אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה, ולא יאמר אוכל קמעא ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

וסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא, ויכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם, לקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), וכן כתוב בספר חסידים (סימן כא). ובזוהר (פ' קרח דף קעח ע"א) זה לשונו על פסוק (קהלת ט, י) כי אין מעשה וחשבון ודעת וגו', אמר זה לשונו מאן דאית ביה עובדא טבא, או דאיהו מארי דחושבנא, הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מנייהו, ויבעי עלייהו רחמי, מאי טעמא בההיא שעתא, בגין דבההיא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ובעי בההיא שעתא למעבד חושבנא מעובדוי ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין אקרון מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן שם (פ' וישב דף קצא ע"א). ובענין הוידוי יש עוד פרטים נתבארו בזוהר (פ' צו ברע"מ דף לג ע"א).

תוכן העניינים

ראשית חכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה