ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש
שער הקדושה
פתיחה
מפני שקדם מאמרינו בשער הקודם בענין התשובה, ראינו לבאר סמוך לו בענין הקדושה. והטעם, כי הקדושה היא מענפי היראה כדכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו וגו', כי הירא כדי שלא יחטא מתקדש ופורש עושה גדר לפנים מגדר, כדי שלא יצא החוצה לחיצונים.
והנה בעל תשובה צריך לאחוז ביראה שהיא התשובה, אם ביראה התחתונה שהיא תשובה התחתונה, או ביראה העליונה שהיא תשובה עליונה, כדפי' בתיקונים שיש יראה עליונה כענין אם אין יראה אין חכמה, עיין שם, מפני שבחטאו דחה היראה מעליו, וכיון שכן מוכרח שיתפוס דרכי היראה לתשובתו, ולכן צריך שיתקדש, כדי שיאחוז ביראה ובתשובה כראוי, והמתקדש אוחז ביראה שהיא השכינה ומתקדש בה, כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, וכמו שיתבאר בעזרת ה'.
וכן בפרשת ציצית, שהציצית מקום היראה בסוד התכלת, דין גמור, ונאמר בו (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, ופי' הרשב"י ע"ה בפקודין ונדפס בזוהר (פ' שלח לך דף קעה ע"א) שהזכירה הזו היא מפני הרצועה וקושי הדין, עיין שם, ואפילו הכי נאמר (במדבר שם) והייתם קדושים לאלהיכם, הרי קדושה מחמת היראה, והיינו אלהיכם שהיא השכינה, הוא מקום הצריך קדושה והבדל מהחיצונים, ובהיותנו מתקדשים אנו דבקים בשכינה.
וכן פי' החסיד בעל חובת הלבבות ע"ה (שער התשובה פ"ה) כי צריך בעל תשובה לפרוש מהמותר כדי שלא יבא לידי איסור, כמו שהיו עושים החסידים הראשונים שהיו פורשים שבעים שער משערי ההיתר כדי שלא יבאו לחטוא בשער אחד מהאיסור, והטעם לזה עד"ה, כי כיון שבעל תשובה היה בתחלה בחוץ, החיצוני מכיר בו, ואפילו במותר קרוב הוא שיתפס בו, לכן צריך להתרחק ולהתקדש אפילו במותר לו.
ועוד ראינו לבאר קדושה אחר התשובה, מפני שהתשובה היא לטהר האדם מעוונות כל איבריו ממה שפגם בהם, בעשותו העינוי והסיגוף הראוי לעשות לכל עון ועון כפי מה שכתבנו בשם הקדמונים, ונודע שסדר המדרגות הם טהרה ואחר כך קדושה, כמ"ש בברייתא מרבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב) שהעתקנו בשער האהבה פרק יא, טהרה מביאה לידי קדושה, ולזה ראוי שנבאר קדושה אחר שער התשובה.
פרק א
ענין הקדושה נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים, הא' בסוף פרשת שמיני (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. וכן בפרשת קדושים נזכר ג' פעמים, הא' בריש הפרשה (שם יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, ואחר כך (שם כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, ובסוף הפרשה (שם כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ובפרשת ציצית (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. עוד בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, וזו היא מצות עשה לקדש את שמו ברבים, כמו שיתבאר.
וכיון שבא בתורה מאמר זה של קדושים תהיו כל כך פעמים, אף על פי שאינה מעיקר רמ"ח מצות, מכל מקום היא שורש לעשיית כל המצות לשם המצוה אותם, כי כיון שיהיה האדם קדוש ומופרש מענייני אהבת העולם הזה, ישתדל לעשות רצון קונו באמיתות, ויתקשר באהבתו יתברך לעשות מצותיו בחשק ואהבה, כי מה לו בעולם הזה ובטובותיו, כמו שיתבאר בעזרת ה' כיצד דרכי הקדושה, ולכן הוכפל בתורה כל כך פעמים מרוב התועלת שימשך מזה לנשמה.
טעם למהות הקדושה ביארו רבותינו ז"ל בתנחומא (ריש פרשת קדושים) זה לשונם זה שאמר הכתוב (ישעיה ה, טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, הוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל סניגוריא, שנאמר (שם סג, א) אני מדבר בצדקה.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לעתיד אני מתקדש בכם, שנאמר (שם כט, כג) כי בראותו ילדיו וגו', וכן הוא אומר ישראל (ישעיה מט, ג) אשר בך אתפאר. אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם, והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (תהלים קו, מח). כיון שנברא אדם הראשון, אמרו זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו, א"ל זה גנב הוא, שנאמר (בראשית ג, יז) ותאכל מן העץ וגו'. בא נח אמרו לו זה הוא, אמר להם זה שכור הוא, שנאמר (שם ט, כא) וישת מן היין. בא אברהם אמרו לו זה הוא, אמר להם זה גר הוא. בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב שונאי. בא יעקב אמרו לו זה הוא, אמר להם הן, וכן הוא אומר (שם לה, י) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ונקראו כל ישראל על שמו, באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני. משל למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה, אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה קדש לי את העם, שנאמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם, בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם (שם יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. למה, כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שהקדשתי אתכם לשמי, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, עד כאן לשונו.
ועם היות שהמאמר הזה עמוק, ויש בו כמה דקדוקים שצריך כל מעיין לדקדק בהם, מכל מקום אנו לא באנו בחיבור הזה לפרש אלא מה שנוגע לענין המעשה.
במה שאמר הקדוש ברוך הוא אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, הענין, כי בתחלה אנו מתקדשים בו, וממשיכים הקדושה ממנו אלינו, כדי שנתקדש על ידי עשיית המצות, ואחר כך הוא מתקדש בנו על ידי התעוררות תחתון העולה ממעשינו. והטעם, כי כל הדברים צריכים התעוררות תחתון כדפי' כמה פעמים, ופי' לקמן במאמר ישלח עזרך מקדש.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם וכו', עתה בא לתת טעם כיצד ישראל יכולים להגיע למעלה עליונה כזו ולמשוך מסוד הקדש העליון, כי לכאורה אין להם אחיזה למעלה, לזה אמר טעם לענין מענין המלאכים שהיו מקלסין לפי הקדוש ברוך הוא עד שלא נברא אדם והיו אומרים אלהי ישראל, וכשבא יעקב אמר להם הקדוש ברוך הוא זהו ישראל. והענין הוא במה שנתבאר בזוהר (פ' בראשית דף כד ע"א) ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קיט ע"א) ובתיקונים (דף קב ע"א) סוד ישראל עלה במחשבה, והוא סוד ברא דאתמשך ממוחא דאבא, וממציאות זה הוא שורש נשמותיהם של ישראל, ויעקב היה השורש להם במציאותו העליון הנקרא ישראל, ואף על פי שאנו אומרים (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, הכוונה כי בהתאחד קודשא בריך הוא ושכינתיה מושכים הנשמות מלמעלה ממוחא דאבא ואימא, ונמצא לפי זה כי מקור הנשמות הוא ממקום הקדש.
ומה שאמר באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, הכוונה היא שנשמותיהם של ישראל הם אחוזים בשמו שם ידו"ד, והראיה שכל זמן שישראל בגלות אין השם שלם, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה. והטעם אפשר לומר במ"ש בתיקונים (דף פו ע"ב) *ישמחו *השמים *ותגל *הארץ י"ה בשמים ו"ה בארץ, וכיון שהשכינה בגלות ונשמותינו קשורות בה, הגלות שהיא הקליפה מפרדת ואין השם מתקשר כאחד, וזהו שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ותפארתו הוא שיהיה שמו שלם, ומפני ששורש הנשמות קדם לעולם כאומרם רבותינו ז"ל (ילקוט ישעיה רמז תנב) בראשית ברא (בראשית א, א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, לכן המלאכים כשהיו משבחים אותו, הוא מפני שעתיד להקרא אלהי ישראל בגילוי, וזה שאמר ברוך ידו"ד אלהי ישראל, ואז הוא מושפע, ברוך, והוא מתקדש מלמעלה על ידינו, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי, וזה שאמר אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם.
וכוונת אומרו הואיל ונתקדשתם לשמי, הכוונה במה שאמר המאמר לעיל שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שהיה שמו המיוחד ידו"ד מתכנה ומתיחד בפרטות אליהם, נמצא שהם מקודשים ומופרשים ומזומנים לשמו.
וזהו שדקדק בסוף המאמר שאמר, אף אתם תהיו קדושים שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו, שכיון שהם נקראים ישראל ראוי שיהיו קדושים מן הטעם שפי', ששם ידו"ד נקרא עלינו והוא מתפאר ומתקדש ונקרא אלהי ישראל, פי' שאלהותו מתגלה על ידי ישראל, ואילו ח"ו לא היה ישראל לא היה עולם ולא היה אלהותו וכבודו מתגלה לנבראים. וזהו שאמר כי אני ה' אלהיכם פי' אלוה שלכם, אלהי ישראל, שעל ידכם מתגלה אלהותי.
ועד"ה אומר הואיל ונתקדשתם לשמי, הוא סוד קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג), שפי' שמה שנתקדשו ישראל מסוד הקודש הוא בשביל ידו"ד שהוא תפארת, שיהיו הם כלי לקבל קדושתו, צריך שיהיו קדושים כמוהו, והוא כדמיון הזכר המקדש את הנקבה שאומר לה תהיה מקודשת לי, שכשם שהוא קדוש והיינו לי, כך צריך שאשתו המזדווגת עמו תהיה קדושה, שאם לא כן אין להם ייחוס להזדווג זה בזה, וזהו המשל שהביא משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה וכו'.
ובזה יובן סוף הפסוק שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, ואומרו אלהיכם מורה על הנדרש, שכיון שהוא אלוה שלנו ושורה שכינתו עלינו בפרט ראוי שיהיה בנו הכנה לשיתכנה הוא היות אלוה שלנו וישרה קדושתו עלינו, ולכן צריכין אנו להפשיט עצמנו מענייני החומר, שכל ענייני החומר הם מצד הקליפה, וכאשר נקדש עצמנו יהיה סבה שנהיה דבקים בו, וזהו והייתם קדושים לאלהיכם, פירוש תהיו קדושים כדי שתתדבקו באלהיכם ואלהים ישרה בכם, ואין לכם קשר שיתקשר הוא בכם ואתם בו אלא מצד הקדושה, שהרי הוא קדוש ורוחני ואתם גשמיים וכיצד ישרה ויתדבק הרוחני בגשמי, אלא מצד הקדושה והפרישות.
והמשילו במדרש (ויקרא רבה פ' קדושים כד, ז) משל נאה לענין זה, אמר רבי שמואל בר נחמן משל לכהן גדול שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו חנוני אחד, אמר לו אלך עמך, אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות, אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי. כך אמר להם משה לישראל, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך (דברים כג, טו), עד כאן לשונו. וזהו גם כן שאמר במאמר שלפנינו במשל, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, והכוונה כי כבודו יתברך הוא ודאי בקדושתו, וכן מצינו כי קדוש וכבוד שניהם ענין אחד - ולקדוש ה' מכובד (ישעיה נח, יג).
והמרכז שבו סובב המאמר הזה הוא זה, כי היחוד העליון אי אפשר שיעשה אם לא יהיה התעוררות מהנשמות, והראיה מה שפירש בזוהר (פ' בראשית דף לה ע"א) ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו), כי הסבה שנבראו אדם ואשתו אחור באחור הוא מפני שלא היה התעוררות תחתון שיעשה הזווג למעלה פנים אל פנים, ואחר שיש נשמות למטה ואד יעלה מן הארץ, שהוא התעוררות תחתון, אחר כך והשקה את כל פני האדמה. וזהו שהיו המלאכים אומרים ברוך ה' אלהי ישראל, פירוש ברוך הוא ה', ופירוש ברוך מושפע ממקור הברכות, הוא על ידי שאלהותו שורה בישראל ונקרא אלהי ישראל.
ואי אפשר שהיחוד העליון יהיה אלא על ידי נשמות קדושות, והם נשמות הצדיקים שלעולם נשמתם דבקה למעלה והם פרושים מהבלי העולם הזה, כמו שאמרו בפרשת תרומה (דף קלד ע"ב) והעתקנו לשונו בשער האהבה (פ"ט), פי' זכאין אינון צדיקיא דידעי לשוואה רעותא דילהון לגבי מלכא עילאה קדישא, וכל רעותא דילהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא בטלה דיליה, אלא ידעי ומשתדלי לשוואה רעותהון ולאתדבקא לעילא וכו', והנה הקדוש ברוך הוא קדוש ומובדל מגשמיות פחיתות העולם ואין ערך לקדושתו ורוחניותו, כאמרנו (פיוט יגדל) לא נערוך אליו קדושתו, ולכן הצדיקים המיחדים יחודו צריכין שיהיו מובדלים מהחומר וקדושים קדושת המחשבה שהיא שורש לכל הקדושות, היא קודמת לכלם והיא אחרית לכלם, כמו שיתבאר.
וזהו כוונת (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, שקודש היא הקדושה העליונה בסוד המחשבה, ופירשו רבותינו ז"ל כשאתם אנשי קודש אתם לי, פירוש שלי, וקדושת המחשבה אי אפשר אלא על ידי שיפרוש האדם עצמו מתאוות העולם, בפרט מהמשגל שהיא הפוסלת המחשבה. ולהיות זה אמת, קודם בריאת אדם הראשון היו המלאכים משבחים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל, שעל ידי נשמות ישראל הקדושות הוא ברוך ממקור הברכות.
ואפשר לומר בזה פרפרת, כי נודע כי ידו"ד כולל עשר, ושם אל"הי עולה עשר במ"ק, ושם אל"הי הוא בשכינה, והם עשרה עשרה הכף בשקל הקדש (במדבר ז, פו), וישר"אל עולה עשר במ"ק, ואין קדושה בפחות מעשרה (ברכות דף כא ע"ב), נמצאו נשמות ישראל מקודשות, והם כלי ונרתק אל הקדושה העליונה. באופן שאי אפשר שיהיה יחוד למעלה בעשר, אם לא על ידי נשמות ישראל כשהם קדושים אז מיחדים העשר באצילות דמלכא בהון איהו וחיוי חד בהון.
וכאשר נברא אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיו הבריות חושבות שהיה אלוה למעלת נשמתו, וכן גופו שהיה מאיר כמו שאמרו (ויקרא רבה כ, ב) תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, חשבו המלאכים היות ממנו שלשלת נשמות ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה' ראשית, ועליו הוא שהיו משבחים ברוך ה' אלהי ישראל, וכיון שפגם אמר זה גנב הוא וכו', עד שבא יעקב שהיה גזעו קדוש ומטתו שלמה בי"ב שבטים קדושים, אז נתקדשו ישראל לשמו שיעשה היחוד על ידם ויהיו נרתק לקבל הקדושה, וזה שאמר הואיל ונתקדשתם לשמי וכו'.
ובמתן תורה שהיה הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו ביניהם שישיגו מדרגות הנבואה וזה לא היה אפשר בהיותם משותפים בענין הגשמיות, ולזה אמר (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, ועל ידי טהרה וקדושה ישרה הרוחניות העליון בהם ויוכלו להדבק בו ולהשיג לראות המראות העליונות בנבואה, ובתחלה צריך להקדים קדושת הגוף ואחר כך ישרה קדושת המחשבה, ולכן לא אמר הקדוש ברוך הוא מיד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואנשי קדש, כי אנשי קדש הוא קדושת המחשבה, אלא אמר וגוי קדוש שהיו קדושים קדושת הגוף בפרישות מהתאוות הגשמיות, אם בקדושת המאכלים אם בקדושת העריות שבכולם נזכרים קדושה, ובזה גוויתם מתקדשת, ואחר כך על קדושה זו שורה קדושת המחשבה.
והיוצא מכללות הדרוש הוא, ראשונה לטעם מה צריכין אנו להתקדש, ביאר במאמר שהתחלנו מענין קדושים תהיו, שכל בריאת נשמותיהם של ישראל הוא שיתקדשו ויתדבקו בה', כי קודם שנברא העולם נתקדשו והיה שמו של הקדוש ברוך הוא מתיחד אליהם ה' אלהי ישראל, ואם נתקדש נתקשר בו ואנו נקראים כמוהו עדת קדושים. וכן סיים בעל המאמר של תנחומא ואמר אמר להם הקדוש ברוך הוא זכיתם אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה, שנאמר (במדבר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה, עד כאן לשונו. וכבר ביארנו לעיל טעם למהות הקדושה בענין המשל מהמלך שקדש האשה.
ועוד מבואר במאמר טעם לקדושה, שהקדוש ברוך הוא מתקדש בנו ואנו בו, וכן במאמר מהזוהר (פ' תרומה דף קלג ע"א) אמר דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא, וכן אמר עוד במדרש תנחומא לקמיה (פ' קדושים סי' ט) זה לשונו קדושים, זה שאמר הכתוב (תהלים כ, ג) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך, ישלח עזרך מקדש מקידוש מעשים שבך, ומציון יסעדך, מציון מעשים שבך, עד כאן לשונו.
כבר ביארנו לעיל בטעם התעוררות תחתון בפ' ה', וכן ביארנו בפרקים הקודמים וכן בשער היראה יחס האדם לפגום למעלה או לתקן, הכל הוא מצד הנשמה, ומצד הנשמה שהיא חלק ממנו כי חלק ה' עמו הוא מתדבק עמנו ואנו מתדבקים עמו, ולכן בקדש האדם עצמו מקדש נשמתו, ומקדש השורש העליון מקום שממנו נשפעה הנשמה. וכן מצד ציור גופו שנצטייר על ידי שמו הגדול ידו"ד יתברך ויתעלה כמו שאמרו בתיקונים (דף קלא ע"ב) ידו"ד אשתכח בכל אבר ואבר, והעתקנו לשונו לקמן בפרק ז.
נמצא שבקדש הדם כל אבר ואבר מאבריו, מקדש ידו"ד ממש שבתוכו, וזה שאמרו בתורת כהנים (ריש פ' קדושים) זה לשונם קדושים תהיו פרושים תהיו, קדושים תהיו. כי קדוש אני, אם מקדשים אתם את עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, עד כאן לשונם.
ואחר שבארנו טעם לצורך הקדושה, נבאר מהות הקדושה הכוללת, כפי הנמצא בדברי המפרשים ודברי הרשב"י ע"ה.
כתב הרמב"ן (פ' קדושים) זה לשונו קדושים תהיו, פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו, וכך שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכר בכל מקום בגמרא שבעליה נקראים פרושים, והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה ביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו רבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, ולפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעיט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין, ולא ישמשו בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ולוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל מריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו וכיוצא בהם נאמר שבאה המצוה הזאת הכללית אחר שפרט כל העבירות שהם אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו בידיו וגופו, כמו שאמר והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אף על פי שאלו המצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים טהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכין עצמן במותרות ובכעורים, וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדיינין וכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגזול ולא תגנוב ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכנס במעשה היושר וההשויה, וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי במקומו בעזרת ה'. וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי, שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בעזרת ה'. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותינו קדושים, עד כאן לשונו. וכללות דבריו הוא, כי מציאות קדושה הוא הפרישות מכל דברי העולם הזה מהמותרות.
והנראה לנו בביאור כללות הקדושה הוא, כי הקדושה בה ב' בחינות, האחד הוא גדר הפרישות כמו שפירש הרמב"ן, והוא קדש לשון פרישות, ולתת גדר וגבול לבל יצא חוץ למקום החול, ומזה הסוג נמצא בתורה ובנביאים הרבה מלות קדושה מורים על זה, ומהם הגבל את ההר וקדשתו (שמות יט, כג), וכן לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו' (שם יט, י), והיה הכוונה שיתקדשו שיפרישו עצמם מנשותיהם, כאומרו (שם יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וכיוצא הרבה. וזו היא בחינת סור מרע כנגד לא תעשה.
ויש בחינה ב' בקדושה, שהוא המשכת אור הקדוש עלינו כדי שנסתתר ונתלבש באותה הקדושה, וזו היא כנגד עשה טוב.
וראיה לזה שאמרו ז"ל בתנחומא בפרשת ציצית בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם, זה לשונם בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם על האומות, פירשתם מן המצות נעשיתם מחוללין, עד כאן לשונם. וכן אמרו גם כן במכילתא בפסוק (שם כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי, ז"ל איסי בן יהודה אומר כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, עד כאן לשונו. הרי בביאור כי עשיית המצוה מקדש את האדם ומוסיף לו קדושה.
והענין, כי עשיית המצוה עושה לבוש אור לנשמה, כדפירש בזוהר בכמה מקומות, שבאותו הלבוש תתלבש בגן עדן תחתון, ולכן בעשיית המצוה מקדש עצמו, ולכן אנו אומרים בברכות קיום המצות אשר קדשנו במצותיו, כי עשיית המצוה תקדש הנשמה ותלבישה באור חדש.
ויש כמה פרטים אשר הם ממשיכים קדושה על האדם בקיום המצות בציצית ותפילין כדפירשו ז"ל ויתבאר עוד.
וכן בענין הקדושה שאנו מקדשים בכל יום קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ, פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פ' אמור דף צג ע"א) שכוונת הקדושה היא למשוך כל אחד ואחד מהקדושה עליונה עליו, וזה לשונו וכלא לנחתא מקדושתא דלעילא לתתא, לקדש כל חד גרמיה בהאי קדושה, ולנטלא ליה למפרש פרישו דקדושתא על גביה, ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא, ולבתר אני ה' מקדשכם, עד כאן לשונו, וביאר אחר כך, כי במלת כל הארץ כבודו יכוון למשוך הקדושה עליו. מבואר כי בתחלה אנו מקדשים למעלה קדוש קדוש קדוש, והיינו ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואחר כך הוא יתברך משפיע מקדושתו העליונה עלינו, והיינו אני ה' מקדשכם, ונעשה מהקדושה ההיא לבוש לנשמה, כמו שאמר למפרש פרישו דקדושתא על גביה. ונמצא שהוא כענין תקון מצות עשה שעושה לבוש לנשמה כדפי', והיינו בחינה ב' בקדושה שהוא עושה טוב.
ואפשר כי לב' בחינות אלו כוונו במכילתא באומרם כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים.
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ב
אחר שפי' הקדושה, ראוי לבאר הנוגע ממנו למעשה, ונאמר כי ענין הקדושה שנצטוינו קדושים תהיו, הוא שיפריש האדם עצמו מהדברים שהם חול, ויקדש נפשו וגופו, שהפך החול הוא הקדש, כהפרש השבת הנקרא קדש לימי החול, וכאשר נדע קדושת שבת מה ענינה נדע שהוא ענין הקדושה שפי' לעיל.
והנה בקדושת השבת נתבאר בזוהר (פ' אמור דף צד ע"א) בחלוק שבין קדש למקראי קדש, ופי' ששבת היא עצם הקדש המתגלה, ועל זה נאמר (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן העולה לבית אביו בלי רשות, והיינו (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו"ד מי כמוכה נאדר בקדש, ואמר בקדש ודאי, כבר דאתתקף באבוי, נאדר בקדש ולא זמין מקודש, ואמר אחר כך אמר ר"י חדוותא ונטירותא דיומא דשבת בכלא הוא, בגין דהאי יומא אתעטר באבא ואימא ואתוסף קדושה על קדושתיה, מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי, דהא הוא קדש אתעטר בקדש אוסיף קדושה על קדושתיה, בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה, מלי ברכאן בכלהו עלמין, כלהו מניה אתקנו, עד כאן לשונו. הרי מבואר, כי קדושת שבת הוא אור קדושת אבא ואימא המתגלה בתפארת ומשם לכל העולמות.
ועוד בענין קדושת שבת ושאר הימים נתבאר בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א), בענין מציאות השבת אמרו, שהיא המלכות נקודה אמצעית לכל ששה ימים, שממנה יונקים, וביום השבת היא בת עין המתיחדת בשלשה אבות שהם ש', והיינו שב"ת ש' בת', ועוד יש שבת עליון שלשה אבות המתקשרים בבת עין, והם מתקשרים בעלמא דאתי, ועוד יש שבת יותר עליון כאשר יתקשר כל הנזכר בנקודה עילאה שהיא גם כן סוד בת עין, זהו קצור כוונתו. נמצא שבמקום שיעלה הבן שם תעלה הבת עמו למעלה, באופן שלעולם סוד קדושת שבת הוא אור הנשפע מאבא ואימא, ועוד יותר מלמעלה מעתיקא שהוא שורש הקדושות שהוא נקרא סבא קודש קודשיא, כמו שנתבאר לעיל.
וכן נתבאר עוד בפרשת ויקהל (זוהר דף רה ע"א) אמרו שם בסוד עונת תלמידי חכמים מלילי שבת לשבת, ואמרו מאי טעמא, בגין דכל יומי שבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עילאה דנחתא לבני קדישין, וההוא רוחא נשיב מעתיקא קדישא דכל עתיקין ונחתא לגבי נקודה תתאה למיהב ביה נייחא לכלא, ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה שם יומא דשבתא חדוה איהו לכלא, וכלא אתנטל עילא ותתא, ונקודה תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר, וסבא דכל סבין אתער, עד כאן לשונו.
ואחר שהשבת הוא שורש לכל הקדושות, נאמר שמה שצותה תורה קדושים תהיו כי קדוש אני, הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת שבת, אם נקדש עצמינו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבות ושאר פרטים שיתבארו בקדושת שבת.
ויש רמז לזה בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) זה לשונו אמר רבי יהודה ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, תאנא בהאי יומא כל נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ורוחא דא מענוגא דההוא מתפשטא בכלהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בני קדישין, לכלהו נטרי אורייתא, ונייחין בנייחא שלים, ומתנשי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (שם יד, ג) ביום הניח ה' לך מעצבך וגו', עד כאן לשונו.
וכוונתו בריש דבריו שאמר ודאי כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פי' כי ביום שבת הוזהרנו בבירור לקדשו, וקדושתו בקדושת עצמנו, וכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' כי תשא) בפסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, אמר רבי אלעזר בן פרטא כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עד כאן לשונו, וכוונתו הוא על דרך מה שנתבאר בזוהר (פ' בחוקותי דף קיג ע"א) ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), אמר מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני, ואוקמוה, ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם אותם ודאי, הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתבחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו.
ונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו, קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם, וממה שאמר הפסוק קדושים תהיו סתם, הכוונה על קדושת כל הימים, והביא לקדוש ה' מכובד, ללמד גזרה שוה על כי קדוש אני, כי כמו שפסוק לקדוש ה' מכובד הוא על יום שבת, ממה שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני, כוונתו כל שהוא קדוש כקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות, ולכן הביא ראיה, תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום שבת שאור זה מתפשט בכל העולמות, ולכן יום שבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפי' ז"ל במכילתא (פ' כי תשא), וזה שאמר הפסוק כי קדוש אני, על דרך שפי' ז"ל במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני עומד בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, נמצינו למדים מכלל דבריו שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום שבת.
וכן נתבאר גם כן בזוהר (פ' ויקהל דף רד ע"א) זה לשונו תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלא אתאחדא ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה, ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא ההיא נקודה טמירא איהי, כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. תא חזי אית ימים ואית ימים, ימי חול כמא דאתמר, ואלין קיימין לבר לעלמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודה כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו.
וכוונתו, שהם שלשה מיני ימים, האחד ימי חול שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי ע"א, הכוונה כי לאומות עובדי ע"א להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ, כדפי' ז"ל (ת"ז דף פה ע"א), והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחני, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה, שהתורה היא ומצוותיה א' לעולם, וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו.
והקדוש ברוך הוא לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דבקים, העלנו מששה ימים החיצונים והשליט על ישראל הנהגת קדושה על ידי מטטרו"ן, שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יג) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאף על פי שמשה רבינו ע"ה דחהו הוא הוכרח לקבלו, וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו, כדפי' בתיקונים (דף יד ע"ב) ובמקומות אחרים (רע"מ פ' פינחס דף רטו ע"א), וששת ימי חול ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וכן פי' ברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רמג ע"ב), וכן בתיקונים (דף ב ע"ב) זה לשונם עוף דאיהו צפור דיליה איהי מטטרו"ן עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע, דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו, ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתיחדין בשית יומי דחול. ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחיצונים, אלא הכוונה שבששת ימי החול מתנהג העולם על ידי השר הנזכר ועל ידו עולה תפלתינו.
וכן אמר בתיקונים כתיבת יד (תז"ח דף קו ע"ב), שעליו נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וזה לשונו דביומין דחול סלקא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרו"ן דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה, ואיהו גופניי, ושליט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומניה אתיהיבו שית סדרי משנה באיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולית עבודה אלא צלותא דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרביה, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו, אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות כל מציאות עבודת התפלה על ידי עבד זה בששת ימי חול, אמנם בשבת שולט אור האצילות, ובזה יובן אומרו (שמות שם) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שכל כוונת התפלה תהיה באצילות, והאצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך.
ואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון (תק"ז דף פז ע"ב) עץ הדעת, טוב דא מטטרו"ן, ורע דא סמא"ל. וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם (תז"ח) לקמיה, ואילנא דעץ הדעת טוב ורע צריך למעבד פירוד בין טוב לרע, הדא הוא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, וצריך למעבד קיצוץ ביה למהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ"ט מן מטטר"ון אינון מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, עד כאן לשונו.
ואגב מבואר כי סגולת גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו, עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היה עדיין בזמן דוד, מכל מקום היה לו שש סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסים, ע"כ.
והנה במציאת המבואר במאמר הזה, שמטטרו"ן נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה, על דרך זה במאמר של פרשת ויקהל יש ימי חול בחיצונים, ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל, וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים ורע מבחוץ, עץ הדעת טו"ב ור"ע.
ואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא, הנראה מתוך הלשון שנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך מטט"רון בתוך היכל קן צפור, כדפיר' בתיקונים (תז"ח דף קב ע"א), ומטטרו"ן כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים הם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים.
ויש שש ימים באצילות שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל מעשה בראשית, שעליהם נאמר (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר כדפי' בזוהר (פ' ויחי דף רמז ע"א), ועל אלו אמר ואית שית יומין אחרנין דקיימן לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. ואמר עגולא קדישא, שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה, והוא קדישא, במקום הקדש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימית להם שממנה יונקים.
והנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת, עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמים בה, והיא באורה רב חופה עליהם, וזה שאמר כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפיר' בתיקונים שהעתקתי לעיל, שבימי המעשה ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום שבת ההנהגה על ידי אור האצילות שהוא עץ חיים.
וכן ביארו בזוהר (פ' נח דף עה ע"ב) בענין שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו' (יחזקאל מו, א). וקצור כוונתו הוא ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות, והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל.
ואמר אחר כך וכולהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן, דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא לעילאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל, שכתבנו שביום שבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה, והנקודה שהוא אור השכינה באצילות מאירה להם, וממנה יונקים.
והנוגע לדרוש שלנו הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל, ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבת, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרים ששת ימי החול שבמטטרו"ן שש היכלות בשש ספירות הבנין שבאצילות, כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי על ידי כוונת התפלה, כמבואר בפרשת פקודי שעל ידי כוונת ברכות קריאת שמע ותפלת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות, ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע.
והטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, וכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א' גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכם, מה שאין כן ביום שבת שהנקודה תתפשט באורה כדפי'.
ובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים הוא, כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי עץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקוני ז"ח דף קו ע"ב) שאמר שמטטרו"ן שולט בשית ימי חול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר, חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות, חולין דטהרה שש ימים שבפנים מטוב שבמטטרו"ן, וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כאחד שולטים, ולכן הותרה המלאכה, וישראל הוזהרו להתקדש כמ"ש הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, דהיינו שיקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קדש ואין בו מגע חול, ויאירו בששת הימים העליונים הקדושה בששת ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים, ואור השבת שהוא השער הפונה הקדים, אף על פי שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקדש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פירשו שם (זוהר פ' נח דף עה ע"ב), שאף על פי שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים, אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל שזה מורה סלוק ההשגחה, אלא האור העליון מתעלם מבפנים, והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים ומצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, נמצא שכל מה שיעשה הכל במאמר המלך. עוד פירש מורי ע"ה שהוא משל למלך שפעמים משתמש בכלי כסף או בכלי נחושת ופעמים בכלי זהב, והנמשל מובן.
ועל מציאות קדושת ששת ימי החול שפי', אמרו ז"ל במכילתא (פ' יתרו), זה לשונם זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת. רבי יצחק אמר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. וכוונת תנא קמא ורבי יצחק שניהם לדבר אחד נתכוונו, לפרש ענין זכירה זו מה היא, ועוד רבוי את הנזכר בפסוק. ולזה אמר שהכוונה לזכור קדושת שבת בכל הששה ימים, שאם יתמנה לך מנה יפה [תהא] מתקנה לשבת, וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה לשבת כן יתקן נפשו שתשרה עליה קדושת שבת, והטעם כי השבת הוא דוגמת עולם הבא, וכמו שדימו ז"ל העולם הזה והעולם הבא לערב שבת ושבת, שאמרו (ע"ז דף ג ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת.
וכן אמרו גם כן במכילתא (פ' כי תשא) כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), אמרו ז"ל כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכולו שבת, עד כאן לשונם. ופשט המאמר שאמרו כגון קדושת שבת בעולם הזה, כוונתו לתרץ הבנת הפסוק, שאמר (שמות לא, יג) את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואחר כך אמר (שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו'. ויש להרגיש ב' דברים, האחד, כיצד יודע שהוא מקדשנו מפני שנשמור השבת, כי בכל המצות קדשנו הוא יתברך, כמו שאנו מברכים בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. ועוד כי הוא מיותר, שהרי כבר נאמר אחר כך ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. לכן פירש כי פירוש כי אני ה' מקדשכם הוא נתינת טעם לשמירת השבת, וזהו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, פירוש כמו שקדשתי אתכם בקדושת שבת בעולם הזה אני עתיד לקדשכם בעולם הבא, וקדושת שבת בעולם הזה הוא כי על ידי שמירת האדם השבת כהלכתו ירגיש תוספת נשמה בנפשו, והיינו וינפש (שמות לא, יז) שפי' ז"ל (ביצה דף טז ע"א), והוא עונג לנשמה ולגוף, עד שאמרו ז"ל (ברכות דף נז ע"ב) שהשבת הוא אחד מששים מעין העולם הבא, כי המנוחה והתענוג שירגיש בו הצדיק הוא אחד מששים לאותו התענוג הנפלא. והטעם, כי בעולם הזה מפני גשמיותו אי אפשר לנו להשיג יותר מזה, כי הנשמה מלובשת בגוף החומר הזה, אבל לאחר שיפשיט הנשמה לבוש העכור הזה ישיג עדון העולם הבא בשלמותו, והיינו אומרו נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.
ובזה נבין מה שאמר הפסוק אחר כך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, והכוונה היא שהשבת הוא אות ומופת לנו לעולם שכלו ארוך, כי מעין המנוחה הזו תהיה המנוחה הבאה. ועוד כי כמו שהשבת הוא בא אחר ו' ימים, כן אחר שתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, שהוא דומה לשבת, כי כמו שהששת ימים שובתים בשבת כל הששת אלפי שנה שובתים בחד חרוב, וכמו שבששת ימים צריך להכין לשבת אם בענין האכילה אם במעשה כמו שיתבאר עוד, כן אם לא יתקן מעשיו בעולם הזה אין לו מה יאכל בעולם הבא, והיינו מה שאמר כן אני עתיד לקדשכם בעולם הבא.
נמצא שהפסוק מחובר עם מה שבא לפניו לדעת וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ובשמירת היום שהוא קדש נדע שעתיד הוא יתברך לקדש אותנו בעולם הבא. והיינו אומרו, נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא.
ואחר שידענו שהשבת הוא מעין קדושת העולם הבא, היה כוונה האלהית לתת לנו קדושת שבת להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה, כי בעולם הזה הוא גר כמו שהארכנו לעיל, ועיקרו הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן שובת ממלאכה המורה על עניני העולם, ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, כי כל מציאות קדושה הוא פרישות כנודע.
ואחר שכוונת קדושת שבת היא זו, בכל יום חייב לחשוב ולזכור קדושת השבת, כדי שיזכור ענייני אחריתו, על דרך שאמרו (שבת דף קנג ע"א) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום וכו'., וזה שאמרו תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה וכו'. ועל דרך זה הוא שיזכור מאחד בשבת שהוא בבחרותו, מה שעתיד לתקן מנה יפה לנפשו לעולם שכולו שבת וכולו ארוך.
ושמעתי מכה"ר אברהם הלוי נר"ו, שעל זה אמר שמאי (ביצה דף טז ע"א) מחד בשביך לשבתיך, כי ששה ימים הם ששים שנה, שהם חיי רוב בני אדם, ומחד בשביך שהוא היום הראשון שהם י' שנים הראשונים צריך להכין צידה לדרכו. ועל זה נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואומר כל מלאכתך, בריבוי לך, פירוש על המלאכה הרוחנית מלאכת התורה והמצות שהיא שלך ואינה לזולתך, מה שאין כן לשאר המלאכות הגופניות שכולם ישארו לזולתו. וכן על זה במן (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, שהוא רומז לעולם שכולו שבת שאין שם עשיית תורה ומצות אלא קבלת שכר, כדפירשו רבותינו ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'.
ורבי יצחק אמר, שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. נתן זכירה אחרת נקלה מאד לכל הימים, שאם הזכירה לכשיתמנה לו מנה יפה פעם יתמנה פעם לא יתמנה, ולזה אמר שיהא מונה לשם שבת, שימנה ביום ראשון היום יום אחד בשבת היום יום ב' בשבת ג' בשבת וכו', נמצא מזכיר שם שבת בכל יום ויום.
ולפי מה שפיר' לעיל שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, כזה*** נמצא השבת שורש שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר, ולטעם זה דקדק הרשב"י ע"ה בלשון המאמר שהעתקתי לעיל מפרשת ויקהל, שאמר ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, הרי שקראן ימי השבוע, וימי שבת, והטעם כדפיר' כי הנקודה שהיא השבת מתעלמת בימי השבוע, ולכן הם נקראים ימי השבת.
וכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה, זה לשונו הבריאה כולה וכל הנמצאים שברא הקדוש ברוך הוא, כלם סוד גלגל, והכל ברא בנקודה אחת שהיא סוד שבת, והיא סוד מציאות עין כל גלגל, ובהמצא השבת שהיא סוד נקודת כל גלגל נמצאו ששת ימי החול סביבותיה, והשבת באמצע נקראת קדש, אין לה בן זוג, והיא מקור כל השפע וכל הטובה לעגולה, ואין לך גלגל שאין בו סוד שבת, וששת ימי החול כולם חוזרים בעגולה בשיעור מוכרח, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי כפי שיעור הנקודה האמצעית כך ששה שעורים כמותו סביב העגולה, וכולם נקראים חלל העגולה, ונקרא חלל על לשון חילול, ולשון חילול מלשון חלל, וכולם לשון אחד, כי בהסתלק עין האמצעי נמצאו כלם חלולים ומחוללים וחללים, כי ימצא חלל - שכבר יצאה נשמתו ממנה, ונמצא הגוף חלול - בלי נקודה אמצעית, וזהו סוד ששת ימי חול ויום השביעי קדש, עד כאן לשונו.
והנה מטעם שכתב הרב ז"ל, סעד וסמך למה שכתבתי שצריך להשפיע מקודשת יום שבת לכל יום ויום, מאחר שהנקודה היא קיום הששה, והששה הם ששה שעורים סביב הנקודה.
ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל (שבת דף סט ע"ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כלם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת.
ולענין מעשה נוכל לומר, כי העולם הזה הוא דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, ובעולם הזה בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכלו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יתר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום לבד, ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם, וכן (שם לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם, ואמרו (גיטין דף מז ע"א) כי ריש לקיש הניח קבא דמוריקא שהוא זעפרא"ן, וקרא עליה ועזבו לאחרים חילם.
ועוד אמרו במסכת עירובין (דף נד ע"א) זה לשונם אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא חטוף ואכול חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. אמר ליה רב לרב המנונא, בני אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני, חוק בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר אניח לבני ולבנותי, בני האדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין, עד כאן לשונו. ופירש רש"י, חטוף אכול - אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מניה גרסינן, כהלולא דמי - היום ישנו ולמחר איננו. אם יש לך - ממון. ואין למות התמהמה - עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק - מזון, יגיד לך - אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין והללו נובלין, כלומר כשהם גדלים גדלה פרנסתם ועושרן עמהם, ואינך צריך לדאוג עליהם, עד כאן לשונו.
וצריך שיקדש שביעי, שיום אחד בשבוע יקדשהו כולם לה', כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבל בעבודת אל זר שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה (פ"ט) שנפרעים ממנו בגיהנם יומין על יומין, על חד תרין, לכן צריך שיום אחד יקדש לעבודת קונו בקדושת יום שבת לקדושת הדבור והמלאכה המבטלת דבקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש כל חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא, אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה' ואם אפשר לו יותר.
וכן אמר בזוהר (ריש פרשת אחרי מות) שהיו שני אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה, וזה לשונו שם על רבי חייא שהיה בדרך ומצא שני אנשים בבקעת סלע ואמר קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא, אמרו מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לון בני נשא בכל יומא ויומא, אמינא זכאה חולקכון, עד כאן לשונו.
וקדושה היא במיצוע, שאפשר שיקיים אותה כל אדם ויתמיד בה, שאם ירצה לפרוש עצמו כל ימי השבוע לא יתמיד ונמצא בטל מהכל, ולכן ראוי לתפוש בקדושה מעט מעט, וילמוד מאנשי מעשה אלו הנזכרים כי מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה ומתדבק בשם יתברך.
וכן אמרו ז"ל במכילתא (פ' משפטים) בפסוק (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אמר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, עד כאן לשונו. בא לפרש מלת לי שהיא מיותרת, ואמר שהפסוק פירש כשתהיו אנשי קדש תהיון לי, הרי אתם שלי, והכוונה יש לנו ייחס להתקשר כאחד, כמ"ש הכתוב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, וכמו שהארכנו לעיל בפרק הקודם שצריכים שיהיו ישראל כלי מתייחס לקבל קדושתו. וממשמע הן אתה שומע לאו, שאם אינו מתקדש אינו שלו, כי מה ייחס לאדם גשמי להקשר עם הרוחני וקדוש בעל כל הקדושות יתעלה ויתברך אם אינו מתקדש ופורש מענייני העולם, ונמצא שהוא גשמי ומשליט עליו העשיה, והרי הוא אחר ואינו שלו, כי כל מה שאדם מתקדש אפילו שיהיה קדושה מועטת בסוד נפש הרי הוא שלו יתברך בסוד אחד, כמו שיתבאר בעזרת ה', ואם לאו הרי הוא אחר, ולכן החי יתן אל לבו להתקדש ולהתדבק בו יתברך כל מה שיוכל.
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ג
אחר שבפרק הקודם ביארנו שחייב אדם לקדש כל יום ויום מו' ימי השבוע ולנהוג בו קדושת יום שבת, ראוי לבאר מה הם הקדושות שצריך לנהוג ביום שבת ובשאר הימים.
ונאמר, כי הקדושות אף על פי שהם רבות מה שנמצא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, כמו שיתבארו, מה שנמצא כתוב ביום שבת הם ג', הא' קדושת המחשבה, הב' קדושת הדבור, הג' קדושת מלאכה, וג' אלו הם העיקר להתדבק האדם.
ועם היות שהותר אכילה בשבת, לא יצא מזה הריסה לביטול הקדושה לששת ימי החול, אף על פי שיאכל האדם בו' ימי החול אם תהיה אכילתו לשם שמים וכמו שיתבאר, אכילתו תביאהו להתקדש ולהתדבק. ומכל מקום אין אכילת שבת כשאר אכילת ימי חול, כי באכילת שבת נזכר עונג, כדכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענ"ג, והוא סוד "עדן "נהר "גן כדפי'.
וכן בענין התשמיש בליל שבת, שהאריכו בזוהר (פ' יתרו דף פט ע"א) ואמרו שעליו נאמר קדושים תהיו, ואפילו ילמוד שאר אדם מתשמיש הנמצא בשבת לימי החול, אם יתקדש בימי חול בחצות לילה כמו שיתבאר, כמו שהוא הזווג בליל שבת, לא הפסיד.
קדושת המחשבה מצינו בשבת במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ששת ימים תעבוד (שמות כ, ט), וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שהוזהרנו שלא לחשוב בענייני שום דבר מענייני העולם, כדי שתהיה מחשבתנו דבקה בשם יתברך ובכל דבר שהוא עבודתו.
וכן בקדושת הדבור, כמו שאמר הכתוב (ישעיה נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר, וכמה האריכו בזוהר (פ' ויקהל דף רה ע"ב) בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת, כמו שנאריך לקמן (פי"ד).
קדושת מלאכה מבוארת בכמה פסוקים בתורה (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן בי' הדברות (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית ויום השביעי שבת לה' אלהיך. ובאומרו לה' אלהיך, שתחשוב כאלו כל מלאכתך עשויה ואין לך מענייני העולם הזה שום דבר, כדי שתהיה כל היום קדוש ותדבק בה' אלהיך. והיינו שבת שבתון, שבת במעשה, שבתון קדש במחשבה.
וכבר ידעת כי קדש הוא בסוד המחשבה, ולכן חייב אדם לקדש מחשבתו ביום שבת ולהפרידה מכל ענייני גשמות העולם הזה, כי השבת כל מציאותו קדש, והוא סוד עולם הנשמות הנפתח בשבת, כמו שאמרו בזוהר (פ' תרומה דף קלו ע"א) שנשמות שבגן עדן תחתון עולים לגן עדן עליון, ונשמות עליונות יורדים לעטר להם לישראל, וכן נשמות שנתלבנו בששת ימי חול נכנסים בגן עדן תחתון ואמר ובמעלי שבתא גלגולאן דנשמתין (כפי מה שהורונו רבותינו ז"ל וכו' כנזכר לעיל) איהו, אלין אזלין ואלין אתיין, אלין נחתין, מאן חמי כמה רתיכין קדישין די משטטי לכאן ולכאן, כלהו בחדוא, כלהו כרכו באלין נשמתין לאעטרא לעמא קדישא, לאעטרא לכמה צדיקייא בגנתא דעדן לתתא, עד שעתא דכרוזא קאים וקארי מקודש מקודש, כדין נייחא, שכיכו דכלא, וחייבי דגיהנם כלהו משתככי ואית לון נייחא, ונשמתין כלהו מתעטרן בדוכתייהו אלין לעילא ואלין לתתא, זכאה עמא דחולקא דא להון, עד כאן לשונו. וכן אמר עוד לקמיה (ע"ב) ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות. וכן אמר בזוהר (פ' אמור דף צה ע"א) בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא, בגין דאיהו יומא דהלולא דמלכא, דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי, עד כאן לשונו.
ואחר שיום שבת הוא קדוש מפני שנשמות מתוספות בו, ראוי לעשות עיקר מהנשמה המתוספת לקדשה בקדושתה העליון בכל מיני קדושה, וקדושת המחשבה למעלה מכלן, כי היא סוד הנשמה היתירה המתוספת מלמעלה ממקום הקדש, כמבואר ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א, פ' פנחס דף רמב ע"ב ורמג ע"א) פירוש שיש תוספת נשמה מכ"ע, אבל לכל אחד כפי בחינתו, יש תוספת נפש מכמה בחינות, ויש תוספת רוח ותוספת נשמה, עיין שם, ולכן העיקר שתהנה הנפש יתירה הוא מכוונת התפלה וחדושי תורה.
וכן הוא מן הראוי מטעם אחר, שהרי סוכת שלום פרישת גדפהא עלנא כדפי' בפרשת בראשית (זוהר דף מח ע"א), ואמר הכתוב (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, פירוש כי עלייתה מידי שבת בשבת הוא יותר ממה שעולה תמיד בכל יום מששת ימי השבוע, וזהו על עולת התמיד. ולכן כפי הזדככותה ועלייתה צריך הזדככות המחשבה וכונה פנימית יותר משאר הימים.
ולענין חדושי תורה, ביארו בזוהר (פ' שלח לך דף קעג ע"א) זה לשונם תא חזי כד עייל שבתא נשמתין נחתין ושריין על עמא קדישא, ונשמתין דצדיקייא סלקי לעילא, כד נפיק שבתא נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל, ונשמתין נחתין אינון נשמתין דצדיקייא, כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, קודשא בריך הוא שאיל לכלהו מאי חדושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי, אינון לתתא וקודשא בריך הוא עילא חתים לההיא מלה, תא חזי כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין וסלקי לעילא, כל פמלייא דלעילא צייתין ההוא מלה, וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין, וכד שאיל לו קודשא בריך הוא ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקדש מה כתוב (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהן, כמה דאת אמר (איוב לב, טז) כי עמדו לא ענו עוד, וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה).
עוד אמרו במדרש ילקוט (תהלים מזמור קלט סימן תתפח דף קכט ע"ד) בפסוק גלמי, רבי יהושע אומר שס"ה הם, ויחודו של עולם אחד מהם, רבי לוי אמר זה יום הכפורים, הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו (ישעיה נח, ה). רבי יצחק אמר זה יום השבת, שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, ואף על פי כן שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו ישכים אדם וישב ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך, עד כאן לשונו.
ועוד בתנא דבי אליהו ילקוט פרשת ואתחנן (סימן תתל דף רסה) בפירוש הפסוק, זה לשונו זכור את היום השבת לקדשו, במה את מקדשו, במקרא במנה במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, יקח אדם בשר ואל ירבה יין, שנאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין, עד כאן לשונו.
ואחר שבארנו קדושת שבת בדרך כולל, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום או רובו או כולו לפעמים, והוא שיתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שאמרו בזוהר (פ' בשלח דף סג ע"א) כגוונא דא, אינון דלא מהימני ביה בקודשא בריך הוא לא בעאן לאסתכלא באורחוי, ואינון בעאן לאטרחא גרמייהו כל יומא בתר מזונא יממא ולילי, דילמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא, מאן גרים לון האי בגין דלאו אינון בני מהימנותא, עד כאן לשונו. ולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כמו שאמרו במסכת אבות (פ"ד מ"י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה וכו', ולאו דוקא בענין התורה אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים וכיוצא כתב רבינו תם בספר הישר (הש' הב' המדה הו') בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם הוא לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך.
עוד אמרו במדרש רות (מדרש זוטא א, כ) שחסיד אחד היה עני ביותר, ונתגלה לו אליהו בדמות ערבי, ונתן לו ב' כספים, ונשא ונתן בהם והעשיר, ועל ידי מתנו ומשאו שכח עונת חסידותו ושמוש תפלתו, חזר אליו אליהו ונטל ממנו הב' כספים שנתן לו, וירד מנכסיו ונכנס אותו ממון לטמיון, חזר החסיד לבכות וכו', חזר אליו אליהו אמר נשבע את אם אני מחזיר לך אותם ב' כספים שאתה משמר עונת חסידותך ושימוש תפלתך, אמר לו הן, ונטל ב' כספים ונשא ונתן בהם והעשיר. הרי שלא יניח אדם עונת חסידותו בעבור סבת עסק הממון. והטעם כמו שפי' שחייב לעשות מהחול קדש.
ובמכילתא (פ' כי תשא) אמרו זכרונם לברכה ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), ופסוק אחד אומר (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר תיעשה מלאכה, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם, וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (שמות כ, ט) ועשית כל מלאכתך, ולא עוד אלא (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה. הרי שלא נברא האדם להיותו עוסק במלאכות הגשמיות המבטלות אותו מתלמוד תורה, אלא שיהיו כל ימיו כשבת עוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו, וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.
וצריך לדקדק, שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתם ועוסקים בתורה, כהלל וחבריו, ולמה לא היתה מלאכתם נעשית על ידי אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק, כי המאמר לא דבר אלא על הכלל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', מכל מקום תשאר השאלה, שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה.
ויש לומר שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר הא', שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שאמרו במסכת ברכות (פ"ה מ"א) שחסידים הראשונים היו שוהין בתפלתם שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ושעה אחת בתפלה, הם ג' שעות, וכן בכל תפלה שחרית מנחה ערבית, ושאלו בגמרא (דף לב ע"ב, וע' ירושלמי פ"ה ה"א) תורתם ומלאכתם מתי נעשית, ותרצו מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת ומלאכתם נעשית מאליה, נמצא שעל אלו נאמר גם כן תיעשה מלאכה, והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה וימצא באותה המלאכה ברכה והצלחה. ואינו כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף וכל מלאכתן נעשית על ידי אחרים. וכשאין עושין רצונו של מקום, ועשית כל מלאכתך, שעל ידי עצמו יעשו כל מלאכתו.
והבחינה הב' שאינה כל כך כחסידים הראשונים, הוא ענין התנאים והאמוראים שהיו עוסקין מקצת היום במלאכתן, אמנם היתה מלאכתן נעשית על ידי איבריהם הנגלים, ומחשבתם ונפשם היתה דבקה בה' יתברך ובתורתו. ואל יקשה בעיניך דבר זה, שכתב בספר מעשה החסידים, נמצא בכתיבת יד, שחסיד אחד היה מתבודד מהמתבודדים הפורשים מענייני העולם שהיה לעולם דבק בה' יתברך, ובהמשך הזמן בא החסיד לישוב ולא הכירו בו ועשאוהו שמש בית הכנסת, וכשהיה נותן השמן בנרות היה שופך מהשמן בחוץ, כי מרוב דבקותו לא היה יכול לכוון לתת שמן בתוך הנרות, וחכם הקהל הבין הדבר ואמר השמש הזה ראוי שיהיה חכם במקומי ואני אשמש תחתיו, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, כי מרוב אהבת התורה והדבקות בה ישגה בדברי העולם הזה, נמצא, אלו היה לעולם נפשם מתקדשת בקדושת שבת שהוא עולם המחשבה כדפי' לעיל. וכשאין ראוי שאינו עוסק בתורה, גופו ונפשו הכל משועבד למלאכה.
ובזמננו זה שתלמידי חכמים אינם עוסקים במלאכה, והם מתפרנסים על ידי עשירי הדור, יש להם סמך על מה שיסמוכו, ומה שאמרו ברעיא מהימנא (פ' צו דף כט ע"א) שתלמידי חכמים הנקראים בנים עובדים על מנת שלא לקבל פרס, שבימי חול יש להם נפש האצילות, מה שזוכים שאר העם העובדים על מנת לקבל פרס ביום שבת, שבימי חול אין להם אלא רוח מטטרו"ן, ותלמידי חכמים אלו נקראים שבת אפילו בימי חול, שאין להם מלאכה אלא עול תורה ומצות, על עמי הארץ מוטל לזונם ולפרנסם, ואמר מאן דלא אתעסק באורייתא ופקודין אית ביה עול מלכות נכרים, דאתעסק באורייתא ובפקודין אית ליה עול מלכות שמים דאיהי ה' בתראה מלכות שמים אתקריאת, עול מלכות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, וכד ייתי שבתות וימים טובים נחתת בינ"ה דאיהי יה"ו על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהו חרות על הלוחות, אנכי דיציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא ועל משריין דיליה, ואית לון נייחא. ואמר לקמיה, דתלמידי חכמים לית לון מדילהון, ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא לאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה', יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממדת הדין דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דאתמר ביה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא"ל, ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא נפש יתרה וכו'. ואמר עוד לקמיה, והם תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בני מלאכה כשאר עבדין בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי לענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון, ומאן דמחלל לון חייב סקילה, הכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן דמבזה ליה כאלו מבזה שבתות ומועדות, ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר, וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידין דרב דאינון לקבל איברים דגופיה אתקריאו קדש קדשים, ורזא דמלה קא רמיז בהון (שמות כו, לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, עד כאן לשונו.
הרי שתלמיד חכם שתורתו אומנותו, ואינו עוסק במלאכתו, ואין לו במה שיתפרנס, שמותר לו ליהנות, שהרי הוא שבת קדש מתקדש בימי החול מקדושת שבת. ותלמיד חכם כזה שאינו עוסק במלאכה כלל צריך בלי ספק לקדש דיבורו בימי החול כדבורו בשבת, וכן צריך לקדש מחשבתו כמבואר לעיל, ושאר הקדושות שיתבארו בעזרת ה'.
ומטעם זה הרשב"י ע"ה שהיה מתקדש בימי החול בכל קדושת יום שבת, היו קוראים אותו חבריו שבת, זה לשונו בסוף אדרת נשא (דף קמד, ע"ב) אמר רבי אבא, אנן שיתא בוציני דנהרן משביעאה, אנת הוא שביעאה דכלא, דהא לית קיומא לשיתא בר משביעאה, דכלא תלי בשביעאה, רבי יהודה קארי ליה שבת דכלהו שתא, דכתיב שבת לה', קדש לה', מה שבת לה' קדש, אוף רבי שמעון שבת לה' קדש, עד כאן לשונו.
ואם הוא עוסק במלאכה, צריך שיקדש מקצת היום מלעסוק במלאכה, וכן יקדש מחשבתו ודבורו ושאר חושיו כמו שיתבאר בעזרת ה', ולפחות בשעת התפלה שהוא פנוי ממלאכה על כרחו יקדש מחשבתו מעסקי העולם, כדי שאותה השעה או החצי שעה יהיה קדוש בקדושת שבת, ולא יפסיק בתוך התפלה בדבור כלל, באופן שלא יהא שום יום משולל מקדושת שבת.
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ד
מפני שקדם מאמרנו בפרק הקודם שקדושת שבת נכללת בג' דברים שהם מחשבה דבור מעשה, ראינו לסמוך אליו בפרק זה לבאר מה שנמצא ברמז ענין זה, בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל.
ג' דברים הנזכרים בקדושה, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (סוף תיקון כב דף סח ע"ב) שהם נשמה רוח נפש, מחשבה כנגד הנשמה, דיבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו ארבעה יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד, ודא איהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, בראתיו דא נשמתא קדישא, דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו, דא רוח ממללא דמניה חיוון ממללין. עשיתיו, דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודים, עד כאן לשונו. נמצא שכוונתו יתברך לקדשנו בג' קדושות הנזכרות, כדי שנקדש נפשינו ורוחנו ונשמתינו מקדושת האצילות הנשפע בכל העולמות.
והיינו והתקדשתם וגו' כי אני ה' אלהיכם (ויקרא כ, ז), וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב), וג' תיבות אלו אני ה' אלהיכם הם נגד נפש רוח נשמה, והכוונה כי ממנו יתברך השפעת הנפש והרוח והנשמה, וכל ג' בחינות אלו הם קדושות שהם מתדבקים בו והוא בהם. והטעם שאמר בכינוי שכנגד נשמה אלהיכם, מפני שאין התדבקות לאדם בשי"ת אלא על ידי הנשמה שהיא מעולם המחשבה, וכשיזכה אל הנשמה העליונה שאז הוא מתדבק בבוראו, אז הקדוש ברוך הוא מתכנה שהוא אלוה שלו והשכינה שורה עליו, ודרך זה צודק בכל המקומות שנזכרו בפרשת קדושים אני ה' אלהיכם, שהכוונה שהג' מדות הנזכרים שהם כלל כל העשר, שוכנות על הנשמה המתקנת המצוות, ולכן בריש פרשת קדושים אמר קדושים תהיו כי קדוש אני, פירוש כמו שאני קדוש כך תהיו קדושים, והכוונה על התקדש האדם עצמו בנפש רוח ונשמה על ידי המצות ותורה ותקון מחשבותיו וכוונותיו, ובזה אני ה' אלהיכם שהם המדות הנזכרות שוכנות בכם, והיינו מה שפי' בפרק קמא שצריך שיהיו הנשמות כלי מוכן לקבל קדושתו כדפי' במאמר תנחומא שבראש הפרק (קמא).
וג' אלו הם משפיעים בבריאה יצירה ועשיה, וכמו שיתבאר עוד לקמן בעזרת ה', וכנגד שלשה עולמות אלו שהם בריאה יצירה עשיה, הוא מה שצותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, וכן ביארו בזוהר (פ' בלק דף קץ ע"ב) זה לשונם שבחא עילאה דלא אתמסר למלאכי עילאי בלחודייהו אלא לישראל מאן איהו קדושה, [ברכה] אתמסר לון בלחודייהו כמא דאתמסר לישראל, אבל קדושה לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל, דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל, ואיתימא והא כתיב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא, ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה, בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה הא חד, אל זה תרין, ואמר הא תלתא. תלת עלמין אינון לקבלייהו תלת קדושות, ובגין כך שבחא דישראל דנטלי קדושה לתתא. אמר רבי אלעזר הכי הוא, ומלין אלין אוקימנא לון, ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא, מן האי קרא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין, כי קדוש אני הא תלתא. הכא תלת קדושין, עד כאן לשונו.
ומוכרח לומר ששלשה קדושות אלו הם במקומות הנזכרים, מפני שלמעלה מזה אמר דישראל נטלי עשייה לתתא משעת מתן תורה ואילך שאמרו נעשה ונשמע, וזהו (תהלים קג, כ) גבורי כח עושי דברו וגו', ולכך קדושה לא סלקא אלא מתלת עלמין, דהיינו בהשתתף ישראל שהם בעשייה למטה עם המלאכים שהם ביצירה והיינו זה אל זה, "ואמר" - עולה ומתרומם הכל ומתקשר עם הבריאה, קדוש קדוש קדוש, הוא באצילות. והיינו והתקדשתם והיינו אני ה', כי קדוש בבריאה, אני ה' הוא באצילות, אותם הוויות הראשון דאיהו וגרמיה חד בהון שממנו השפעת כל הקדושות כדפי', והיינו אנ"י ה' אלהי"כם.
