ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש
שער הענוה
פתיחה
מפני היות עסקינו בשער הקודם בענייני הקדושה, שהם הם המדרגות שבהם תושג כח התשובה, אמרנו לסמוך לה בענייני הענוה, כי הענוה חייב בה בעל התשובה, כדפי' בשער התשובה (פ"ג). והוכחנו הענין מדוד המלך עליו השלום, שאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולכן כשקללו שמעי בן גרא שתק כדי לקבל כפרה על עונו, כן בעל תשובה צריך להיות עניו ושפל, ולהיות שומע חרפתו ולא ישיב, כדי שיכופר עונו, וכמו שיתבאר בארוכה בעזרת השם.
ועוד סמכנו שער זה אחר שער הקדושה, כי הקדושה היא מדריגה מהמדריגות להביא את האדם להיות עניו, כדפי' במסכת ע"ז פרק קמא (דף כ ע"ב), והעתקנו המאמר בשער האהבה בפרק יג, כמו שאמרו קדושה מביאה לידי ענוה, והרי שהם סמוכים זה לזה, ראוי לבאר עניינם. ואפילו למאן דאמר שם שהענוה גדולה מכולם, ויש כמה מעלות ומדריגות כדי להגיע למדת הענוה. כאשר יעיין המעיין במה שפי' בד' שערים הקודמים, ימצא שבהם יתבארו כל המדריגות האלו הקודמים לענוה. ובענין הענוה דברנו מעט בפרק יא משער האהבה כנודע לביאור המאמר, אמנם יש כמה מדריגות עוד אשר אנו צריכין לבאר, ולכן ייחדנו השער הזה לבארם בעזרת השם.
פרק א
בביאור מלת ענוה ומעלותיה, מלת ענוה נגזרה מלשון עני וענוי, שהכוונה היא ההכנעה, כי מלת עני פירושו נכנע, וכן (שמות י, ג) מאנת לענות מפני, מתרגמינן לאתכנעא. וכן ענוי ותענית כיוצא בו, כאומרו (מל"א ב, כו) וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכיוצא בזה הרבה, כלם הכוונה בהם ענין ההכנעה.
והנה ענין ההכנעה והענוי נמצא בבורא יתברך, שעם היותו רם על כל רמים וגאה על כל גאים, כמו שאמר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, יתכנה בו הענוה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם יח, לו) וענותך תרבני, ופירש במדרש תנחומא (ילקוט שמואל רמז קסא) פסוק זה, אמרו ז"ל וימינך תסעדני, זו תורה, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). וענותך תרבני, וכי יש ענו מן הקדוש ברוך הוא, אדם אומר לחבירו בא לקשט כלות, לבקר חולים, לקבור מתים, לנחם אבלים, והוא אומר לו אני גדול ועשיר ואני הולך, אבל הקדוש ברוך הוא ויבן את הצלע (בראשית ב, כב), וירא אליו ה' (שם יח, א), ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), וירא אלהים אל יעקב (בראשית לה, ט).
אמר רבי אבא בר אחא, התלמיד יושב ללמוד לפני רבו, וכשהוא גומר התלמיד אומר לרב יגעתיך. אבל ישראל היו לומדים מן הקדוש ברוך הוא, וכשהם נפטרים אמר להם הקדוש ברוך הוא הרבה יגעתי אתכם, שנאמר (דברים א, ו) ה' אלדי"נו דבר אלינו בחורב לאמר וגו', הוי וענותך תרבני.
רבי שמעון נזירא אומר, התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד, והרב אומר לו קדמני במקום פלוני. אבל הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל ג, כב) קום צא אל הבקעה, יצא יחזקאל מצא הקדוש ברוך הוא שקדמו, שנאמר (שם ג, כג) ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד, הוי אומר וענותך תרבני.
לולייני בר סברי בשם רבי יצחק, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתיב שם (שמות יט, יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, לא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו בקול, הוי אומר וענותך תרבני.
אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי שמואל, ראה ענוה שביד הקדוש ברוך הוא, מה כתיב (יחזקאל מד, ב) ויאמר ה' אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח וגו', מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער גדול, שמא בשער קטן, אבל הקדוש ברוך הוא נכנס בכבודו בשער קטן, הוי וענותך תרבני.
אמר בן עזאי, מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו קטיומא, אבל הקדוש ברוך הוא מזכיר מעשיו ואח"כ מזכיר שמו, שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
דבר אחר, ותתן לי מגן ישעך, אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו, א). וימינך תסעדני, בכבשן האש, במלכים, וברעבון [דכתיב] נאם ה' לאדוני שב לימיני (תהלים קי, א). וענותך תרבני, מה ענוה הרבה, שהיה יושב ושכינה עומדת, דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל, עד כאן לשונו.
עוד אמרו במגילה (דף לא ע"א) זה לשונם אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענותנותו בצדו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט גר יתום ואלמנה. שנוי בנביאים, שנאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים, דכתיב (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות, עד כאן לשונו.
ובילקוט (ישעיה רמז תפח) עוד הביאו פסוקים אלו (תהלים קמו, ו) עושה שמים וארץ וגו' עושה משפט לעשוקים, וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי [וגו'] ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, ה' מלך עולם ועד (תהלים י, טז) מה כתיב אחריו תאות ענוים שמעת ה' וגו'.
עוד אמרו בסוטה (דף ה ע"א) על פסוק ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ופירש רש"י ז"ל, אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי, והיינו אשכון את דכא. אני את דכא, אני מרביץ שכינתי אצלו. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה, עד כאן לשונו.
והנה בפירוש הנראה מהמאמרים הנזכרים שבמסכת מגלה וסוטה ימצא ענוה למעלה בג' ראשונות וקודשא בריך הוא, ועוד בשכינה, כמו שיתבאר, שהרי מקום הגאות הוא בג' ראשונות, כדפי' ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רכג ע"א) שדוד כד מטא לג' ספיראן עילאין פתח ואמר (תהלים קלא, א) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, וזהו שאמר (ישעיה נז, טו) כי כה אמר רם ונשא וגו', ודבר זה בחכמה ובינה, כדפי' בזוהר ירום מאברהם ונשא מיצחק. וכן מרום וקדוש אשכון, הוא למעלה ברישא דאריך שיש שם קדוש, כדפי' באדרת נשא (דף קלד ע"א). וכן סולו לרוכב בערבות ביה שמו, כדפי' פסוק זה בזוהר (פ' תרומה דף קסה ע"א), ופירש שם שרוכב ערבות היא אימא עילאה, עיין שם. ועוד במסכת סוטה שילמד אדם מדעת קונו שלא השרה שכינתו וכו', הרי ענוה בהקדוש ברוך הוא.
וכל מציאות ענוה ימצא יותר במדה התחתונה שהיא שכינתו של הקדוש ברוך הוא, ונקראת לבנה, והלבנה היא פרוצה לעתיד שנתמעט אורה, ואמרו במסכת חולין (דף ס ע"ב) שאמר לה הקדוש ברוך הוא יקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, דוד מפני שהיה מרכבה למדה זו היה מקטין עצמו והיה אומר צעיר אנכי ונבזה (תהלים קיט, קמא), מפני שכן לפעמים הלבנה חסרה, ולפעמים היה מגדיל עצמו (שמ"ב כג, א) נאם הגבר הוקם על וגו', וכן פירש בזוהר (פ' פקודי דף רלב ע"ב) ואמר שם ודוד מלכא איהו שפיל גרמיה לגבי קודשא בריך הוא, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קודשא בריך הוא איהו זקיף ליה על כלא, ובגין כך אתרעי ביה קודשא בריך הוא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. בעלמא דין (מל"ב יט, לד) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, בעלמא דאתי דכתיב (הושע ג, ה) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וגו', דוד איהו מלכא בהאי עלמא ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי, ועל דא אמר (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
תא חזי, בשעתא דסיהרא אתעברת נהורהא ולא נהירת, כדין איהי במסכנותא בכל סטרין, ואתקדרת ולית לה נהורא כלל, וכד שמשא אהדר לקבלה ואנהיר לה, כדין אתקשטת לגביה כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא בשולטנו בעלמא, ועל דא דוד הוה מעטר גרמיה בההוא גוונא ממש, לזמנא איהו מסכנא ולזמנא איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובגין כך הוה אמר (שם קיט, קמא) צעיר אנכי ונבזה, ועם כל דא פקודיך לא שכחתי. כגוונא דא אית ליה לבר נש לאשפלא גרמיה בכלא, למהוי איהו מאנא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, והא אוקמוה דכתיב (ישעיה נז, טו) ואת דכא ושפל רוח, עד כאן לשונו.
ולכן העניים שלבם נשבר ונדכה הם מרכבה למדה זו, וכן פירשו בזוהר (פ' ויקרא ריש דף ט) זה לשונו אבל תא חזי, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עילאה כאלין מאנין דאיהו אישתמש בהו, ומאן אינון לב נשבר ונדכה (תהלים נא, יט) ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), אלין אינון מאני דמלכא, עד כאן לשונו.
