ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש
שער האהבה
פתיחה
מפני שקדם מאמרנו בשער הקודם בענין היראה ופרטיה, אמרנו לסמוך לו ענין האהבה, כמו שסמכם הפסוק באמרו (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.
והטעם לקדימת היראה בארנו בשער הקודם, היות היראה מפתח לכל העבודה, כי לא תכון לאדם לעשות שום מצוה עד שידע מי צוה אותה, שהוא אדון יחיד, ושתהא עבודתו מיוחדת לפניו, כמו שנתבאר בסוף השער הקודם, וזהו שכתוב ליראה את ה' אלהיך, ובזה ימשך לו ללכת בכל דרכיו, ירצה שישמר עשה ולא תעשה, והיינו בכל דרכיו.
אמנם עיקר הירא את המלך הוא ליראה, לזהר שלא יעבר על מה שצוהו שלא יעשה, וכן נמצא בדברי הרשב"י עליו השלום, (ת"ז יח, א) זה לשונו שס"ה משמאלא מדחילו דגבורה אתיהיבו, פחד יצחק. רמ"ח מימינא מרחימו דדרגא דאברהם, דכתיב ביה (ירמיה לא, ב) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, עד כאן לשונו. וירא שלא ימצא המלך אחריו משגהו ולכן הוא נזהר שלא לעבור על דבריו.
אמנם האהבה היא מעלה נוספת, והיא שני דברים, האחד שלם למעשה המצוות עשה, ושיתוסף לו אהבה שיעשה המצוה והתורה מלב ומנפש בחשק גדול, וזהו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ואז יקרא העובד עבד, שהוא עובד עבודה שלמה, היא מאהבה כמו שנתבאר בה, ולכן ביראה לא הזכיר עבודה ובאהבה הזכיר עבודה. וכן בתנא דבי אליהו שנעתיק לקמן, הוציא, שעיקר היראה היא לא תעשה, ועקרו לירא מהדין, ואהבה היא בענין מצות העשה.
ומפני היות היראה והאהבה שני עמודים גדולים לעבודה, סמכם הכתוב, וכמו שהזכיר בזה יראה, ליראה את ה' אלהיך, הזכיר גם כן באהבה לאהבה את ה' אלהיך, ולכן הרשב"י סמכם לעולם, ואומר (נשא קכג, א) מצוה בדחילו ורחימו, וכן תשובה ותורה ותפלה שהעתקנו לשונו בשער היראה, כבר פירש שהצרכנו להקדים היראה, ולכן ראינו לפרש ענין האהבה אחר היראה כסדר הכתוב וסדר הרשב"י עליו השלום, ואף על פי שהמפרשים זכרונם לברכה לא דרכו דרך זה.
ועוד כי יראה ואהבה הם רומזים לשתי אותיות שבשם כדפירשו בתקונים (כה, ב), ולכן ראינו ליחד השם שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים.
ועוד קדמה יראה לאהבה מן הטעם שפירש הרשב"י בתקונים (ה, א) שהם כנגד עשה ולא תעשה, מצוות לא תעשה קדמו, שהם תלויות בשם י"ה, ולכן צריכין אנו לבאר אהבה שהוא כנגד ו"ה כדי ליחד את ידו"ד
פרק א
בבאור הכרח היות העבודה באהבה, ומהות ענין האהבה כפי הנמצא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובספרי החסידים הקודמים.
היות עבודתנו באהבה נצטוינו בתורה במשנה תורה כמה פעמים אם בפרשת ועתה ישראל כמו שכתבנו לעיל, אם בפרשת שמע (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובפרשת והיה אם שמע (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו, וכתב רבנו משה מקוצי בספר מצוות הגדול במצות לאהבה, זה לשונו ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, והיא מפתח יראתנו, שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו, לכך צוה הקדוש ברוך הוא לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום; א, לקרוא פרשה זו בשכבו. ב, ובקומו. ג, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבך בתפלין של זרוע שמאל וקבועים כנגד הלב, שנאמר (שם יא, יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ודרשו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב. ד, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפלין של ראש יהו מונחים על המח שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה, ועקר היות הנפש שם וישוב דעת של אדם, וזהו (שם ו, ח) והיו לטוטפות בין עיניך. ה, שתהא פרשה זו נכתבת כנגד מאדך על מזוזות ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם, וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחלה ואחר כך נפש ואחר כך ממון, כך נצטוו על הסדר הזה, וקשרתם לאות על ידך כנגד לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך כנגד נפשך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך כנגד מאדך, עד כאן לשונו.
וכאשר תדקדק ה' פעמים אלו הנזכרים הם עשרה, שהרי פרשת והיה אם שמע, בה נזכר ענין האהבה, והיא בתפלין ובמזוזה, ואנו קורין אותה בשכבנו ובקומנו.
ועוד מצאתי כי תשע פעמים נזכרה מצות לאהבה במשנה תורה, אחד בפרשת ואתחנן בפרשת ואהבת (דברים ו, ה). ארבע בפרשת עקב בפרשת ועתה ישראל (שם י, יב) שנאמר בה ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו. (שם יא, א) ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו וגו'. (שם יא, יג) לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו'. (שם יא, כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. עוד בפרשת שופטים ושוטרים נזכרה פעם אחת (שם יט, ט) לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים. ובפרשת אתם נצבים נזכרו שלשה (שם ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך וגו', (שם ל, טז) אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו, סוף הפרשה (שם ל, כ) לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו, הרי תשע. ומצות אהבת הגר שבפרשת עקב (י, יט) הרי עשרה, כנגד עשר מדות, ואהבת הגר במדה העשירית הנקראת צדק, וכן הגר נקרא צדק, הרי שנכפלה ונשנית מצות אהבה פעמים הרבה, מפני היותה שרש לכל העבודה האלהית, והיא תכלית שלמות הנפש שתדבק בקונה, כמו שאמר לאהבה וגו' ולדבקה בו, וכמו שיתבאר בעזרת השם.
ובענין אהבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי, זה לשונם ואהבת את ה' אלהיך עשה מאהבה, שהפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר את ה' אלהיך תירא, יש לך אדם מתירא מחברו כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד, עד כאן לשונו.
עוד בתנא דבי אליהו (רבא פכ"ח) מה בין אהבה ליראה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחר מתירא ממנו ואינו אוהבו, הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים, הירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום. כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים, וכל מיני מגדים, סדר לפניו, כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו נגד שמחתו של מלך. הירא ממנו ואינו אוהבו, כיון שנכנס המלך לביתו, כל מיני חרבות כלם סדר לפניו כנגד דעתו של הירא, כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו, נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר (תהלים קיא, ה) טרף נתן ליראיו, זה העולם הזה. הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד, לפיכך לא זכו הרשעים אלא בעולם הזה, אבל יש שיאכלו שני עולמים, זהו שאמר הכתוב (שה"ש ח, ז) מים רבים וגו', וסופו העתקתי בפרק ז.
והיוצא לנו מכלל המאמר, שמהות האהבה היא שיעשה האדם חפץ המלך כדי לשמחו, ואף על פי שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע, המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע, מכל מקום אין כונת האוהב אלא שמתקרר דעתו כנגד שמחתו של מלך, שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו.
והנמשל מובן הוא, שהיראים הם האומות עובדי עבודת אלילים שכלם יראים, כאומרו (ירמיה י, ז) מי לא יראך מלך הגוים וגו' כי בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך, ופירש בפרשת משפטים (זהר צה, ב - צו, א), כלם מודים שאין כמוך אבל אינם עושים מצות, אבל הם יראים. והאוהבים הם ישראל שעושים מצוות, ובעשית המצוות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות שנוטעים למעלה הארות עליונות שהמלך שמח בהם, שהכל תלוי בהתעוררות התחתון כדפירשתי כמה פעמים. ומהאור העליון שהמשיכו בעשית המצוות נשמתם נהנית בעולם הבא, כענין מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
בנדרים (סב, א) תניא לאהבה את ה' ולדבקה בו (דברים ל, כ), שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאקרא זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר (שם ג, יז) דרכיה דרכי נעם, ואומר (שם) עץ חיים היא, עד כאן לשונו. רבי אלעזר בר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר וכו', עד כאן לשונו.
ועוד אמרו במדרש (ילקוט תהלים סי' תתעא) במצותיו חפץ מאד, אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.
ועוד אמרו בספרי (עקב ה) לאהבה, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, עד כאן לשונו.
ובזהר פרשת ואתחנן (רסז, א) אמרו זה לשונם בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, ואהבת, דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא, דכל פולחנא עלאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, דיפלח ליה ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקודשא בריך הוא, עד כאן לשונו.
ובתקונים (דף עג ע"ב) אמר שהעובד על מנת לקבל פרס יש לו עונש, וזה לשונו בקיצור אבל רחימו ודחילו בין טב ובין ביש, ובגין דא אמר קודשא בריך הוא (שה"ש ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו ופרס, עד דאיהו יחפץ ולא על מנת לקבל פרס, ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה (משלי ל, כג), עד כאן לשונו.
ובענין האהבה כתב החסיד בעל חובת הלבבות זה לשונו סוף שער הבטחון, ובשער האהבה, ולקטתי דבריו בקצרה המכון אל עניננו (שער אהבת ה' פ"א) ענין האהבה הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא - שהנפש הוא עצם רוחני נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר כנגדה מן הגופות העבות, וכאשר קשרה הבורא בגוף הזה העב אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ותכסף לו כדי לבקש המנוחה ממדוה גופה, וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה [במחשבתה] אליו ותדבק בו במחשבתה ומתאוה לו וכוספת אליו, בפרט כאשר ידע האדם ענין המכוון בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו, ויהיה הכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה וגו', ואמר (שם כו, ח) לשמך ולזכרך תאות נפש. ואמר (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי, ואמר (שם סג, ב) אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', ואז תשקה הנפש סם האהבה באלהים ותתבודד ביחד לבבה בו, ולאהבה אותו ולבטח עליו ולכסף לו, ולא יהיה לו עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבר על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בה לשמו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרה בשבחו ובהודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסף לרצונו יתברך, ואם ייטיב לה תודה, ואם יענה תסבל וימסר גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו, כמו שאמרו על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר אלהי הרעבתני וערום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועזך וגדלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ואשמחה בך, דומה למה שאמר איוב (יג, טו) הן יקטלני לא איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו חכמים זכרונם לברכה (שבת פח, ב) על דרך הדרש, אף על פי שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. והדומה למה שאמרו (ברכות פ"ט מ"ה) ואהבת את ה' אלהיך וגו' אפילו נוטל נפשך.
והחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו, והפחד ממצותיו, והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך, והנהגתו אותך וחמלתו עליך, ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך, והטבתו לך והקרבתו אותך, ולא תוכל על כל זה לעמד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ואמונה שלמה, ותתלה נפשך באהבה ותבטח על חמלתו וגדל חנותו ורחמיו, ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו, ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך בלתו, ולא תפקדנו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך, ויהיה צותך בבדידות [חבורתך ביחידות], ויושב עמך במדברות, ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא, והריק מהם כלא ריק, לא תשומם בהפקדם ולא תדאג בהעדרם, ותהיה תמיד שמח באלהים שש בבוראך עלז ברצונו נכסף לפגיעתו, כמו שכתוב (תהלים סד, יא) ישמח צדיק בה', ואמר הנביא (חבקוק ג, יח) ואני בה' אעלוזה, ואמר דוד עליו השלום (תהלים כז, א) ה' אורי וישעי ממי אירא, ושאר המזמור.
וקרוב לדברים אלו כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שרש אהבת השם), זה לשונו שרש האהבה, שהנפש מלאה אהבת ה' וקשורה בעבותות האהבה בשמחה ובטוב לב, ולא כעובד רבו בעל כרחו, אלא אפילו אם היו מוחים בידו, האהבה בוערת בתוכו לעבוד ושמח להשלים רצון בוראו, שכך אמר המשורר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, ועובד בישרות לב ולישרי לב שמחה (שם צז, יא). ואינו עובד לא להנאתו ולא לכבודו, ואומר מה אני נבזה וחדל אישים היום כאן ומחר בקבר הן בעון חוללתי ואני מלא גלל איך נבחרתי להיות עבד למלך הכבוד, כי כשהנשמה חושבת בעומק ביראה רשף אהבת הלב בוער בה וגיל ושמחת הקרב מרבה ושמחת הלב ועלז כליות גדל, חכמת אדם תאיר פניו וישמחו בו אוהבי שמו, כי כל האיש אשר חכמת השם בלבם חושבים בשמחה חשק עשיית רצון בוראם לעשות מצוותיו בכל לב, והאוהב אינו חושב הנאת העולם הזה ואינו חושש בטיולי אשתו ולא בניו ובנותיו, והכל כאין נגדו, רק לעשות רצון בוראו ולזכות אחרים ולקדש שמו ולמסור עצמו באהבתו, כאברהם (בראשית יד, כג) הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל. וכפנחס שמסר עצמו כשהרג זמרי. ואין מנשאין עצמם, ואין מדברים דברים בטלים, ואין רואין פני נשים, ושומעים חרפתם ואינם משיבים, וכל מחשבותם עם בוראם ומנעימים זמירות לקונם, וכל עשת מחשבותם בוער מאש אהבתו, אשריו בזה ולבא, עד כאן לשונו.
ובספר טעמי המצוות להרב רבי יצחק ן' פרחי כתב בטעם האהבה, כי כשיש בנו אהבה אנו גורמים שיתיחדו הכרובים העליונים פנים אל פנים, ותהיה אהבה ביניהם, ויריק שמן הטוב על המלכות ומשם למטטרו"ן ולחיות הקדש, ושאר העולמות כלם מלאים שפע וברכה, עד כאן לשון קצור כונתו.
ובזהר בפרשת ואתחנן (רסג, ב) בארו בענין האהבה, זה לשונם פקודא לאהבה, והא אוקימנא רחימו דקודשא בריך הוא דבעי בר נש לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם דדחיל ליה לקודשא בריך הוא בכמה רחימו ומסר גופיה ונפשיה לגביה, מכאן אוליפנא מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא איהו מקים עשר אמירן עילא ותתא, ועל דא כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם וקאים בכלהו, כלהו לקבל עשר אמירן, כל נסיונא אמירא היא, ואתנסא בההוא אמירא וקאים ביה, ועל דא אינון עשר נסיוני, וכלהו קאים בהו אברהם בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה.
מאי טעמא איקרי אהבה רבה, בגין דקאים האי אהבה מתקשר בעלמא עלאה, אהבת עולם דא רזא דעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דיליה וכלא רזא חדא. והא אתמר רזא דאהבה, רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא, בהאי אתיקר שמיה דקודשא בריך הוא יתיר מכלא ואתברך, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין, ורזא דאהבה אתמר, עד כאן לשונו. הרי מבאר מהמאמר הזה שעקר האהבה הוא למסור גופו ונפשו על קדשת השם.
וכן בארו בתקונים (דף י ב) זה לשונם והמשכילים יזהירו, אלין דידעין רזא תנינא בפקודיא במלת בראשי"ת, דאיהי אהב"ה לחשבן זעיר במתקלא חדא סלקין, ודא אהבת חס"ד, דאיהי ע"ב בחשבן לקבל שמא מפסוק ויסע ויבא ויט, דביה וא"ו כחשבן אחד, דהיינו מאמר אח"ד דאיהו בראשית, דאוקמוהו עליה (אבות פ"ה מ"א) והלא במאמר אחד יכול להבראות, והאי איהו רחימוי דמאריה מאן דמסר נפשיה באחד ברחימוי דמאריה, ובגין דא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך, דאם חביב עליה נפשיה מגופיה לכך נאמר ובכל נפשך, ואם חביב עליה גופיה מממוניה לכך נאמר בכל לבבך, ואם חביב עליה ממוניה מגופיה לכך נאמר בכל מאדך, במה דחביב עלך מסר ליה ברחימו דמארך בעת צרה, ודא איהו נסיון דעתידין ישראל לאתנסאה בשבעין שנין דגלות בתראה, דעני חשוב כמת וכאלו נטלין נפשיה, גופא ונפשא וממונא כלהו שקולין, במה דחביב עליה מסיר ליה ברחימו דמאריה, ובההוא זמנא אתקשר במלת אהבה דאיהי בראשית, כאלו ביה ברא עלמא, ומאן דלא מסר נפשיה וגופיה או ממוניה ברחימו דמאריה בעת צרה, כאלו אחזר עלמא לתוהו ובוהו, ובגין דא קרא סמיך ליה והארץ היתה תהו ובהו, ומאן דמסר גופיה ונפשיה וממוניה ברחימו דמאריה ודאי בההוא עלמא לית למעלה מניה.
ואהבת וכו' איהי מלכות כלילא מכל ספירן, ואיהי פקודא דקודשא בריך הוא בכל תרי"ג פקודין, ובגינה אתמר (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, ואיהי בנין עלמא, שפחה בישא איהי חרבן עלמא, ובגין דא אתמר בה והארץ היתה תהו ובהו, ואיהי רצועה בידא דקודשא בריך הוא לאלקאה ביה חיביא. ובגין דא מאן דרחים לקודשא בריך הוא מגו נפשיה או גופיה או ממוניה דינטור ליה קודשא בריך הוא, הא רחימו דיליה תלויה בההוא דיהיב ליה ולא עיקר רחימו דיליה איהו, האי רחימו דאם נטל ממוניה או גופיה כפר ביה לאו איהו עקר רחימו עד דמסר נפשיה ברחימו דמאריה, ואם כל תלת שקולין לגביה ימסר לון כלהו על קדשת שמיה ברחימו, והאי איהו עקרא דרחימו דאיהי אהבת המלכות דאיהי אהבת חסד, דיראה מסטרא דגבורה איהי, ומחסד איהי מלכות אהבת י' כמה דאתמר, מגבורה איהי יראת ה', ואורייתא דאיהי תרי"א, מתרוויהו אתיהיב לישראל, ודא עמודא דאמצעיתא מסטריה אתקריאת מלכות, תורת ה' תמימה, ואיהי מצוה דיליה בכל תרי"ג פקודי דתליין משמיה, דאנון שמ"י עם י"ה שס"ה, זכר"י עם ו"ה רמ"ח, היא בצלמו כדמותו.
וכדי להבין דברי המאמרים האלו שאמר שאהבה היא למסור נפשו וגופו על קדשת ה', צריכין אנו להעתיק דברי רשב"י בענין האהבה (בראשית יא, ב) ושם נתבאר שרש האהבה, זה לשונו פקודא תנינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהבה, למרחם בר נש למריה רחימו שלים, ומאן איהו רחימו שלים דא אהבה רבה, דכתיב (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא, ודא הוא דכתיב (שם א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, דא רחימו שלמותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.
אמר רבי אלעזר אבא רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה, אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פנחס דהא איהו בהאי דרגא קאים, אמר רבי אלעזר אהבה רבה היינו אהבה שלמתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו, ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקודשא בריך הוא. אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה, ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קודשא בריך הוא גלגולא דדינא קשיא יהא שניא ליה ולא ירחם ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא. רחימו דאקרי שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו, ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה כמה דתנינן אפילו הוא נטיל נשמתך מינך דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין, ועל דא אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות, עד כאן לשונו.
הרי מבאר מהמאמר הזה כי עיקר האהבה היא לכלול החסד בדין הגבורה, והיינו בכל נפשך, למסור נפשו על קדשת השם, שכאשר ינסהו הקדוש ברוך הוא וישפיע לו כל צד דין שיהיה קטן או גדול שיגיע לו עד מסירת נפשו, מרוב אהבתו להקדוש ברוך הוא ימסור נפשו וגופו, כגון חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, וכמוהם רבים, הרי בזה נכלל החסד בדין.
וכן צריך לכלול הגבורה בחסד, כי האדם יאהב להקדוש ברוך הוא מצד חסדיו ורב השפעת טובותיו עליו, וזה נמשך מצד החסד, אז לא יבטח במעשיו הטובים אלא יירא מהדין ויאמר שמא יגרום החטא, כענין יעקב שאמר (בראשית לב, ז) ויירא יעקב מאד, כמו שבארנו בשער היראה פרק ג ופרק ה, נמצא בזה כולל הגבורה בחסד.
וזהו האהבה השלימה, שאין שלימות לחסד אלא בכללות הגבורה עמה, ואין שלימות לגבורה אלא בכללות החסד, והסוד ידו"ד הוא האלהים ידו"ד הוא האלהים (מל"א יח, לט) כמו שנתבאר (זהר אחרי סה, א).
ומטעם זה מלת אהבה הנמצא בתורה ראשון הוא ביצחק בענין העקדה (בראשית כב, ב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, דהיינו לכלול הגבורה בחסד, כי אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) היינו החסד, כי סתם אהבה הוא מצד החסד, את יצחק היינו הגבורה הכלולה בו, וכן אחר כך נזכר (שם כד, סז) ותהי לו לאשה ויאהבה, מצד החסד שהיתה כלולה בו, כי מצד העקדה שהכניע את הדין שבו ועקדו תחת החסד שהוא אברהם נכלל החסד בו, ולכן יש בו אהבה שהוא חסד לאהוב את רבקה ולקשרה בו, כמו שנאריך עוד בסוד אהבה שבשכינה.
נמצא שעיקר האהבה הוא מצד הדין למסור נפשו על קדושת השם, וכיון שאינו חושש על גופו הנברא על פי הטבע בשם אלהים, אז מתקדש באהבת החסד והחסד גוברת על הדין, כי כל פעולות העולם הם מתנהגות על פי הטב"ע שהוא אלהים.
אמנם בנין הנשמה היא מצד החסד שהיא בתו של אברהם אבינו, כדפירש רשב"י (משפטים צה, א), ולכן אברהם אבינו עליו השלום זכה אל החסד, מפני שלא חס על גופו ועל ממונו, שעל פי הטבע קשה לאדם למסור נפשו וגופו על קדשת השם שהוא הפך הטבע, והבשר מנגדו. וכן נתינת ממונו לצדקה, בפרט אם יפזר הרבה ועושה הפך הטבע, מתקשר בחסד. ומזה יקיש המעיין לכל שאר עניני העבודה האלהית שהם הפך הטבע שצריך לעשותם מאהבה כדי לזכות אל החסד, וזהו ענין עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום שפירש במאמר.
ומה שאמרו שאהבת עולם הוא עלמא תתאה מתקשר בעלמא עלאה בלא פרודא, ואמר בסוף בריך הוא לעלם ולעלמי עלמיא, נראה לי שכלל דברים אלו יובנו עם מה שפרשו בתקונים ( חדש דף ק ב) והוא אצלנו בכתיבת יד, זה לשונו קם סבא ונטל קרטא בידוי, פתח ואמר, בוצינא קדישא עד כען הוה קירטא בידך, מכאן ואילך הא אסתלקת בעלאין, נטר גרמך מאבנין דילה, דהא בפומא דצדיקיא איהי מסתלקת בצלותין דילהון לגבי בעלה ובעובדין דילהון, דהאי אבנא כד נחיתת לתתא איהי אבן בוחן [דעלה אתמר (תהלים יא, ה) ה'] צדיק יבחן, ובה נתנסו אבהן, ובגין דא אתמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים, דאנון אבהן, וכד נחתת לתתא נחתת כגונא דא דוד"י, וכד אסתלקת אתמר בה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כגונא דא ידו"ד, בה נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ובזמנא דנתנסה בה בר נש איהי מאיך, ולבתר דקאים בנסיונא דילה אסתלקת ביה לגבי בעלה דאיהו ידו"ד, בההוא זמנא אסתלק בה בר נש על כל אנון דרגין וממנן דאתנסי בהון בר נש, וכד חזא סמא"ל דיהבין [ליה] רשו על כל צדיק למהוי ליה נסיון וחזא דאיהו קאים בקיומיה, איהו אמר, וכל ז"ה איננ"ו שו"ה ל"י, ואי תימא דעל מרדכי אמר ליה המן, ודאי המן דוגמא דסמא"ל הוה ליה דביה אתלבש, ועשרה כתרין תתאין אתלבשו בעשר בנוי, ובגין דקאים בנסיונא יהב ליה קודשא בריך הוא בידיה, על אחת כמה וכמה מאן דנתנסה בגין דשכינתא בגלותא, בגין דנחתין עלה עשר סגולות דשמא דכתרא דאנון יו"ד ה"י וא"ו ה"י דאנון ספירן מליין סגולות דסחרין לכתרא עלאה דמלכא ומטרוניתא, והאי איהו כתר עלאה דאתמר ביה ביום שבת בקדושה כתר יתנו לך ה' אלהינו, עד כאן לשונו לעניננו.
עוד נתבאר ענין האהבה (זהר כי תשא דף קץ ע"ב) זה לשונו אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה, אברהם רחים ליצחק יצחק לאברהם מתחבקן דא בדא. יעקב, תרוויהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא.
למדנו הרשב"י עליו השלום סוד מהות האהבה, והענין במה שאמר למעלה מזה בענין אהבת החברים, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו. וענין זה מבואר, כי אהבת האדם לחברו הוא על ידי הנפש, כי רצון הנפש היא האהבה, ואף על פי שהגופים נחלקים ונפרדים זה מזה, הנפש של זה וזה היא רוחנית, והרוחניות אינו נפרד אלא מיוחד תכלית האחדות, ובהיות הנפש של חבר אחד מעורר רצונה לאהוב את חברו, גם חברו יתעורר נפשו ויאהב אותו ויהיו שני הנפשות אחת, כמו שאמר הפסוק בענין דוד ויהונתן (שמ"א יח, א) ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו, ואהבת דוד ליהונתן הורה אהבתו לו כאמרו (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו וגו' עד דוד הגדיל, וכן אמר בפטירתו (שמ"ב א, כו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.
ומציאות זה שיתקשרו הנפשות זו בזו בהתעוררות האהבה למדנו שלמה המלך עליו השלום באמרו (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט תתקסא) אמר רבי חנינא וכי יש פנים למים, אלא מה המים הללו אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם והם נראין לך, כך לב האדם לאדם, עד כאן לשונו. והוא מבואר במה שפירשו שם, כי כמו שהמים שבכלי בהסתכל האדם בהם פניו יראה בהם פניו, והם שני מיני פנים, האחד הפנים שהוא מסתכל בהם שהם אור ישר, והפנים שבמים שהוא רואה אור חוזר מלמטה למעלה מהמים שבכלי אליו, ושני הפנים הם אחד מתקשרים כאחת, ואם האדם יעלים ראותו מהמים לא יתראה במים שום דבר, שאם אין אור ישר אין אור חוזר, כן לב האדם לאדם - שבעורר האדם רצון לבו לאהוב את חברו, הרצון ההוא יעורר רצון לב חברו אליו.
ועם היות שאמרנו שהפנים שאדם מסתכל במים הם אור ישר, זהו לפי המציאות הגשמי, אבל במציאות הרוחני זהו סוד התעוררות תחתון העולה ממעשינו אל השכינה, והוא ענין מיין נוקבין הנאמר בזהר (בראשית יח, א), ואם אין התעוררות תחתון אין התעוררות עליון, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך והשקה, כדפירשו בזהר בפרשת בראשית (לה, א).
ולהבין דברי המשל על הנמשל בכל פרטיהם הוא, כי כמו שבהסתכל אדם במים כדי שיתראו שם פניו צריך שני דברים, מים וכלי, ואם יחסר אחד מאלו לא יתראו פנים כלל, כן צריך נפש ולב, וכבר פרשו בתקונים בכמה מקומות (ע, ב) שהנפש משכנה בלב, הלב הוא הכלי והנפש היא המים שבכלי, שלב בלא נפש הוא ככלי בלי מים, וכשם שההסתכלות במים אם אין כלי לא יתראה דבר, כי הכלי מפני שהוא עב הוא הגורם שתחזור הצורה ההיא לאחור, כי המים הם פשוטים ומפני פשיטותם הצורה המתראה בהם עוברת חוצה להם אם אין דבר שיעכב הצורה, והוא כדמיון המראה הלטושה, שאם אין אחריה רקיע עבה שיעכב הצורה תצא הצורה לחוץ ולא יראה האדם דבר, כן לא יקנה האדם אהבה בנפש אדם שלא ראה צורת האדם ההוא, כדי שבהתעורר אהבתו לו תתעורר אהבת חברו אליו, והסתכלות הפנים במים הוא התעוררות האהבה המתעורר מרצון נפש שבלבו אל נפש שבלב חברו, ואז שתי הנפשות יתקשרו קשר אחד באהבה, אף על פי שיהיו רחוקים זה מזה, כי המים שהם הנפשות הם דקות ורוחניות כלם חלק אלוה ממעל, אין ביניהם פירוד, אף על פי שהם בכלים נפרדים.
והוא כדמיון עצמות פנימיות האלהות שהוא בתוך כלי הספיר שהפנימיות כלו אחד מתייחד, אף על פי שהכלים משתנים, וכבר ידעת שהמשיל ברעיא מהימנא (סוף בא מב, ב) הפנימיות למים המתפשטים בתוך הכלים, שאם ישברו הכלים יחזרו המים אל מקורם ויהיו כלם מקור אחד, כמו שהיו קודם ההתפשטות. ובחינת אור ישר ואור חוזר שהם הפנים לפנים איני מבארו כי אני סומך על מה שנתבאר ממורי עליו השלום.
והנה בהקדמה זו נבין מה שאמר המאמר - ברחימו ובאחוה יהבין ליה רוחייהו דא בדא, כי התקשרות המדות באהבה זו בזו הוא על ידי רוחם הפנימי, כי מצד הכלים הם כלים נפרדים לפעלתם, זו חסד וזו דין וזו רחמים, אבל על ידי הרוח שהוא אחד כדכתיב (ע' קהלת ג, יט) ורוח אחד להם, מתקשרין ויהבין ליה רוחייהו.
ואגב למדנו ממשל כמים הפנים לפנים, שאי אפשר לאדם כשירצה להתדבק בקונו בסוד האהבה שיתדבק בו בבחינתו קודם האצילות, שבחינתו זאת היא נעלמת ואין בה תפיסת אהבה, והוא כדמיון המשל שהמשלנו שלא יאהב אדם נפש סתם בלי ציור גוף, עם היות שאין גוף למעלה חס ושלום, הכונה הוא על מציאות גלוי פעולותיו אלינו, כדמיון הנפש שמגלה פעולותיה, וקדם התלבשה בגוף אין לה פעולה. וכן פירשו (ברעיא מהימנא שם) זה לשונם קדם דברא דיוקנא בעלמא וצייר צורה, הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא לא באות ה' ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא ולא בשום אות ונקודה בעלמא, עד כאן לשונו.
ואם יתדבק האדם נפשו, הוא בסוד החיים העליונים המתפשטים בתוך הכלים שהם שמותיו הקדושים, והיינו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בידו"ד אלהיכם חיים כלכם היום, פירוש שהם דבקים עם החי הנצחי וית' שהוא דבק עם שמו, והוא ושמו הכל אחד, ידו"ד שמו.
וכאשר יתדבק האדם בקונו באהבה גמורה מלב ומנפש, כן גורם שהקדוש ברוך הוא יתדבק בו, כדמיון המים הפנים לפנים שפרשתי, וכן פירש רשב"י ז"ל (זהר תרומה דף קסב, א) זה לשונו ואהבת, דא ראשיתא דימינא למרחם ליה לקודשא בריך הוא ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו ימינא דא אתער רחימו, מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא אתער ימינא דיליה לגביה ומקבל ליה ברחימו, כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, וסימנא דא (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, כד אתער בר נש רחימו לגבי קודשא בריך הוא, אתערותא דימינא לא אתער אלא בתלת גונין, כמה דאת אמר (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הא תלת גונין הכא, דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב או בכל לבבך או בכל נפשך או בכל מאדך, אלא כלהו איצטריך לבא ונפשא וממונא, וכדין קודשא בריך הוא אתער ימיניה לגביה ופשיט ליה לקבליה ומקבלא ליה, ועל דא כתיב (תהלים קי, א) נאם ה' לאדני שב לימיני, ורזא דא דהאי קרא הא אתערנא ביה דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר כד אתקשר בימינא, עד כאן לשונו. וכונתנו במאמר הזה מבוארת, שאמר שכאשר האדם מוסר רוחו לאהבה את השם כן גורם שהשם יאהבהו ויתדבק בו, והוא מה שאמר רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, הכונה כי בעורר אדם רוחו אל השם כן רוח השם ימשך לו.
וכיוצא בזה פירש רבי יוסי עצמו בעל המאמר הזה בפרשת קרח בפסוק (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסֹף, שהכונה הוא על המייבם אשת אחיו שאם ישים אליו, פרוש אל נפש אחיו, להביא שם לבו, פרוש כונתו, רוחו ונשמתו אליו יאסף, בכונתו הטובה מושך נשמת המת ונבנה על ידו, ואם לאו אינו נבנה. זה לשון הרשב"י (זהר קרח קעז א) אם ישים אליו לבו האי בר נש דפקיד עליה למבני בנינא, בעי לכונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא, מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בנין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכון לגבי מיתא, ובגין כך כתיב אם ישים אליו לבו ברעותא דלבא, דכיון לגביה, כדין רוחו ונשמתו אליו יאסף ואתמשך גביה, עד כאן לשונו לעניננו. הרי בפירוש כי רוח החי וכונתו מושך רוח אחר בעולם הזה, וכיוצא לענין הכונה באהבה, שכאשר לבו ונפשו וממונו ישים בחשק אהבת יוצרו, גורם למשוך רוח עליון אלהי עליו, דהיינו דקודשא בריך הוא פשיט ימיניה לגביה ומקבלא ליה. וענין ומקבלא ליה יתבאר לך בפרק ג' בסוד נשיקין דרחימין.
ועוד מבאר ענין אהבה זו בסוף דברי הסבא (משפטים קיד, א) שאמר שם רבי חייא בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, ענין האהבה והתקשרות כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, ואמר אחר כך - אנן הא אהבה ורשפין דשלהובא דלבא אבתרך, יהא רעוא דדיוקנא דילן תהא חקוקה בלבך כמא דדיוקנא דילך חקוק בלבן, עד כאן לשונו.
ומזה יבחין המעיין ענין אהבת ה', כי כאשר יחקוק האדם ציור שם ידו"ד בלבו תמיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז, ח) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד, כן יגרום שתחקק ציור נשמתו למעלה והבורא ברוך הוא יאהבהו, והיינו ענין כמים הפנים לפנים שפרשתי.
וסיום הפסוק כן לב האדם, על דרך הסוד - כמו שהוא לפי הפשט שפירשתי לעיל, כן הוא ממש ברמזו למעלה, כי בעורר האדם לבו לאהוב את ה' נקרא אדם בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה אד"ם, כי ידו"ד יאהבהו ויתקשר בו, כמו שכתוב (דה"א כח, ט) אם תדרשנו ימצא לך, והיינו שלעולם צריך להקדים התעוררות תחתון, והיינו מה שפירש הרשב"י עליו השלום (זהר פנחס רמא, א) בענין נפילת אפים שאמר כדין אדם שהוא דיוקנא דכליל כל שאר, מאיך ונאיד על אנפוי ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין, לאתערא ליה עלה כדקא חזי, והיינו (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו שאמר לאתערא ליה עלה, תמצא דברינו מכונים עם דבריו, ומזה נלמד סוד האהבה לשאר כל הדברים.
הרי מבואר בפרק זה מהות ענין האהבה, כי מציאותה היא קשר ויחוד העלולים זה בזה על ידי נשמתם הפנימית, וכן האדם לא יאהב את השם ויתדבק בו אלא על ידי נשמתו, דהיינו בכל נפשך, כמו שנבאר, והיינו מלת אהבה - דבקות, כאמרו (דברים ל, כ) לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו, כי על ידי האהבה יתדבק בו.
ויש עוד בענין מהות האהבה פרטים יתבארו בפרק בפני עצמו, כדי לתן רוח בין פרק לפרק:
פרק ב
פירש הרשב"י עליו השלום (זהר ואתחנן רסז, ב) שכל האצילות נקרא אהבה, זה לשונו תא חזי כלא אהבה אתקרי, ובגין אהבה קיימא כלא כמה דכתיב (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח, דהא אוקמוה, י' לא מתפרש קוצא דלעלא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין. ה', הא אוקמוה דלא מתפרש י' מנה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן דא י"ה, והא אתמר כמה דכתיב (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין בחביבותא אתדבקן דא בדא. ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא, י' בה' ה' עם ו' ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה אתקרי, ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ידו"ד אלהיך, עד כאן לשונו. הרי מבאר בפירוש היות כל האצילות מכונה במלת אהבה.
ועתה יקשה למה שנתבאר בפרק הקודם היות אהבה בפרט מכונה אל החסד, וכן מבואר גם כן לעיל מהמאמר הזה שהעתקנו (רסז, ב), ואהבת מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין.
ובתקונים (זהר חדש קא, א) פרש אהבה בבינה, נראה שמשם שרשה, זה לשונו בענין יראה ואהבה כגוונא דא מן דדחיל לקודשא בריך הוא, שריא י' עאל בלביה, ומאן דרחים ליה שריא ה' במוחיה, ועל אלין תרין אתוון אתמר הנסתרות - דמאן דדחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה סתים איהו מבני נשא, והנגלות אנון ו"ה - מאן דאתעסק בתורה שריא ו' בפומיה, ומאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח אברין דיליה, עד כאן לשונו.
ובדבריו אלה נתבארו גם כן יראה בזהר (נשא קכב, ב) ודא דאיהי על רישיה דבר נש, ומנה יעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקודשא בריך הוא ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין דלא תעשה. ה' אהבה על רישיה דבר נש, ומניה עאל רחימו דקודשא בריך הוא על רמ"ח אברין דיליה לקיימא בהון פקודין דעשה. ו' על רישא דבר נש, ומנה יעול על פומא דבר נש מלולין לאולפא באורייתא, עד כאן לשונו.
האמנם הנראה בישוב המאמרים האלה, כי יש חלוק בין מציאות האהבה שיאהב האדם להקדוש ברוך הוא, ובין מציאות האהבה למעלה באצילות, כי מציאות האהבה באצילות כל האצילות יקרא אהבה, כי אהבה רצונו לומר קשר ויחוד העלולים זה בזה, כמו שפרשתי בפרק הקודם, ולכן כל האצילות כולו מתיחד בחלקיו קשר ויחוד גמור, ולכך בכולו כאחד צודק אהבה. אבל האהבה מהיכן נמשכה לאדם, זה באר לנו הרשב"י עוד, כי מצד ה' עלאה ימשך לו האהבה לקיים המצוות בחשק, כמו שנבאר הטעם.
ואחר שיזכה האדם להיותו אוהב את המלך ומקיים המצוות בחשק, שגורם קשר המדות ויחודם הנקרא אהבה, אז זוכה אל הימין הנקרא אהבה, שפרשתי בפרק הקודם שהטעם שנקרא אהבה הוא מטעם קשר השמאל בימין, וכן מדקדק בדברי הרשב"י עליו השלום באמרו ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה מכל צדדי החסד ושלימותה, ושלימות החסד הוא כללות הגבורה עמה, ואין האדם זוכה אליה אלא במסור גופו ונפשו וממונו באהבת יוצרו כאברהם.
והגורם שהחסד והדין יתקשרו, גורם בודאי גם כן שכל המדות יתקשרו כאחת, ועם היות שנאמר שאוהב זוכה אל הימין, אין הכונה אל זרוע הימין לבד, אלא זוכה אל כל המדות כלם להיותם מושפעים מחסד, ומצד החסד העשר ספירות מתיחדות כאמרנו (סוטה דף מז, א) ימין מקרבת, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו (יחזקאל לז, ז), ובארו בתקונים (דף קה, ב) פסוק זה על מציאות היחוד, עיין שם.
וראיה היות קרוב הספירות ויחודם מצד החסד, היות רמ"ח מצוות עשה מצד החסד, כמו שפירש בתקונים ונעתיק לשונו לקמן, וכל מצוה הוא יחוד כל האצילות שהוא ידו"ד, וכבר פירש בתקונים (עג, א) וברעיא מהימנא (ע' פנחס רכח, ב) כי מצוה הוא ידו"ד ממש, כי מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש, ולשון מצוות רצונו לומר יחוד, כענין (ברכות ו, ב) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, והיינו אלוה שנקרא החסד, כדפירש בפרשת ויקרא (כג, ב) וכן בתקונים (תז"ח) שהחסד אל מיחד ו"ה, וכענין זה (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, שהחסד נקרא יומא דכליל כלהו יומי, וחסד בונה עם כלם ומיחדם, כענין (שם פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה. וזה שאמר שם אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה בכל הקצוות, ועביד בחסד כלא.
וכן אמר גם כן בפרשה עצמה בענין ארבעה בתים דתפלין (זהר ואתחנן רסב, ב) זה לשונו תליתאה שמע ישראל, ישראל סבא, ואהבת את ה' אלהיך, תאני רבי שמעון דא הוא רזא עלאה דישראל אתעטר בסטרא דאבא ומאי איהו אברהם, ואתעטר בסטרא דאמא ומאי איהי יצחק, תנינן ואהבת, בגין דרחים ליה למלכא עביד יתיר חסד עם כלא. וחסד יתירא ההוא דאקרי חסד דאמת, דלא בעי אגר עליה אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, וברחימותא דמלכא תליא חסד ודא הוא ביתא תליתאה, עד כאן לשונו.
הרי מבואר כי האוהב גורם התפשטות החסד בעולם, כמו שכתב ובגין דרחים ליה יתיר אסגי חסד בעלמא. האמנם מה שאמר דישראל אתעטר בסטרא דאבא, יובן עם מה שפירש באדרת האזינו (רצא, א) בענין שתי עטרות דהוו גניזי באבא ואמא ועטרוהו בהם. ואפשר שהביא בהם ענין זה כאן, לפרש מלת ידו"ד אלהיך. כי ידו"ד יקרא מצד עטרה דאבא, ואלהיך מצד עטרה דאמא. או אפשר כי העטרות נזכרו ברבוי את, וראשון נראה לי עיקר, ואת היא השכינה.
ומה שאמר שהעבודה האמתית בענין האהבה הוא שאינו עובד על מנת לקבל פרס והוא הזוכה אל החסד, הטעם הוא כי העובד על מנת לקבל פרס נקשר בהכרח בצד הגבורה, כי כפי שעור עבודתו ישפיעו לו על פי הדין והדקדוק הגמור, אמנם העובד שלא על מנת לקבל פרס, כמו שעבודתו היא בלי שיעור שאינו ממתין חלק פרס ידוע, כן נותנין לו בלי שיעור מצד החסד, שהחסד משפעת בלי שיעור, ואז הוא מתקשר באהבה, ולכן כיון שהוא אינו עובד כדי לקבל פרס אלא מצד האהבה הגמורה, גורם שעטרת הגבורה תהיה נכללת תחת עטרת החסד, והחסדים הם מתפשטים בכל הקצוות, שהחסד הוא המתפשט בעולם, ובנין העולם כלו בחסד בלי חסד שקדמו, אלא שמדרך טובו להטיב ולתת בין לרעים ובין לטובים ואינו מדקדק עם שום בריה, ומדרך מדת החסד לאהוב לתת ולרצות, כי מצד האהבה שיש לה עם העלולים וכל הבריות, משפיעם מחסדו, ולא קבלה מהם התעוררות שבעבור זה ישפיעם, כן האוהב את המלך יעשה חסד עם המלך, והחסד הוא לעבוד עבודה ולא יקוה בעבודת הפרס דוגמת מדת החסד, ובזה נקשר במדת החסד ואסגי חסד.
וביאר במלות קצרות ענין האהבה, ואמר אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר, הכונה שאהבת המלך תקועה כל כך בלבו שאין דבר בעולם שיאהב יותר מהמלך, וזהו דרחים ליה יתיר - יותר מכל הדברים שבעולם, ולכך אינו עובד על מנת לקבל פרס, שנמצא עובד ואוהב בעבור הפרס ולא מצד אהבת המלך, ואפילו אם יאהב הפרס והמלך, אפילו הכי אינו מן הראוי שיחשב בשווי שום שכר נגד אהבת המלך, באפן שלא ימצא דבר נברא בעולם אפילו בשכר העולם הבא שיאהב הוא יותר מהקדוש ברוך הוא, אלא אהבת הקדוש ברוך הוא יתירה על הכל, ולכך מעלת העובד על דרך זה שכרו בלי שעור ומדה.
כמו שנתבאר (זהר ואתחנן רסז, א) זה לשונם ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא ואתעטר בחסד מכל סטרין ועביד חסד בכלא ולא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם, כמה דאתמר דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה (דהוא יצריה), ועל נפשיה ועל ממוניה. על לביה - לא אשגח על רעותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, על נפשיה ועל בריה ועל אתתיה בגין רחימותא דמאריה, על ממוניה - דהוה קאים בפרשת ארחין ואתקין מזוני לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחסד, כמא דכתיב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה זכה להאי. ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכא בגיניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, י) וחסידך יברכוכה אל תקרי יברכוכה אלא יברכו כ"ה.
יומא חד חלש רבי יוסי, על לגביה רבי אבא ורבי יצחק ורבי יהודה, חמו ליה דהוה נפיל על אנפוי ונאים, יתבו, כד אתער חמו ליה לאנפוי דחייכין, אמר ליה רבי אבא מלה חדתא חמיתא, אמר ליה ודאי, דהשתא סלקא נפשי וחמית יקרא מאינון דמסרו גרמיהו על קדושא דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר טורי אפרסמונא דכיא וקודשא בריך הוא משתעשע בהו, וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר, ושאילנא לון האי יקרא דמאן הוא, אמרו לי מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא, וממה דחמית נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.
אמר ליה רבי אבא זכאה חולקך, אבל אורייתא אסהיד בהו דכתיב (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. אמר ליה רבי יהודה הא שאילו חבריא, דא דכתיב יעשה, תעשה מבעי ליה, אמר ליה הא אתמר, אבל רזא דמלה היינו דכתיב (תהלים כז, ד) לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, ואוקמוה נעם ה' ההוא דאתיא מעתיקא קדישא, דקודשא בריך הוא משתעשע ביה, דהא ההוא נעם מעתיקא נפקא, אוף הכא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה, מאן הוא עתיקא סתימא דכלא דהא ביה תליא, אמר ליה הא ודאי הכי הוא. זכאה חולקיהון דאנון דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו, לאלין לית שעורא לחולקיהון בההוא עלמא.
אמר רבי יצחק, כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקיא בההוא עלמא, ומדורא עלאה דכלא אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהון, דהא מדוריהון אתקשר בכלא וסליק על כלא, מאי טעמא בגין דקודשא בריך הוא בהאי אתעטר, תא חזי כלא אהבה אתקרי וכו', נעתק בראש הפרק הזה, עד כאן לשונו. הרי מבאר במעלת העובד מאהבה שזוכה אל הנעם העליון אשר עין לא ראתה.
ושמעתי ממורי עליו השלום טעם יותר מבואר למעלת העובד מאהבה, והוא כי העובד מאהבת מלכו של עולם לא לתוחלת שכר בעולם הזה ולא לתוחלת שכר בעולם הבא אלא מאהבה לבד, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא המשלם שכרו, שאם עושה בשביל שכר העולם הזה בשביל שיהיה לו עשר ובנים, הנה הוא נוטל שכרו בעולם הזה, וכמו שהעולם הזה כלה ואבד בעולם הזה כך שכרו כלה ואבד בעולם הזה, ואם עושה בשביל גן עדן שכרו על ידי עולם המלאכים המשמשים את הגן, אבל אם הוא עושה לאהבת הקדוש ברוך הוא, הוא מדביק נשמתו באין סוף ובמדותיו ליחדם כראוי, ולכן שכרו מלמעלה מעלה לחזות בנעם ה'.
והנראה לי בבאור ענין זה יותר, כי כל אחד כפי מעשיו כך יזכה לעתיד, אם זכה אל הנפש לבד, הרי מנוחתו במקום הנפשות בחצר מות, ואם זכה אל הרוח יזכה אל גן עדן, ואם זכה אל הנשמה זוכה לעלות אל גן עדן העליון, והזוכים אל הנשמה הם הנקראים אוהבים, כדפירש הרשב"י (זהר ויגש רו ע"א) להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), אלין דנשמתא קדישא בהו, עיין שם.
ומה שכתב דהא מדוריהון אתקשר בכלא, פרוש כל מדור ומדור שבגן עדן יונק ממדה פלונית ונקשר באותה המדה כפי המצוה אשר עשה, אמנם מדור החסידים הוא מדור שיונק מכל האצילות ונקשר בו כלו, מטעם שגרם ליחד כל האצילות כדפירש, וסליק על כלא - מציאות המדור הזה הוא למעלה מכל שאר המדורות.
והחסיד הרב יוסף יעבץ עליו השלום כתב במשנת (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכן במשנת (שם פ"ה מט"ז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר, דברים הצריכין אל האהבה, ולכן ראיתי להעתיק מקצתם המוכרחים אל הדרוש שאנו בו.
כתב במשנת אל תהיו, זה לשונו אמרו ז"ל (פסחים נ, ב) כתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, לא קשיא כאן לעושים לשמה וכו', כי העושה לשמה דבק בשם יתברך ואין סוף למתן שכרו, אמנם המאמינים בשם יתברך כי הוא משכיר ומעניש, ועוסקים במצותיו יותר, שכרן קצוב עד שמים. ודע שיום ה' הגדול והנורא למעלה מן שמים, והמשכיל יבין. ולזה אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, קנט) ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חייני, כי אני מן העושים לשמה לכן אשאל מאוצר אשר אין לו תכלית, והוא חסדך הגדול.
ולזה אמר הנביא (איכה ג, כא) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה', חדשים לבקרים, חלקי ה' אמרה נפשי. ויש לפרש מהו זה אשר חלק מאמרו אל לבו, ואשר אמרה נפשו, והענין אצלי, כי האדם באשר הוא אדם קשה לצייר עבודה על מנת שלא לקבל פרס, ולא יתכן זה כי אם לנפש מצד טבעה, לפי שהיא מן העליונים והיא חושקת בטבע לעבודתו כמלאכי מעלה, ואנשים אשר שב אנושתם כלו נפשיי הם העובדים על מנת שלא לקבל פרס. ולזה אמר, כי ללבו במה שהוא אנושי אמר דברים המתיישבים בלב, אמנם לנפשו לא יצטרך לומר טענות, אבל היא עצמה תאמר, שתבחר בעבודה מצד עצמה ולא מצד דבר אחר, והוא אומרו (שם ג, כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו, מטענה אחרת.
אמנם הטענות אשר אמר ללבו הם שתים, האחת שלא היה מיסרנו משנאתו אותנו, שאם כן היה מכלה אותנו, והיה לאות כי מאהבה יסרנו כאומרו (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה. והשנית, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא חסד גמור, וכל שכן שיקיים דברו אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לקבצנו מארבע כנפות הארץ, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו תמצאם קרובים לדברי סברת מורי שכתבנו בטעם העושה מאהבה שזוכה אל הנעם העליון כדפירשנו.
ובמשנת כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, כתב, זה לשונו ירמז, כי העובד את השם יתברך כדי שירבה קנינו וישמר את נפשו, אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א, ט) החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו. ולזה אמר התנא כי העובד את השם בעבור הדברים הגופניים אשר תלה בהם עבודתו, לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר אתה הולך, אבל העובד את השם מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו שיהיה אוהב את השם לעולם, כאומרו ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, עד כאן לשונו.