ואם תאמר למה לא נזכרו ד' קדושות והקדושה הרביעית כנגד האצילות, ויש לומר כי האצילות מפני דקותו והעלמו שהוא סוד מחשבה נעלמה, אין בנו כח להעשות לו מרכבה, והרי אפילו הבריאה היא מחשבה, כל שכן האצילות, ומפני היות הבריאה מחשבה לא הזכיר הפסוק בו פעולת הכנת קדושה בנו כמו שהזכיר בב' הקודמות והתקדשתם והייתם קדושים, אמנם בג' אמר כי קדוש אני, מעצמי אני קדוש. ובהיות הכסא התחתון מעשיה ויצירה מוכנת שהם כנגד נפש רוח, קדושת הנשמה שהיא המחשבה שורה מאליה, והאצילות הוא מתיחד בבריאה שהרי קרא הרשב"י ע"ה בתיקונים (ג ע"ב) לבריאה לבושי שבת ויו"ט, כי אי אפשר לאור האצילות מפני העלמו להתגלות לנו אלא על ידי הבריאה, ולכן בין בריאה לאצילות לא הזכיר הכתוב קדושה ד', אלא כי קדוש בבריאה, אני ה' שהוא האצילות המתלבש בתוכו, וכולו יחוד אחד.
ונמצינו למדים כי אי אפשר לאדם שיקדש מחשבתו להיות דבק בשם יתברך כי אם על ידי הנשמה הבאה לו מעולם המחשבה כמבואר לעיל, והנשמה לא תשרה אלא אם כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים, ולזה צריך לתקן נפשו בכל שלמות עשיית המצוות ובקדש עצמו מעשיית מלאכה שהוא בעשייה ובקדש כל כלי האיברים שבהם עשיה, ואחר כך לקדש כנגד רוח, ובהיות זה מתוקן הנשמה העליונה שורה עליו, והרי הוא קדוש דבק בו יתברך, ומכל מקום גם כן הנשמה לא תשרה מאליה כי אם על ידי קניה במעשיו ותורתו כמבואר בריש פרשת משפטים (דף צד ע"ב) דקאמר זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסיא. אמנם אפילו אם יעשה הכנות לקנייתם, הנשמה לא תשרה בו אם אין כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים כראוי.
ובזוהר (פ' ויקרא דף כה ע"א) ביארו שמי שהוא זוכה אל הנשמה נשמתו עולה למעלה בכל לילה בעולם הנשמות, והוא דבק ונצרר בצרור החיים יותר ממי שזכה אל הרוח, כי בקניית הרוח עולה אל עולם המלאכים לבד, זה לשונו כיון דקנה רוחא, ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטינרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עילאי קדישי, ותמן ידע מה דידע ואוליף מילין, ואתהדר לאתריה, כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, עד דזכי בנשמה וקני לה, כיון דקנה נשמה היא סלקא לעילא לעילא, ונטורי פתחין לא מעכבי לה, ואזלא ומתפשטא בין אינון צדיקיא דצרירן בצרורא דחיי, ותמן חמי ענוגא דמלכא ומתהניא מן זיוא עלאה, עד כאן לשונו.
עוד נמצא הכרח למציאות ג' קדושות אלו בדברי רבותינו ז"ל ביומא (דף לט ע"א) זה לשונם תנו רבנן (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונו. וקודם לזה סמוך לו אמרו שם זה לשונם תנו רבנן, אל תטמאו בהם (ויקרא יא, מג), אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונם.
והנה בהקדמה שהקדמנו מענין הקדושות הנזכרות, אפשר לומר שלזה כוון בעל המאמר בענין ג' חלוקות - מקדש עצמו מעט, מלמטה, בעולם הזה, שהם כנגד בריאה יצירה עשייה, מלמטה למעלה. ופי' במה שפי' בתיקונים (ריש דף כג ע"א) דאימא עילאה מקננא בכורסיא בתלת ספירן עילאין, עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו"ן, אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ, עד כאן לשונו. והכוונה כי כפי התקדש אדם עצמו במדרגות התחתונות יושפע בו הקדושה מהמדרגות העליונות שבאצילות, והיינו כי קדוש אני ה' אלהיכם, כמו שפי' לעיל.
כיצד, מקדש עצמו מעט, דהיינו קדושת העשיה שהוא אופן, מקדשין אותו הרבה, ביען כי הענף מעורר השרש העליון שבאצילות, ושכינה שהיא אנ"י מקננת באופן משפיע שם מקדושתה, שהוא הרבה בערך הענף הקטן שהוא האופן. ועוד בשכינה צודק ענין רבוי כמו שנאמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה וגו', פירוש על ידי מ"ה שהיא שכינה, רבו מעשיך. וכן בהיכל לבנת הספיר שהוא כנגד השכינה, אנו אומרים ביוצר אור מ"ה רבו מעשיך ה', כדפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פ' פקודי דף רס ע"ב).
מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, הכוונה שבקדש עצמו עוד במטטרו"ן שהוא למטה, וכינהו בכינוי למטה שפי' בתיקונים (דף ד ע"א) ורעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכח ע"ב) שמטטרו"ן הוא סוס שבו רוכב התפארת, וכשם שהסוס הוא למטה והרוכב עליו מלמעלה, כן הוא מטטרו"ן, וזה לשונו (רעיא מהימנא שם) מטטרו"ן סוס דתפארת, דביה כל ספירן מתלבשין, והאי איהו כגופא לנשמתא, עד כאן לשונו. ומקדשין אותו מלמעלה, היינו שיאיר התפארת שהוא ידו"ד במטטרו"ן כנשמה בגוף.
בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, הוא קדושה הג' שבבריאה, ויקרא עולם הזה, שכל מה שלמטה מהשכינה נקרא העולם הזה, כמו שהיא נקראת עולם הזה כענין בהבראם בה"א בראם (מנחות דף כט ע"ב), כי על ידי ה' אחרונה היה בריאת כל התחתונים. ומקדשין אותו לעולם הבא, היינו הארת אימא עילאה הנקרא אלהיכם, בתלת ספירן עילאין מקננן בכורסייא. זהו דרך אחד במאמר זה לפי ההקדמה שהקדמנו.
ולענין הטומאה שביאר ג' מדרגות בה, גם כן הם על דרך זה, אלא שמה שאמר מטמאין אותו הרבה, למעלה, בעולם הבא, הכוונה מטמאין הוא סגירת השפע שלא יושפע למטה בבי"ע, כי שלש מדרגות הנזכרים במאמר בטומאה, הם על פסוק (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו ביומא (דף לט ע"ב) כי ונטמתם לשון טמטום, ואמרו ז"ל תנא דבי רבי ישמעאל מטמטם לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם, עד כאן לשונו.
ובזוהר (פ' צו דף לא ריש ע"ב) פי' מטמאין אותו מלמעלה, שממש מלמעלה משפיעין עליו טומאה, זה לשונם כתיב (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא היינו דתנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מילתא, דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, עד כאן לשונו.
ויש לפרשו באופן ב', והוא קרוב לדרך הקודם בקצת, וראיתי להרחיב בו ביאור מפני התועלות שימשכו ממנו לענין מעשה הקדושה. אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, בשער היראה פרק ה ובשער האהבה פרק ג פירשנו בו ב' עניינים, אבל כדי לקשר המאמר כולו נראה שהכוונה במה שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה וכו', הרי בתחלת עניינו הוא מעט, מצוה אחת, וכיון שהראשונה גוררת שניה והשניה שלישית והשלישית רביעית וכן עד אין מספר, נמצא שהקדושה מתרבה, ולכך מקדשין אותו הרבה שיבאו לידו קדושות ממצות הרבה.
מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, כל תענוגי העולם הזה נמשכו מהקליפות שם בעשיה התחתונה כדפי' בזוהר, והנה האדם שוה בענין האכילה ושתיה והתשמיש לבהמה, כדפי' ז"ל במסכת חגיגה (דף טז ע"א) ששה דברים בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה, הולכין בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש, ויש בהם דעת ובינה כמלאכי השרת, וג' כבהמה, אוכלין ושותין, ופרין ורבין, ומוציאין רעי כבהמה, עד כאן לשונם. והנה הליכת האדם בקומה זקופה וכן להיותו מוציא רעי, אינו ברשותו כי זה טבע אנושי מאדם הראשון ואילך, אמנם ענין האכילה ושתיה ופריה ורביה שבהם משתוה לבהמה, צריך שיתקדש ולא יהא אוכל למלאות תאותו כבהמה, ולא יהא נמשל כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וכיוצא לענין פריה ורביה. אמר שאם מקדש עצמו מכל הדברים שהם למטה כבהמות מזוהמת הקליפות, כדפי' בפרשת פקודי בענין היכלות הטומאה, שבכמה דברים מטעים לבני אדם בתענוגי העולם, מקדשין אותו למעלה - שאומרים עליו ומכריזין בכל הרקיעים פלוני קדוש הוא ושום טמא לא יתקרב אצלו.