וכן אמר במדרש (ויקרא רבה פ"ז) על פסוק (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, זה לשונו אמר רבי אבא בר מריון כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמר רבי אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משתמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים, שנאמר (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב (שם קמו, ג), את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר (תהלים נא, יט), עד כאן לשונו.
והכלל הוא כי בכל האצילות ימצא הענוה כל מדריגה כפי בחינתה, בתיקונים (דף ה ע"ב) פירשו שכינה נקראת ענוה, זה לשונו וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהי שכינתא עלאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה, דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין יראה מלה זוטרתי לגבי משה, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (פ' פנחס דף רל ע"א) פירשו שהמלכות נקראת ענוה, זה לשונו ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, בגין דקודשא בריך הוא איהו סתים בסתרי התורה, במאי אישתמודע, במצות דאיהי שכינתא, דאיהי דיוקניה, כגוונא דאיהו ענו שכינתיה ענוה, איהו חסיד ואיהי חסידא וכו', עד כאן לשונו לעניננו.
ועוד ימצא ענוה אפילו בכתר, כי מדות הענוה הם להיות האדם עובר על מדותיו ומרחם, וכיוצא בהם, שהם י"ג מדות שאנו מזכירים, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וגו' (שמות לד, ו), וכן מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז, יח), שפי' הרשב"י באדרת נשא (דף קלא ע"ב) שהם י"ג מדות של רחמים באריך. הרי כל מקום שאתה מוצא גדולתו, אפילו למעלה שהוא מקום הגאות, שם ימצא הענוה, ולכן צריך האדם לדמות ליוצרו ולהיות עובר על מדותיו ושאר המדות הנזכרות בהקדוש ברוך הוא בי"ג מדותיו.
וכן פירשו רבותינו ז"ל במדרש (ילקוט פרשת עקב סימן תתעג דף רפג ע"ג) זה לשונם ללכת בכל דרכיו, אלו הם דרכי המקום,[ ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (שמות לד, ו), ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה', אלא נקרא המקום רחום וחנון שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי חנון ועושה מתנת חנם. נקרא המקום רחום, שנאמר (דברים ד, לא) כי אל רחום ה' אלהיך, אף אתה הוי רחום. נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיה ג, יב) חסיד אני נאם ה', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עד כאן לשונו.
ושמעתי משם הגאונים כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"ב) על (שמות לד, ו) ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראהו למשה, ואמר לו כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, עד כאן לשונו. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים. אלא אומרים הגאונים, כי כוונת יעשו לפני כסדר הזה, אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקדוש ברוך הוא למשה שהוא אל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל י"ג מדות.
וכתב מורי ע"ה, כי מלבד בחינת י"ג מדות של רחמים שהיא בחינת י"ג תיקוני דיקנא, שפי' שהם מורים על הענוה, גם כל שאר תקוני אריך אנפין המתכנין בשם ראש מצח עין חוטם פה וכו', כולם מורים על ענותנותו הגדולה עם הנבראים.
ממדת הראש היא הענוה, שכך אמר שפל ברך וקל לראש, והיינו שאדם משפיל ראשו כנגד מי שגדול ממנו, כך מדת הכתר משפיל עצמו נגד עלת על כל, והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל, והוא משפיל ראשו להשגיח ולהשפיע בתחתונים, שכולם פונים לינק ממנו. וכן ראוי שהאדם יחשוב עצמו לאין נגד גדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית, כמו שהארכנו בשער היראה פרק א ב, ועל זה אמר משה רבינו עליו השלום (שמות טז, ז) ונחנו מה.
וכן אפשר לומר שמטעם זה נקראת החכמה מ"ה, כדפי' בזוהר (פ' יתרו דף עט ע"ב) מ"ה שמו, ומלבד הטעם הנודע שהוא סוד השם שעולה מ"ה והוא אד"ם, אפשר שלטעם הנזכר תקרא מה, שהיא חושבת עצמה לבלימה נגד מאצילה, והוא כענין וכל דיירי ארעא כלא חשיבין (דניאל ד, לב).
וכמו שהכתר אין פגם מצד התחתונים ימנעהו מלהשפיע שפעו, שלא יפסק לעולם, גם האדם אפילו אם יחטאו כנגדו לא מפני זה ימנע מלהטיב, כמו שנצטוינו (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור, וכבר נודע מה שפי' ז"ל (יומא דף כג ע"א) בענין הנקימה והנטירה. נמצא כפי דין התורה חייב אדם להיות ענו ושלא יהיה בלבו שום טינא על חבירו.
הב' במוח, צריך שיפנה מחשבתו מכל טירוף וגיעול, ושיהיה דבק בתורה, כעין שהמחשבה דבקה למעלה לינק, ועל זה היו נזהרין הרשב"י ע"ה וחביריו שלא היו פוסקין מחשבתן אפילו רגע, כנודע.
הג' במצח, צריך שלא יעיז מצחו, כמו שנאמר (ירמיה ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך וגו', אלא ימשוך משך רצון לכל אדם, כמו שהמצח העליון נקרא מצח רצון שעל ידה מתרצים הדינין שבעולמות התחתונים (פ' נשא דף קכט ע"א), כך לא יתעורר ממנו קטטה ומחלוקת לשום אדם קטון וגדול, אלא הכל יתרצו ממנו, אפילו הנכרים.
בעינים, צריך שתהיה עינו פקוחה לרחם על העניים ולהשגיח עליהם, כמו שהעין העליון עליו נאמר (תהלים לג, יח) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, וכן הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (שם קכא, ג), שהוא שומר ומשגיח ומרחם לעולם ואפילו אם יחטאו התחתונים לא יסלק השגחת רחמיו מהם.
וכן צריך שיהיה נדיב וותרן בממונו ושיתן בעין יפה, ושיהיה טוב עין, שלמעלה בעין העליון נאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך, והזוכה למדה זו יאריך ימים, כמו שאמרו במסכת מגילה פרק בני העיר (דף כח ע"א) שאלו לרבי נחוניה בן הקנה במה הארכת ימים, אמר וותרן בממוני הייתי. והטעם, כי כל המקפיד מורה על קמיטו שהוא הדין בסוד שברים, אבל מי שהוא וותרן מורה על החסד שהוא נותן ומוותר אפילו למי שאינו ראוי, וכל מדות אריך מורות על החסד הגמור ועל הוותרנות בלי הקפדה כלל, ושם מקום אריכות הימים, ולכך מאריך ימים מדה כנגד מדה.
וכיוצא בזה אמרו על איוב שהיה וותרן בממונו, אמרו בבבא בתרא פרק קמא (דף טו ע"ב) אמר רבי יוחנן גדול מה שנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, דאלו באברהם כתיב (בראשית כב, יב) כי ירא אלהים אתה, ובאיוב כתיב (איוב א, ח) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, מאי וסר מרע, אמרו איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם חצי פרוטה לחנוני איוב וִותרה לו משלו, עד כאן לשונו. וצריך לומר כי וסר מרע פי' שהיה טוב עין, כי מי שיש לו צרות עין נקרא רע עין, וכיון שאמר סר מרע, פירו' מצרות ורעות עין, והיה טוב שהוא הפך הרע, היה וותרן בממונו. וכן רבי פרידא שפי' במסכת עירובין (דף נד ע"ב) שהאריך ימים שחיה ד' מאות שנה, בשביל שלא כעס ולמד ההלכה לתלמידו ד' מאות פעמים.
וכן צריך שיהיה שח עינים, כמדת עין העליון שהוא שח ושפל להשפיע לעולם, ועוד הארכנו בתיקון העינים בשער הקדושה פרק ח.
באזנים, יהיו אזניו פתוחות לשמוע קול תורה וקול תפלה וקול העניים לרחם עליהם, אבל לא ישמע בהם קול לשון הרע ודברים בטלים ושאר הדברים הפוגמים כדפי' בשער הקדושה. ואם ישמע חרפתו לא ישיב, שהרי הקדוש ברוך הוא מעלים אוזן מחובות בני אדם ואינו משלם להם כמדתם, ועל זה אמרו בספר היכלות (פי"ח אות ד) המלאכים קוראים להקדוש ברוך הוא מלך עלוב, ועלבונו הוא שהוא משפיע טובה וחיים לנבראים, ובמה שהוא נותן להם הם חוטאים לפניו והוא סובל ועלוב.
בחוטם, ידמה למדת חוטם העליון, שעליו נאמר (ישעיה מח, ט) ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, שהוא ארך אפים וממנו השפעת והרקת חיים ושפע לכל הנבראים, כן ידמה למדתו יתברך, ולא יצא ממנו חרון אף לשום אדם.
בפנים, ידמה למדות הנקראים פנים שעליהם נאמר (במדבר ו, כה) יאר ה' פניו אליך, ויקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ולא יעיז פניו ח"ו נגד שום אדם, כמו שיתבאר עונשו.
