ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש
שער היראה
פתיחה
כבר הקדמנו בהקדמת הספר היות כוונתינו בחבור הזה בעזרת השם לרדוף אחר ידיעת המעשה מפני תועלת הנמשך ללומדי החכמה, ולסבה זו שמנו שם הספר ראשית חכמה, אמרנו לפרש בתחלת עסקינו ענין יראת ה', וזה לשלש סבות הא' לקשר הפסוק (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. והב' כי יראת ה' הוא הפתח והשער לה' צדיקים יבאו בו, כמבואר בדברי רבותינו ז"ל, ובזוהר ובתקונים, בדברי רבותינו במסכת שבת פרק במה מדליקין (לא, ב) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל. והמאמר הזה נתבאר בתקונים (תקוני הזהר דף ה) גבי דרגא חמישאה ביראת ה' עד"ה, אמנם לפי פשוטו מבואר כי עיקר ידיעת החכמה הוא להשיג האדם לעשות רצון יוצרו ולהדבק בו, ואם בתחלת למודו לא ידע למי הוא עובד ושידע שיש אדון ופטרון המושל עליו אשר אליו תכון העבודה, מה תועלת בחכמתו.
ומפני היות היראה פתח ושער לקיום כל התורה, אמר בזוהר פרשת בראשית (יא, ב) שהתחילה התורה בה במלת בראשית שנרמז בה יראת ה', וזה לשונו בראשית ברא אלהים דא היא פקודא קדמאה דכלא, ואקרי פקודא דא יראת ה' דאקרי ראשית, דכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', (משלי א, ז) יראת ה' ראשית דעת, בגין דמלה דא ראשית אקרי, ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא, ועל פקודא דא אתקיים עלמא, עכ"ל לענייננו.
ואין כוונתינו בחבור זה לבאר מאמרי הרשב"י ז"ל, מפני שלא להאריך בהם, אמנם כוונתינו במאמר הזה מבוארת מה שאמר שעל פקודא דא אתקיים עלמא, מפני שקיום העולם תלוי שנדע שיש לעולם מנהיג והוא אדון לנו וצריכים אנו לעבדו ולירא מפניו, ומי שאינו מאמין זה הוא מחריב העולם.
ובזה יובן פסוק (קהלת יא, כב) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, כי מציאות האדם לא נברא אלא שידע גדולתו ית' וירא מפניו ויעשה רצונו. ואפשר לומר עד"ה, כל האדם, במה שנתבאר בתיקונים כי יש אדם דאצילות ואדם דבריאה ואדם דיצירה ואדם דעשיה, וכלם יראים את ה' ושומרים מצותיו כל אחד כפי בחינתו כמו שיתבאר בפרק ב. וכיון שראינו שתורתנו הקדושה פתיחת דבריה היה בענין היראה שמנו פתיחת ספרינו זה להבין ענין היראה ופרטיה.
עוד סבה ג', כי נתבאר בזוהר פרשת נשא (קכג, א) כי עיקר התשובה על ידי יראה ואהבה. וכן בתקונים (כה, ב) פירשו שעיקר עסק התורה הוא ביראה ואהבה, וזה לשונם ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, עכ"ל. ועוד לקמיה ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה', עכ"ל. ועוד בתיקונים (ה, א) פירשו, כי כמו שיראה קודמת לאהבה כן קדמו מצות לא תעשה למצות עשה, והטעם, שהמצות תלויות בשם בן ד', שמ"י עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח, וכמו שאותיות י"ה קודמין לו"ה כן צריך להקדים לא תעשה לעשה. ועוד בתיקונים (שם קכב, א) כי מי שאינו עוסק ביראה לפחות נענש ח"ו, וזה לשונם ומאן דמשתמע קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו מיד וישמע ה' ויחר אפו וכו', עכ"ל. ועוד בתיקונים פירשו שם כמה פרטים שצריכים כולם יראה ואהבה. נמצא כי אלו שני עיקרים גדולים הצריכים לעובד את השם. והקדמנו יראה כי כן הקדימה הפסוק, באמרו (דברים יא, יא) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ואחר כך הזכיר לאהבה.
פרק א
ראשונה צריכין אנו לבאר מהות היראה, ואחר כך הדברים שעל ידה יקנה האדם היראה בלבו. היראה שעליה נצטוינו בתורה כמה פעמים (דברים יא, יא) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך, וכן (שם יא, יט) את ה' אלהיך תירא, וכמוהו רבים, הוא כי אחר שידע האדם שיש לעולם בורא אחד והוא ברא כל הנמצאים והוא מנהיגם כרצונו, ומבלעדי שפעו וחיותו אין להם קיום, כמ"ש (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, ואלו ח"ו יצוייר העדר שפעו מכל העולמות אפילו רגע אחד, יתבטלו כלם והיו כלא היו, כי כלם צריכין אליו והוא אינו צריך להם, חייב ליראה ממנו ולקבל עליו עול תורה ועול מצות, כעבד היודע שיש לו אדון ופטרון, למי הוא עובד, שאם לא ידע למי הוא עובד, לא תכון בלבו העבודה, כמ"ש (דה"א כ, ח-ט) דע את אלהי אביך ועבדהו.
ויראה זו ביאר הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית (זוהר בראשית יא, ב) זה לשונו יראה דאיהי עקרא, למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב, כמה דאתמר (דניאל ה, ו) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה, עכ"ל לעניננו. ודבריו אלו קטני הכמות ורבי האכות, צריכים ביאור רחב, ויתבארו בעזרת השם כפי שכלנו הדל לפי הפשט ממש היוצא מכללות דבריו אל כוונתינו, שעיקר היראה לירא מעילת כל העילות וסבת כל הסבות, שהוא עיקר ושורש לכל העולמות, ירצה שהוא המקיימם בחיותו ית' השופע בהם.
וזו היא המצוה הראשונה שנצטוינו בתורה, הוא לידע שיש אלוה, שנאמר (שמות כ, א) אנכי ה' אלהיך. והמצוה הזאת היא י'סוד ה'יסודות ו'עיקר ה'כל, לידע שיש מצוי ראשון שהמציא כל נמצא והוא המקיימם בשפעו העליון.
וכן משה רבינו ע"ה כשבא לדבר עם ישראל במצרים להמשיכם לעבודה האלהית, אמר (שם ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו'. וכתב הרשב"י ע"ה בפקודין נדפס בפרשת וארא (זוהר ח"ב כה, א) שזו היא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל להכיר את הקב"ה בכלל, זה לשונו ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקוב"ה בכללא, למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו, שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא הוא בכללא, עכ"ל. ופירש שם לקמיה, שזו היא יראה בכלל, ויש יראה בפרט שעליה נאמר (משלי א, ז) יראת ה' ראשית דעת וגו', והכוונה השגת פעולותיו והנהגתו על ידי מדותיו העליונות.
ובקבלת התורה נתאוו ישראל לדעת ולראות למי עובדים ואמרו למשה רבינו ע"ה רצוננו לראות את מלכנו, כדפירשו רבותינו ז"ל, והקב"ה הסכים לשאלתם ופתח להם כל העולמות והיו שומעין ורואין את הקול אומר אנכי ה' אלהיך. וכן פירשו בתיקונים (סד, ב) זה לשונם בקיצור לא אשתכח אתר לעילא ותתא דלא מליל מניה אפילו במלאכין דלא אשתכח דאלוה אחרא אית בעלמא מליל בכורסייא, הה"ד אנכי, והכי סליק אנכ"י לחשבון כס"א, ולבתר מליל במלאכין, הה"ד (שמות כ, ט) וכל העם רואים את הקולות, דעלייהו אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'. בגין דכד קוב"ה בעא למללא במלאכיא נחת שמיה עלייהו כגוונא דא ידו"ד וכו', ודא איהו וכל העם רואים את הקולות, ואינון הוו מלאכין דכל חד הוה אתעביד קול ופרח באוירא, וכל חד מישראל דהוה אמר נעשה ונשמע הוה שריא בפומיה והוה אוליף ליה אורייתא כולה, ולבתר מליל עמהון משמיא וארעא, הה"ד (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וגו', לבתר הוה מליל עמהון מד' סטרין, והוו מסתכלין כלפי מזרח והוו שמעין ית קלא ולגבי מערב וצפון ודרום הוו שמעין ית קלא, לאחזאה דמכל אתר מליל עמהון, ולא הוה אתר לעילא ותתא דלא מליל עמהון, לאחזאה דמלא כל הארץ כבודו, דאיהו סביל עילאין ותתאין, ואיהו סמיך עילא ותתא וכורסייא יקרא ומלאכין ונשמתין איהו סביל כלא וקשיר כלא ומייחד כלא, ולית מאן דסמיך ליה, עכ"ל לעניננו. ודלגנו מהמאמר הבלתי מצטרך אל כוונתנו.
ובזה נבין פסוק (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ירצה הראת, כי בעינינו ראינו מציאות הנבואה וידענו כי ה' הוא האלהים, ירצה האלוה התקיף אדון ופטרון לעולם ואין עוד מלבדו, והוא מה שפירש המתרגם ארי ה' הוא אלהא, כי אלהא מורה על אלהות אין סוף מלך מלכי המלכים. וכן פירש ברעיא מהימנא פ' פנחס (רנח, א) אלהים סהיד על אלהות דיליה דאית אלהים ואלהי האלהים ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה, עכ"ל, זהו פשט הכתוב.
ונבא לבאר המאמר שבפרשת בראשית שהתחלנו בו, שאמר שעיקר היראה למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט וכו', צריכין אנו לדעת מהו רב ומהו שליט, מפני שדברים אלו נוגעים לענין היראה.
מצינו בתורתנו הקדושה כשבאה לייחס היראה ייחסה היראה לידו"ד, כאמרו (דברים יא, יא) מה ידו"ד אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ידו"ד אלהיך. וכן (שם יא, יט) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו', וכן (שם כח, כט) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. ונודע כי הוא ושמו אחד, וכמו שנודע יותר בבירור ליודעים ד"ה, ומאחר שהוא כן, כל מה שנמצא שיתכנה לה', גדול ומושל, יתכנה לו ית', ומצינו שידו"ד נקרא גדול, שנאמר (תהלים קמה, ג) גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, ומאחר שהוא נקרא גדול ראוי שנחקור באי זה בחינות יקרא גדול.
ומצינו גדול בפסוקים בבחינות שונות הא' בבחינת ההארה הגדולה והמעלה והרוחניות, כענין שני המאורות הגדולים, שגדולתם היתה בהארה, והראיה שמה שנקראו אחר כך מאור גדול ומאור קטן הוא גדלות ההארה וקטנותה, שהירח נתמעט אורה. גדולת המעלה - והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), וכמוהו, גדלת מרדכי אשר גדלו המלך (אסתר י, ב). גדולת הרוחניות והחשיבות - הוא מאמר דוד לשאול (שמואל-א כו, כג) כאשר גדלה נפשך וגו' כן תגדל נפשי בעיני ה', ואין שייכות גדולה בנפש אלא גדולת הרוחניות והחשיבות.