ופירש התנא ואמר, איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. הכונה שנאמר בהם (שמ"א יח א) ויהי ככלותו לדבר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד וגו', וכן נאמר (שם כ, מא) וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל, ואין נשיקה אלא מצד האהבה, וכן בכיה מצד הדבקות, וכן עד דוד הגדיל מפני שהוא סוד גלות שכינה, ודוד ויהונתן רמז סוד אהבה בסוד דודים למעלה, והמשכיל יבין.
ובזהר בארו בסוד האהבה סוד נעלם וכמוס ונעתיק לשונו, זה לשונו (שמות קמו, א) דאמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, מאי קא חמא שלמה מלכא דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל ביניהו ישקני איהו. אלא הא אוקמוה, והכי איהו, דלית רחימו דדבקותא רוחא ברוחא בר נשיקה, ונשיקה בפומא מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכד נשקין דא בדא מתדבקן רוחין אלין באלין והוו חד, וכדין איהו רחימו חד. בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא, נשיקה דרחימו אתפשט לארבעה רוחין, וארבעה רוחין אנון כחדא, ואנון גו רזא דמהימנותא, וסלקין בארבעה אתוון ואנון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, עלאין ותתאין תליין בהו, ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו, ומאן איהו, אהבה. ואנון רתיכא עלאה ואנון חברותא ודבקותא ושלימו דכלא, אלין אתוון ארבעה רוחין אינון, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל, עד כאן לשונו.
והמאמר הזה ביארו מורי עליו השלום בפירוש הסבא (זהר משפטים קכד, ב) וכן בזהר בפרשה הנזכרת. אמנם נבאר הנוגע לעניננו לדרוש האהבה הוא, כי מציאות מעלת אהבה הוא קשר ארבעה רוחין הנעשה בסוד הנשיקין, וסוד הנשיקין ביארו שם בפרשה לקמיה, מאן ישקני ההוא דסתים גו סתימו עלאה, וסוד הנשיקה הוא דבקות פנימיות הספירות ותוכיותם, שהוא רוח החיים המחיה אותם, והוא מה שאמר ונשיקה בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכן אמר (ז"ח שה"ש סג, א), בשיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא, עד כאן לשונו.
כיצד הם ארבעה רוחין נתבאר שם בשיר השירים (ז"ח שה"ש סד, א) זה לשונו ישקני דביקו ברחימו רוח ברוח, דהא ארבעה רוחין מתחברן ואתעבידו כחדא, דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל הוא רוחא דחבריה דאתדבק ביה, משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה, משתכחי ארבעה רוחין דמתחברן באנון נשיקין, עד כאן לשונו.
ואמר בסוף המאמר שהעתקנו, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל. פירוש, כי אי אפשר שיתדבקו ברוח הפנימי אם לא שיתקשרו הספירות כאחד מצד החיצוניות שבהם, ויתמעט הדין שהוא העציבו מהם, אז יהיה כסא להשרות עליהם רוח העליון, והוא כמשל האדם הנושק לחשוקתו, שלא ישק אותה אלא מרב שמחה, וכל האברים כבר נתיחדו כאחד, והיינו מלת אהב"ה שעולה אח"ד המורה על קשר ויחוד העלולים הנבראים זה בזה על ידי רוחם ונשמתם הפנימים.
ופירש במאמר גם כן שאותיות אהבה הם אתוון דשמא קדישא תליא בהו, והם אותיות שם ידו"ד. ומורי עליו השלום כתב ונתן יחס לאותיות אהב"ה עם אותיות ידו"ד, ובזה נבין שברוב הפסוקים שבתורה כתוב לאהבה את ידו"ד.
ועתה צריכין אנו להבין כיצד במציאות אהבת האדם לקדוש ברוך הוא ימצאו ארבעה רוחין, והענין הוא, כי האדם נשמתו היא חלק אלוה ממעל, ובהכין האדם גופו ואבריו כאחת ושיתעורר לבו בשמחה, שאין שכינה שורה מתוך עצבות, ויכוין לעורר אהבת יוצרו בתוך לבו, הרי בהכרח רוח עליון תתעורר בתוך לבו ונמשך שפע קדוש בו, הרי שתים, והוא כענין ישקני, שרוח הזכר יבא למטה לעשות נשיקין, ואחר כך יכוין לכלל ולהדביק נשמתו למעלה הרי שני רוחין למעלה, ומציאות זה השתים נעשה מאליו כמים הפנים לפנים שפרשתי לעיל, ובזה תהיה האהבה שלמה ארבע רוחין מתחברן כחדא.
ונתבאר הענין יותר בדברי הרשב"י (זהר פקודי דף רכו, ב) זה לשונו האי היכלא שתיתאה אנון נשיקין לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, כמה דאת אמר (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, וכל נשיקה איהו לאתדבקא רוחא ברוחא עלאה בתתאה. ואמר לקמיה, ורזא דא כד אתייחד רוחא ברוחא כדין שראן נשיקין לאתחברא, ומתערין שאר שייפין בתיובתא, ורוחא דא מתדבקא בדא, וכדין שייפין כלהו מתערי אלין באלין לאתקשרא שייפא בשייפיה, ואיתימא מאן אתער שייפי תתאי או שייפי עלאי, שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי, מאן דאיהו בחשוכא תאיב תדיר למהוי בנהורא, שלהובא אוכמא דלתתא אתער תדיר לגבי שלהובא חוורא דלעלא, בגין לאתדבקא ביה ולמשרי תחותיה, ורזא דא (תהלים פג ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, עד כאן לשונו.
ואף על פי שלכאורה נראה שהמאמר הזה חולק עם מה שנתבאר בשיר השירים, שאמר שנשיקין הוא דביקו דרוחא עלאה בתתאה, אין זו קושיא, כי כונת המאמר הזה שבפרשת פקודי שאמר דנשיקין הן לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה, פרושו כי השתוקקות הרוח התחתון הוא להכלל בעליון, והוא מה שנאמר ישקני, שתכלל רוח התחתון בעליון. אמנם אי אפשר שיכלל התחתון בעליון אם לא שיבא נשיקת הזכר ויכלל רוחו בה, ועל ידי הכאת ההארה ההיא, יש כח ברוח התחתון להכלל בעליון, וכדי שתבא ההארה ההיא מהזכר צריך בתחלה שיקדים התעוררות הנקבה, כמו שכתוב שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי.
ועל דרך זה היא מציאות האהבה באדם, כי בתחלה צריך שיקדים השתוקקויותיו להדבק באור העליון, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה השתוקקותו מופיע [מתגלה] בו מאורו העליון, ועל ידי כך גם כן נפשו נכללת למעלה, וימצאו ארבעה רוחין מתקשרן כחדא למעלה, קשר כפול במציאות כמים הפנים לפנים שפרשתי בפרק קמא, שבעורר האדם אהבת חברו בתוך לבו גם חברו יעורר אהבתו בלבו, ונמצא בכל אחד שתי רוחין, והוא סוד דברי רבי יוסי, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח, שפרשתי בפרק א.
ובזה יובן גם כן אמרם (יומא לט, א), אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, שהקשר כפול כדפירשנו, ולא יכול להפרד מקדושת אהבתו יתברך מהרה ביען שהמלך תפס בו גם כן בחבלי אהבה, ולכן הוא מתקדש הרבה, והוא כמשל התופס את חבירו בחבל אחד לקרבו אצלו, וכיון שראה חברו שרוצה לתפסו מה עשה הוא גם כן השליך אליו חבל ונתקרבו זה אצל זה במהרה, ונתקשרו קשר אחד אמיץ וחזק שאין ביניהם פרוד כלל.
והזוכה אל האהבה הזו, בלי ספק, הוא קשור ודבוק בחיים העליונים, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא. ועל דא נאמר (דברים ל, כ) לאהבה את ה' ולדבקה בו, והוא סוד (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, כדפירשתי בפרק א.
וכן בזהר (משפטים קכד, ב) ביארו פסוק ואתם הדבקים על סוד הנשיקין, זה לשונם ובגין כך כתיב ישקני מנשיקות פיהו, דהא דבקותא רוחא ברוחא. תנא, כל זמנא דקודשא בריך הוא אזיל בישראל כביכול אתדבק רוחא ברוחא, ועל דא כתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, בכל אנון גווני דבקותא, ולא מתפרשא דא מן דא, עד כאן לשונו.
ואחר שבארנו שאהבה היא הנשיקין, ראוי לבאר אם ימצאו בבינה ובחסד. ונשיקין שימצאו בבינה נתבאר בשיר השירים (זהר חדש סד, א) זה לשונם מנשיקות, מאנון נשיקין עלאין דהוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוה לאו איהו אלא מגו נשיקין, דביקו דרוחא עלאה בתתאה. פיהו ולא כתיב פיו, מאי פיהו אלא זמונא דעלמא דאתי מלך דשלמא כלא דיליה ודא איהו תוספת ה' דאיתוספת על דא, בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עלאה עלמא דאתי, ועל דא כל תושבחן אתער עלמא תתאה לגבי עלמא עלאה, עד כאן לשונם. הרי מבאר היות נשיקין מצד ה' עלאה עלמא דאתי.
והיות נשיקין התעוררות מצד החסד נתבאר בפרשת תרומה שם, זה לשונם כיון דאעיל לגבי היכל אהבה, אתער רחימו דנשיקין עלאין דכתיב וישק יעקב לרחל, למהוי נשיקין דרחימו עלאה כדקא יאות, ואנון נשיקין שירותא דאתערותא דכל רחימו דאתדבקות וקשורא דלעילא, עד כאן לשונו. ומוכרח מתוך התכת לשון המאמר שהיכל אהבה הזה הנזכר, הוא חסד שבאצילות, וכן פירש מורי עליו השלום ואמר שממנה מתעוררת אהבת הנשיקין.
נשאר עתה לבאר מה שפרשו בזהר שאהבה מצד אמא עלאה, הטעם הוא כי כאשר יסתכל האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו אשר לא תוכל לספור אחד מני אלף מטובותיו עלינו בענין בריאתו, תכסוף נפשו לעבדו מאהבה, כמו שאמרו ז"ל בתנחומא (ע' אמור, ז) בפסוק (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם, זה לשונם אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטל שכרו, ורוח הקדש צווחת ואומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג, וכיוצא האריכו שם בכל דבר, עלי לשלם שכרו, למה, תחת כל השמים לי הוא, שהכל שלי ומשלי נותן לי ומכל מקום ואשלם, עלי לשלם שכרו, עד כאן לשונו. והמדרש הזה הובא בויקרא רבה פרשת שור או כשב (כז, ב) עיין שם.