בפה, ידמה למדת פה עליון, ולא יוציא מפיו קללה ונידויים וחרמות ודבר עזות וקושי, ודבר בגנות, דרבי יהושע בן לוי היה משתבח שלא החרים אדם מימיו, זה לשונו בירושלמי (מועד קטן פרק אלו מגלחין ה"א) רבי יהושע שלח בתר חד בר נש תלת זמנין ולא אתא, שלח לו אלולי דלא חרמית בר נש מן ימי הוינא מחרים לההוא גברא, שעל כ"ד דברים מנדים לכבוד הרב וזה אחד מהם, וכל אשר לא יבא וגו' בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח), עכ"ל, ומזה ילמוד האדם לבל יוציא קללות וגידופין מפיו אלא יהיה לשונו רכה לכל כקטון כגדול. ומרבה השתיקה בדברי העולם מאריך ימיו, מפני שהוא מדמה פיו למדת פה העליונה, וכבר הארכנו בזה בשער הקדושה פרק עשירי, עיין שם.
ועם היות שפי' שצריך האדם להתנהג במדת יוצרו לענין הענוה, לפעמים יצטרך גם כן להתנהג במדת הדין, כנגד הרשעים, כמאמר המלך דוד ע"ה (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים. ואסור לרחם על הרשעים, שנאמר (משלי יב, י) ורחמי רשעים אכזרי. וכן מצינו מעשה שעשה רבי חנינא שלא רחם על הרשע, אמרו בויקרא רבה (פ"ה סי' ו) אמר רבי איבו, מעשה בטבח אחד בציפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטריפות, פעם אחת ערב יום הכפורים אכל ושתה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת, התחילו הכלבים מלקקין את דמו, ושיילין ליה לר' חנינא מהו לאעברא יתיה מן קדמיהון, אמר להון (שמות כב, ל) ואנשי קדש וגו' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, זה שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל נבלות וטריפות ארפון ליה, מדידהון אינון אכלין, עד כאן לשונו.
וכן לפעמים יצטרך לגעור במי שצריך גערה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז, י) תחת גערה במבין וגו'. וכן ליסר לבנו ולתלמידו כמ"ש (שם יג, כד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס, אלא שיחשוב בדעתו שההכאה ההיא שהוא מכה לבנו ולתלמידו גמילות חסד עושה עמו כדי לקרבו אל הקדושה ולהכניע ממנו הקליפה, וכן אמרו (ערכין דף טז ע"ב) כמה פעמים לקה עקיבא ן' יוסף על ידי ולא הוסיף בי כי אם אהבה, לקיים מה שנאמר (שם ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמא, ה) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני וגו'.
וכן אם כועס הוא על חבירו שעשה עמו שלא כדין, יזכור לו איזה טובה שהטיב עמו כדי שיתרפה ממנו רוגזו, וילמד ממדת קונו, כמ"ש במסכת ברכות (דף נד ע"ב), אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר (בראשית כט, יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם, מה זכירה זכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם שאמר לשרה אחותי היא (ע' בראשית יב, יג), והוא היה יודע ושותק, עד כאן לשונו.
וזו היא מדה מי"ג מדות של של רחמים שהזכיר הנביא במי אל כמוך (מיכה ז, יח), שא' מהם יכבוש עונותינו, שהכוונה היא שאף על פי שמן הראוי היה שיצאו בעלי הדין ליפרע ממי שעשה אותו העון, הקדוש ברוך הוא כובש אותם תחת ידו וזוכר לו איזו טובה שעשה, כן יתנהג האדם עם חבירו ויזכור לו טובתו ויכבוש העון שעשה לו.
עוד ממדות הענוה הם ג' דברים ששנינו במסכת אבות (פ"ה מי"ט) כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה וכו', ורוב המפרשים הסכימו כי עין טובה הוא ההסתפקות במה שיש לו, ואף על פי שיהיה לחבירו ממון יותר ממנו אינו מתקנא מהם, אלא המעט שלו בעיניו הרבה, ושל אחרים מעט בעיניו, ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שהיה חפץ לעצמו. והפכו עין רעה, כי עינו צרה במה שיש לחבירו, ושלו עם היותו הרבה יראה לו מועט, ושל חבירו אפילו מועט יראה לו הרבה, וזו היא קנאה שמקנא במה שיש לחבירו ועינו רעה במה שיש לו, והיה חפץ שיהיה לו מעט ובלבד שיהיה לחבירו יותר מעט.
רוח נמוכה, היא הענוה הגדולה. והפכו הגאוה, שהוא רוח גבוהה, ומצינו הגאוה נקראת רוח כאומרו (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם.
נפש שפלה, הוא התרחק מן התאוה, ואינו רודף למלאת תאוותו בענייני המאכלים והעריות, ומצינו שהתאוה נקראת נפש, כאומרו (דברים יב, כ) בכל אוות נפשך, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם יד, כו). ונפש רחבה היא הפכה, הוא הרודף תאותה, כאומרו (קהלת ו, ז) וגם הנפש לא תמלא. והרודף אחר התאוה במאכלים ושאר דברים לבו מתגאה, כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך.
דרך זה פירש הרמב"ם, ואחריו נטו שאר המפרשים. ורבי יצחק אברבני"ל בפירוש המשנה פירש הדבר הזה והרחיבו, ואמר שג' אלו הם כנגד ג' דברים שהזכיר רבי אלעזר הקפר, הקנאה והתאוה והכבוד. הקנאה כנגד עין רעה, שעינו רעה בשל אחרים ומקנא בהם, וזה נופל בענין הממונות, עד שמפני זה יבא לידי חמדה וגזל וגניבה ואונאה וכל העבירות התלויות בקנין הממון. כנגד התאוה, היא נפש רחבה, שהיא רוב התאוה במשגל ובמאכלים ושאר הדברים אסורים. כנגד הכבוד הוא רוח גבוהה, כי בהיות האדם בעל גאה וגאון יבא לבזות חבירו ולקללו ולהתכבד בקלונו.
ומתוך פירוש הרמב"ם וכן פירוש הרב רבי יצחק אברבנאל נראה שגרסת המשנה שלהם היתה עין טובה נפש שפלה ורוח גבוהה, והם ממש כסדר הקנאה והתאוה והכבוד כדפי'. אבל הגרסא שלנו אינה כן, וכן גרסת החסיד הר' יוסף יעבץ ע"ה, אלא עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, וגרסא זו נראית עיקר מן הטעם שנבאר.
וג' אלו נמצאו באברהם אבינו, והפכם בבלעם הרשע, ופירשם הרמב"ם והרב רבי יצחק אברבנאל באר היטב, עיין שם. ולפי שאינו נוגע למעשה לא העתקנו דבריהם.
ולפי דרכינו, ג' מדות אלו הנזכרים ימצאו במדותיו יתברך וית' למעלה באצילותו הקדוש והטהור, עין טובה היא הנתינה בוותרנות ובשופע, וכבר פיר' בחינה זאת לעיל שמדה יש שנקראת טוב עין הוא יבורך, ויתכנה כינוי זה לג' ראשונות, מפני שהשפעתם ברחמים וותרנות, שהרי נודע דאימא נקראת אוצר מתנת חנם, כדפי' רבותינו ז"ל (דב"ר ב, א) בענין ואתחנן (דברים ו, כג) ששאל מאוצר מתנת חנם, שעליו נאמר (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, אף על פי שאינו ראוי והגון.
רוח נמוכה היא המדה הנקראת רוח, והוא מפורסם. ואומרו נמוכה, שכן מצינו (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכן (ישעיה נז, טו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.
נפש שפלה, במקום הנפש, ששם מקום השפלות, והעניים השפלים שאינם רודפים אחר התאוה, וכאן מקום העניים והשפלים שנתן להם לקט שכחה ופאה, שכל דבריהם מועט, שני עומרים שכחה וג' אינם שכחה שני שבלים לקט וג' אינם לקט וכו', כמבואר במשנה (פאה פ"ו מ"ה). וכן רות שהיא כנגד המדה הזאת, אמרה (רות ב, ב) אלכה נא ואלקטה בשבלים, מסתפקת במועט ואינה רודפת אחר התאוה, וכן אמר לה בועז (שם ג, י) הטבת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכם אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר, הרי גם כן שבירת התאוה.
הרי ג' אלו כוללים כל המדות העליונות, ואפשר לומר כי לזה כיוונו רבותינו ז"ל במאמר שהעתקנו בראש הפרק, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו בכל מקום שנאמר גבורתו של הקדוש ברוך הוא ניכר שם ענוותנותו. והטעם שבא הדבר הזה בתורה נביאים וכתובים, אפשר לומר שהם כנגד הג' מקומות הנזכרים, וכן יש רמז בפסוקים שהביא בעל המאמר, כאשר ידקדק המעיין בהם.