הב' גדול בבחינת ההשגה כענין (תהלים קד, כה) זה הים גדול, שאם הכוונה על גדולת הכמות הרי נאמר ורחב ידים, אלא ודאי גדול בבחינת עומקו, שיש מקומות בים שאין להם סוף. וכן כיוצא בזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים צב, ו) מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, ופירושו שבעשיה הגשמית מענין שמים וארץ והים ושאר הבריות הגדולות אנו תמהים ואומרים מה גדלו, כמה נעלה לפי ערך זה מה שאינו מושג בגדלו ורוחניותו בתוך המחשבה, שודאי אין לו שיעור. ולזה אמר מאד עמקו מחשבותיך, וכל מקום שנאמר מאד, הוא בלי שיעור, וכן פירשו בזוהר בפרשת וארא (כז, א). והנה מגדולת בריותיו אשר ברא, נעלה במעלת כמה וכמה בגדולת יוצרנו יוצר הכל, שאין להשגתנו בו סוף ותכלית.
הג' בבחינת התפשטות כחו ואורו בנמצאים, כענין (במדבר יד, י) ועתה יגדל נא כח ה'. וכן בכח גדול וביד חזקה. וכן פירשו בפרשת שלח לך, ומזה נגזר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, והיינו גדולת הכח והיכולת. הד' גדולת החסד והרחמים, כענין (במדבר יד, יט) סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. וכן (ישעיה נד, ז) וברחמים גדולים אקבצך. הה' גדולת העצה, שנאמר (ירמיה לב, יט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'.
וחמש בחינות אלו שבמלת גדול יתייחסו לעילת כל העילות לרוממותו, הראשון שהוא גדול בבחינת הארה, היא הארה שאין לה קץ ותכלית עד שכל המאורות שבכל העולם העליון וכל שכן מה שממנו ולמטה, כולם הם חשך כנגדו, כדפירשו בתקונים (קלה, ב) כתר עלאה אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות. ואמר אחר כך עוד, ועילת העילות לית נהורא קיימא קמיה, כל נהורין מצוחצחין מתחשכאן קמיה, עכ"ל.
אם בבחינת עומק ההשגה, על זה נקרא הוא יתברך אין סוף, שאין להשגתו סוף, מה שאין כן כל הנבראים, שכל עלול ישיג בעילתו בהתמדת הזמן, אבל עילת על כל ית', מיום שנברא העולם ולא קודם לא היה מי שעמד על עומק השגתו. וכן פירש בפרשת וירא (זוהר קג, א) בפסוק (משלי לא, ב) נודע בשערים בעלה, אמר זה לשונו תא חזי קוב"ה אסתלק ביקריה דאיהו גניז וסתים בעלוייא סגיא לא איתי בעלמא, ולא הוה מן יומא דאתברי עלמא דיכיל לקיימא על חכמתא דיליה ולא יכיל לקיימא ביה בגין דאיהו גניז וסתים ואסתלק לעילא לעילא, וכלהו עלאי ותתאי לא יכלין לאתדבקא עד דכלהו אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו, עכ"ל, ומפשטי דבריו יש ראיה אל כוונתינו עם היות שהמאמר הזה דבריו עמוקים.
וכן התפשטות אורו בנמצאים, זה פשוט דעילת על כלא נהיר בי' ספירן דאצילות וכו' כדפירשו בתיקונים (ג, ב). וכן גדולת הרחמים, הוא מקור הרחמים, כי באור פני מלך חיים, ואם אפילו בנאצל הראשון אנו שוללים הדין ממנו, כל שכן בעילת על כל העילות.
וענין גדול העצה יובן במה שאמר בפרשת בראשית (זוהר בראשית כב, ב) בענין נעשה אדם, זה לשונו בקיצור מאי ניהו דאמר (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא איהו עלת העלות עלת על כל עילאין, דההוא דאתקרי עלת העלות עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשו מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם נעשה ודאי על תרין אתמר דאמר דא לההוא דלעילא מיניה נעשה, וההוא דלעילא מיניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת כל העלות דלית לעילא מיניה ולית לתתא שוה ליה כד"א (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה, עכ"ל לעניננו.
וטעם התייחס כל הדברים האלו לידו"ד יותר משאר השמות, מפני היות שם ידו"ד מקור ושורש לכל השמות כמו שנתבאר בסבא פרשת משפטים (סבא משפטים צו, א), ועוד בתקונים תיקון נ"ז בסופו (צא, ב - צב, א) נתבאר ענין זה בבירור יותר.
ועוד נתבאר שם במעלת שם הידו"ד, והוא מוכרח להעתיקו לדרוש שלנו, זה לשונו ולית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד, דאשתכח בכל אתר כגוונא דנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר, ובגין דא אית לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין ובכל אבר ואבר דבר נש, דלית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין, ידו"ד לא אתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון, ובגין דאיהו מייחד ד' אתוון ביה אתקריאו ידו"ד ביחודא חדא ידו"ד אחד ושמו אחד, ובגין דא שוי מהימנותא דישראל בארבע אתוון אלין, וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא, לית שמא עד אין סוף ועד אין תכלית רברבא ושלטנא מן דא ולעילא עד אין סוף ולתתאה עד אין תכלית, וכל חיילין ומשריין מניה דחלין ומזדעזעין, עכ"ל. הרי בפירוש שכל השמות אפילו שם אהי"ה שהוא בכתר, הוא כינוי לשם ידו"ד, כמו שאמר וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא. ואמר אחר כך לית שמא וכו' רברבא ושלטנא מן דא, הרי בפירוש שיתייחס הגדולה והממשלה לידו"ד יותר מכל השמות.
ובזה יתבאר פסוק גדול ה' ומהולל מאד, שהתחלנו בו, ירצה גדול ה' - גדולתו היא בבחינות האמורות שהם מצד חסדו. ומהולל מאד, הוא כפי מה שנתבאר במאמר הזה ועוד יתבאר לקמן, כי בשם ידו"ד נמצאו ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים, ולכן כל אחד ואחד יהלל לה' ב"ה כפי השגתו בכח ידו"ד שנתפשט בו, בני העולם הזה התחתונים יהללו כפי קוצר השגתם מפני שהם בעשיה הגשמית, ועולם הגלגלים שהם דקים יותר יהללו יותר, וכן מעולם לעולם, כי כל הקרב הקרב אל המלך מכיר גדלו ועוצם יכלתו, והכלל הוא כי כל אחד כפי עכירות החומר שבו נחתם חותם ידו"ד כן יתמעט ההשגה, וכפי הזדככות החומר כן תתרבה ההשגה, והיינו ומהולל מאד - כי רבוי העולמות אין להם מספר, והוא מהולל מהם כל אחד כפי השגתו. ולגדולתו - גדולת השם בבחינת עצמו קודם שתתפשט גדולתו אל התחתונים, אין לה חקר, וכאשר יתפשט כל אחד יהלל כפי השגתו בחקירת גדולתו ית' במה שנתפשט בו. ויש עוד בזה ביאור, ולא נאריך שלא לצאת מהדרוש.
וכן מצינו בכתובים שנתייחס לשם הזה הממשלה, בדברי המשורר ע"ה (תהלים כב, נט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים. וכן בדברי הימים (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל.
ומה שיתייחס לו הממשלה אחר שהזכיר כל המדות הנזכרות, הוא במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו, כי ידו"ד הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות כענין הנשמה המתפשטת בגוף שאין מקום פנוי ממנה, כן ידו"ד הוא שקיו דאילנא, כמו שנתבאר בתיקונים (תיקוני הזוהר יז, א) במאמר אליהו, והיינו ענין הממשלה המתייחס לו, שכמו שהנשמה היא הנותנת לאדם החכמה והבינה והמדע והכח ושאר המדות שבאדם שהם עיקר הממשלה באדם, שכולם נפעלות על ידי הנשמה, כן שם ידו"ד הוא המושל לפעול כל הפעולות וממנו הכל על ידי עילת העילות המייחד הכל הנקשר בו.
עוד נתייחס הממשלה לידו"ד בבחינה אחרת בדברי המשורר ע"ה, באמרו (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' ברכו ה' כל צבאיו משרתיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. וכדי לבאר ענין אומרו בכל מקומות ממשלתו, צריכים אנו לבאר שלשה פסוקים אלו בקצרה.
והענין יובן במה שנתבאר במאמר הקודם בראשו, שאמר שאין לך מלאך שאין נמצא בו שם ידו"ד, ששם ידו"ד נמצא בכל מקום, ואמר ועל דא אית ליה לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין. נמצא שבעולם הכסא הוא ידו"ד כמו שהוא באצילות, וכן בעולם המלאכים, וכן בעשיה בכל אבר ואבר דבר נש. ואופן שימצא ידו"ד בכל אבר ואבר אפשר כמה שפירשו בתיקונים (קלט, ב) שכל אבר יש בו ד' יסודות. ועוד כמה שפירשו שם (קמ, א), שכל אבר יש בו עור ובשר וגידים ועצמות, ופירשו שם כי עצם ובשר וגידים עלייהו שריא ברכה וקדושה וייחוד, ואלו הג' נודע שהם סוד יד"ו, ועוד פירש שם משכא איהו דמות אדם, מלכות, כל דיוקנין אתחזיין ביה וכו', הרי ה' אחרונה.
והענין שימצא ידו"ד בכל הבריות נתבאר באופן אחר ברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה (מב, א), זה לשונו כל חיות דאינון חיות הקדש באתוון דשמא קדישא אתקריאו, הה"ד (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואפילו כל בריין איתבריאו בהון ולית בריאה דלא רשים בהאי שמא בגין לאשתמודעא למאן דברא ליה והאי איהו י' דיוקנא דרישא דכל בריין, ה' ה' דיוקנא דה' אצבען דימינא וה' דשמאלא, ו' דיוקנא דגופא, ובגין דא ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, לית כל בריה דאשוה כוותי, ואף על גב דבראתי לה כדמות אתוון דילי, דאנא יכיל למחאה ההיא צורה ולמעבד לה כמה זמנין וכו', עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש מבואר במאמר הזה היות כל בריותיו חתומים בחותם שמו ית', להורות שבורא אחד להם והוא מושל בהם למחות צורתם כרצונו כחומר ביד היוצר.
עם הקדמה זו נבאר הפסוקים "ברכו ה' מלאכיו", בזוהר פרשת לך לך (צ, א) פירש שמלאכיו הם הצדיקים, וזה לשונו דבר אחר ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון צדיקייא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיעא, בגין דאינון גבורי כח דמתגברי על יצריהון כגבר טב דמתגבר על שנאיה, לשמוע בקול דברו, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאצטריכו, עכ"ל לעניננו. והנה נודע שנשמות הצדיקים הם חצובות מתחת כסא הכבוד, ולכך כנגד עולם הכסא שמשם הנשמות, אמר ברכו ה' מלאכיו, ירצה שימשיכו ממנו שפע וברכה, שהוא מקור הברכה כדפירשו בתיקונים (תיקוני הזוהר ל, ב), כי ידו"ד נקרא ברו"ך, מלאכיו שהם נשמות הצדיקים שנבראו ע"י ידו"ד שהוא חותם הנחתם בכסא כאומרו (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו.
וכנגד החותם הג' הנחתם במלאכים, אמר "ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו", שהם המלאכים שהם רוחניים למעלה בלי יצר הרע, ולכך הם לעולם עושים רצונו, ואמר ברכו ה', שימשיכו שפע מידו"ד שעל ידו נבראו כדפירשו במאמרים הקודמים.
"ברכו ידו"ד כל מעשיו", הוא כנגד חותם הד' נחתם בעולם הגלגלים בי"ב מזלות ובז' כוכבי לכת ובכל הכוכבים ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם נחתמו בחותם ידו"ד כדפירש ברעיא מהימנא במאמר שהעתקנו, דלית בריה דלא רשים בהאי שמא.
ואמר "בכל מקומות ממשלתו", שלא תאמר תינח ברוחניים העליונים שימצא בהם ידו"ד, אבל בגשמיים התחתונים כיצד יברכו את ידו"ד, ולזה אמר בכל מקומות ממשלתו, ירצה שממשלתו ית' שוה בכלם בתחתונים כמו בעליונים, ולזה אמר "ברכי נפשי את ה'" אף על פי שאת למטה מלובשת בעשיה.
עוד ירצה "בכל מקומות ממשלתו", שלכאורה הוא מיותר, אחר שנזכר כל מציאות העולמות פשיטא שבכל מקומות ממשלתו. אלא הענין הוא לרבות מה שבין עולם לעולם, כדפירשו בגמרא (חגיגה יג.) שמן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין רקיע לרקיע, ועל דרך זה בין עשיה ליצירה ובין היצירה לבריאה וכו', בכל מקומות ממשלתו, והיינו מה שפירשו בתיקונים (צא, ב) דלית אתר פנוי מיניה לא בעלאין ולא בתתאין. הרי זו בחינה שנית בממשלה המיוחסת לידו"ד, שתתפשט ממשלתו ית' בכל העולמות ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם חתומים בחותמו.
והוא מה שאמר משה רבינו ע"ה (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הכוונה לפי הפשט באמרו הוא האלהים - ר"ל שהוא האלוה התקיף ושולט על הכל, כי כל אלהים לשון חוזק, כענין ואת אילי הארץ. בשמים ממעל - ריבה כל מציאות העולמות העליונים עד מעלה מעלה, והיינו ממעל, דלימא בשמים לבד. ועל הארץ - היינו מה שבין השמים לארץ, ומה שבין ארץ לארץ, והיינו ועל הארץ סתם. מתחת - לרבות ו' ארצות וכל בריות התחתונים שבה. אין עוד - שכלם נמצאו ע"י עליונים ותחתונים.
ואחר שידענו ענין הממשלה הזאת המיוחסת לידו"ד, זו הממשלה עצמה תתייחס לעילת כל העילות המייחדת אותיות ידו"ד, כמו שייחס בעל המאמר בענין היראה הממשלה לו יתברך, כמו שאמר יראה דאיהי עקרא למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא וכו', והיינו שיתפשט אורו בכל העולמות, כאמרו בתיקונים (ג, ב) ועילת על כלא הוא נהיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר דבריאה, ונהיר בעשר כתות דמלאכיא, ובעשר גלגלי רקיעא, ולא אשתני בכל אתר. ונמצא כי הארתו ית' בכל עולם ועולם הוא על ידי התלבשו באותיות ידו"ד, כמו שנתבאר לעיל.
ואומרו ולא אשתני בכל אתר, דלימא ולא אשתני לבד, כי בכל אתר לכאורה היינו המקומות האמורים, וכבר נזכרו במאמר שהם עשר דאצילות וכו'. אלא נראה שהוא על דרך בכל מקומות ממשלתו בפירוש הב'. ונמצינו למדים שאפילו באויר העולם ימצא עילת כל העילות מתלבש באותיות ידו"ד שהוא ושמו אחד, והיינו עיקר היראה שאמר משה רבינו ע"ה (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ידו"ד אלהיך, ולא יאמר הזה אלא במורה באצבע שהוא לפנינו.
ועתה בזה ידענו סוד מלא כל הארץ כבודו שפירשו ברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה (מב, ב), שהוא על התפשטות האלהות העליון, וזה לשונו דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו, עכ"ל. ומפני זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) שויתי ידו"ד לנגדי תמיד, כי בחשבו שידו"ד לפניו, שם הוא עילת העילות המייחד הכל, ומזה ימשך לאדם המורא והבושת והצניעות שלא לחטוא לפני המלך העליון הנכבד והנורא שלפניו, כמו שיתבארו עוד מלות אלו בעזר האל.
ואחר שבארנו ענין רב ושליט, צריך לבאר מה היא היראה שימשך מזה לאדם. הענין, כי מצד היותו גדול על דרך שבארנו ימשך יראה, שיתבושש האדם מחמת גדולתו שאין לו תכלית, אם בבחינת ההארה הגדולה וכמו שיתבאר בפרק הבא. אם בבחינת היותו גדול העצה ורב העליליה וכו'.
ומצד היותו מושל יורה על ההשגחה כדפירשתי, ועוד היותו מושל על רמ"ח איבריו החתומים בשמו, ואם יחטא בהם נמצא פוגם בידו"ד עקרא ושרשא דכל עלמין (זוהר ח"א יא, ב), ירצה שבחינתו ושפעו הוא מקיימם כאומרו (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, וכמו שנתבאר במאמר שהעתקנו בסמוך ועלת על כלא נהיר וכו'.
וזו היא עיקר האמונה, לדעת שאם ח"ו יצוייר שאין אלוה בעולם, אין מציאות עולם ולא נברא כלל, ומאחר שיש עולם ונבראים בתוכו יש להם בורא אחד שבראם ומנהיגם כרצונו, וכל הנבראים הם כדמות האילן שאינו חי אלא משרשיו, כך כל הנבראים אינם חיים אלא על ידי עילת כל העילות שהוא השורש המקיים הכל. ויש עוד בזה ענין ואין כאן מקום להאריך.
וגם לבחינה זו נתגלה על ידי שם ידו"ד, כי שם זה הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות, וכמו שביאר הרשב"י עליו השלום במאמר התיקונים שהעתקנו לעיל, שאמר לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד וכו', ואפילו בשמש מתלבש שם ידו"ד כדפירשו בתיקונים (קמה, א).
וכֹלָא קמיה כְּלָא (שם בהמשך זח"א יא, ב), זה נוגע לעיקר האמונה, שאם יצוייר העדר מציאות כל הנבראים לא מפני זה יגיע לו חסרון במעלתו ית', כי הוא היה נקרא מלך קודם שנברא העולם כאומרו (משלי ח כו) עד לא עשה ארץ וחוצות, ה' מלך, וכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו ושיכירו גדלו כדפירש ברעיא מהימנא. וגם באחרית הכל (ישעיה לד, ד) ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול ונשגב ידו"ד לבדו ביום ההוא.
ובעת בריאת האדם אמרו ז"ל שהמלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפן, נמצא דרך משל שכלם אינם חשובים לפניו ית' לבטלם כאלו לא היו.
וימשך מזה ב' בחינות ביראה מלבד האמור ברב ושליט הא' כי אחר שחיי האדם הם ממנו ית' כדפירשנו צריך להכלם ממנו ית' שלא לחטוא בחיים שהוא משפיע בתוך קרבו, ויירא כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד (איוב לד, יד-טו), וכן אמר דניאל (ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת, והרבה יטהר האדם מחשבותיו בחושבו בדבר זה.
והב', כי אף על פי שאינו צריך אל הנבראים מכל מקום השגחתו עליהם להטיבם, כאמרו (תהלים קמה, יז) ורחמיו על כל מעשיו, ויאמר האדם בלבו מה גמול אשלם לבוראי ית' על כל טובותיו העודפות עלי בכל יום אם אעבור על רצונו, אלא ראוי שאעשה מצותיו לעשות נחת רוח לו, דבר זה פירש מורי ע"ה בפירוש המאמר בענין וכלא קמיה כלא.
והנה כל בחינות אלו האמורות בגדולת יוצרינו יוצר הכל שהוא רב ושליט וכו', כיוצא בזה נתבאר ברעיא מהימנא פרשת פנחס (זוהר רכה, א) ושם הרחיב הביאור יותר, זה לשונו אבל עילת על כלא דאתקרי ידו"ד אתמר ביה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ, כה), ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, אני ידו"ד לא שניתי, לא מטי ביה חובין לאפרשא אתווי י' מה' ו' מה', דלית פרודא, ועליה אתמר לא יגורך רע, איהו שליט על כלא ולית מאן דשליט ביה, איהו תפיס בכלא ולית מאן דתפיס ביה, ואיהו לא אתקרי ידו"ד ובכל שמהן אלא באתפשטות נהוריה עלייהו, וכד אסתליק מינייהו לית ליה מגרמיה שם כלל מנהון, עמוק עמוק מי ימצאנו, לית נהורא יכיל לאסתכלא ביה דלא אתחשכת אפילו כתר עליון דאיהו נהוריה תקיף על כל חילי שמיא עלאין ותתאין ועל כל דרגין אתמר ביה ישת חשך סתרו, ועל חכמה ובינה וערפל סביביו, כל שכן שאר ספירן, כל שכן חיון, כל שכן יסודין דאינון גופין מתים, איהו סובב כל עלמין ולית סובב לון לכל סטרא עילא ותתא ולארבע סטרין בר מיניה ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר, איהו ממלא כל עלמין ולית אחרא ממלא לון בר מיניה, ולית עליה אלהא אחרא למיהב ליה חיים, הה"ד (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, ובגינה אמר דניאל (ה, ו) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, איהו מקשר ומייחד זינא לזיניה עילא ותתא, ולית קורבא להו בד' יסודין אלא בקוב"ה כד איהו בינייהו, עכ"ל. וכאשר ידקדק המעיין במאמר הזה יבין המאמר הראשון מהרשב"י ע"ה, ענין רב ושליט עקרא וכו'.
ומה שאמר (בזח"א יא, ב) ולשואה רעותיה בההוא אתר דאתקרי יראה, הכוונה שכל הבחינות האמורות מתגלות על ידו, שהרי שם ידו"ד יקרא גדול ומושל, אמנם היכן גדולתו מתגדלת, בה, כדכתיב (תהלים מח, ב) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, כדפירשו בפרשת ויקרא (זוהר ה, א) על פסוק זה, זה לשונם אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא, לא הוא מלכא, ולאו הוא גדול, ולאו הוא מהולל.