וכאשר נסתכל בדברי המאמר על דרך הסוד, מ"י היא אמא כנגד חמשים שערי בינה שנתפשטו ממנה להטיב לכל הנבראים, כמו שספר במענה ויען ה' את איוב מן הסערה (לח, א) שהזכיר שם חמשים שערים, מ"י שם ממדיה כי תדע או מ"י נטה עליה קו. מ"י פלג לשטף תעלה (שם כה). או מ"י הוליד אגלי טל (שם כח). מבטן מ"י יצא הקרח (שם כט). מ"י יכין לעורב צידו (שם מא). מ"י שלח פרא חפשי (שם לט ה). הכלל שנזכר שם חמשים שערים, כמו שפירש הראב"ד עליו השלום בפירוש ספר יצירה (הקדמה). נמצא בזה שהקדוש ברוך הוא הקדים ופתח חמשים שערים מטובותיו להטיב לכל הנבראים, ולכן הוא אומר מי הקדימני, כי למדת מ"י לא הקדימני נברא, אלא מ"י קדם ונתן לו נשמה וכל הטובות, והיינו שהבינה נקראת קדם והיא קדמה לעולם כדפירשו ז"ל (פרקי ר"א פ"ג) בשבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, אחד מהם תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ואמר קדם, עד שלא נברא העולם. וכן גן עדן, שנאמר (בראשית ב, ח) גן בעדן מקדם, קדם עד שלא נברא העולם, והיינו כי עולם הוא שש קצוות, והקודם לעולם השש, היא הבינה, ולכך נקרא קדם, וכן פירש הרב משה דיליאון ומורי בספר פרדס רמונים. ואף על פי כן עלי לשלם, כי שכר טוב הצדיקים הוא לחזות בנעם ה' הנמשך ממנה, והיינו עלי לשלם - כענין על ה' (זח"ג עט, ב עה"פ שמ"א א, י).
ולענין הדרוש שלנו שפירשנו שאהבה נמשך מאמא שהיא ה', הוא שכאשר יסתכל האדם שהקדוש ברוך הוא בראו וצייר וחתם גופו ורוחו בכ"ב אותיות הקדושים שהם מצד אמא, ובהם הוא דפוס כל העולמות, ראוי שיאהב אותו ויעשה רצונו, ובפרט שהיא האם הגומלת חסדים טובים לבנים, כדפירש בספר הבהיר (ע' קה), והיינו ה' - חמש אור דיום ראשון כדפירשו בתקונים (ד, ב; יט, א), שהם באים לחסד, והם שורש לחמשים השערים, וכן בזהר (ויצא קנד, א) ובשיר השירים (ז"ח סב, א) האריכו בענין הבינה דאיהו אתר דבעי חדוה דלא אית תמן רוגזא ודינא, דהא עלמא דאתי כלא חדוה, ואיהו חדי לכלא משדר חדו וחדוה לכל דרכין, עד כאן לשונו. וכן הוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין (זוהר בראשית לג, ב).
ועוד בבחינה אחרת ראוי שיכונה אהבה בבינה, מפני שעל ידי עניית תפלתינו בכל צרותינו, כמו שכתוב (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ופירש בזהר בפרשת ואתחנן (רסה, א) שחלוק בין ה' אלהיך לה' אלהינו, שה' אלהיך הוא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, וה' אלהינו הוא אבא ואמא. נמצא בזה כי היראה והאהבה הוא שיירא האדם מהמאציל שהוא בורא הכל רב ושליט, ויראתו זאת נתגלה לאדם על ידי אבא כדפירשנו בשער היראה פרק ב, וכן האהבה הוא שיאהב האדם לבורא הכל מצד חסדיו וטובותיו עליו, וגלוי אהבתו זאת לאדם נתגלה על ידי אמא כדפירשנו, ועיקר האהבה הוא התעורר הלב בחשק כמו שיתבאר עוד בעזרת השם. וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת כלה (פ"ג) מאי אהבה ומאי כבוד, אהבה בלב, וכבוד במעשים ובדברים, עד כאן לשונו
פרק ג
עם היות שבפרקים הקודמים נתבאר מהות האהבה, נשאר עוד עדיין לבאר במהותה וכיוצא יתדבק בה האדם באופן שלא תפרד ממנו.
ובענין מהות האהבה ביאר הרשב"י עליו השלום עוד, זה לשונו (זהר אחרי מות סז, א) אמר ליה רבי אבא (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, אויתך אותך מבעי ליה, אשחרך ישחרך מבעי ליה, אלא הא אוקמוה כמה דאת אמר (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא לעלמין, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמא דתנינן (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש לרחמא לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, הדא הוא דכתיב נפשי אויתך בלילה, כלומר נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה.
בלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד, דתניא זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים לקודשא בריך הוא, והני אינון זכאי קשוט דמרחמין לקודשא בריך הוא הכי, בגין דעלמא מתקיימא בגיניהון, ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דאתקיים עלמא בגיניהון, תאנא ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים, עד כאן לשונו.
ופירוש אויתך, אותך מבעי ליה, הכונה כי פשט הכתוב נראה כי הנפש מתאוה להקדוש ברוך הוא בלילה, ועל ידי הרוח שבקרבו ישחר להקדוש ברוך הוא, והקשה לזה, כיון שאויתך ואשחרך חוזר לנפש ורוח, היה ראוי שיאמר נפשי אותך וכן רוחי ישחרך, ולזה תרץ כי נפשי ורוחי אינו חוזר לנפש רוח שבאדם לבד אלא להקדוש ברוך הוא ושכינתו גם כן, שהם נקראים נפש ורוח, שמהם באים הנפש והרוח כמו שכתב לקמיה, תא חזי נפשא ורוחא אשתתפו כחדא, והטעם שהם משתתפים בעולם מפני שכמו ששרשם בא מלמעלה מקודשא בריך הוא ושכינתיה וזה בלא זה אי אפשר, שנאמר (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך, כן הענפים הבאים מהם משתתפים. ולכן אמרו בתקונים (מט, ב) על פסוק (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, נ"ר נפש רוח, נשמת נשמה, הרי נפש ורוח משתתפים כאחת.
והביא פסוק אשר בידו נפש כל חי, להורות כי אף על פי שהרוח והנפש ירדו ונתלבשו בגוף שרשם נשאר למעלה, ועל ידי השרש ההוא שנשאר שם יש בידו ממש נפש כל חי, ודבר זה הוא הצעה לענין האהבה שיבאר אחר כך, ולתרץ הקושיא מאי אויתך אותך מבעי ליה, ולזה אמר שאם הכונה להקדוש ברוך הוא ושכינתו לבד, היה ראוי שיאמר ה' אלהי אויתך בלילה אף אשחרך, אלא להורות לנו ענין האהבה ודבקות האדם נפשו בהקדוש ברוך הוא כיצד היא, לזה אמר נפשי ורוחי.
ועוד כיון להביא פסוק זה ולתרץ מה שאמר הפסוק אף רוחי בקרבי אשחרך, שלפי פירושו שחוזר להקדוש ברוך הוא היה ראוי שיאמר אף רוחי אשחרך, כי מלת בקרבי היא מיותר, לזה כיון להביא פסוק זה, אשר בידו, להראות שממש ניצוץ הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהביות הנמשכות מלמעלה למטה ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם, וכיון שהקדוש ברוך הוא רוצה לסלק סיוע מהנפש והרוח התחתונים, מסלק שרש הקשור עמו שלא ישפיע חיים לנפש ורוח התחתונים ומיד האדם מת, כמו שכתוב (איוב לד, יד-טו) רוחו ונשמתו אליו יאסף יגוע כל בשר יחד, והאספה היא זאת, דהיינו שאוסף רוחו אליו, כענין המריח בתפוח וכיוצא שישאב הרוח ההוא ויאספנו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם.
וכן פירש הרשב"י (זהר ויחי ריז, ב) אמר רבי יהודה זכאין אינון צדיקיא כד קודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה לשאבא ההוא רוחא בגויה, דתניא בשעתא דקודשא בריך הוא בעא לאתבא רוחיה ליה, אי זכאה הוא, מה כתיב (קהלת יב, ז), והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, עד כאן לשונו.
נמצא, שבעוד שהוא חי רוח חיים מקודשא בריך הוא ושכינתיה בקרבו המחיה אותו, והיינו אשר בידו נפש כל חי להשפיע חיים, מסלקם הכל כרצונו. ובזה מתורץ מלת בקרבי, ומלת בקרבי חוזר בין לנפש בין לרוח הנאצלים מקודשא בריך הוא ושכינתיה. והתכת הפסוק כך הוא, נפשי אויתך בלילה אף רוחי, דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, והם בקרבי, אשחרך. ואשחרך הוא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא כמו שיתבאר.
והנה בהקדמה זו נבין פסוק (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, צריך להבין מה ענין חלק ומה ענין חבל, ולמה אמר עמו ולא ישראל. ואפשר שיובן במה שפירשנו, כי באמרינו חלק יורה שהנשמות הם ממנו חצובות והוא והם, הם שני חלקים, כענין תרי פלגי דגופא, וזהו טבע מלת חלק שנחלק הדבר ממנו, ובהתייחד חלק הנשמה התחתונה עמו שני החלקים נתייחדו ונעשו אחד, ואף על פי שנאמר חלקים שיורה חס ושלום פרוד, אין הכונה שהנשמה נפרדה ממנו ברדתה למטה, אלא שרשה נשאר שם, ולכן אמר עמו, עמו ממש הוא החלק, ולכך לא אמר כי חלק ה' ישראל, שהיה מורה שנחלק החלק למטה והיה מורה פרוד, אלא עמו - ופירושו שעמו הם עמו. ולהורות על הקשר הכפול הוא יתברך גם כן שופע ניצוץ חיים לרוח ונפש התחתונים שבגוף ולעולם אינו נפרד, לזה אמר יעקב חבל נחלתו, כי כמו שהחבל שזור משנים או משלשה חלקים כן הוא קשור עמנו למטה ואנו קשורים עמו.
ועוד במשל החבל פירשו רבותינו זכרונם לברכה (במ"ר יז, ו) ענין נאה במצוות, והעתקנו לשונם בפרק ושער א' משער המצוות, שאמר שם משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט [מנהיג הספינה] את החבל, אמר לו תפוס את החבל הזה בידך ואל תניחהו, ואם תניחהו אין לך חיים, כך מציאות הנשמה היא משולשלת מלמעלה למטה כחבל הזה, ראשה אחד בידו וראשה השני בגוף האדם, וכל מציאות האהבה והדביקות הוא לדבק בחבל הזה ולקשר בשורש נשמתו הדבוקה בו יתברך.