והרב רבי יוסף יעבץ כתב, שג' אלו הנזכרים עין טובה וכו' הם כנגד נשמה רוח נפש, עין טובה כנגד הנשמה, ועל כן אבדה חמדת העולם הזה כי בנה בשמים מעלותיו. רוח נמוכה כנגד הרוח, היא הענוה. נפש שפלה כנגד הנפש. וכתב ומי שנשלם באלה המדות יפתחו לו ג' שערי גן עדן, כי בשרו ישכון לבטח בקבר ונפשו תשמר, כמ"ש (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך, וכמו שנתבאר בזוהר, ותלך רוח לגן עדן התחתון ונשמתו לעדן, וראש גן עדן הוא אברהם אבינו ע"ה, פירוש הכוונה אב לנשמות הקדושות, כמ"ש הפסוק (מלאכי ב, י) הלא אב אחד לכלנו. ומי שיש לו ג' מדות של בלעם הרשע יפתחו לו ג' שערים בגיהנם, כי אלה הג' נאצלו לישראל מספיר' הטהרה, ושל אומות העולם עובדי ע"א להפך, עד כאן לשונו
ואחר שביארנו כללות מדות הענוה בפרק זה, שהם כוללים כל המדות כדפי', נבא בפרק הבא לבאר עונשי הגאוה והפגם, כדי שיתרחק האדם מהגאוה והכעס מאהבה או מיראה, ומפני שיותר טוב שיעשה האדם מעשיו לשם שמים מאהבה להדמות ליוצרו, לכן הקדמנו הפרק שעבר:
פרק ב
כשם שהענוה היא מעלה מן המעלות הגדולות שבנפש, עד שלזכות לה צריך שיקדמו אל האדם כמה מדות שביארנו בשער האהבה (פי"א) בענין מימרת רבי פנחס (ע"ז דף כ ע"ב), טהרה מביאה לידי קדושה, ולדעת רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם. כך הגאוה היא מדה המשפלת את הנפש מממקום הקדושה העליונה עד המדריגה התחתונה, כדכתיב (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו, וכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת ע"א פרק קמא (דף יח ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, כד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא, עד כאן לשונו. ואמר לישנא דנופל, להראות שהוא כדרך הנופלים שנופלים ממקום גבוה למקום שפל, ואין לך יותר שפל מגיהנם, וסימן לדבר אין למעלה מע"נג ואין למטה מנ"גע (ע' ספר יצירה פ"ב מ"ז).
וכבר נודע שפירשו רבותינו ז"ל (תנחומא מצורע ד) על י"א דברים נגעים באים, ואחד מהם הוא על גסות הרוח. ובתנחומא (שם) הוכיחו כן מנעמן, ובמקום א' (ויק"ר יז, ג) דכתיב (דה"ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'.
והטעם לזה הוא, כי האדם מתחלת ברייתו לא נברא אלא כדי שיכיר גודלו של הקדוש ברוך הוא ויעבדהו כעבד המשמש את רבו, כי אין גאות לעבד להתגאות לפני רבו, והנה אין גאות אלא לפני אדון הכל שהכל משועבדים אליו, כדפי' בשער היראה פרק ב. אמנם כל הנאצלים ונוצרים ונעשים הכל מודים בהשגחתו ומשועבדים למאמרו, שיודעים שכל חיותם ושפעם ממנו יתברך. אמנם מי שהוא מתגאה, מורה שאין לו אדון, נמצא עוקר עצמו ממקום הקדוש למקום הטומאה שהם כופרים בהשגחה, שהרי הנחש כפר בהשגחה כשהשיא לאדם ולאשתו באומרו (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יט, ד) שאמר לה הנחש מאילן זה אכל הקדוש ברוך הוא וברא העולם והוא מתקנא וכו', הרי הורה שניות, וכפר בעיקר הכל.
ולכן ציוונו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, שאף על פי שבשאר המדות הטובות המדה הממוצעת הוא הטוב שבמדות, בענין הענוה צריך אל הקצה האחרון, בענין שיתרחק מן הגאוה לגמרי, כדי שלא יתדבק בו שמץ מהקליפה. ולזה אמרו במסכת סוטה (דף ה ע"א) אמר רב נחמן לא במינה ולא במקצתה, מי זוטר מאי דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שקרא אותו תועבה. ופי', שכבר נודע שתועבה היא עבודת אלילים, כדכתיב (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. וכן אמר לעיל מזה (דף ד ע"ב) בעונשי הגאוה וגסות הרוח, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"א, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך, ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'.
רבי חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו. עולא אמר כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה.
אזהרה לגסי הרוח מנין, אמר רבא אמר זעירי (ירמיה יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו, רב נחמן בר יצחק מהכא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך (שם ו, יב), וכדרבי אבין אמר רבי אלעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא בלא תעשה.
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף מן העולם בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (שם) והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. ופירש רש"י ז"ל, מתמעט מחשיבותו. רומו מעט, כיון שרומו מתמעטין. ישנו בעולם, מתקיים. והומכו, ואם חזר ונעשה מך, עניו שממיך עצמו. ככל, כאותן שנאמר בהן כל. יקפצון, מן העולם, ימותו מות ישרים, אברהם כתיב ביה (בראשית כד, א) ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה (שם כז, לג) ואוכל מכל, יעקב כתיב (שם לג, יא) כי חנני אלהים וכי יש לי כל, והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה, עד כאן לשונו לענייננו.
עוד שם תשלום המאמר הנזכר, ואם לאו (איוב כד, כד) כראש שבולת ימלו, מאי כראש שבלת, רב הונא ורב חסדא חד אמר כי סאסא דשבולתא, וחד אמר כשבלתא עצמה, בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשבולתא היינו דכתיב וכראש שבלת, אלא למאן דאמר כי שבלתא עצמה אמאי וכראש שבולת, אמר רב אסי וכן תאנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם הנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, סאסא דשבולתא, גבוה של שבלת שקורין זקן השבולת, והוא נשבר ונופל מאליו. גבוהה גבוהה הוא מלקט, והיינו וכראש שבלת ימלא, כשבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.
עוד שם, אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא (ישעיה י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון. ופירש רש"י ז"ל, כאשרה, יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה, דכתיב (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם.
עוד שם, ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ופירש רש"י ז"ל, ננער, מקיץ בתחיית המתים, שכבי בעפר לא נאמר, דלישתמע על כל המתים. שכן לעפר, משפיל עצמו עד לעפר.
ואמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. ופירש רש"י ז"ל, מיללת, מקוננת. וגבוה ממרחק יידע, רישיה דקרא כי רם ה' ושפל יראה וגבוה וגו', והגבוה, ממרחק, מקודם שתבא עליו הפורענות ימים רבים, יידע, שכינה מתאוננת ומשתברת עליו כמו (שופטים ח, טז) ויודע בהם את אנשי סוכות, ויודע אלמנותיו (יחזקאל יט, ז), יודע כמביא למעלה (תהלים עד, ה), לשון שבר.
דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה. ופירש רש"י ז"ל, רואה את השפל, לקרבו ולהשתדל עמו, וחשוב בעיניו, כמו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם, נתתי עיני לקרבם ולחבבם.
אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל, איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, עד כאן לשונו.
עוד שם, אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו יבא כל בשר. אמר רבי זירא, בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא. ופירש רש"י ז"ל, כבשר, שהוא רך, ולא כאבן שהוא קשה. להשתחוות, להתפלל, אותם שהם כבשר יבאו יתפללו כי הם נשמעים לפני, אבל גסי הרוח לא יבואו. בשר כתיב ביה ונרפא, או בשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (ויקרא יג, יח). אדם כי יהיה בעור בשרו(שם יג, ב), נגע צרעת כי תהיה באדם (שם יג, ח), לא כתיב בחד מינייהו ונרפא, לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר, קרוב להתרפאות מיסורין הבאים עליו, אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו.
אמר רבי יוחנן, אד"ם *אפר *דם *מרה, בש"ר *בושה *סרחון *רמה. איכא דאמרי *בושה *שאול *רימה, דכתיב בשי"ן עכ"ל. ופירש רש"י ז"ל, אדם, למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה, כלומר כולו הבל, לפיכך לא יתגאה, מרה היא לחלוחית מרה היוצאת מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם, הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל, ועל ידיה באים חלאים ונגעים ומכאובות, יש שקורים בדברי הרופאים מרה שחורה ויש שקורין מרה אדומה. שאול, מקום שאול ביתו. וגו'.
עוד שם, אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף הוא נפחת, שנאמר (ויקרא יד, נו) ולשאת ולספחת ולבהרת, ואין שאת אלא גבוה, שנאמר (ישעיה ב, יג) ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפלה, שנאמר (שמ"א ב, לו) ספחני נא וגו', עד כאן לשונו. עד כאן הגיעו העונשים שנזכרו שם.
וכאשר יתן האדם אל לבו כל העונשים הנזכרים, וגדול שבגדול שאין לו תקומה בתחיית המתים, ישפיל רום גאוותו, ויתן אל לבו כי נח לו שלא נברא, כי תקנת האדם הוא שיחיה בתחיית המתים כדפי' בשער האהבה (פ"ו), והמתגאה נתדבק כל כך בקליפה שצריך שכמעט אותו הגוף לא יחיה.
ומלבד כל העונשים האמורים, כאשר יתן האדם אל לבו מה שנזכר בסוף המאמרים הנזכרים במימרת רבי יוחנן, כי האדם הוא בשר - בושה סרחון רמה, או בשר - בושה שאול רימה, והכוונה כי אין בושה כבושת העונות כאשר יראו לו לפני כל פמליא של מעלה, ובראות מעשיו הרעים הלא אז יבוש ויכלם ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וכמ"ש הנביא (ירמיה ג, כה) נשכבה בבשתינו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו.