ועוד מבואר זה הענין בתיקונים בהרבה מקומות, בפרט מקום אחד (תז"ח קג, א) נמצא אצלינו בכתיבת יד, זה לשונו והמשכילים יזהירו, מאן משכילים, אלין דאית בהון שכל למנדע למארי עלמין דאיהו עילא על כל עלאין בשכינתא דאתמר בה (תהלים קיח, ו) זה השער לה' צדיקים יבאו בו, שע"ר בהיפוך אתוון עש"ר כלילא מי' ספירן וכו'. ואמר בסוף הדרוש, ובגין דאיהו מלגאו שוי אמונה דישראל בההיא, דהיא קשירא בכלהו פנימיים וחצוניים, דאיהי כלילא מעלאין ותתאין עד דלית סוף ותכלית, ובגין דא קרא לה אמונה דישראל, ובה אשתמודעו עילאין ותתאין ועילת על כל עלאין, ומאן דמייחד ליה בה כאילו מייחד ליה ואמליך על כל עילאין ותתאין, עד כאן לשונו. וכן בפרשת תרומה (זוהר קנח, ב) עיין שם.
עוד ברעיא מהימנא פרשת פנחס (רל, א) מפורש יותר, זה לשונו דא מלכות קדישא דאיהי תמונת כל, דבה אסתכל קוב"ה וברא עלמא וכל בריין דברא בעלמא, וכלל בה עלאין ותתאין בלא פרודא כלל, וכלל בה עשר ספירן וכל שמהן וכנויין והויין, ועלת על כלא דאיהו אדון על כלא ולית אלהא בר מניה, לא אשתכח בעלאין ותתאין פחות מנה, בגין דאיהי קשר דכלהו, שלימא דכלהו, לקיימא ביה ומלכותו בכל משלה, בגין דלא אשתכח עלת על כלא בעלאין ותתאין פחות מנה, אפילו בחד מינייהו, אתקריאת אמונת ישראל, עכ"ל לעניננו.
עוד בתיקונים בכתיבת יד ( חדש י, א) ומסטרא דתלת אבהן דאתקריאו אל אלדים ידו"ד, דאינון האל הגדול הגבור והנורא, אתקריאת גדולה גבורה תפארת, ובאלין תלת שמהן איהי סהידת על הווייתיה ואלהותיה ויכלתיה על כל עלמין, ומסטרא דאימא עלאה אתקריאת אם תשובה ידו"ד דאחזי על כנוי, והוי"ה דמארי עלמין מארי דכל כנויין וכל הוויין, דאינון כנויין ליה ואיהו לאו איהו כינוי, ואתקריאת מ"ה מסטרא דחכמה דאתמר בה (דברים יא, יא) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, דאם לית חכמה לית דחילו ואם לית דחילו לית חכמה, ובהאי מ"ה מעיד על עלת כל עלאין כי לא ידעו מה הוא, עכ"ל. הרי שגלוי אלהותו ויכלתו של ממ"ה הוא על ידו, אם כן ראוי שיתייחס אליה רב ושליט עקרא ושרשא שעל ידו מתגלה הכל.
וכן בכתובים נמצא מייחס גם כן אל המדה הזאת הגדולה והממשלה, גדול אדוננו ורב כח וגו'. וכן מה שפירש בזוהר פרשת בראשית (יט, א) בפסוק (איכה ג, ח) חדשים לבקרים רבה אמונתך, ע"ש. וכן (תהלים קמה, ג) מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, ובחינת עיקרא ושרשא דכל עלמין גם כן נאמר באומרו מלכותך מלכות כל עולמים, ויובן עניינו בסוד סוף המעשה תחלת המחשבה, עיין בתיקונים (יא, א) בענין (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו וגו'.
ואין צריך להאריך בבחינה זו, שמאחר שידו"ד הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין כדפירשתי לעיל, וגילוי פעולתו על ידם הוא כדפירשתי לעיל שהיא נקראת גדולה גבורה תפארת דסהידת על אלהותיה וכו' וכלא קמיה כלא, גם בחינה זו יש בה.
וביאר אותה הרשב"י ע"ה בפסוק (מלכים א, ד) ותרב חכמת שלמה וגו', אמר שם בפרשת ויחי (זוהר רכג, א) הסיהרא, אלף טורין רברבין קמה, וכלהו נשיבא חדא הוו לקמה, אלף נהרין סגיאין לה ובגמיעא חדא גמיעא לון, עכ"ל.
וכן בפרשת פנחס (זוהר רמ, ב) זה לשונו אלא רזא הוא, בגין דאית בהמה רביעא על אלף טורין, ואלף טורין אכלת בכל יומא, וכלהו אקרון בהמות, ועל דא תנינא דאית בעירא אכיל בעירי, וממה הוו מאשא וכלהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא, הה"ד (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, וכל מיא דירדן מלא בשית שנין היא עבדת ליה גמיעא חדא, הה"ד (איוב מ, כג) יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, עכ"ל. ובסוד בהמה זו תלוי התעוררות התחתונים שעיקרו הוא בסוד ב"ן מבנימין, והוא סוד ושמן על ראשך אל יחסר כדפירשתי בשער האהבה ריש פרק ה.
ואפשר לומר כי ד' בחינות אלו האמורות "רב, ושליט, עקרא וכו', וכלא קמיה כלא", הם כנגד ד' אותיות ידו"ד, ומתגלות על ידי שם אדנות, ואין מקום להאריך יותר.
וכל בחינות היראה שפי' הנמשכות מהיותו רב ושליט עקרא וכו', כלם ישנם בשכינה בערך אל התחתונים. כי מצדה הנשמות של ישראל, וכן חיות כל התחתונים, וכאשר האדם מת הנשמה חוזרת אליה כדפי' בפרשת ויחי (זוהר ריז, ב) זה לשונו אמר רבי יהודה בשעתא דמתלכדן רגלוי דבני נשא ויומוי אתקריבו ההוא יומא אתקרי יום ה' לאתבא רוחיה ליה, תנא בההיא שמעתא פקדא ההוא כתרא קדישא על רוחיה ומאן איהו דכתיב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והיא כתרא שביעאה דכלא, עכ"ל. לכן צריך לירא ממנה, כי בידה לסלק הנשמה כרגע, והיינו (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה וגו'. והיינו גם כן (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כי השכינה נקראת יד, ופירוש פסוק זה יתבאר בפרק הבא בעזרת ה'.
גם הבחינה שפירשנו שאין ראוי שיחטא ויהיה כפוי טובה על כל הטובות שהטיב הקב"ה עמו, גם בחינה זו מצדה, שהיא האם המגדלת אותנו, צריך לירא מדיניה ולאהבה אותה מצד רחמיה, וזו היא היראה המביאה לידי אהבה.
ופירש בחינה זו הרשב"י עליו השלום בפקודין נדפס פרשת ואתחנן (זוהר רסג, ב) זה לשונו פקודא ליראה באורח כלל ובאורח פרט והא אוקימנא, בגין דאית עליה דבר נש לדחלא מקמיה קוב"ה תדיר, ובגין יראה יסתמר באורחוי ויראה אתר הוא דאקרי יראה כד"א (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, בגין דתמן שריא דחלא דקוב"ה, ואיהו יראה ממש לדחלא מניה, ודא הוא רזא דכתיב וממקדשי תיראו, בהאי יראה שריא פולסא דנורא לאלקאה לון לחייביא דלא נטרין פקודי אורייתא, וע"ד באורח כלל אית לדחלא, ובתר באורח פרט, כד ידע בר נש מאן איהי יראת ה', ודא איהו דחילא דחביבותא דאיהו עיקרא ויסודא למרחם ליה לקוב"ה, בתר האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא למהוי בר נש עבד נאמן לגבי קוב"ה כדקא יאות יראה, עכ"ל.
ומורי ע"ה כתב במה שאמר כד ידע מאן איהי יראת ה' וכו', שהכוונה היא שיירא שלא יגרום בעונותיו להפריד השכינה משם ידו"ד שהוא הת"ת, ויאמר בלבו כיצד אגרום בעונותי להפריד אהבת דודים ורעים, ונמצאתי נרגן מפריד אלוף, ונמצא בחינת יראה זו היא יראה המביאה לידי אהבה, כי לא די שלא יחטא אלא ישתדל לעשות מצוה כדי לייחד ולקרב את האהבה, אמנם ביראה הקודמת שהיא יראה מהעונש, וכן הירא עושה מצוה בעבור שיירא מכרת, כגון שלא לבטל מצות מילה שחייבים עליה כרת, וכן שלא לאכול חלב שחייבין עליו כרת, ודאי שזה אחר שיירא מהעונש בלבד לא ישתדל בקיום המצות, ע"כ כלל דבריו.
והנה מטעם שאמרנו לעיל שבשכינה נתגלה היותו רב ושליט וכו' אמר הרשב"י ע"ה שם בפרשת בראשית (זוהר יא, ב) זה לשונו ובגין כך אתר דאקרי יראת ה' ראשית אקרי, ועל דא אתכליל הכא פקודא דא ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא, מאן דנטיר יראה נטיר כלא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא, ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ, עכ"ל.
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ב
בדברים המעוררים היראה הפנימית האמורה בפרק הקודם, האחד הוא בבחון האדם בשכלו מעשיו של הקב"ה, כי מרוב גודלם נותנים יראה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, וכן משה רבינו ע"ה בפרשת ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים יא, יב), אמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, נראה שהוא מהדברים המעוררים היראה.
וענין זה נתבאר בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י ע"ה, וצריכין אנו להעתיק לשונם ז"ל כדי לעורר את הלב ליראה, במסכת חגיגה (יג, א) זה לשונם מן הארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה, ועוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש רגלי החיות כנגד כלן, קרסולי החיות כנגד כלן, שוקי החיות כנגד כלן, רכובי החיות כנגד כלן, ירכי החיות כנגד כלן, גופי החיות כנגד כלן, צוארי החיות כנגד כלן, ראשי החיות כנגד כלן, קרני החיות כנגד כלן, למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כלן, כסא הכבוד כנגד כלן, מלך אל חי וקיים לעד רם ונשא שוכן עליהם, עכ"ל לעניננו.
ובפרשת בשלח (נו, ב) בפסוק (שמות טו, ד) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, נתבאר ענין זה יותר, זה לשונו רבי יצחק פתח (ירמיה י, יא-יב) לקול תתו המון מים בשמים וגו', הא תנינן שבעה רקיעין עבד קוב"ה ובכל רקיעא ורקיעא ככבין קביעין ורהטין בכל רקיעא ורקיעא ולעילא מכלהו ערבות, וכל רקיעא ורקיעא בהלוכו מאתן שנין, ורומיה חמש מאה שנין, ובין רקיעא ורקיעא חמש מאה שנין, והאי ערבות הלוכו באורכיה אלף וחמש מאה שנין ופותייה אלף וחמש מאה שנין, ומזיוא דיליה נהרין כל אינון רקיעין, והא תנינן לעילא מערבות רקיעא פרסות דחיות קדישין ורומהון ככלהו לעילא מנהון, וקרסולין דחיות ככולהו וכו', ע"כ מה שנתבאר בגמרא, עכ"ל לעניננו.