ובזה יובן לשון המאמר, תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמה דתנינן ואהבת את ה' אלהיך, דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, כדין יתדבק בר נש כו'. הכונה כי הפסוק (דברים ו, ה) אמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, הוא דירחים ליה רחימותא דנפש ממש, ופירושו כי אהבת הנפש עם הגוף היא אהבה כפולה, כי הנפש אוהבת לגוף והגוף לנפש ואינם רוצים להפרד זה מזה.
ואהבת הנפש לגוף למדנו הכתוב באמרו (שה"ש ח, ו) כי עזה כמות אהבה, ופירש הרשב"י עליו השלום (זהר ויחי רמה, א) שבשעת פטירתו של אדם הנפש נשאלת מהגוף כאדם ההולך בדרך רחוקה ונפרד מאהובו שקשה בעיניו פרידתו ממנו, זה לשונו שימני כחותם על לבך, בגין דישתאר כל דיוקני בך כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה, כי עזה כמות אהבה, תקיפא הוא כפרישו דרוחא מן גופא, דתנינן בשעתא דבר נש מטי לאסתלקא מעלמא וחמי מה דחמי, רוחא אזלא בכל שייפי גופא וסליק גלגלוי כמא דאזלא בימא בלא שייטין, סליק ונחית ולא מהניא ליה, אתא ואשתאיל מכל שייפי גופא, ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא, תקיפו דרחימו דכנסת ישראל לגבי קודשא בריך הוא, כתקיפו דמותא בשעתא דבעי רוחא לאתפרשא מן גופא.
קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא, כיון דקני, הא רחימותא אשתלים. מכאן אוליפנא דבעי בר נש לקנאה לאתתיה, בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים. דהא מגו כך לא יהיב עינוי באנתו אחרא. מהו קשה כשאול קנאה, אלא מה שאול קשה בעינייהו דחייבין למיחת ביה, כך קנאה קשיא בעינייהו דמאן דרחים וקני לאתפרשא מרחימותא, עד כאן לשונו.
וזהו שאמר במאמר שלפנינו, כמה דאתדבקו אלין בגופא, הרי אהבת הנפש לגוף שהיא דבוקה עמו ואינה רוצה להפרד ממנו, כי אחר שנתלבשה יש לה יחס וקורבה עמו.
וגופא רחים לון, הוא אהבת הגוף מפני שאין לו חיים אלא על ידה, שכמו שקשה בעיני השכינה להפרד מהקדוש ברוך הוא עד שהיא אומרת שימני כחותם, במציאות שקשה לרוח להפרד מהגוף, כאהבה זו צריך שיהיה לנפש הצדיקים עם השכינה, וזהו שאמר וכדין יתדבק, כמציאות זה יאהב לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, כמו שהוא אוהב לרוחו ונפשו שבגופו שהוא חי מהם, יאהב להקדוש ברוך הוא וידבק בו חלק רוחו ונפשו התחתונים, כי באמת אינם חיים אלא על ידי השפעת השרשים העליונים הדבקים בו יתברך שעל ידם השם שולח חיים לענפים התחתונים שבגוף כדפירשנו. וכן אמר בסוף המאמר, ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא.
וביאר הרשב"י עליו השלום במאמר ויחי שהעתקנו, כי מסימני האהבה הוא הקנאה, ופירש שהמקנא לאשתו שמרב אהבתו בה אינו רוצה שיכנס זר בינתים להפריד בינו לבינה אלא שתהיה אשתו אהבתה קשורה בו לעולם, כן הצדיק צריך שמרב אהבתו בשכינה יתקשר באהבתה כל כך, עד שיקנא בה, שלא ירצה שתפרד השכינה ממנו ותשרה באחר באופן שתעקר ממנו, והיינו מציאות רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא. והוראת מציאות האהבה זו, הוא, שיקום בלילה לעסק בתורה, כמו שביאר לקמיה.
והבחינה השניה שהיא אהבת הנפש לגוף, גם כן מבוארת מאליו, כי ודאי הקדוש ברוך הוא הוא אוהבו שהרי הוא נותן לו הנשמה ממנו כדי שיהיה חי, וראוי שיאמר בלבו כשם שהקדוש ברוך הוא חפץ לדבק בי שהרי נותן לי רוח ונפש והשפיע לי חיים, כן ראוי שאדבק בו, ולזה אמר רחימותא דנפשיה ורוחיה סתם, שהיא אהבה כפולה כדפירשנו.
הדא הוא דכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתך בלילה, נפשי ממש, שהוא יתברך הוא עיקר הנפש, כי הנפש התחתונה היא ענף אחד מהשרש העליון שבו, ועוד הוא ממש הנפש, שאלמלא חיותו אין נפש, נמצא שהאוהב נפשו ורוחו מתקנם בעשיית התורה והמצוות הוא אוהב להקדוש ברוך הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו.
ואמר בלילה, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא, ענין האהבה הזו הוא כמשל האיש האוהב את חשוקתו, שבלילה כאשר יתעורר, יתעורר בחשק אהבתה, ויזדרז לעונת חשקה באהבה גדולה, בפרט כאשר ידע שחשוקתו אוהבת אותו. כן תלמידי חכמים הפורשים כל ימי המעשה מנשותיהם מפני עונת בת מלך שהיא התורה, ראוי שיזדרזו בחשק התורה, כי בעסקם בה הם דבקים בחיים העליונים, והם דבקים בשכינה והיא באה ומשפעת מרוח קדשה עליהם. ואהבת השכינה אלינו אין צריך ראיות שהיא אומרת (שה"ש ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני, וזהו שהנביא קורא לשכינה נפשי והוא מתאוה לה, מפני כי היא רוח הקודש הבאה ושורה עליו.
ואמר לעיל מזה אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה, יובן במה שפירש רשב"י (זהר בשלח מו, א) כי אותם העומדין עם השכינה בלילה עד אור הבקר, באור הבקר הקדוש ברוך הוא פורש על השכינה ועל אותם שנשתתפו עמה, חוט של חסד, באפן שבבקר הם מתדבקים עם המלך באהבה רבה שהיא החסד, ואז יגדל לחושק אהבה יותר, כי עד עתה היה מתדבק באור קטן שהיא הנפש והיא אהבה זוטא, ובבקר מתדבק באהבה רבה.
ואמר עד דיתער צפרא, הוא קדרותא דצפרא, כדפירש שם בפרשת בשלח. וצריך לעסוק בתורה עד אור היום כדי לקשר מדת לילה ביום, וזה טבע מלת עד. ומלת דיתער, הוא לדקדק מלת אשחרך שהוא לשון שחר ולא בקר, והוא כי התחלת הבקר הוא השחר, ואז מתחיל להתעורר אור החסד ואז מקבלין מתנות מהמלך. וזה לשונו שם כד אסתלק ליליא ואתי צפרא ואתחשך ואתקדר, כדין מלכא למטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במנינא, עד כאן לשונו.
הרי מבואר מהמאמר, ומתוכו מתבאר סוד האהבה כאשר ביארנו. ואף על פי שתלה בלילה בפרט, ומן הראוי שתהיה האהבה זו נגד האדם, ויהיה הקדוש ברוך הוא נפשו ורוחו לעולם מצד תוקף האהבה. אלא הענין הוא, כי מציאות חשק האוהב כבר קדם לו ביום האהבה, אלא שבלילה תגבר עליו האהבה יותר, ואומר בלבו מתי יבא הלילה שאקום לעשות רצון יוצרי ואשלים מה שאני חייב מאהבתו יתברך. ובזה מדוקדק לשון הרשב"י עליו השלום שתפס מלת בלילה, דבעי בר נש, ולא תפש לשון הפסוק כלו, נפשי אויתך בלילה, כי ענין אויתך, אפילו ביום הוא, אלא בלילה דבעי מרחימותא דקודשא בריך הוא, והאהבה כבר קדם לו ביום, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, והם שלש גזרות, האחת נפשי, השניה אויתך, השלישית בלילה, וכן מוכיחים פסוקי הטעמים. במלת נפשי, שופר מהפך. ואויתך, תרי חוטרי. בלילה, זקף קטן.
עוד אפשר, כי הטעם שתלה האהבה בשם בקימת חצי הלילה לעסק בתורה, מפני שאין לך אוהב גדול להקדוש ברוך הוא מזה, כי מבטל תאות הגוף האוהב השינה והתענוג, מפני אהבת קונו שהוא הוא אהבת נפשו כדפירשנו, ואף על פי שמצטער הוא, יסבול צער בעבור אהבת קונו, והוא דומה למה שאמר הכתוב (שה"ש א, יג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ופירשו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) אף על פי שמיצר ומימר לי, בין שדי ילין, והוא מקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות פ"ט מ"ה).
וביצר הרע, פרשו בזוהר פרשת תרומה (דף קסג, א) כי הכנעת היצר הוא אהבה שלימה, שהיצר נכנע תחת יצר הטוב בעבור אהבת הבורא, ומטעם זה אמרו בזהר פרשת ויקרא (יג, א) שהקם בחצות נקרא עבד ה', שפירש מזמור (תהלים קלד, א) הנה ברכו את השם כל עבדי ה', על הקמים בחצי הלילה, וראוי שיקרא עבד ה', מפני שהכופה יצרו בתאוות גופו ומצטער בעבור אהבת יוצרו נקרא עבד ה', שעובד את ה' ולא לגופו, אבל מי שאינו קם, שרוצה לישן לתת מנוחה לגופו, הוא עבד יצרו וגופו, ולא עבד נפשו ויוצרו.
וכלל זה לכל עבודה התלויה באהבה, שבזמן שאדם מכניע ליצרו ומצטער בעבור עבודת ה' נקרא אוהב את השם ואינו נקרא אוהב יצרו, ואם אינו מכניע יצרו נקרא עבד יצרו, נמצא האהבה מפתח לקיום כל התורה.
עוד יקנה האדם מדת האהבה בקומו בחצות, בחושבו בחסד הגדול שהטיב עמו הבורא שהחזיר נשמתו לגופו והחייהו מהשינה שהיא אחת מששים במיתה, ואלו ידמה האדם שהיה מת יום אחד, כמו שארע לרבי יוסי דפקיעין הנזכר בזהר פרשת בלק (רד, ב), כמה יחוייב האהבה לבורא שכל כך הטיב עמו. ועל ההיקש הזה שבלילה שאדם ישן והשנה אחת מששים במיתה, וכמה ישנו על מטתם ולא קמו, צריך שבהקיצו משנתו ילהב נפשו באהבת הבורא שהחזיר לו נשמתו.