סרחון, הוא מחמת היותו נמשך אחר תאוות העולם, ולזה מסריח, ולכן ראוי להתרחק מקנייני העולם ורדיפת המותרות שסופם הסרחון, והמותרות הם המביאים לידי גובה הלב.
או כאשר יסתכל שמקום שאול ביתו, אם כן מה לו בעולם ולמה יתגאה, והלא הוא נתון בשפל המקומות, ואם יגרמו לו עונותיו שירד לגיהנם על אחת כמה וכמה שראוי לו להתאבל ולהכנע על עונותיו ולהשפיל רום גאותו, מאחר שזה סופו אם לא יעשה תשובה.
רימה, הוא דין מדיני הקבר כמו שפי' בשער היראה, וכאשר ירצה האדם להתגאות ביופיו או במלבושיו ובעושרו, ויסתכל שסוף הכל שיאכלנו התולעת, לא יתגאה בשום דבר מדברי העולם שכל טובו סוף וכלה, שכולו מלובש בזוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, ואין לאדם מהעולם הזה אלא המצות והתורה שהם רוחניים, והם דבקים בנפש הרוחנית הקיימת ודבקה ביוצרה, אחר שיושלם דינה ותתרצה על גבי המזבח על ידי מיכאל השר הגדול, כמבואר בזוהר (פ' מצורע דף נג ע"ב).
וכן מהדברים הגורמים הענוה והשפלות, הוא כאשר יסתכל בגדולת יוצרנו יוצר הכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר אין לגדולתו חקר ואין לה תכלית, כמו שהארכנו בזה בשער היראה, וזה יביא לידי ענוה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו, כי אפילו העולם כולו תחת כפת הרקיע הוא כגרגיר חרדל, אם כן בני העולם אשר בתוכו נחשבו לאין, וכמו שנאמר (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.
ואם יתגאה בחכמתו, יחשוב בחכמת החכמים הקדמונים, ואז יראה שכל חכמתינו כקליפת השום חשובה לפני חכמתם. ועוד כי לפי החכמה צריך שיהיה היראה והמעשה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), כמו שהארכנו בזה בשער היראה (פ"ד), כמ"ש ז"ל בבראשית רבה (יט, א) בענין והנחש היה ערום (בראשית ג, א), שאמרו לפי חכמתו היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל, וכיוצא בזה (קהלת א, יח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אינו דומה כתם הנופל בבגד משי לכתם הנופל בבגד פשתן, כי לפי יוקר דמיו יהיה קשה להטהר.
ואם יתגאה בעשרו, צריך לירא שמא יהיה לו העושר לרעתו, או שמא אינו יוצא ידי חובתו במה שחננו בוראו לתת לעניים.
וכן מהדברים המביאים האדם לידי הכנעת הלב, כאשר יסתכל במה שפירשנו בשער היראה בכמה בחינות העון מחשיך הנפש, ופוגם בעולמות העליונות, וגורם גלות שכינה, ואז יחשוב בנפשו ויאמר בלבו טוב לו שלא נברא הואיל וכל כך רעה גורם.
ולכן ראוי לאדם לברוח מן הגאוה והשררה, כי הגאוה שורש לכל מדות הרעות, ומביא אדם לידי כמה חטאים, כדפי' בזוהר (פ' ויקרא דף כג ע"א) בפסוק (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, זה לשונו תני רבי יצחק, מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם, כמד"א (שם ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא, ואם כל עדת ישראל ישגו (שם ד, יג), והכא אשר נשיא יחטא ולא כתיב ואם נשיא יחטא, מאי קא מיירי, אלא אלין כהנייא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כדין נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמריה עליה בכל יומא, ומטולא דישראל כלהו, ומטולא דכל חד וחד, ועל דא תווהא איהו כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תווהא הוא דכלהו אשתכחו בחובה חד, דאי אלין יחטאון אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב. אבל אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה, ועמא אזלין אבתריה ויתמנון תחותוי, ועל דא אשר נשיא יחטא, כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חד מינייהו, ועל דא לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לאו בספיקא הוו, עד כאן לשונו. וכן לעיל מזה שם בפרשה שלהי דף ח', אמר וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני. ולכן ראוי לאדם להתרחק מהרבנות והשררה כדי שלא יתגאה לבו ויחטא.
והכבוד הוא אחד מן הדברים המוציאים מן העולם הזה והעולם הבא, מן העולם הזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (דף נה ע"א) שלשה דברים מקצרים ימיו של אדם, ואחד מהם הוא המנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי יוסי בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות עליהם, עד כאן לשונו. וכן בא זה המאמר בסוטה (דף יג ע"ב). אמר רבי יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה (פסחים דף פז ע"ב).
ועוד האריכו רבותינו ז"ל בפסיקתא (רבתי פכ"ב) בפסוק (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, כמה ראוי להתרחק, זה לשונו רבי מנחמא בשם רבי תנחום בר חייא, רבי מני בשם רבי יוסי בן זבידא, נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. משחית נפשו הוא יעשנה, כמשה שנאמר (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. כיהושע שאמר (יהושע ז, ח) בי ה', בי ולא בהם. כדוד שאמר (דה"א כא, יז) תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה.
רבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הכא (משלי כה, ח) אל תצא לריב מהר, לרב כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיב. רבי זעירא מייתי לה מן הכא, לא תשא (שמות כ, ז), אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי כבר אמור (ויקרא יט, יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומה תלמוד לומר לא תשא, שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. אמר רבי אבהו, אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה.
נואף אשה חסר לב, הקדוש ברוך הוא מסיר חכמה מלבו, ואין חכמה אלא תורה, שנאמר (תהלים יט, ח) מחכימת פתי, ולא עוד אלא שמשנין זיו פניו, וכשבא ליום הדין אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו אלא מתמלא עליו חמה, שנאמר (משלי ו, לד) ולא יחמול ביום נקם, עד כאן לשונו.
ועוד בעונשו בעולם הבא, שאמרו במסכת ראש השנה פרק קמא (דף יז ע"א) אבל הצדוקים והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ונתנו חיתתם בארץ החיים וכו' יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והם אינם כלים שנאמר (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול וגו'. ואמרינן לקמיה ושנתנו חתיתם בארץ החיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנאמר (איוב לז, כד) לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, עד כאן לשונו. נמצא שעונש הרודף אחר השררה יש לו עונש בעולם הזה ועונש בעולם הבא בלי שיעור, כמבואר.
וגסות הרוח הוציאו לירבעם בן נבט מן העולם הבא, וכן אמרו בסנהדרין (דף קא ע"ב) אמר רב נחמן גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם הבא, שנאמר (מל"א יב, כו) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' ושבו וגו' אל רחבעם מלך יהודה, אמר גמירי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כד חזו לדידיה דיתיב ואנא קאימנא אמרו האי מלכא והאי לאו מלכא וקטלו לי, ואזלו כולי עלמא לגביה, מיד (שם יב, כח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, אמר להם רב לכם לעלות ירושלים, עד כאן לשונו לעניננו.
ולא עוד אלא אפילו בתלמיד חכם אם הוא מתגאה בחכמתו, חכמתו מסתלקת ושוכח תלמודו, כדאמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת, אם חכם הוא מנא לן, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מנא לן מדבורה, שנאמר (שופטים ה, ז) חדלו פרזון וגו' עד שקמתי דבורה וגו', וכתיב (שם ה, יב) עורי עורי דבורה, עד כאן לשונו.
וכן אמרו במדרש בפסוק (איוב ט, ז) האומר לחרס ולא יזרח, אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט איוב רמז תתקד) וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, לפי שאמר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאפילו דין שהנשים יודעות אינך יודע, שנאמר (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה', וכתיב (שם כז, ז) כן בנות צלפחד דוברות, עד כאן לשונו.
ועוד אמרינן בקידושין (דף מט ע"ב) על הא דאמרינן עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם וא' כל העולם, והקשה וגסות הרוח לבבל לא נחית וכו', וחזר והקשה והא אמר מר סימן לגסות הרוח עניות ועניות בבל הוא דאיכא, מאי עניות עניות תורה, דכתיב (שה"ש ח, ח) אחות לנו קטנה, אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, עד כאן לשונו.
ולא עוד אלא אפילו התחיל ללמוד ומתגאה בו באומרו שהוא תלמיד חכם עונשו גדול, כדאמרינן במסכת בבא בתרא (דף צח ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (חבקוק ב, ה) גבר יהיר ולא ינוה, וכתיב התם (שמות טו, יג) אל נוה קדשך, עד כאן לשונו. ונראה לי שהיא מדה כנגד מדה, כשם שהוא דחה השכינה מביתו, כך בעלות נשמתו למעלה ידחה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כי השכינה אינה דרה אלא בלב נשבר, והוא מה שאמרו בתיקונים (דף כב ע"ב) שצריך לעשות דירה נאה בלביה, והכוונה שיהיה שפל ושלא יכעוס, כי כיון שהוא מתגאה השכינה בורחת ממנו, כי השליט שפחה במקום גברתה, ועל כן לא ינוה, כמו שלא היה נוה להקדוש ברוך הוא בו, כך לא ינוה לנשמתו בעולם הבא.