עוד (נח, א) בפ' עצמה, תאנא הדרניאל שמיה, והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושתין רבוא פרסין, וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסתחרן באשא חוורא, עכ"ל. וזהו המלאך הב' שפגע משה רבינו ע"ה בעלותו לקבל התורה, והיה משה רבינו ע"ה ירא מהמלאך הזה עד שהזכיר שם ע"ב, וכיון ששמע המלאך הזה אותיות השם נזדעזע וקרב אצלו. ואומר אח"כ המאמר והוה אזיל עמיה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין, והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל, ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא, הוא מקבל צלותהון דישראל, וכלהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין ואמרין בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה. אמר ליה הדרניאל למשה לית אנא יכיל למהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה עד דאתקיף ביה קוב"ה במשה ואותביה קמיה וכו', עכ"ל לעניננו.
והנה מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, שאם מלאכיו מעלתם גדולה כ"כ, על אחת כמה וכמה במעלת מדותיו באצילות, כל שכן וכל שכן מעלתו ית' שאין לה קץ ותכלית, בפרט הרואים דברי הרשב"י ע"ה במה שפירש באדרת נשא (קכז, ב - קמה, א) מענין רבוי העולמות שבאצילות, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו. ואמרו בתקונים (קלה, ב) כתר עלאה אף על גב דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח איהו אוכם קדם עלת העלות, עכ"ל לעניננו. ובבחינת ההארה הגדולה הזו שאין לה תכלית הוא שיקרא האין סוף גדול, כדפירשתי לעיל (פ"א), אגב.
והנה כאשר יתבונן האדם במעשיו ית' יירא ויכנע מגדולתו ויתבושש ממנו ולא יעבור על מצותו, וכן אמר יונה הנביא (יונה א, ט) ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. נראה שהיראה היא מצד מעשיו המראים על גדולתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו. וכן אמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה, כי אין אנו נכנסין בגדר בריה לנגד גדולתו ית' כמ"ש (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבן.
עוד בחינה שנית לעורר היראה קרובה לזו האמורה, והיא בבחון האדם בדעתו האותות והמופתים המתחדשים בעולם, וכן ישראל כשראו הנס הגדול שנעשה להם על הים נאמר בהם יראה, שנאמר (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' וגו'. וכן אמר המשורר (תהלים סה, ו) מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאומים וייראו יושבי קצוות מאותותיך מוצאי בוקר וערב תרנין וגו', ושאר נפלאות ה' ית' ואותותיו הנזכרים במזמור.
עוד בחינה ג' לעורר היראה, גם כן קרובה לזו האמורה בסמוך, והיא בבחון האדם טובות הבורא העודפות עליו, והוא מה שאמר הנביא (מלאכי א, ו) ואם אב אני איה כבודי וגו' איה מוראי. והיינו כי מדרך האב להטיב ולרחם לבנו, ואם הבן חוטא האב מיסרו, כענין (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך. והוא מה שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמָר לנו עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. הרי בפירוש יראה מצד הטובה, כמ"ש נירא נא וגו' הנותן גשם וגו'. עונותיכם הטו אלה, הרי היסורין. ואין היראה מחמת היסורין, אלא כי מדרך האב להטיב ולרחם וצריך לירא שלא יהיה הוא הגורם שיתאכזר אביו עליו וימנע הטוב ממנו.
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש מה שפירש בתיקונים (ע' קכט, א) ובזוהר פרשת נשא (קכב, ב) י' יראה, ודא איהי על רישיה דבר נש, ומנה ייעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקוב"ה ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין, עכ"ל. וכן פירשו גם כן במדרש רות מהזוהר (פב, ב).
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש פסוק (דברים כח, נח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו', כי יש בחינה שיקרא בה נכבד בבחינת הטובה הנשפעת ממנו כמו שיתבאר.
כבוד, פירשו בזוהר פרשת פקודי (זוהר רכא, ב) שהוא לשון הארה, בפסוק (ישעיה יא, י) שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, זה לשונו והיתה מנוחתו כבוד, מנוחתו דא בי מקדשא, כבוד, דהכי אקרי בההוא זמנא כבוד, דכתיב (שם ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ומנוחתו דההוא שורש ישי אתקרי כבוד ה' דלא יתמני ולא יקום בחשבנא לעלמא, עכ"ל לעניננו. הרי בפירוש שכאשר תקרא כבוד הוא שתעלה במדרגת הארה גדולה להיות אור הלבנה כאור החמה ואז אינה עומדת בשיעור וחשבון כאשר הוא כשהיא למטה, דכתיב (שה"ש ז, ה) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים, כדפירשו בפרשת פנחס (זוהר רכ, ב), וכן פירשו גם כן בפרשת בראשית (ח, א) בפסוק (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, שכבוד לשון הארה וחשיבות, ע"ש. ומצינו בפסוקים שכבוד עניינו אור, בישעיה (ס, א) וכבוד ה' עליך זרח, וביחזקאל (מג, ב) והארץ האירה מכבודו, ובתורה (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, וכן (ויקרא ט, ו) וירא אליכם כבוד ה', וכמוהו רבים.
ואפשר להתייחס לכבוד שתקרא אור מפני שתרגום כבוד יקר, וכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, והכוונה אור בהיר, כי יקר הוא חשיבות, ואין חשיבות לאור אלא מצד בהירותו.
וכן כאשר נאמר (ישעיה יא, י) והיתה מנוחתו כבוד, הכבוד הוא שתעלה במעלה וחשיבות, ומהו החשיבות למעלה באצילות, בהירות אורה שיהיה אור הלבנה כאור החמה.
וכן ברעיא מהימנא בפרשת פנחס (זוהר רכה, ב) פירשו שמה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך היה על כתר עליון, וזה לשונו ובגין דא שעור סוכה לא פחות מעשר דאיהי מלכות עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין דאיהי כתר עליון דלא שלטא ביה עינא. כבוד עילאה עליה אמר משה הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קוב"ה לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ', עכ"ל לעניננו. אם כן נמצא כי מצד הארת אור הבהיר הבא מלמעלה הוא שיקרא כבוד, כמ"ש ולית כבוד בלא כ'. ובזה מדוקדק לשון המאמר למעלה שאמר אתקרי כבוד ה' דלא יתמני וכו', והדומה לזה (שמות לג, כב) והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת וגו'. וכן באיוב (איוב יט, ט) כבודי מעלי הפשיט וגו'.
ונמצא כי מה שאמר השם הנכבד, ירצה שהוא מקור הארה לכל הנבראים, שכלם מקבלים אור ושפע מידו"ד כדפירשתי בפרק הקודם, והיינו מה שפירשתי שנכבד יורה על הטובה הנשפעת ממנו ית'.
ובזה יובן אמרם בזוהר פרשת וילך (רמא, ב) כחי המכוין ליחד השם, עליו נאמר כי מכבדי אכבד, והטעם, כי בכוונתו הטובה מושך תוספת הארה למעלה, כמו שנתבאר שם דרך הייחוד, ולכן משם נמשך הארה לנשמתו בעולם הבא, וזהו כבודו.
והנורא, פירוש במה שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מפרשת בשלח, שאפילו במלאכים המלאך הגדול מחבירו השאר יראים לגשת אליו, וכן (שמות לה, ל) וייראו מגשת אליו הנאמר במשה רבינו ע"ה מצד קירון פניו. ואמרו בזוהר פרשת בשלח (זוהר נח, א) שכאשר חטאו ישראל בעגל נטל קוב"ה ממשה אלף חולקין מההוא זיוא, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה. ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מניה על אחת כמה וכמה, עכ"ל. וכיוצא בזה נאמר בענין והנורא, כי מצד היותו נכבד על דרך שפירשנו, ימשך מזה היותו נורא, כי כל צבאות מעלה יראים לגשת אליו מצד אורו שאין לו תכלית, ביען כי יתבטל מציאותם, על דרך שפירש בספר ברית מנוחה בענין קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים, כי כל מלאך שיחשוק ויתאוה לעלות למעלה ממדרגתו יתבטל מציאותו, וזהו ענין הקבורה מצד התאוה שהוא החשק.
ועל דרך זה הוא פירוש (קהלת יב, יג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, והענין כי יש אדם דאצילות ואדם דבריאה ואדם דיצירה ואדם דעשיה כדפירשו בתיקונים (מא, ב), וכל בחינות אדם האמורות יש להם יראה, שלא יכנס אדם דבריאה לראות ולהסתכל לפנים ממדרגתו שהוא באצילות, וכיוצא לשאר. ולא זה בלבד, אלא אפילו באצילות פירשו בתיקונים (שם קיט, א) דלית ספירה דלא אתקריאת אדם, וכל בחינות אדם שבאצילות יש להם יראה זו האמורה, עד שאפילו בכתר צודק בקצת יראה זו מאחר שהוא נאצל והוא אוכם קמי עלת העלות, הוא ירא מעלת על כל העלות. והיינו כי זה כל האדם, פירוש כל בחינות אדם האמורות יש להם יראה.
ועל דרך זה פירש מורי ע"ה בספר תפלה למשה בפסוקים אלו (תהלים מח, ה) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. כי כל זה בעת סילוק ההיכלות לעלות למעלה, ובעלותם שם המה ראו כן תמהו וגו'.
עוד יש לפרש הנכבד והנורא באופן אחר קרוב לדרך האמור, והוא כי מצינו שהנשמה תקרא כבוד, שנאמר (שם ל, יג) למען זמרך כבוד ולא ידום, וכן (שם טז ט) לכן שמח לבי ויגל כבודי. והוא, כי כבוד האדם והמאיר בו הוא הנשמה, ואם כן "הנכבד" ירצה שהוא מקור לכל הנשמות, ולא נשמות התחתונים בלבד אלא הוא מקור הארה המאיר לכל העולמות העליונים והוא נשמה בתוכם, וכמו שהנשמה היא המאירה לגוף כן הוא ית' מקור הנשמה לכלם.
והנורא לפי זה הוא, שכיון שבידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), צריך לירא ממנו כי בידו לסלק הנשמה כרגע ויגוע כל בשר יחד, וכמ"ש (דניאל ה, כג) ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת. ובערך זה גם כן כל צבאות מעלה יראים ממנו ביען ששפעם וחיותם תלוי בו, וזהו "אשר בידו נפש כל חי", דהיינו צבאות מעלה שהם חיים וקיימים לעולם, ובידו ית' תלוי חיותם, ו"כל חי" הוא לרבות עד למעלה למעלה כל מציאות הנאצלים. "ורוח כל בשר איש" הם הגשמיים התחתונים שבעשיה התחתונה, ולכך אמר בהם לשון בשר מפני ששולט בהם המיתה והכליון, אמנם בעליונים שאין בהם מיתה אומר כל חי, שכלם מחיותו ית' כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם.