ומהדברים המעכבים את הגאולה הוא גסות הרוח, כמ"ש בסנהדרין (דף צח ע"א) אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי, וכתיב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וכתב הר"מ מקוצי ע"ה כלל ה' סימן ס"ד על ענין זה, זה לשונו ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב (ישעיה ס, ט) כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא רצה לומר עם ענו, וכן תרגם אונקלוס עם ענוותן, עד כאן לשונו.
ואחר שדברנו בגנות הגאוה ועונשה, נדבר בעונש מי שהוא כועס, כי אין הכעס בא אלא מגובה הלב, שאם היה לבו נשבר ונדכה ודאי לא היה כועס ולא היה משיב על חרפתו, כמו שאנו אומרים בסוף תפלתינו באלהי נצור לשוני מרע, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, וכן בכמה דברים בעונשי הכעס השוים לעונשי הגאוה, כמו שהכועס שוכח תלמודו, כמו שיתבאר.
בנדרים (דף כב ע"א) אמרינן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים עליו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל, ואין רעה אלא גיהנם שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו שנאמר (דברים כח, סה) ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו תחתוניות. ופירש הרא"ש ז"ל, שמכלה את העינים, שהוא מאריך בחוליו ומצפה תמיד להתרפאות, עד כאן לשונו.
ואמרינן עלה, אמר רבה בר רב הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו', רבי ירמיה מדפתי אמר משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב (משלי יג, טז) וכסיל יפרוש אוולת. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר (שם כט, כב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע, עד כאן לשונו. וכן אמרו בברכות (דף כט ע"ב), אמר ליה אליהו לרבי יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטא. והטעם, דבעל חמה רב פשע.
ועוד אמרינן בפסחים (דף סו ע"ב) אמר רבי שמעון בן לקיש, כל אדם הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. חכם מנא לן ממשה, דכתיב (במדבר לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב (שם לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אשר צוה ה' את משה, מכלל דמשה איעלם מיניה. ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו, מנא לן מאלישע, דכתיב (מל"ב ג, יד) לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא וגו' ועתה קחו לי מנגן וגו' ותהי עליו רוח ה' וגו'.
אמר רבי מני בר פטיש, כל הכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב, שנאמר (שמ"א יז, כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב לא בזה בחר ה', ובאליאב כתיב (שמ"א טז, ז) אל תביט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דהוה רחים עד האידנא, עד כאן לשונו.
ועוד אמרו בויקרא רבה (יג, א) אמר רב הונא בג' מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן, בשבת ובאונן ובכלי מתכות, בשבת דכתיב (שמות טז, כ) ויותירו אנשים ממנו, כיון שכעס נתעלמה ממנו הלכות שבת, מה אמר להם (שם טז, כה) אכלהו היום כי שבת היום לה' וגו'. ובכלי מתכות, ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד), וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה ושכח לומר הלכות כלי מתכות עד שאמרה אלעזר. באונן מנין, (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו', ושכח לומר להם שהאונן אסור לאכול בקדשים הנותרים, עד כאן לשונו. ואמרו במדרש השכם על ענין זה, ומה משה רבינו עליו השלום שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, וברחמנות נהג עם ישראל, ונתן נפשו עליהם ואמר (שמות לב, לב) ואם אין מחני וגו', אב לחכמים ולנביאים, כשכעס שעה אחת נתעלמה ממנו הלכה, הדיוטות על אחת כמה וכמה, עד כאן.
והטעם לכל העונשים האלו מלבד הטעם המבואר, כי הכעס מצד הגאוה, ולכך מה שיש בזה יש לזה בקרוב, כמה שביאר רשב"י ע"ה בזוהר (פ' תצוה דף קפב ע"א), משם יתבאר הטעם יותר. אמר שם על פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, זה לשונו וכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש עבד ליה בדיוקנא עילאה, ונפח ליה רוחא קדישא דכליל בתלת, כמא דאוקימנא דאית ביה נפש רוח נשמה, ועילא מכלא נשמה דאיהי חילא עילאה למנדע ולמינטר פיקודי דהקדוש ברוך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עילאה, ע"ד נאמר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומא למנדע מאן איהו במא איתיידע לקרבא בר נש בהדיה אי בגין לאתמנעא מניה, ברוגזיה ממש ידע ליה וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה לא ליעקר לה מאתרה בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דהא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. ואי ההוא בר נש לא נטיר לה ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתרה למשרי באתר דסטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסור לאתקרבא בהדיה ולאחברא עמיה, ודא איהו טורף נפשו באפו, באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר.
ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא, ע"א איתחשיב ההיא בר נש, ומאן דאיתחבר עמיה ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאיתחבר בע"א ממש, מאי טעמא בגין דע"א ממש שרי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה ושרי באתריה ע"א אל זר, מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי.
ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו בכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא היא, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזיה דרבנן במלי דאורייתא, רוגזיה דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפלחנא דקודשא בריך הוא. אבל אי במלין אוחרנין לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאין דקא עביד בר נש לאו איהו ע"א ממש ואסיר לקרבא בהדיה בהאי.
ואי תימא הא שעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה וההוא אל זר איתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתי בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אישתדל לאיתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש.
אמר ליה רבי יוסי איתקדש ממש, א"ל תא חזי בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר, אסתאב בר נש ואקרי טמא, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא כמה יעביד בר נש עד דתתוב לאתרה. אמר ליה אי הכי כמה מסאבין אינון דמדכאן, א"ל שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיה, אבל דא שנייא מכלא וכלא, סאיב גופא מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין דא חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דמאריה בגין אפו, ודא הוא מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה ע"א ודאי נחשב איהו.
תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו ע"א סטרא אחרא כמא דאמינא, דבעי בר נש לאיסתמרא מניה ולאיתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא לגרמך, וכתיב בתריה (שם כג, יח) את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושה דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה האי איהו מסאב וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור, דא איהו אתר דאיקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמור, עד כאן לשונו.
וכאשר יסתכל האדם במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר הזה שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש ורוח ונשמה, ומפני ששלשתם קשר אחד קראם הכתוב נפשו, טורף נפשו וגו', וז"ש דתלת חילין כלהו חד. והשמיענו הרשב"י ע"ה במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד אבל לא בשאר, שאין הדבר כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה הקדושה בורחת שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון ע"א ממש, ודומה לחטא ע"א שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע.
ולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא ע"א באופן שמטמא גופו ונפשו, דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה, כאמרו (בראשית מ, כג) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.
ושכינה אינה חשובה כנגדו, כמו שפי' במאמר הזה בסופו בענין את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושא. והענין שגם זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), כמו ששכינה היא כללות כל המדות העליונות ועל ידה התראות וממשלת עילת העילות, כמבואר בשער היראה פרק א, גם אל זר שהוא כנגדה בו כלולות כל כוחות הטומאה, והוא כופר בהשגחה, כמו שביארנו בשער היראה פרק ח, ולכן אמר כל מיני גיהנם, שכלם נמשכו מקליפה זו, ושאר כל העונשים מבוארים בזה.
והנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, וכיון שהוא כועס הרי לבו מתגאה עליו, ומיד אל זר שורה עליו והוא כלל הטומאה, ולכן אמר אסור לאתחברא בהדיה, מפני שעבודת ע"א קרויה זבחי מתים, ותקרובת ע"א מטמאה או במשא, או באהל אליבא דרבי יהודה בן בתירא, כמו שאמרו במסכת חולין פרק קמא (דף יג ע"א) על שחיטת נכרי, נבילה ומטמאה במשא, אמרו שם דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"א שהיא מטמאה באהל שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"א מטמא באהל, עד כאן לשונו.
ושמעתי מפי מהר"ר יצחק אשכנזי ע"ה, שטורף נפשו, פי' שעושה אותה טריפה. ואפשר לדקדק פירוש זה בלשון הזוהר, דקאמר ההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, ואומרו סאיב לה, מאחר שהיא טריפה, והטריפה נקראת מתה שטרפה אינה חיה י"ב חדש (חולין דף נז ע"ב), ודאי שמטמאה, ג"כ הכועס כי נפשו הקדושה היתה שוכנת בלבו, וכיון שהכניס הקליפה היא סירכא נאחזת בה ומטמאה את הנפש. וכן אמר למטה, ונפשא וכלא מסאיב, ואינה דומה אל הבהמה שהיא טריפה שאינה מטמאה אם נשחטה בסכין כשר, אבל כאן עושה אותה נבלה, ששוחט הנפש בסכין פגום שהוא סמ"אל ס"מ א"ל זר.
ואפשר לדקדק פירוש זה גם כן בלשון הזוהר, שאמרו דא איקרי טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואמר ועקר, היינו עיקור הסימנין, שהיא מה' דברים המפסידין את השחיטה, שעושין אותה נבילה ומטמאה במשא, וכמו שעיקור הסימנין הוא עקירת הדבר שלא כסדר הנהוג אלא הוא חוץ מהטבע, כן הכועס, שעיקר הקדושה טבעה לדור באדם שלכך נברא, וזה על כרחה עוקר אותה ממקומה. נמצא במלת טורף ב' פירושים ושניהם אמת.