עוד מצינו במלת כבוד שנשתמש בו הכתוב לענין הלל ושבח, כענין (תהלים כט, כ) ובהיכלו כלו אומר כבוד, שהכוונה בו ההלל והשבח הנאמר לה' ית'. וברעיא מהימנא פרשת קדושים (פא, ב) פירשו שכבוד עולה ל"ב, והכוונה על ל"ב נתיבות חכמה. ונודע מה שאמר בספר יצירה שבל"ב נתיבות חכמה שהם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית, בהם חקק יה ידו"ד צבאות את עולמו. והכוונה שעל ידי ל"ב נתיבות אלו היה בריאת כל העולמות שהוא ענין כל מעשה בראשית, ונתייחסו הל"ב נתיבות במלת כבוד מפני כי כבודו של הקב"ה נתגלה אלינו מצד מעשיו ובריותיו הגדולים אשר ברא, כמו שפירשתי בתחלת פרק זה, ועל ידי כך אנו מכבדים ומהללים אותו כמ"ש (ישעיה מג, ו) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ופירוש לכבודי בראתיו, שיכבדני ויהלל אותי, לכך בראתיו.
ועוד ירצה הנכבד, במה שפירשו ברעיא מהימנא והעתקנו לעיל בסוף פרק א', שפירשו (שם ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, הוא על כבוד אלהותו ית' המתגלה לנו על ידי התפשטות העולמות מעילה לעלול כמ"ש דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. וכבוד האלהות מתגלה על ידי כ' כתר, דלית כבוד בלא כ' כדפירשתי לעיל, ואחר כך האור מתלבש על ידי ל"ב נתיבות חכמה שהם י' מאמרות וכ"ב אותיות כדפירשו בתיקונים (עח, ב), ועל ידי הל"ב נתיבות שפעלו כל מעשה בראשית על ידם מתקיים מלא כל הארץ כבודו. ומצד זה יקרא ידו"ד נכבד, שע"י הוא בריאת הכל על ידי ל"ב נתיבות, והוא כלול מהם.
וגם כן הוא נכבד, ירצה שהוא קשור לְעוֹלָם וכלול מכבוד האלהות העליון על ידי הכתר שהוא כ', וכדפירשו בתקונים והעתקנו לעיל בפרק קמא השם לא איתקרי בייחודא דארבע אתוון אלא ביחודא דעילת העלות דמייחד לון, ועל ידי הכבוד מתפשט למטה בתחתונים בסוד מלא כל הארץ כבודו שפירשתי בפרק קמא. ובפירוש זה כל הפירושים שפירשנו בענין הנכבד באים לדרך אחד.
וגם מה שפירשתי שהנכבד מורה על היותו מקור הנשמות, כלול בזה, שאחרי שנכבד מורה על כללות ל"ב נתיבות, בכלל הל"ב הוא נתיב בריאת האדם, ויברא אלהים את האדם בצלמו, והאדם הוא הנשמה הנקראת אדם, כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך.
והנורא לפירוש זה ירצה, כי מפני גילוי כבודו אלינו אנו מתיראים מפניו, כמשל עבדי המלך הרואים פני המלך שהם מתיראים ממנו מפני שהוא לפניהם, מה שאין כן למי שאינו רואה פני המלך ולא מושבו שאין לו מורא מהמלך. וכן אמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי מצד היותו בית אלהים נותן מורא.
ומדרכי הירא את המלך הוא שלא להגביה עיניו לפניו, וכן אצל משה במראה הסנה, אמר (שמות כ, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ומזה יחוייב לאדם שלא ללכת בקומה זקופה שלא לדחות המורא מעליו, וזו היתה מעלת רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו הוא שלא היה מסתכל יותר מד' אמות, והטעם כדי שלא לסלק מורא השכינה מעליו. ועוד כדי שלא יראה שום עבירה [בזמן שאין בידו למחות, כטעם (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא].
ובפרט בעת התפללו צריך שיאמין שכבודו מלא עולם, וירא ויבוש מלפניו ויתן עיניו למטה, כמו שפירשו ז"ל (יבמות קה, ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וידמה האדם שאלו היה רואה אור גדול עד שהיה מחשיך עיניו ודאי שלא היה מסתכל, וכמו שאמרו בפרשת בראשית (ד, א) במעשה רבי חייא כאשר ראה לרבי שמעון אחר פטירתו, קלא נפק ואמר מאיך עינך לא תזקוף רישך ולא תסתכל, מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. וכן בפטירת הרשב"י ע"ה (האזינו רצו, ב) אמר רבי אבא לא זקיפנא רישאי, דנהורא הוה סגי ולא יכילנא לאסתכלא. וכיוצא בזה כאשר יתפלל האדם ויחשוב שהשם הנכבד לפניו שהוא מקור ההארה לאין תכלית, ראוי שיבוש וישפיל עיניו מפני כבוד ה'.
וכן בפרקי רבי אליעזר (פ"ד) אמר שהחיות עומדות אצל כסא כבודו, ועם היות שאינם יודעות מקום כבודו אפילו הכי עומדות באימה ויראה, וזה לשונו בפרק רביעי והחיות עומדות אצל כסא כבודו ואינם יודעות מקום כבודו והחיות עומדות באימה ויראה ברתת וזיע ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנאמר (דניאל ז, לה) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי, שנים שרפים עומדים אחד מימינו של הקב"ה ואחד משמאלו, שש כנפים שש כנפים לכל אחד בשתים יכסה פניו שלא יביטו פני השכינה וכו', עכ"ל לעניננו.
ואפשר לפרש הנכבד והנורא במה שפירשו בתקונים, כי כמו שיש ל"ב אלהים במעשה בראשית, יש כנגדם ל"ב פעמים ידו"ד בנקודות ידועות שיוצאים מהפסוקים כדפירשו שם, ונמצא בזה שאין לך דבר בעולם שלא יהא חתום בשם ידו"ד ובשם אלהים הכל כאחד, ואם כן הנכבד יקרא מצד שם ידו"ד מהטעם שפירשתי לעיל, והנורא מצד שם אלהים כי רוב יראה היא מהדין, והיינו אומרו (דברים כח, יט) הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, כי ידו"ד נכבד מצד החסד אלהיך מצד הדין.
ובזה נבין פסוק (שם ה, לח) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל וגו', והענין כי אין שלמות החסד אלא בהיותו כלול מהדין, ואין שלמות לדין אלא עם הרחמים, והיינו כי ידו"ד שהוא בעל החסד והרחמים הוא האלהים כלול מהדין, וכן האלהים הוא ידו"ד, ואופן כיצד ימצא אלהים בידו"ד פירשו בתיקונים (עג, ב), כי ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, וכאשר נמצאו אותיות אלו מ"ם ה"א עולה כמנין אלהים. ומפני היות שם ידו"ד כלול מאלהים לכן כל מעשה בראשית הנפעל בל"ב נתיבות היה על ידי שני שמות אלו כאחד, והיינו אומרו כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל, ירצה כי השמים ממעל ועל הארץ מתחת הכל נברא על ידו ואין עוד.
ואופן איך ימשך מזה היראה לאדם, הענין כי מה שפירשנו לעיל בפרק קמא בשם רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום, שעיקר היראה לירא את השם בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבי, כל זה גילתה תורתנו הקדושה במלותיה הקצרות באומרו הנכבד והנורא, ובהנכבד יורה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי ל"ב נתיבות גדולתו וממשלתו מתגלה אל התחתונים, וכן בזה הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי הל"ב נתיבות החיים מתפשטים לכל התחתונים. ועל ידי שם ידו"ד החיים מתפשטים בכל הנמצאים שעל ידו נבראו, על דרך שהוא רב ושליט, נמצא שהוא עקרא ושרשא דכל עלמין.
והנורא, הוא כלא קמיה כלא חשיבי, ומה שפי' שם בסוף פ"ק בענין זה הוא היראה מחמת הדין, שכאשר ייטיב עמו הקב"ה והוא עובר על רצונו, צריך לירא כי המלך אף על פי שכעת אינו מראה לו פנים זועפות מכל מקום נפרעין ממנו אחר כך, והיינו אלהיך, על דרך שפירש בזוהר פרשת בשלח (ע' נא, ב, ע' ס, ב) ועוד אאריך בזה בעזרת ה'.
ונראה לי שיראה זו הוא מה שייחס הרשב"י בזוהר (נשא קכב, ב) ובתיקונים (קכט, א) י' יראה וה' אהבה, ובענין אהבה יתבאר בשער הבא בעזרת ה'. אבל ביחס יראה לי' שהיא ראשית חכמה, הוא במה שפירשתי שאחר שרב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין הכל נמצא בידו"ד ושם ידו"ד הוא בחכמה שכל י' הוא ידו"ד, אם כן שם עיקר היראה, בפרט כאשר נסתכל במה שאמר הכתוב (תהלים קה, כד) כלם בחכמה עשית, והיא סוד המחשבה המשלחת חיים בכל העולמות, והיינו פסוק (משלי יד, כז) יראת ידו"ד מקור חיים, כנודע שהיא מקור החיים לכל העולמות.
ומפני שלכאורה קשה לומר על החכמה שהיא עיקר לכל העולמות, מצאנו הכרח לזה בפרשת ויקרא (י, ב) זה לשונו תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיאו ליה חכמתא ברזא עילאה, וחמא דכלהו עלמין הוו מתקשרן דא בדא, שאיל לון על מה קיימין, אמרי ליה על י' קיימי כלהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו, וחמא דכלהו מזדעזען מדחילו דמאריהון ועל שמיה אתקרון כלהו, ע"כ. ואחר כך אמרו שהקוץ העליון שבי' הוא דחילו דכלא.
ובמעלת גודל החכמה פירש בספר ברית מנוחה זה לשונו גודל צבא השמים אין להם תכלית, שמלאך אחד ששמו אוריאל תפס בפסיעה א' מן גלגל העשירי לארץ, שנאמר עתה באתי, ואם מלאך אחד כזה תשעה גלגלים לא נחשבו כל כך, על אחת כמה וכמה יהוא"ל שהוא עליו שנראה אצלו אוריא"ל כנער, ויהוא"ל אצל שמועא"ל כלא היה, ואלו הג' שרים אצל הדעת המתפשט מן תולדות השכל נחשבו כלא היו, וכן השכל לבינה והבינה לחכמה, והחכמה דמוה שהיא אם כל המאורות ושכל הגלגלים וצבאותיהם והמאורות המפרנסים לברואיהם וכל הגנזים לא נחשבו אצלה כלא היו כי היא שוכבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך, וכראות החכמים המעמיקים בחכמה לידע שרשה שכל המאורות וצבאותיהם והעולם וצבאותיו והתהומות ודגי הים וכל המים אשר תחת השמים החכמה חופפת על כלם ולא נראה מהם דבר ונחשבו כל אלה כקערה קטנה ומים אין בה אצל החכמה, וכאשר העמיקו לדעת בחכמה הגדולה הזאת אמרו ומה רבון כל העולמים שמאור כזה מתפשט ממנו, עכ"ל.