ונמצא על דרך זה, שהכועס שהוא כהן מטמא עצמו בטמא מת, שכל הנשמות הם מצד אברהם הנקרא כהן, כמו שפי' בפרשת משפטים (דף צה ע"א) שבת כהן היא בת אברהם, וכיון שכועס ממית נשמתו, והמת מטמא, נמצא כהן מטמא בטמא מת.
עוד נמצא אזהרה לכועס כתוב בפסוק (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר וגו', ופירש במסכת שבת (דף קה ע"ב) רבי שמעון בן אלעזר משום רבי חלפתא בן אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"א, שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"א והולך ועובד, ואמר רבי יוחנן מאי קראה, לא יהיה בך אל זר, איזה הוא אל זר שהוא בגופו של אדם זה יצר הרע, עד כאן לשונו.
ובזוהר (פ' פקודי דף רסג ע"ב) בהיכל ראשון מהיכלות הטומאה אמרו זה לשונם ועילא מאלין אית חד ממנא ספסיר"יטא שמיה, וכמה גרדיני נימוסין והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין כל אלין דזריק בר נש בידוי כד רוגזא שריא עלוי, דהא כדין האי ממנא ספסי"ריטא נקיט האי מלה דזריק בר נש ברוגזיה, וסליק ואמר דא הוא קרבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, בגין דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, וכל סטרא דרוגזא איהו מסטרא אחרא בישא סטרא מסאבא, ועל דא מאן דאשדי מן ידוי מדי ברוגזא כל אלין נטלין לה להאי מלה דאיזדריק וסלקין לה לעילא ואיתקריב לההוא סטרא, ואמרי דא קרבנא דפלניא, וכרוזא קארי בכל אינון רקיעין ואמרי ווי לפלניא דאסטי בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוזא קארי זמנא תניינא ואמר (הושע ו, יב) אוי להם כי נדדו ממני וגו', זכאה איהו בר נש דאיסתמר מאורחוי ולא יסטי לימינא ולשמאלא ולא ינפיל בגו בירא עמיקא דלא יכיל לסלקא מניה, עד כאן לשונו.
ועל ידי המאמר מפורש יותר מאמר הרשב"י שהעתקנו לעיל שאמר את חג המצות תשמור דא סטרא דקדושא, ונזכר בה לשון שמירה כמבואר לעיל. והיא השכינה הנקראת מצה, שאין בה תערובת חמץ שהם הקליפות, ונקרא[ת] חג המצות בבחינת' בימין שהוא אברהם פסח דרועא ימינא (זוהר פ' תצא דף רפב ע"ב), ולכן אמר הרשב"י דכל סטרא דנייחא איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהימנותא, היינו סוד אומנותן של ישראל הנקשר הכל בשכינה כדפי' בשער היראה פ"א, ומסטרא דימינא כמבואר שמי שאינו כועס אינו כולל עצמו בצד הדין, והכועס הוא מעורר המרה שהוא שורש הדין, ולכך כל מיני גיהנם שולטים בו, מפני שמעורר הדין משורשו, דכתיב (דניאל ז, ט) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, ובחוטמא דזעיר שם שורש לדינא כדכתיב (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ומקום יציקת נהר דינור הוא בגיהנם על ראש רשעים יחול, כמבואר בשער היראה פרק יג, ולכך אמרו בתיקונים (דף פה ע"א) שהכועס כאלו הדליק אשו של גיהנם, זה לשונו בתיקון מח זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו ליבא, דלא איתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והכי איהו ודאי, דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונו. וברעיא מהימנא (דף רלד ריש ע"ב) ביארו ענין זה יותר, עיין שם.
וכאשר נדקדק במאמר שאמר והאי ממנא דעלייהו נטלין אלין מלין בישין, והכי נמי נטלין וכו'. הם ב' דברים, מלין בישין הם הדברים הרעים הנאמרים בכעס שאדם זורק מפיו פתאום, שהממונה הזה אינו ממונה אלא על הכעס, כי על כל דברי נבלה כבר נזכר לעיל ממונה אחר, וכן על לשון הרע נזכר לקמן בהיכל ג' וכו'. וכן הוא ממונה על הדברים הנזרקים מידו, והיינו אומרו והכי נמי נטלין, שאם הם דברים מתייחסים ראוי לומר והכי נמי כך נראה לי, נמצא פגם הכעס בהיכל הא' מהקליפה, מפני שפגם בגברת והמליך השפחה היא תקח נקמתו ממנו.
ומבואר בזוהר (פ' תזריע דף מג ע"א) שכיון שאדם זורק דבר מידו בכעס, מאותה שעה הוא מסור בידי הקליפה ואין ברכה במעשה ידיו, זה לשונו תא חזי אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שרי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, וכל שכן מאן דאזמין על ההוא טיבו עילאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דזמין ליה הוי, וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא ההוא צולמא עילאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה ואיתתקן בי' ואזיל ליה, ולא איחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין יתדע דהא איתדחיא הוא מכולא, עד כאן לשונו.
ואחר שדברנו בעונשי הגאוה והכעס נבוא לבאר בפרק בפני עצמו מה הם הדברים שיחשוב האדם בדעתו כדי שלא יבא לידי כעס ואל ישיב על חרפתו:
פרק ג
הדברים שיתן האדם אל לבו כדי שלא יכעוס הם אלו, הא' מה שאמרו ז"ל בפירוש (פסחים דף קיג ע"ב) וכן בחופת אליהו (שער השלשה), שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, עד כאן לשונו. והטעם שהקדוש ברוך הוא אוהבן, מפני שג' אלו הם מרכבה לחסד הנקרא אהבה, כדכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.
מי שאינו כועס, כבר פי' לעיל שהכועס הוא מעורר כח המרה שהוא שורש הדין, נמצא מתרחק מהחסד. וכן המשתכר מצד הדין הוא, מצד היין הקשה שאינו מתעורר אהבה, ומי שאינו משתכר, נמצא שאינו נהנה מן היין שהוא הדין אלא מה שהוא קרוב לעורר אהבת החסד, ולכן הקדוש ברוך הוא אוהבו. וכן מי שאינו מעמיד על מדותיו, מתקשר בחסד המטיב בין לטובים בין לרעים, שהקדוש ברוך הוא מצד החסד אינו משלם לאדם כמעשיו, כדכתיב (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד לא לנצח יריב ולא לעולם יטור לא כחטאינו עשה לנו וגו'. והמעמיד על מדותיו, ראוי לשלם לו מדה כנגד מדה, הוא מתקשר מצד הדין המדקדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וג' אלו הם ג' קוים כסדרן מצד החסד הגובר.
והמעלות שיש למעביר על מדותיו הם אלו, הא' שהוא מאריך ימים בעולם הזה, ועוד שמעבירין על פשעיו, כדגרסינן במסכת מגילה (דף כח ע"א), שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים, אמר לו מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. כי הא דרבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה מקבל, כי הוו מזמנו ליה לא הוה אזיל, אמר להו לא ניחא לכו שאחיה, דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה. רבי זירא כי הוו משדרו ליה מבי נשיאה לא הוה שקיל, כי הוו מזמנו ליה אזיל, אמר איתיקורי הוא דמתייקרן ביה. ולא עמדתי על מדותי, דאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) על מימרא זו, המעביר על מדותיו, שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות, אין מעבירין על האוכלין, מניחן והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו, אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת.
ועוד אמרו בסנהדרין (דף צב ע"א) זה לשונם ואמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים, פירוש הוי שפל ותחיה, ובודאי מי שהוא שפל הוא ענו ואינו מעמיד על מדותיו.
ועוד מעלה ג', שניצול ממיתה משונה, כמו שאמרו בזוהר (פ' מקץ דף רא ע"ב) על אדם אחד שהיה לו מעלה זו וניצול ממיתה משונה, זה לשונו רבי אבא הוה יתיב אתרעא דבבא דלוד, חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוה לאי מאורחא ויתיב ונאים תמן, אדהכי חמא חד חיויא דהוה אתי לגביה, נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחיויא, כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חיויא לקבליה דהוה מת, ואזדקף ההוא בר נש ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואישתזיב, אתא רבי אבא לגביה, אמר ליה אימא לי מאן עובדך, דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין, לאו אינון למגנא, אמר ליה ההוא בר נש כל יומאי לא אשלים בי בר נש בישא בעלמא, דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסאי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערי לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי, ולא די לי אלא דמההוא יומא ולהלאה אישתדלנא למעבד עמהון טבא. בכה רבי אבא ואמר יתיר עובדוי דדין מיוסף, יוסף הוו אחוי ודאי והוה ליה לרחמא עלוהי, אבל מה דעביד דא יתיר הוא מיוסף, יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא, עד כאן לשונו.