ועל יראה עליונה זו אמרו בתיקונים (קכו, ב) על וגביהן וגובה להם ויראה להם, בענין אותיות נקודות טעמים שהם בינה וחכמה וכתר, ואמרו ויראה להם דא כתרא דתמן טעמי, עכ"ל.
ומפני היות יראה זו במקום הנסתר, כתוב אחר כך (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ונודע שאין פלא אלא במקום זה כמו שפירשו בזוהר פרשת צו (לא, א) על פסוק (ישעיה ט, ה) פלא יועץ.
ועל יראה זו נאמר (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, שהיא היראה מחמת ה', כמו שביארנו ד' בחינות בענין היראה וכלם תלויות בידו"ד רב ושליט עיקרא ושרשא וכו' וכלא קמיה כלא חשיב, ולמעלה הוא מקום תוספת החיים כדפירשו בזוהר (תוספות עדר, ב) בפסוק (ישעיה לח, ו) הנני יוסיף על ימיך. ולכן לא אמר יראת אלהים תוסיף ימים, כי יראת אלהים היא יראה מפני הדין והיא מקום זעירו וקמיטו, ואינה במעלות היראה החשובה להוסיף ימים, אבל היראה הזו היא יראה מפני גדולתו ית' מחמת ידו"ד, שהשם הזה היוה אותו ברמ"ח איבריו ואת נשמתו ומצוייר בו בכל אבר ואבר, והוא ירא לחטוא לפני המלך שלפניו, כמו עבדי המלך הרואים חותם המלך שיראים מאותו החותם כמו מפני המלך עצמו, כדפירשו בתיקונים (סה, ב) בפסוק (שה"ש ח, ו) שימני כחותם.
נמצא שהם שלש בחינות בפסוק, האחד יראת אלהים, ואינה מוספת ימים אלא ימיו הקצובים מיום בריאתו הם העומדים לו. וקצה האחרון שבמעלות היא יראת ה' המוספת ימים. ושנות רשעים שאין להם שום יראה, תקצורנה מהשנים הקצובים להם.
עוד יש לפרש פירוש ד' בהנכבד והנורא, על דרך שפירשו ברעיא מהימנא (פ' קדושים פב, א) בענין כבד את אביך ואת אמך, פירשו שם שחכמה תקרא כבוד מפני שהיא כסא לכתר עליון לשמש תחתיו ולעשות מאמרו בל"ב נתיבותיה, וזה לשונו בקיצור ובגין דעבידת מאמריה וצווייה בלא עכובא בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית, אתקריאת כבוד ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט) וכו', עכ"ל לעניננו.
ועוד שם לקמיה בענין כבוד אב ואם, יקרא דאביו ואמו למעבד צווייה, וצווי דיליה אינון פקודין דעשה, והא אוקמוה מארי מתניתין יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי ואיהו עביד מיד בלא עכובא כלל, עכ"ל. ופירשו שם לקמיה, שאיש אמו ואביו תיראו, היראה היא להזהר שלא יעבור על מצות לא תעשה.
ועל דרך זה נפרש בענין הנכבד והנורא, הנכבד שכל הנבראים משועבדים למאמרו לכבדו ולעשות רצונו, והנורא שהכל יראים שלא לעבור על מצותיו, כמו שאמר הנביא (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו וגו'. ויתבאר הפסוק הזה בעזרת ה' בפרק הבא.
ועוד אפשר לומר פרפרת אחת, במה שפירשו בתיקונים ( ה, א) כי שם ידו"ד כולל לא תעשה ועשה, שמ"י עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, אם כן נמצא כי ידו"ד יקרא נכבד ונורא, נכבד שהוא מקור מצות עשה בסוד ו"ה, ונורא מצד מצות לא תעשה שהם י"ה.
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ג
מפני שקדם מאמרינו בפרק הקודם בענין הנכבד והנורא, שמפרטי היראה היא שמאחר שכל הנבראים משועבדים למאמרו ויראים שלא לעבור על מצותו, כך האדם גם כן צריך לירא ולהתבושש שלא יעבור על מצות קונו, וזו היא מדרגת היראה מחמת הבושה, ראינו לסמוך הפרק הזה להרחיב הדבר בדברי רבותינו ז"ל.
אמרו ז"ל (ספרי פר' האזינו) זה לשונם האזינו השמים, אמר ליה הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא למערב, שנאמר (קהלת א, ד) וזרח השמש ובא השמש, ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני, שנאמר (תהלים יט, ו) והוא כחתן יוצא מחופתו. ותשמע הארץ אמרי פי, הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מידתה, שמא זרעתם ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה זו איני דשה ואיני חורשת, או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך. וכן לענין הים הוא אומר (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים, שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מידתו, ואמר אעלה ואצוף את העולם, כענין שנאמר (איוב לח, י-יא) ואשבור עליו חוקי וגו' ואמר עד פה תבא ולא תוסיף. ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול לעשות, כענין שנאמר (ירמיה ה, כב) ויתגעשו ולא יכולו, והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלין שכר ואם חוטאים אין מקבלין פורענות ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם, לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם, על אחת כמה וכמה שאתם צריכין שלא תשנו את מדותיכם, עכ"ל לעניננו.
והרב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג) כתב ענין מתייחס לזה, ראיתי להעתיק קצת לשונו, וזה לשונו והששי, שיחשוב עם נפשו כשהוא מרגיש במדותיו שהם נוטות להמרות הבורא ולהפר בריתו, ויחשוב בנפשו ויעבור על לבו כל מה שהשיג בחושיו משרשי העולם וענפיו ופשוטו ומרכבו ועליונו ותחתונו, שהכל עומד בדברו ושומר ברית השם, הראית ממנו דבר יוצא מקשר עבודת האל יתברך, או שממרה דברו ומפר בריתו, ויחשוב באיברי האדם אילו היו עוברים ברית האל באדם, וינוחו איבריו הטבעיים על התנועה, או ינועו הנחים מהם, או אם לא היו מגיעים אליו החושים מה שנצטוו להגיעו אליו היה חבורו נפסד והרכבתו בלתי נתקנת ובטלה הנהגתו, והיאך לא יתבייש האדם לעבור ברית אלהיו בעולם שלא יעבור ברית אלהיו, בו ובעוזרים שחייבים בעבודתו וסבל אל עניינו, והם איבריו, הלא אתה יודע כי האלוה התנה בתורתו הנאמנה שיהיה ברשותך ובחפצך כל מה שבעולם אם תעבדהו, ושיעבור על רצונך כשתעבור על דברו, כמו שהוא מבואר בפרשת אם בחקותי, עכ"ל. וקצרתי מקצת לשונו שלא להאריך.
והנה בזה הדרך יתבאר גם כן פסוק (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו', שכיון שהים הוא גשמי בלתי מרגיש וכ"ש שאר הנבראים עושים רצון הבורא יתברך, היאך לא יירא האדם לעבור על רצון בוראו באיבריו שנבראו לעבוד הבורא, כי הלב הוא העיקר שנברא לירא הבורא, כי היראה תלויה בלב, כמ"ש (ירמיה לב, מ) ואת יראתי אתן בלבבם, וכן עוד לקמיה אמר הנביא (שם ה, כד) ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' וגו', ואפילו הכי בו עברו רצון הבורא, כמ"ש (שם ה, כג) ולעם הזה היה לב סורר ומורה וגו', כל שכן שאר האיברים שבודאי עברו בהם רצון הבורא.
וראיתי לדקדק בפסוקים אלו קצת דקדוקים ולבארם בעזרת השם מפני שהם נוגעים לענין יראת ה', יש לדקדק הא' כפל הפסוק האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו, שנראה כפל הענין במלות שונות. ומאי אומרו האותי, ואחר כך אם מפני, שנראה שהכל אחד. ואחר כך חזר ואמר ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' וגו', מה ענין יראה זו השנית, דלערבינהו וליתנינהו, ולימא האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים וגו' וגשם יורה ומלקוש אני נותן לכם בעתו וגו'. ועוד שלמעלה בפסוק הראשון הזכיר יראה סתם האותי לא תיראו, ולא הזכיר לב, וביראה השנית הזכיר לב, צריך לדעת מה טעם.
אמנם לתרץ בכללות למה נזכרו ב' יראות, אפשר לומר שהיראה הראשונה היא כנגד מצות לא תעשה, וכן מוכיח פשט הכתוב שאמר אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו' ולא יעברנהו וגו', ואתם עוברים על גבול התורה כמ"ש ולעם הזה היה לב סורר ומורה וגו'. והיראה הב' כנגד מצות עשה, שצריך לירא ולומר בלבבו הואיל והקב"ה עושה טובה עמנו שהוא נותן גשם יורה ומלקוש ושבועות חוקות קציר ישמר לנו, כך אנו גם כן נשמור לעשות כל מצוה ומצוה בשעתה, כמו שצונו, כי מצד זה אנו נותנים כח למעלה, כענין (דברים לג, כ) רוכב שמים בעזרך, וההפך ח"ו (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, וכדפירשו רבותינו ז"ל בפסיקתא הובא בילקוט בפירוש פסוק צור ילדך תשי, זה לשונם בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח וגבורה, שנאמר (במדבר יד, טו) ועתה יגדל נא כח ה', ובשעה שהם מכעיסים אותו כביכול צור ילדך תשי, עכ"ל לעניננו. ועוד האריכו שם.
ובזה נתרץ ג"כ ביראה הראשונה שלא הזכיר לב, לפי שאותה היראה אינה בלב לבד, אלא היא כוללת על כל איברי האדם העוברים כל התורה, שכל אבר ואבר צריך לירא שלא יעבור במצוה התלויה באותו אבר, כמו שהים שומר חוקו שלא יעבור, על דרך שפירש בחובת הלבבות. אמנם היראה הב' שהיא על מצות עשה, היא תלויה בלב, שהיא לבחון האדם בלבו טובות הבורא עליו כדפירשנו.
ועד"ה היראה שהיא בלב, נודע מה שפירשו בתיקונים ( כד, א) שלב סתם הוא הלב מבין הלב יודע וכו', והיינו דחילו עאל בלביה שהוא סוד ה"י מאלהים, והיראה סתם שהיא כוללת על לא תעשה, היא היראה התחתונה, זהו הנראה לענ"ד.