והמדה הזאת שהיתה בחסיד, מצאתי כתוב שהיתה בו ברב, ומונה אותה בכלל עשר מדות שהיו בו, ואחד מהם שכל המקניט אותו היה הולך ומפייסו.
וכן כתב רבינו יונה ע"ה בספר היראה, וזה לשונו והוי רצוי לאחיך ולחבירך, ואל תשכב הלילה וקטטה לך עם אדם, אך לך ותרצה אותו עד שיתפייס, ואף אם חטא לך בקש ממנו פיוס, ואל תאמר הן חטא לי עליו לפייסני, כוף את יצרך ולך אליו, למען לא יגבה לבבך ותהיה מתועב לפני הבורא, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב.
עוד מעלה ד', שקורעים לו גזר דינו ומוסיפין לו חיים, שאם חלה ונטה למות ופשפשו במעשיו ומצאו לו זכות זה, ניצול ממיתה לחיים, וכן אמרו במסכת ראש השנה (דף יז ע"א) זה לשונם רב הונא בריה דרב יהושע חלה, על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו צביתו ליה זוודתא, לסוף איתפח, הוה מכסיף רב פפא למחזייה, א"ל מאי חזית, א"ל הכי הוה, אמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במלתיה לא תוקמו בהדיה, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, לשארית נחלתו. אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל צביתו ליה זוודתא, הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים תכריכין. איתפח, נתרפא. הכי הוה, מיתה נקנסה עלי. לא מוקים במילתיה, אינו מעמיד על מדותיו. לא תוקמו בהדיה, אל תדקדקו אחריו. אליה שמנה יש כאן וקוץ בה, כלומר דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל, עד כאן לשונו. ובמדרש רות (זו"ח) הביאו מעשה כיוצא בזה מרבי כרוספדאי שחלה ונטה למות ונסתלק לאותו עולם והיה וכו'.
ובחופת אליהו הביאו מעשה קרוב ללשון האמור והענין א', על המימרא שהעתקנו בראש הפרק - ג' הקדוש ברוך הוא אוהבן וכו', זה לשונו רב הונא בריה דרב יהושע חלש, ונמשך באותו עולם כמה לילות וכמה ימים, כשחזר אמרו לו רבי במה פטרוך, אמר להם בני אשרי מי שאינו מעמיד על מדותיו, העבודה באו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות ולא קבלו מהם, עד שבא מלאך ואמר על מי אתם מלמדים זכות שמא על זה שלא עמד על מדותיו מעולם, מיד פטרוני מן מיתה לחיים.
עוד שם סמוך לזה הביא מעשה אחד נפלא על מי שאינו מעמיד על מדותיו, זה לשונו רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו שהביא שם פועלים לחפור את התל, וחפרו אותו יום כלו, ליום ב' כשהן חופרין קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתנודד ולקרות ומה היה קורא, שמא הגיע תחיית המתים שמא הגיע תחיית המתים, רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן, בא ומצאו, אמר ליה מי אתה, אמר ליה מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים, אמר ליה מה טיבך בתל זה, אמר ליה והלא אמרתי לך מת אני, אמר ליה ומת אינו נרקב, אמר ליה לא הכניסוך לבית הרב ולא הקרוך ספר משלי, ולא כך אמר שלמה (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי, ולא ספרתי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת, ולא נתתי לבי ועיני אלא לדברי תורה, לקיים מה שנאמר (שם א, לג) ושומע לי ישכון בטח. אמר ליה רב נחמן אבנה לך קובה אחת, אמר ליה אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, מפני שברשות קברוני, אלא השב העפר שנטלה מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כלו ואומר אוי לי שמא הרגשתי לאותו המת, מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה דאסא, מיד נתן שבח והודאה לפני הקדוש ברוך הוא וקרא מקרא זה (שם ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה, ומה זה שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד ולא העמיד על מדותיו, כן שלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו, המרגיל עצמו לתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בעבודה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שישלם הקדוש ברוך הוא שכרו כפול ומכופל, עד כאן לשונו.
עוד מעלה ששית, שהמעביר על מדותיו תפלתו נשמעת, כדמוכח בתעניות (דף כה ע"ב), אמר שם מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה, ירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה, יצאת בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, עד כאן לשונו.
ועוד מעלה ז', שהעולם מתקיים על ידה, כדפירשו במסכת חולין בסוף פרק ו (דף פט ע"א), אמר רבי אלעאי אין העולם מתקיים אלא במי שבולם את פיו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. רבי אבהו אמר, [ב]מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם, עד כאן לשונו. ופירש רש"י ז"ל, שבולם, סוכר את פיו. ומתחת, מי שנדרס תחת הכל, הוא זרועות עולם.
עוד מעלה ח' וט', שיזכה לתורה, ושיתגלה אליהו לו, שאין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן ואין אליהו מתגלה אלא למי שאינו קפדן, כדפי' במסכת כלה רבתי פ' הוי דן את דבריך (פ"ה), זה לשונו אמר אבא אליהו ז"ל, לעולם אין תורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, אשרי מי שפגע בו, ומי שישב עמו, שמובטח לו שהוא בן העולם הבא, עד כאן לשונו.
וכן בפרק קנין תורה (אבות פ"ו) במשנת רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ואמר בסוף דבריו והוי צנוע, וארך אפים, ומוחל על עלבונו. שדברים אלו הם הצעה לקניית החכמה, צנוע כדכתיב (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וארך אפים ומוחל על עלבונו, שאם הוא כועס תורתו משתכחת כדפי', אמרינן במסכת סוטה (דף כא ע"ב) אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, עד כאן דבריו. ואחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם הוא האריך אפים בלב טוב, ונראה לי שעל זה אמר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, כט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת.
וכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר תלמידו של הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, שאמר לו רבו הרב יוסף גיקיטי"לייא ע"ה, כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלהים תלמדנו, עד כאן לשונו לעניננו.
עוד כתב במקום אחר המחבר האמור, זה לשונו מצאנו כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמתית, שאחד מהתקונים הגדולים מתקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו אשר לא יירא מהם ולא יתבייש, והוא לא יהיה עולבן, אף כי מבני אדם אשר לא מבני ביתו שיהיה עלוב ולא עולב, ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום, ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים שהיא הדרך אשר בה עושים רצונו של מקום, יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו, אבל תמיד יהיה לבו שמח דבק בכל, עד כאן לשונו.
וכן כתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) הועתק ילקוט פרשת כי תשא (רמז שצא), זה לשונו שנו חכמים, הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתו יותר מכל אדם. עוד בתנא דבי אליהו פרשת אתם נצבים בפסוק לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא), זה לשונו לעולם יהא אדם עניו בתורה וביראת שמים עם אביו ועם אמו ועם אשתו ועם בניו ועם בני ביתו ועם שכניו ועם קרוביו ועם רחוקיו, ואפילו עם הנכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ואת שנותיו בשם טוב, ובזה אשתו וביתו ביתו יראים ממנו, שנאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, עד כאן לשונו לעניננו. ובלי ספק כי מי שיתלמד להיות עלוב מבני ביתו, ולא עולב, הוא יהיה עניו לכל ויקנה בלבו מדת הענוה, כי אם בביתו שהם משועבדים תחת ידו הוא עלוב ולא עולב, וכל שכן מהשאר.
ועוד מסוג מעלת הענוה הוא מ"ש בקדושין (דף עא ע"א) שאין מוסרין את השם אלא למי שעומד באמצע ימיו ואינו כועס. ושמעתי מעשה מהחסיד הרב יעקב אשכנזי ז"ל, שהיה חכם מופלא בחכמה, ורצה ללמד חכמתו לרבי יהושע החסיד, וקודם נסהו בענין הכעס, והיתה קבלה בידם שלא למסור החכמה אלא למי שינסוהו בכעס ולא יכעוס, וניסהו ו' פעמים סבל ובשביעית לא עמד וכו'.
המעלה העשירית, אשר היא סבת כל המעלות הנזכרות, שהשכינה היא שורה עם הענוים ועם השפלים כמבואר בסוטה (דף ה ע"א), והעתקנו לשונו לעיל (פ"א), והשכינה בורחת מן הגאים והכעסנים כדפי' לעיל (פ"ב).
וכן נתבאר עוד במכילתא (פ' יתרו), זה לשונו ומשה נגש אל הערפל (שמות כ, יח), מי גרם לו ענותנותו, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר (ישעיה נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואומר (שם סא, א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ואומר (שם סו, ב) ואת כל אלה ידי עשתה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט).
וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (שם קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, וכל גבה לב קרוי תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וע"א קרויה תועבה שנאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה, כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, עד כאן לשונו. ושמעתי משם המדרש ראיה היות בעלי הגאוה שנואים מפניו יתברך, שצוה (ויקרא ב, יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, והטעם שהדבש מרתיח באש ומעלה קצף, וכן השאור מרתיח ועולה, והוא רמז לגאה, לכך לא יקטירו ממנו אשה לה'.
נמצא הגאוה והכעס דומים זה לזה בעונש הזה, שכמו שהכועס מטמא את עצמו שהוא כמו ע"א כמבואר, וכן מסלק את השכינה ככועס.