ולענין כפל הפסוק באומרו האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו, פירוש האותי לא תיראו מצד עצמותי שאני נעלם ואיני מושג אליכם. נאם ה', שהשם הזה ידו"ד נקרא הוא ית' מצד שהיוה כל ההויות, והויותיו שברא הם מורות על גדולתו ושהוא ית' בראם כמו שפי' בפ"ק. אם מפני לא תחילו, ירצה פני מצד פני המגלים אליכם, והוא כמשל השומע שמעת המלך או הרואה פניו, כי הרואה פניו ירא את המלך יותר וחיל יאחזהו כיולדה, והיינו אם מפני לא תחילו.
ושני בחינות אלו שניהם ישנם בים ושניהם באדם, בים כבר נודע מה שפירשו ז"ל במאמרנו שהעתקנו בראש הפרק, שהקב"ה גזר עליו שלא יצא חוץ לגבולו, והחול הוא גבולו, והנה גזרת המלך שגזר עליו בעת בריאת העולם היא בחינה נעלמת, והים שומר צווי המלך מה שצווהו זה כמה שנים אף על פי שעתה אין המלך מצוהו דבר, והיינו בחינת האותי לא תיראו. וכנגד אם מפני, הוא שהים רואה החול סביב לו וידע שהקב"ה שם לו גבול זה, ואינו עובר.
וכנגד שני בחינות אלו האמורות, יש כנגדם באדם בענין התורה, כי התורה והמצות הנתונים לנו בה' חומשי תורה הוא הגבול שאנו רואים לעולם, כענין החול שסביב לים, והוא כפי האמת פני המלך, אלא שאין אנו רואים פני המלך ממש, אבל התורה היא חותם דיוקן המלך, אבל ראינו המלך עצמו בעת קבלת התורה כדפירשנו בפרק קמא, והיינו האותי לא תיראו, כי מן הראוי שיספיק לנו הצווי הראשון מהמלך עצמו עם הגדר ששם לנו אחר כך בענין המצות, כענין הים שלא נצטווה אלא פעם אחת ועל אותו הצווי עומד באזהרתו.
גם אפשר לומר כי הגבול שברא הקב"ה באדם עצמו הוא היצר הטוב, והיינו שפירשו רבותינו ז"ל שיש בלב שני חללים, האחד מלא דם הוא משכן ליצר הרע, והב' חלל בלא דם משכן ליצר הטוב, והנה כשגלי היצר הרע הומים לעבור על התורה, יצר הטוב עומד כנגדו ומייעצו לחזור למוטב, ואין לך רשע שלא יבאו לו הרהורי תשובה קודם שיעשה העבירה, אלא שיצרו מפתהו ואח"כ מתחרט, וכן אמרו (עקידה שער סז) הרשעים מלאים חרטות, ולכן אמר הפסוק (ירמיה ה, כג) ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו. כי סרו מהגבול אשר בלבם שהוא היצה"ט המתרה בהם, וילכו לחוץ. והיינו מה שאמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (טז, א) בראתי יצר הרע בראתי יצר הטוב, בראתי יצר הרע בראתי תבלין כנגדו שהיא התורה.
ועד"ה אפשר לרמוז בכפל הפסוק, כי האותי לא תיראו נאם ה', הוא כנגד שם ידו"ד, אם מפני לא תחילו כנגד שם אדנ"י, ששם פנים, והוא סוד מלא כל הארץ כבודו כדפירשו בתקונים. וכנגד ב' בחינות אלו הם בים, הא' כנגד שם אדנ"י הוא חול גבו"ל לים, ח"ק עול"ם ולא יעברנהו, שזו היא בחינת הנגלית. וכנגד הנסתר הוא (ירמיה ה, כב) ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו, ולכאורה ויתגעשו ולא יוכלו הוא מיותר. אלא הענין יובן במה שפירשו (נח סט, ב) בפסוק (תהלים פט, י) אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם, כי בהיות הים בתוקף זעפו ימשך בו חוט של חסד להשקיטו מרוגזו וזעפו, וכן אמר שם "תשבחם" תתבר לון לאתבא לאתרייהו, ומפני שהחוט הזה קוב"ה הוא דמשדר ליה לכן יתכנה כנגד שם ידו"ד.
ובזה יובן מאמר ספרי שהעתקנו בראש הפרק, שאמרו ולא עוד אלא שמצטער ואינו יכול לעשות, שנאמר ויתגעשו ולא יוכלו.
וכנגד ב' בחינות אלו שפי' יש כנגדם באדם, הא' פנימיות הרוח שבקרבו, שהוא סוד יוצר רוח האדם בקרבו (זכריה יב, א) שפירשו בזוהר (מקץ קצז, א), והב' בחינת הלבוש שהוא הגוף שבו מתלבש הרוח. וכאשר יסתכל האדם בדבר הזה שרוחו וכל איבריו עשויים ומכוונים בעצת בית דין העליון, צריך לירא שלא יפגום באיבריו ולא ברוחו, כמו שפירשו ז"ל על פסוק (קהלת ב, יב) את אשר כבר עשוהו, זה לשונם אשר כבר עשוהו, עשהו אין כתיב כאן אלא עשוהו, כביכול מלך מלכי המלכים ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שלך והעמידוך על מכונך, שנאמר (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, עכ"ל, הובא בילקוט באיוב (רמז תתקיד) בפסוק (איוב כו, יג) ברוחו שמים שפרה. הרי נתבאר בחינה א' מבחינות היראה מחמת הבושה.
עוד בחינה ב' כאשר ישפיע לו הקב"ה עושר וכבוד ונכסים ובנים וכיוצא מטובות העולם הזה, יש לו לירא שמא יגרום החטא, כמו שאמרו ביעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, ז) ויירא יעקב, ופירשו רבותינו ז"ל (ברכות ד, א) שאמר שמא יגרום החטא, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא, כדתניא, עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית (שמות טו, ט), עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית, זו ביאה שניה. מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא, עכ"ל.
ודע שענין יראה זו שפי' שמא יגרום החטא, הוא ענין הפגם במדה ההולכת עמנו בגלות, ולזה הביא ראיה מהברייתא שבימי עזרא גרם החטא, וגרמת החטא היה מפני שפגמו בנשים נכריות, ולזה הביא זו הברייתא ללמדנו סוד גרימת החטא באיזה מקום פוגם, כדפירש רשב"י בפרשת כי תשא (זוהר קצד, ב). וענין החטא פוגם כאן, כדפירש רשב"י בפרשת ויקרא (כ, א) בפסוק (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך.
ובזה יובן יראת שמא יגרום החטא שפירש רשב"י בפרשת בראשית (שם יב, א) זה לשונו אמר רבי אלעזר לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין, כל שכן בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי, איך אתדבקא, אהבה איהי בסטרא חד טב, כמא דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובה, ועל דא כתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל יראה באהבה, והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא לאתערא ביה יראה, כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי כדין יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות, ולא יקשה לביה, ועל דא כתיב (שם) ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה, אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו, ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות, עכ"ל.
ואמנם מה שאמר לא אצטריך לאתנשי יראה וכו', מבואר לעיל בעמוד הקודם, שאמר בראשית שנרמז שם יראה שזו היא פתח ושער לכל המצות, ואמר שהיראה היא שמא יגרום החטא, הוא הסוד שרמזתי.
עוד יש יראה בבחינת אחרת, והוא כאשר יחשוב האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו כמו שהאריך החסיד בעל חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ו) ע"ה, שטובות הבורא על האדם הם יתרות על כל מה שיעשה האדם כל ימיו, כי כל ימיו וליליו לא יספיק לשלם על אחד מטובות הבורא עליו, וכמו שיתבאר מקצת הענין בשער האהבה מה שביארו רבותינו ז"ל. ואם האדם חוטא והקב"ה משפיע לו טובה, נמצא אוכל זכיותיו בעולם הזה וזכיותיו מתמעטים, כמ"ש יעקב אבינו ע"ה (בראשית לב, יא) קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, ופירש רש"י, נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, עכ"ל. וכן אמר המתרגם, זעירן זכוותי וכו'. ולכן צריך שיתבושש ולא יהיה כפוי טובה על טובות הבורא ית' עליו.
עוד בחינה ג' ביארו רבותינו ז"ל בספרי הובא בילקוט (ילקוט קהלת רמז תתקעא) בפסוק (קהלת ה, א) כי האלהים בשמים וגו', וזה לשונם כי האלהים בשמים ומי אינו יודע שהקב"ה בשמים ובני אדם על הארץ, אלא אמר שלמה כל זמן שאפילו חלש שבחלשים למעלה הוא נוצח את הגבורים, חלש מלמטה, ומלמעלה גבור שבגבורים על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת, עכ"ל לעניננו.
ועל ידי מאמר זה יתבאר פסוק אחד מדברי דוד המלך ע"ה (תהלים מז, ג) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ, הכוונה במה שאמר במאמר הזה כי מי שהוא למעלה נוצח את הגבורים שהם מלמטה, וזהו כי ה' עליון נורא, מצד היותו עליון צריך לירא ממנו, כל שכן שהוא מלך גדול על כל הארץ, ירצה שהוא משגיח על כל פרטי העולם, והוא נקרא מלך כי דן העולם בדין, כי אין העולם עומד אלא על הדין, ואדם נדון בכל יום כמו שפירשו ז"ל (ר"ה טז, א). ויתבאר עוד באריכות בעזרת ה'.
עוד בחינה ד' ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים ( ה, ב) בענין היראה מחמת בושת פנים, וזה לשונו דרגא תמינאה ביראת ה' למהוי ליה בשת פנים, מאן דאית ליה בושת אנפין דלא למעבד עבירה דאתי לידוי בגין דחילו דקוב"ה, כאלו ביה אתברי עלמא, ובגין דא בראשית ירא בשת, הרי יראה עם בשת כלא חד.
ואמר לקמיה ועוד בושת פנים לגן עדן ועז פנים לגיהנם, ואינון דעברין עבירה ביד רמה ולית לון בשת אנפין מקוב"ה דאתמר ביה (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, ואתמר ביה (משלי כ, כז) חפש כל חדרי בטן ראה כליות ולב, וענוה קטירא בדחילו, הה"ד (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהי שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מארי מתניתין יראה מלה זוטרתי היא לגבי משה, עכ"ל לעניננו.
נמצא כי צריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו שמלא כל הארץ כבודו ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו ית', וכן כתב בעל חובת הלבבות (ש' עבודת האלהים פ"ה) אמר החסיד, אל תמרה את אדונך והוא משגיח בך.
והנה היראה מבחינה זו היא היראה שעליה אמר הכתוב (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכן ביארו רבותינו ז"ל במכילתא וכן בנדרים פ"ב (כ, א) זה לשונם תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, עכ"ל. הוכרחו לומר שהיראה היא בושה, מפני שאמר על פניכם, כי היראה אינה אלא בלב כמו שנתבאר לעיל, ועוד מאי לבלתי תחטאו, וכי מפני שתהיה היראה בפנים לא יחטאו. ולזה דקדקו שתיהם, ואמרו שהיראה שהיא הבושה בפנים, מביאתו ליראת חטא.